יש נפאל של גלויות – פסגות מושלגות, דגלי תפילה מתנופפים וטרקים שמסומנים היטב במפות. אבל יש גם נפאל אחרת, זו שמאחורי הקלעים. שקטה יותר, מורכבת יותר, כזו שנפתחת רק למי שחוזר אליה שוב ושוב, לא כאורח – אלא כבת בית.
לקריאה נוספת:
לאורך שנים אני חוזרת לנפאל כמדריכת טיולים וצילום, חציתי כפרים נידחים ושבילים שאינם מופיעים במדריכים, שתיתי אינספור כוסות צ'אי במטבחים מעושנים ולמדתי מתי להרים מצלמה ומתי להניח אותה בצד. במרחב שבין ההדרכה, ההיכרות האנושית והעדשה, נרקם סיפור אחר של נפאל: יומיומי, פגיע, עוצמתי ביופיו.
נפאל מספקת מפגשים אנושיים מרגשים
הכתבה הזו היא הזמנה להציץ אל נפאל באמצעות צילומים מהמסע האחרון שלי למחוזותיה. הצצה אל מקומות פחות מוכרים, הרחק מהצירים המתויירים.
בפתח המסע: עמק קטמנדו וערי הפלא העתיקות
המפגש המחודש והמרגש עם נפאל, החל בטבורה – בעמק קטמנדו ובירת נפאל. האוויר הדק של ההרים וסמטאות הערים העתיקות, חיברו אותנו מיד למקצב הנפאלי. בין רחובות פטאן ובקטפור, ערים עתיקות שנשמרו במלוא הדרן, התארגנו למסע שעמד להתחיל. מסע אל הלב הפחות מוכר של נפאל.
רחובות פטאן ובקטפור, ערים עתיקות שנשמרו במלוא הדר
נולדו למעמד שאין ממנו יציאה: נשות המיטהילה
נשות המיטיהילה ההינדיות בדרום נפאל, דורגו בסטטוס הנמוך ביותר. לאורך כל השנים הן הוסתרו תחת סארי צבעוני ששוליו כיסו את פניהן. הן נחבאו בין ארבעת קירות ביתן, שם הן חונכו לכבד את האדון בלבד. כבר מגיל צעיר הן למדו לרחוץ במי ורדים את כפות רגליו ולהשפיל את ראשן בקרבתו. חיתנו אותן בגיל צעיר מאוד, והן היו אנאלפביתיות ונתונות ל”מערכת הפורדה” – ”הווילון” – בדומה לנשות הטאליבן שבאפגניסטן.
לאורך השנים הוסתרו נשות המיטהילה תחת סארי צבעוני ששוליו מכסים את פניהן
הן מצאו לעצמן הפוגות שבהן יכלו לבטא את עצמן באופן שונה לגמרי. לכבוד הפסטיבלים ההינדיים נהגו הנשים לצייר על קירות הבוץ של בתיהן באמצעות צבעים שרקחו מצואה של פרות, אורז, צמחי כורכום, שעועית, חלב וכל מה שהיה בהישג ידן. קישוטים מרגשים אלו היו נשטפים כעבור כמה חודשים מקירות הבתים על ידי גשמי המונסון. אמנות נדירה וכישרון נמחו עם הגשם ללא עדות או חותם. בהדרגה עברו ציורים אלו אל גופן של הנשים, וקועקעו על רגליהן, צווארן, בית החזה שלהן וזרועותיהן. בשנים האחרונות הציורים שלהן החלו לעבור גם אל הנייר ואל כלי חרס, ואלה מוצעים למכירה בשווקים המקומיים. משיכת המכחול הפכה לקולן.
לכבוד הפסטיבלים ההינדיים נהגו הנשים לצייר על קירות הבוץ של בתיהן
בהדרגה עברו ציורים אלו אל גופן של הנשים
אלפי שנים של אהבה: פסטיבל הביבה פאנצ’אמי בג'אנקפור
לו רק יכולתי לבקש מרבד מעופף אחד קטן לקחת אותי לארץ האגדות – הייתי מבקשת לנחות בממלכתו של אלאדין. משהו בתחושה הזו התעורר בי מחדש ברגע שנחתנו בג’אנאקפור שבדרום נפאל, לא רחוק מהגבול עם הודו. זו עיר שלא מתאמצת להיות יפה או מסודרת בשביל אף אחד. היא פשוט היא – פרועה, חיה, רועשת, כאוטית בצורה שמבלבלת את החושים. רבבות אופנועים צורחים מהצופרים, כולם נדחסים אל כביש אחד צר, מנסים לעקוף את הפרות הקדושות ששולטות ברחוב כמו אלות קטנות. מתוך הלכלוך, האבק וערימות הזבל של הרחובות – מתרוממים לפתע מקדשים אגדתיים, צבעוניים עד כדי חלום, מעוטרים כמו קרמבו ענק עם קציפת תות והמוח מנסה להבין איך כל זה מסתדר יחד.
