תפריט עמוד

נהר הבני בבוליביה – מסע שיט ביער הגשם

הסתגלות היא מלת המפתח. הלחות והחום חונקים, היתושים עוקצים כל פיסת עור חשופה. סבך העצים חוסם את הדרך, והמים שורצים דגים מסוכנים. במהלך ימי ההפלגה על נהר הבני בבוליביה משתנה יחסם של האורחים אל הנהר וסביבתו. הם לומדים לקבל את תלאות הדרך וליהנות מהכנסת האורחים של תושבי האיזור.

גרגור עמוק נשמע בסבך. קפאנו על מקומנו. אדוארדו, הצייד, סימן לנו בידו לעצור ולשמור על שקט. "יגואר", לחש לי נלסון המדריך שלנו, שעמד מאחורי. אדוארדו והצייד הנוסף שליווה אותנו נעלמו בסבך העצים. לאחר כמה דקות חזרו בידיים ריקות. נלסון הסביר שקשה מאוד לצוד יגואר: "הוא מריח אותנו ממרחק 150 מטרים וממהר לברוח ולהיעלם בסבך".
המשכנו לצעוד בתוך הצמחייה הסבוכה. הלחות היתה גבוהה, 85 אחוזים, והיתושים לא הרפו ועקצו כל חלק חשוף בגוף. זה היה היום השלישי למסענו לאורך נהר הבֶּנִי בבוליביה, אחד הגדולים במדינה. הנהר מתחיל ליד העיירה גואנאי (GUANAY), צפונית לבירת בוליביה לה פאס (LA PAZ), זורם עד לעיירה הצפונית ביותר בבוליביה, גואיארמרין (GUAYARAMERIN), מתחבר לנהר מאמורה (MAMORE) בברזיל ונשפך לבסוף לאמזונס. רוחבו אינו עולה על 150 מטרים, והוא חוצה את השפלות הצפוניות ואת יערות הגשם של בוליביה.
יומיים קודם לכן יצאנו מהעיירה רורנבאקה (RURRENABAQUE) מצוידים במזון, בדלק, בכילות נגד יתושים, בחכות מאולתרות וסכינים גדולות – מאצ'טות – המיועדות למאבק בסבך היער. היו איתנו המדריך נלסון והעוזר שלו, שכונה "פטריסיו" ("נער צעיר"). נלסון סיפר שפטריסיו בן 40, וכי הגיע לכאן ממנאוס שבברזיל לפני שש שנים. הוא אמנם אינו דובר ספרדית, אבל מסתדר עם הפורטוגלית.
נדחקנו בשעת צהריים לסירת דיג והשמש קפחה בעוז. באותו יום הספקנו לבקר בכפר מאיהי, בו מתגוררת משפחה אחת שאנשיה לא ראו תיירים זה ארבע שנים. במהלך המסע גילינו כי יישובים קטנים כאלה נפוצים כאן. למשל, סוראידה, כפר של שלוש בקתות, שלוש משפחות ומקבץ תרנגולים וברווזים.
בלילה הראשון חווינו בפעם הראשונה שינה באוהלים העשויים עלי בננה מתחת לכילות נגד יתושים. נכנסנו למחסה עטופים היטב בבגדינו הארוכים, מסתירים כל פיסה של עור מפני העקיצות. בלילה השני, בכפר קאצ'יצ'ירה, התארחנו בבית אחת המשפחות בחדר שבקירותיו אין אף לא חלון אחד; התברר כי יתושים מסוגלים לחדור גם לחדר סגור מכל צדדיו.

יום לימודים ארוך
בקאצ'יצ'ירה נשארנו יום שלם כדי לצאת לציד בחברת אדוארדו. המסע ביער העד היה יום לימודים ארוך. נלסון הצביע על כל צעד ושעל על צמחי תועלת או תבלינים. כשאמרתי שאני צמא, חתך ענף מעץ ענק משני צדדיו והורה לי לכוון צד אחד לפי: מים צלולים ניגרו היישר לגרוני, מים מרווים שטעמם מתוק.
