תפריט עמוד

סנטה פה, קולומביה: חלום צבעוני

המלצה של פקיד הקבלה באכסניה הובילה את אריה רוזנברג ללסנטה פה דה אנטיוקיה, עיירה קולומביאנית קסומה, עם אדריכלות קולוניאלית וצבעוניות שמעלה זיכרונות מהודו. טיול לסנטה פה הציורית

התעוררתי באכסניה המצ'וקמקת שלי במדיין (Medillen), העיר השנייה בגודלה בקולומביה. יום ראשון היום, כמעט הכל סגור ואני חוכך בדעתי מה לעשות. לבסוף קיבלתי הצעתו של פקיד הקבלה לנסוע לסנטה פה דה אנטיוקיה (Santa Fe de Antioquia), "עיר ציורית", כך הוא אמר. במונית לטרמינל האוטובוסים שאלתי את נהג על סנטה פה. למרות הספרדית המזערית שלי, הוא הבין אותי ולא חדל לדבר בסופרלטיבים על העיירה והוסיף שאת חתונתו ערך בה. עליתי על האוטובוס, לא לפני שהתמקחתי על גובה כרטיס הנסיעה – הפעם המיקוח השתלם ושילמתי לעוזר הנהג חצי מהסכום שדרשו בקופה.

העיירה סנטה פה נמצאת על נהר הקאוקה (Rio Cauca). היא נוסדה ב-1541, שימשה כבירה הראשונה של המחוז, ועדיין נותרו בה בתים אותנטיים שמורים היטב. היא נמצאת כ-70 ק"מ מצפון למדיין, באזור חם מאוד – ברוב הימים הטמפרטורה מגיעה ל-40 מעלות בצל. בסמוך לה ישנו גשר תלוי, Puente de Occidente שמו, שנבנה בסגנון עתיק.

נהר הקאוקה. סביבת הנסיעה לסנטה פה משופעת בהרבה גווני ירוק | צילומים: אריה רוזנברג

הדרך לסנטה פה צרה ועמוסה בכלי רכב, שגורמים ללבי להחסיר פעימה בכל עיקול. סביבת הנסיעה משופעת בהרבה גווני ירוק, מטעי בננות לצד הדרך, ואדיות, נחלים ופלגים זורמים בעליצות כאילו אין מחר. בתום נסיעה של כשעה הגענו לסנטה פה, ואני התחלתי לחפש מישהו שיצטרף אלי לטיול בעיירה. הצלחתי למצוא בחורה אירית דקיקה, ההפך ממני בעל הגוף המלא, ולאחר מיקוח קצר עם צעיר בעל מעין ריקשה ממונעת התחלנו לנסוע אל גשר. בשמים קופחת השמש ואנחנו מתחילים לעשות דרכנו על הגשר התלוי. המראה יפהפה, מדי פעם חולפים על פנינו רכבים הגורמים לגשר לרטוט ולרעוד. נזכרתי כי בכניסה לגשר הבחנתי בפסל של המדונה, ומצאתי עצמי מבקש מהפסל שישמור עלינו כדי שלא ניפול מגובה של שלושים מטר ונצטרף לדייג שניסה מזלו שם למטה. כנראה שתפילותיי התקבלו והגענו בריאים ושלמים אל צדו השני של הגשר. בסמוך מצאתי עגלה עמוסת פירות, וכהרגלי לא עמדתי בפיתוי וקניתי כוס של פלחי מנגו, שאותם המוכרת המליחה היטב, למרבה הפליאה. סיימתי במהירות את המנגו, לא לפני שביקשתי מהאירית שאיתי לצלם אותי למזכרת. סיכמנו עם נהג הריקשה שנמשיך לעיר העתיקה כדי להסתובב ברחובותיה ולהתבשם מניחוחה.

הגשר התלוי. התפילות נענו ולמרבה המזל לא צנחנו אל הנהר מתחתיו

ואכן, כפי שהבטיחו פקיד הקבלה ונהג הטקסי, העיר ציורית להפליא, ממש כאילו נלקחה מהאגדות. האדריכלות הקולוניאלית השתמרה בה, הבתים מכוסי רעפים ונמוכי קומה, למעט הקתדרלה שהתמרה מעליהם. מרשימים מכל היו הרחובות הקטנים, מרוצפי אבן, הכיכרות המיניאטוריות, ובעיקר חזיתות הבתים על דלתותיהם וחלונותיהם הצבועים בצבעי פסטל רכים – מין תהלוכת בתים צבעוניים בלתי נגמרת. הצבעים השולטים הם אדום, כתום, צהוב, ירוק, וגם מקומם של התכלת, הכחול והוורוד לא נפקד. הרגשתי כמהלך בחלום, או יותר נכון כנמצא באחת מאגדות הילדות שלי. בכל פעם שאלתי את עצמי איזה צבע יגלה לעיניי בעיקול הרחוב הבא. יכולתי להעביר שעות במחזה צבעוני, שצבעוניותו הזכירה לי את אספקלריית הצבעים שפגשתי בהודו , וכמו בהודו – כל הסטת עין כמוה כמבט מבעד לקליידסקופ.

צבעוניות משמחת ברחובות סנטה פה

רציתי להישאר עוד ועוד, אבל השותפה האירית שלי החלה לגלות סימנים של חוסר מנוחה, ולמרות שלא הכבירה במילים, שפת הגוף שלה הבהירה שהיא רוצה לחזור למדיין. בצער התנתקתי מארץ האגדות שלי כדי לנסוע חזרה לעולם המודרני.


טרק אל העיר האבודה בקולומביה

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.