ג’אנאקפור כמעט ואינה על מפת התייר המערבי. הגענו אליה לכבוד חגיגות פסטיבל הביבה פאנצ’אמי, במסגרת טיול הצילום שהדרכתי. זהו אחד הפסטיבלים החשובים בנפאל, המציין את החתונה המיתולוגית של האל ראמה וסיטה – חתונה שעל פי המסורת התקיימה בארמון המרכזי בעיר. בלילה הארמון מואר בשלל צבעים, כמו לב בועט בתוך העיר. כדי להגיע אליו נאלצנו לנוע בטור, יד על כתף ולפלס דרך בתוך נהר אנושי של מאמינים, מוזיקה, תפילות וצבע.
בלילה הארמון מואר בשלל צבעים
פסטיבל הביבה פאנצ’אמי הוא אחד הפסטיבלים החשובים בנפאל
ציידי הדבש בנפאל – בין הרים, רוחות ודבורים לוחמות
אי שם בין מצוקי ההימלאיה, במקום שבו השבילים הופכים לנימים דקיקים על כתף ההר, הפכנו כבר לחברים. ההתרגשות לשוב אל הכפר הנידח, אל השבט הקטן שאחדים מבניו עדיין נלחמים בין ענני עשן ודבורים אימתניות על המקצוע הנכחד – קציר חלות הדבש – הייתה כמעט כמו לחזור הביתה. המסע התחיל כמו תמיד: זוג חותלות נגד עלוקות שנמשכות ללחות ההררית, בקבוקון חומץ וצמר גפן דחוסים בתרמיל כאילו היו קמיעות, ומקל הליכה שנראה תמים עד שמגיעים לשיפועים שמזכירים לנו מי בעל הבית כאן. יצאנו אל היער. ירוק־עד, חם־קר, דחוס בריחות של אדמה רטובה.
קציר חלות הדבש מתקיים אי שם בין הרי ההימלאיה
היום הראשון הוקדש לריצוי הרוחות. מעל מצוק של כ־300 מטר – המקום שבו ייחתך הדבש למחרת – עצרנו לטקס שמאני פשוט ויפהפה: השמאן השקה את העצים בחלב, תלה סרטים צבעוניים על הענפים כסמלי בקשה והגנה, ופיזר אורז כדי להשקיט את רוחות המקום. בלי תופים, בלי הצגות – רק שקט שנשמע עד שהיער עצמו עצר לנשום. עבור אנשי השבט זו הבטחה. שיחה בין אדם להר, בין צייד לנשמה קדומה.
ואז הגיע יום הקציר. היום שבו ההר נפתח, והזמן נהיה דק. הגברים יצאו עם סולמות חבלים שזיכרונות קשורים אליהם באותה מידה כמו קשרי הקש; עם עשן שמכוון את הדבורים הרחק; ועם אומץ שאי אפשר לקנות בשום מקום. צייד הדבש ירד לאט, תלוי באוויר, רגליים על הקיר הסלעי, גופו התנדנד מעל התהום. רבבות הדבורים – עצומות, שחורות־חלודה, רועמות כמו מנוע קטן – התנגשו בו שוב ושוב. הצייד היה נחוש והחל לחתוך מהסלע פרוסות גדולות, כבדות ומתוקות של דבש פראי. אלו רגעים של יופי. רגעים של סכנה והודיה.
כשחזרנו לכפר, עם לב מלא ובגדים שעדיין נושאים את ריח העשן והיער, הבנתי שוב למה אני חוזרת לכאן. המסע הזה איננו רק סיפור על דבש. הוא סיפור על בני אדם ששומרים על מסורת עתיקה, על קשר בין אדם להר, ועל אומץ לגעת בחיים – במקום הכי גבוה, הכי מסוכן, הכי חי שלהם.