לאחר חצי שעה של הליכה הגענו למפרצון בתוך הסבך. לגדה היו קשורות שתי סירות קנו. סירות אלה הן למעשה גזעי עצים שנכרתו ורוקנו מתוכנם; קליפת העץ המעוגלת שנותרת קלה מאוד צפה על מימי הנהר.
דקות אחדות לאחר מכן מצאנו את עצמנו באמצע אגם ענק, בשמש הקופחת. רציתי לקפוץ למים כדי להתרענן, אך נלסון עצר בי: "השתגעת, המים מלאים בתנינים ובפירָאיות". התנינים קטנים, בדרך כלל, ואורכם אינו עולה על שני מטרים. הם אינם תוקפים, אלא אם חודרים למרחב המחיה שלהם; אבל בגלל מספרם הרב באגם, הסיכון גדול. גם דגי הפיראיה מהווים איום, משום שמספרם מרובה והם חיים כאן בלהקות.
לאחר שחצינו את האגם בסירות, המשכנו לצעוד ביער בתוך צמחייה סבוכה, שוקעים בבוץ טובעני. אימת היתושים נמשכה לאורך כל הדרך, בעיקר ברגעי המנוחה. כל זמן שצעדנו הם ריחפו סביבנו, אבל ברגע שעצרנו תקפו היתושים בעוז כל איבר גלוי. התעטפנו כל הזמן בכל מלבושינו, למרות החום הרב והלחות הגבוהה.
שלל הציד של אותו יום היו שני קופים, אווז בר אחד ושני תוכים פצועים, אבל חיים. באווז ירה אדוארדו מול עינינו והכניס את גופתו באדישות לשק. הוא הסביר לנו שלא נאכל אותו, אבל כפות רגליו ישמשו פתיון מצוין לדגים. מה שזיעזע אותנו יותר וגרם לליהי לצעוק בחימה על אדוארדו ונלסון היה האופן שבו ניצודו התוכים, עופות ענקיים בצבעי כחול וצהוב. נלסון הסביר לנו שמשום שהם חיים בזוגות, כשמת אחד ימות גם בן הזוג זמן קצר אחריו. אדוארדו ירה, ושני תוכים נפלו פצועים מהעץ בזה אחר זה. בגלל שנותרו בחיים הם לא ייאכלו; כנפיהם יקוצצו, והם יהפכו לחיות מחמד. אדוארדו ונלסון אחזו בהם כדי להכניסם לשק, הם עשו זאת בכוח רב, כשהתוכים משמיעים צווחות מקפיאות דם.
עגנו ליד קבוצה של צמחי מים, ואדוארדו והצייד השני הוציאו חכות. נלסון הכין פתיונות מכפות רגליו של האווז. קרסי החכות נזרקו למים. אחד התוכים התאושש, יצא מהשק ועמד על דופן הסירה, מתבונן בנעשה. לאחר שעה עלו בחכות חמישה דגי פיראיה. אם מביאים בחשבון את הקופים, אמר נלסון, זהו יום ציד מוצלח במיוחד.
בפאתי הכפר חיכו לנו הנשים והילדים. לאחר ששטפנו את הזיעה הדביקה והרגענו את העקיצות, התיישבנו לאכול ארוחת הערב. בבשר הקופים לא נגענו, לא יכולנו. אכלנו רק את הדגים. "לפני שנים", סיפר אדוארדו בגאווה רבה, "צדתי באגם שבו היינו תנין ענק". הבטנו בו בפנים שהביעו בעיקר עייפות לאחר היום המתיש. אבל הוא חשב, כנראה, שלא הבענו התפעלות מספקת, רץ לכיוון ביתו והביא שני חלקי גולגולת של תנין שאורכם כמטר. "אורכו של התנין היה חמישה מטרים", הסביר והצביע על הגולגולת כהוכחה. כשהגיע שלב המתנות קיבלו ליהי ומיכל שיני תנין וטיגריס, ולליהי הוסיף אדוארדו גולגולת קטנה של קוף. הוא הורה לה לשים אותה בתחתית הסירה, כדי שהטרמיטים יזללו את שאריות הבשר המעטות שנותרו בגולגולת.

חיי כפר
למחרת נופפנו לשלום לילדים ולנשים, שקיבלו את פנינו על גדות הנהר המוגבהות של כפר סן מרקוס (SAN MARCOS). הכפר ממוקם על גדות נהר בני, בין העיירה רורנבאקה לעיירה הצפונית ריבארלטה (RIBARELTA). את הכפר ייסדו לפני 36 שנים משפחות שחיו על גדות הנהרות בשפלות הצפוניות של בוליביה. היוזמה צמחה כנראה באחד המפגשים השכיחים ברורנבאקה, אליה הגיעו כדי לקנות סוכר ושמן. היום מתגוררים בסן מרקוס כ־500 אנשים.
עגנו ליד שתי סירות מנוע, המשמשות את בני הכפר כדי לנסוע פעם בשבועיים לרורנבאקה, שם הם מחליפים את התוצרת המקומית במצרכים בסיסיים. פרקנו את הציוד והקמנו את הכילות בחלקה מוצלת שהקצו לנו. המוני ילדים התקבצו סביבנו והתבוננו בסקרנות. שתי נשים אוחזות פעוטים בזרועותיהן התקרבו אלינו. נאמר להן שאנחנו מחזיקים בתיקינו תרופות מתוחכמות, "אולי תוכלו, במקרה, לעזור לילדים, הם סובלים מכאבים". נתנו להן כדורי אקמול. הן הודו בחיוך והלכו לדרכן. שעתיים אחר כך, כשנחנו בערסלים, חזרו שתי הנשים. הן הביאו לנו שק גדול של פומלות ואשכול בננות, בתמורה לתרופות.
בקתות הכפר היו בנויות מעלי הבננה, כשסבך ענפים יבשים משמש כגג. להקות של ברווזים, תרנגולים וחזירים שוטטו בכל מקום. בחצר אחד הבתים כתשה אשה במרץ את האורז והפרידה את הגרגרים מהקליפה. היא חייכה אלינו והמשיכה בעבודתה. באחת הפינות ישבה ילדה כבת 12 וניקתה ביסודיות ערימת דגים.
בבעלות כל משפחה חלקת אדמה עליה בנוי הבית העיקרי. בני המשפחה ישנים על דרגשים העשויים מעץ, וכל דרגש מכוסה כילה נגד יתושים. בחצר יש בית נוסף, קטן יותר, המשמש כמטבח ולעיתים גם כחדר האוכל. יש בחצר גם סוכה המשמשת כמחסן לעצי הסקה, אותם כורתים הגברים ביער. לחם אופים בתנור הנמצא בחצר, ולידו ניצב מתקן לכתישת אורז, המורכב ממעין מכתש ועלי – חלק קעור המקובע לאדמה שבו מניחים את האורז ומוט עץ מעוגל בקצהו, המשמש לכתישה. התושבים מגדלים פומלות ובננות במטעים בקרבת הכפר. ראשי המשפחה, הגברים, יוצאים לציד ולדיג ומספקים למשפחה את הבשר. הנערים מתלווים אליהם מגיל צעיר, עובדים במטעים, כורתים עצים ויוצאים לציד או לדיג. הנערות עוזרות לנשים בעבודות הבית, ובעיקר בטיפול בתינוקות. האלמנות נתמכות על ידי המשפחה הקרובה.