צייד הדבש ירד לאט, תלוי באוויר, רגליים על הקיר הסלעי, גופו התנדנד מעל התהום
המסע הזה סיפור על בני אדם ששומרים על מסורת עתיקה, על קשר בין אדם להר, ועל אומץ לגעת בחיים
מעבר לתחתית: בני הצ'פאנג והחיים בשולי החברה הנפאלית
לאורך הטיפוס אל כפרי הצ'פאנג, הממוקמים בגבהים שמעל ל-2,000 מ', כל פיתול בדרך פרש בפנינו שיא מרהיב ומרגש חדש. פסגות ההימאליה הגיחו מעל קדרות של עמקים המרופדות בגלישות עננים. כאשר הגעתי לראשונה, לפני כשבע שנים, אל בני הצ'פאנג, אחד המיעוטים העניים ביותר בנפאל, נהג האוטובוס שלנו הכריז – "לשם אני לא נוסע". רק לאחר שעברנו למשאית ה -4×4 המקומית והטלטלנו במעלה דרך העפר המפותלת, הבנו למה התכוון. גילינו שעצימת עיניים ועצירת נשימה, הם פתרונות לא רעים לאותם קטעי הדרך שהיו צרים מלהכיל את רוחב המשאית. הפעם כבר הגענו אליהם באמצעות ג'יפים. העמסנו על הג'יפים שקים רבים, קילוגרמים, של עדשים, שעועית ואורז. את הכל פרקנו בפתח ביתו של ראש הכפר, על מנת שיחלק לתושביו.
במשך למעלה מאלף שנים ועד למאה ה-20, הם חיו בתוך היערות על מורדות ההרים כנוודים. ליקטו פירות מהיער, דגו בנהרות וצדו עטלפים כמזון. כעת הם גרים בכפרים קטנטנים, נידחים, למרגלות הרי ההימאליה במחוז Darechok, מקום בו אף מיעוט אחר לא מצליח לחיות. הגברים ממשיכים ללבוש חצאיות מעטפת קצרות, קולעים סלים מקש ומלקטים צמחי בר. יערות הגשם העוטפים את הכפרים ההרריים, ממשיכים להוות משאב חשוב עבורם כמזון, תרופות וחומרי בנייה לבתים. מזרעי פירות עצי הצ'יורי, הם מפיקים חמאה מיוחדת המשמשת אותם בפסטיבלים ובטקסי החתונה בכפר.
ליקוט צמחי בר עדיין נפוץ בקרב בני הצ'פאנג
עד לאחרונה היו תושבי הכפר כולו אנאלפבתים. כעת הוקם עבור הילדים בית ספר חדש, אליו מגיעים הילדים ממרחבי ההרים המקיפים את הכפר. ההליכה לבית הספר יכולה להימשך ככשעה -שעתיים.
לאחר הלידה, תחשב האשה לטמאה במשך עשרים ושניים יום. דווקא בתקופה בה זקוקה האישה לתמיכה, היא תורחק מהבית עם ילדיה הצעירים והתינוק ותאלץ להתמודד לבדה. מספר מקרי מוות אירעו בשנים האחרונות כשנשים אלו קפאו למוות או חלו. ממשלת נפאל מנסה להילחם במנהג הזה, אך את המסורת השבטית קשה מאד לשנות. התינוק יקבל את שמו כשיהיה בן תשעה ימים.
ילדים בכפרי הצ'פאנג. ההליכה לבית הספר נמשכת כשעה-שעתיים
מאנקאמנה: מקדש ההקרבות שעל ההר
אל מאנקאמנה, מקדש ההקרבות הגדול ביותר בנפאל, עולים ברכבל בין שכבות של עננים, כאילו השמיים עצמם נפרשים בשבילנו. ההר כולו מוקדש לגידול בעלי החיים שנועדו להקרבות, והוא נושא את עשרות השנים של מסורת, אמונה וטקס. מבקרים מגיעים אליו עם משאלה בלב, וכבר בכניסה מרגישים את הדופק האנושי – שוקק חיים, מלא בפעילות ובפולחן מרתק שמערב קולות, ריחות וצבעים. כל פינה במקדש מספרת סיפור על הקשר העמוק בין האדם לטבע, בין האמונה למנהג, ועל הדרך שבה המסורת ממשיכה לחיות כאן, על ההר הזה, בין ענני נפאל.