במרכז הכפר היתה רחבת דשא גדולה ועליה נבנו כמה מבנים ציבוריים. מאחד מהם – בית הספר – נשמעה שירה רמה. הכיתה היתה צפופה מאוד. על ספסלים מאורכים ישבו עשרות ילדים בגילאים שונים, משלוש עד 14. כשנכנסנו לחדר הפסיקו כולם לשיר, והסתובבו כדי להביט בנו. המורה גער בהם בחיבה, והם חזרו לשיר הימנונים לכבודו של ישו.
אין בבית הספר הפרדה בין הגילאים השונים או בין המינים, ואין תוכנית לימודים סדורה. נושאי הלימוד הם דת, חשבון, היסטוריה וסיפורים על בוליביה ושכנותיה. שירה וחינוך לאהבת ישו זוכים לעדיפות גבוהה. אבל את החינוך האמיתי – איך לשרוד ולהתקיים בתנאים קשים – לומדים הילדים מההורים.
ההישרדות היא העיסוק העיקרי והיומיומי כאן. למרות התקרבותה של הציוויליזציה,  השפעתה אינה ניכרת לעין. הכסף ביער עדיין חסר ערך, ובכפר עצמו לא מתנהל מסחר. לנו, האורחים, נתנו התושבים מרכושם, למרות עוניים. בתמורה, חלקנו איתם את רכושנו; בעיקר שמן, סוכר, נרות, גפרורים ותרופות.
יחסי המסחר עם העיירה רורנבאקה מועטים. התושבים רוכשים בה רק סוכר ושמן; את השאר הם מגדלים או מייצרים בעצמם. גם בשירותי הבריאות המוצעים להם בעיירה הם נעזרים רק במקרה של מחלה קשה. לרוב נותרים החולים בכפר, ולעיתים הם מתים בגלל העדר טיפול הולם.
למרות מציאות החיים הקשה, לא נתקלתי במהלך שהותנו בכפר ולו פעם אחת בהבעות כעס, עצב, שנאה או קנאה. הפנים שהביטו בנו הביעו שמחה או אדישות. כשנפגשנו בין בתי הכפר, תמיד קידמו אותנו התושבים בברכות והזמינו אותנו למסיבות ולארוחות.

רגעי שמחה
נשארנו בכפר שלושה ימים. באחד הערבים הוזמנו למסיבה שנערכה באחת החצרות. בעל הבית הוציא טייפ ישן, שהשאיר לו אחד התיירים לפני זמן רב, והשמיע מוסיקת דיסקו. רקדנו, ותושבי הכפר התקבצו לצפות בנו. ליהי גררה אותם לרחבה ולימדה אותם לרקוד. בעלת הבית הוציאה משקה צ'יצ'ה, העשוי משורש צמח היוקה, וכיבדה את הנוכחים. מישהו הביא גיטרה, ונלסון פרט על המיתרים במיומנות ושר שירי אהבה ספרדיים, כשפטריסיו מרחיק ממנו את היתושים.
הבחנתי שתושבי הכפר מסלקים את היתושים באמצעות נפנוף אוטומטי בלתי פוסק של חלקי לבוש. הורדתי את חולצתי והתחלתי לנופף במרץ. בתחילה נאלצתי להתרכז, אך בהדרגה הפכו התנועות למכניות. החשוב מכל קרה: שום יתוש לא עקץ אותי.
באחד הימים ניסיתי לדוג את ארוחת הערב בחברת נלסון ושלושה ילדים. החכה לא העלתה דבר. את הארוחה השגנו לבסוף באמצעות סחר חליפין: נתנו לשכנה סוכר ובתמורה קיבלנו תרנגולת, אותה בישל פטריסיו.
בערב האחרון, שעה לפני השקיעה, החלה פתאום לנשוב רוח חזקה והכל התעופף מסביב. בתוך דקות ספורות כוסו השמים בענני גשם כבדים. מיהרנו לכסות את חפצינו ביריעות ניילון, ורצנו לתפוס מחסה בביתם של פבלו ופילאר, חבריו של נלסון. בדרך נפתחו ארובות השמים ומבול טרופי שטף את הכפר. לביתו של פבלו הגענו רטובים עד לשד עצמותינו.
הגשם העז המשיך לרדת, ואנו התכנסנו סביב השולחן לאורו של נר לארוחת ערב שכללה בשר חזיר מיובש, פתיתים ואורז. שכחנו להביא את המים המינרליים, והתעקשנו לא לשתות את מי הנהר מחשש למחלות. הפה צרב ממליחות הבשר, אותו מייבשים באמצעות זריית מלח. ברווזים הסתובבו בין רגלינו, עטים על שאריות האוכל שזרקנו להם. בחוץ נחרו החזירים, והגשם נחלש והפך לטפטוף.

הדלק נגמר
כשעזבנו את סן מרקוס למחרת, עמדו אנשי הכפר על הגדה ונופפו לנו לשלום. כעת הפלגנו חזרה דרומה, כנגד הזרם. לסירתנו הצטרף פרננדו, תושב הכפר שרצה להגיע לרורנבאקה. במרכז הסירה היה תלוי אשכול בננות שקיבלנו במתנה. זה היה מצרך המזון העיקרי שנותר ברשותנו. ישבנו על חרטום הסירה בשמש העזה ושטנו בעצלתיים.
לפנות ערב חזרנו לסוראידה, שם עצרנו ללילה. לאחר שהקמנו את מחסה הלילה, אכלנו וישבנו שבעים ורגועים, דיווח נלסון כי הדלק אזל. לא נזעקנו. למרות שמחשבה על מקלחת חמה ברורנבאקה היתה מפתה, התחלנו להתרגל לשהייה ביער העד. נלסון הסביר כי יהיה עלינו לחכות לסירת מנוע עם דלק בכמות עודפת. "זה יכול לקחת יום, אבל זה עלול לקחת גם ארבעה ימים", אמר.
לאחר שנמאס לנו לשבת בחוסר מעש,  החלטנו לצאת שוב לצוד במעבה היער. הפעם הלכנו בלוויית קרלוס, הצייד המקומי. הוא הוביל אותנו בשביל לא שביל, מפנה את הדרך במאצ'טה. בניגוד לנלסון, קרלוס שתק רוב הזמן, ולא התאמץ להסביר או ללמד אותנו דבר. אבל הלימוד גם לא היה בראש מעיינינו, היינו עייפים מדי. לאחר הליכה בת שעתיים שבהן לא נראה שום בעל חיים ראוי לציד, החלטנו לחזור לכפר.
בדרך חזרה הבחין קרלוס באייל ביצות עומד על השביל ושותה משלולית. הוא סימן לנו לשבת בשקט, כיוון את רובהו וירה. הכדור לא פגע, והאייל נבהל וברח. גם הירייה השנייה החטיאה את המטרה. קרלוס לא ויתר, הוא נכנס לסבך וחיפש את האייל, אך לשווא. עבורו היתה זו החמצה גדולה – בשר אייל עשוי להספיק לו ולמשפחתו לכמה ימים. כשהמשכנו בדרך, עצרה ליהי לרגע להתבונן בקורי עכביש מרשימים; לפתע זעקה מכאב, עקיצה גדולה ואדומה הופיעה על זרועה. זהו סוג של צרעה, הסביר לנו קרלוס, אך אין מה לחשוש, זה יעבור עד מחר.
בשעות הצהריים הגענו לכפר. במעגן עמדה סירה נוספת, ונלסון קיבל את פנינו עם הבשורה שלמבקרים יש מעט דלק למכור לנו. אמנם זו אינה כמות שתספיק עד רורנבאקה, אבל נוכל להתקדם בדרך, ואת השעתיים האחרונות עד לעיירה נעשה ברגל. קנינו עשרה ליטרים, תידלקנו את סירתנו ויצאנו לדרך.