אל מאנקאמנה, מקדש ההקרבות הגדול ביותר בנפאל, עולים ברכבל בין שכבות של עננים
שערי מקדש מאנקאמנה
מבקרים מגיעים למקדש מאנקאמנה עם משאלה בלב, וכבר בכניסה מרגישים את הדופק האנושי
ההר מוקדש לגידול בעלי חיים שנועדו להקרבות
כפרי הצבע והמסורת: מסע אל הגורונג והמגאר
בכפרי הגורונג והמגאר בנדיפור וראמקוט הזמן נדמה כאילו נעצר. הרחובות הצרים והבתים הבנויים מעץ ואבן מספרים סיפור של חיי קהילה שהגיעה לכאן מטיבט וממונגוליה. חייהם מורכבים ממסורת, עבודה קשה וחיבור עמוק לאדמה. בכל פינה ניכרת השמירה על המנהגים – מבגדים צבעוניים המסמלים זהות שבטית ועד טקסים יומיומיים שמחזיקים את הקשרים בין המשפחות והדורות. שני השבטים חיים בהרמוניה עם ההרים שמקיפים אותם, יודעים לנווט בשבילים מסוכנים ולשמור על מסורות שחוברו במשך מאות שנים, תוך שמירה על זהות קהילתית חזקה. לאחר טיפוס ג'יפאי קשוח אל הכפרים שלהם, התקבלנו בהכנסת אורחים לבבית וחמה.
הרחובות הצרים והבתים הבנויים מעץ ואבן מספרים סיפור של חיי קהילה שהגיעה לכאן מטיבט וממונגוליה
מקדש הקופים בקטמנדו – פרידה קסומה מנפאל
מקדש הקופים הפך עבורי לריטואל קטן של פרידה מנפאל. דווקא לאחר השקיעה קורה בו הקסם: אורות המקדש נדלקים בזה אחר זה ומזמינים אליהם את אלפי קופי הרזוס־מקוק – אותם מורים בלתי־נשכחים שתרמו להבנת נפש האדם באמצעות ניסוי הארלו, “אֵם התֵיל”, שהראה שתינוק אינו זקוק רק למזון, אלא גם לחום, למגע ולאהבה. תחת זרקורי המקדש מתפתח לונה פארק פרוע של צווחות, מריבות, מפגני חיבה ורגעים של מסירות כמעט אנושית. אלפי קופים מתקבצים ללינה ממש לרגליו של בודהא, על הגבעה המשקיפה על קטמנדו השוקעת אט־אט בשינה.
קופי הרזוס מקוק במקדש הקופים
עם חזרתנו אל קטמנדו, אחרי ימי מסע עמוסים ריחות, צבעים וקולות, נותרה תחושה של חיבור עמוק לנפאל שמעבר לפסגות התיירותיות, אל האנשים, הטקסים והתרבויות ששרדו כאן מאות שנים. מהערים העתיקות פטאן ובבקטפור ועד הכפרים המרוחקים של הגורונג והמגאר, מהמקדשים השוקקים בפולחן ועד דרכי החתחתים שעליהן נסענו בג’יפים – כל רגע במסע הזה היה מפגש עם המסורת, עם האדמה ועם האנושות שמתקיימת כאן בהרמוניה יוצאת דופן.
המצלמה נעלמה לא פעם, כשפשוט רצינו להרגיש את הרגע, לשבת על סף כפר, לשתות תה חם ולהקשיב לסיפורים של המקומיים. ומעל לכל, המסע הזה חיזק שוב את התחושה שמסעות אמיתיים אינם רק טיולים – הם מפגשים עם נשמות של מקומות, עם חיי יומיום שממשיכים לקיים את ההיסטוריה ואת הקסם של נפאל. זהו מסע שמזמין אותנו לחזור שוב ושוב, לא כאורחים, אלא כבת בית – עם עיניים פתוחות, לב קשוב ומצלמה המוכנה ללכוד את הקסם שמחכה מעבר לפינה הבאה.
__________
לימור צדוק – פסיכואנליטיקאית לאקאניאנית ותרפיסטית בתנועה, הבעה ויצירה. כתבת וצלמת מסע אחר בכירה. מרצה. צלמת ומדריכת טיולים ותיקה ומוסמכת בעולם, מחברת הספר "סיפורי חיים: אשנב לתרבויות נעלמות".
האתר של לימור
פייסבוק
אינסטגרם