מפגש אחרון
החושך ירד. הסירה נעה לאיטה נגד הזרם על טיפות הדלק האחרונות. לא היה לנו פנס, ובחשכה נעשה הניווט קשה ומסוכן יותר ויותר. לפתע גימגם המנוע וכבה. נלסון כיוון את הסירה לגדה הקרובה. זהו, אמר, כאן נישן. אבל אז גילינו כי הגדה תלולה מאוד, והשינה עליה בלתי אפשרית. נלסון עשה עוד כמה נסיונות להחזיר את המנוע לחיים, התקדמנו עוד כמה מאות מטרים ואז כבה המנוע לגמרי.
בפנסי יד הארנו את הגדה וחיפשנו מקום נוח לעגינה, אבל הזרם לא הניח לנו וסחף אותנו לאמצע הנהר. בתוך אלומת האור של הפנס שבידי הבחנתי לפתע בסירת קנו עוגנת. נלסון קירב אותנו אליה במיומנות עד שעגנו ליד הגדה.
נלסון ופרננדו נכנסו ליער לחפש את הכפר שבו מתגורר בעל הסירה. לאחר שעה של ציפייה החלטנו ללכת בעקבותיהם, נושאים עימנו את הציוד לשנת הלילה. לאורו של פנס אחד עברנו דרך מטעי בננות, וצעדנו על בולי עץ שהונחו מעל לנהר הזורם. הדרך לא היתה סלולה וההליכה היתה קשה. לאחר כחצי שעה שמענו קולות שירה והבחנו באורות. הגענו לבואנה ויסטה.
היה זה כפר גדול למדי. הלכנו בעקבות השירה והגענו לבניין גדול יחסית, בו ישבו תושבי הכפר על מחצלות ושרו בצוותא. שתי נערות כיבדו את הנוכחים בצ'יצ'ה ובעוגיות. כשהבחינו בנו הגישו גם לנו את המטעמים. שני גברים סימנו לנו להיכנס ופינו לנו מקום לידם. אחר כך הסבירו לנו כי זהו יום ראשון, וכי בכל יום ראשון הם מתאספים ומודים לישו בשירה. האווירה היתה קלילה ופתוחה – והזכירה לי ערב חברתי נעים יותר מאשר טקס דתי.
בחוץ שוחחו ביניהם כמה נערים והגניבו אלינו מבטים. הכפר, הם סיפרו לי אחר כך, נמצא במרחק שעת הפלגה מרורנבאקה, ותושביו עובדים במטעים שבסביבה וגם בעיירה. ואמנם תלבושתם היתה חגיגית יותר מזו של התושבים בכפרים אחרים שבהם ביקרנו. בכפר היו גם בתי עץ, והוא היה מטופח יותר ועני פחות מאלה שבמורד הנהר. את מרבית מזונם הם רוכשים בעיירה, ושם הם מוכרים את תוצרתם. כאן הכסף הוא כבר מטבע עובר לסוחר.
הלכתי לחפש את נלסון. הוא ישב בחצר אחד הבתים ושוחח עם חברו, בעל הבית. הוא אמר כי אמנם יש דלק להפלגה, אך מאוחר מדי ומסוכן לנווט בחושך. "נישן כאן בחצר הבית ומחר נפליג לרורנבאקה", הודיע לי.
בבוקר העירו אותנו התרנגולים. למרות השעה המוקדמת היה בעל הבית ער. הוא כיבד אותנו בקפה חם ובכמה פומלות מהעץ בחצר. בסירה המתינו לנו שלושה נערים שרצו להגיע לעיירה.
שטנו על מימי הבני. זו היתה השעה האחרונה למסע שארך תשעה ימים. מעבר לעיקול הופיעה לפתע רורנבאקה. מותשים הבטנו בבתיה. המחשבות התרוצצו והתערבבו: המקלחת החמה, יער העד, גדות הנהר, האייל, התוכים והאנשים.

הרצאת וידאו: פטגוניה המסעירה

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.