בכל טיול לדרום אמריקה, המטייל יפגוש שרידים מהתרבות הקולוניאלית – בתים אירופאים, מנהגים ושפות שמקורם בספרד ופורטוגל, וגם שרידי העבדים שהובאו לחופי היבשת. עבדים מאפריקה הובאו למטעי הסוכר הקולוניאליים בדרום אמריקה ובקריביים, ויחד איתם – דתות ותרבויות, שהפכו לחלק מכור ההיתוך של המדינות שנוצרו. אך בעבר, כור ההיתוך הזה לא היה קיים.
האפריקאים של דרום אמריקה הודרו לשדות ולמטעים, ובמשך מאות שנים, לא ידעו מציאות אחרת מלבד העבדות. שורה של תהליכים ואירועים באמצע מאה ה-19 שינו זאת. ביניהם, ירידת מחירי הסוכר (והרווחיות שבאחזקת עבדים), ולחץ גובר מפוליטיקאים אירופאיים שהתנגדו לעבדות. ולבסוף, העבדים עצמם, שהחלו למרוד.
אחת המרידות הידועות היתה מרד המאלה שבברזיל, או "המרד הגדול". מרד זה פרץ ב-1835 בסלבדור דה באהיה. המורדים היו עבדים מוסלמים משבט היורובה (שכיום חי במדינות שונות במערב אפריקה). מקובל לייחס את המרד להשפעתם של אנשי דת מוסלמים. באותה תקופה, העבדים המוסלמים היו אלה שידעו קרוא וכתוב, בעיקר כדי ללמוד את הקוראן. הם גם עסקו רבות בהפצת הדת. עבדים משוחררים שנהגו להטיף ברחובות היה מראה נפוץ, וגם מנהגם לכנס מתפללים בבתיהם ולהטיף לחירות. השראה נוספת היתה מרד העבדים בהאיטי שהסתיים שלושה עשורים לפני כן, ובני המאלה נהגו לענוד תליונים עם תמונתו של הנשיא דסלינס, שהכריז על עצמאות האיטי.
המרד התרחש דווקא בחג קתולי שנחגג בכנסיית בונפים. בחג זה, הנוצרים נהגו להגיע לכנסייה לתפילה ולחגיגות, והרשויות היו שם במספרים גדולים כדי לשמור על הסדר. וכך, כוחות הביטחון והאזרחים בכלל שנשארו בסלבדור היו מעטים, מה שהקל על המורדים להתחיל במרד.
זמן קצר לפני המרד פשטה השמועה שהוא עומד להתפרץ. באופן מפתיע, היו אלה עבדים משוחררים שהלשינו למעבידיהם לשעבר, והתריאו בפניהם שהמרד עומד לפרוץ. מיד הוקפצו כוחות, ומארגני המרד נתפסו באחד הבתים, עסוקים בלסגור את הפרטים האחרונים של המרד. וזה מה שגרם למרד לפרוץ מוקדם מהמתוכנן. המארגנים הצליחו לגרש את השוטרים מהבית, וקראו לכולם לצאת לרחובות. ברחובות, עבדים נלחמו ברשויות, ואחר כך התפצלו לכיוונים שונים בעיר וקראו לעבדים לצאת ולהצטרף עליהם. קבוצה אחת התגבשה בצורה ספונטנית ועלתה לכיכר הארמון, שם היא המשיכה את הלחימה.
המורדים תקפו את בית הכלא בניסיון לשחרר מנהיגי דת שהיו כלואים שם, אך השומרים ירו בהם והם נסוגו. אחר כך הם ניסו להשתלט על בסיס צבאי ולקחת משם את הנשקים, אך הניסיון כשל. ככל שהתקדם היום, מספר העבדים המורדים גדל והגיע לכמה מאות, אך כל המקומות שהם ניסו לתקוף נשארו בידיהם של הרשויות. בצר להם, הם יצאו מהעיר וניסו לגייס את עבדי המטעים. משם הם הגיעו לאגואה דה מנינוס, לקרב המכריע. שם החיילים ירו עליהם באש כבדה, עד שהעבדים הפסידו בקרב.
השלטונות ניצחו לבסוף, אך חששו שהאש תתפשט למחוזות אחרים במדינה. כדי למנוע זאת, ארבעה מורדים הוצאו להורג, שישה עשר נשלחו לכלא, שמונה לעבודות כפייה, וארבעים וחמש למלקות. מאתיים ממנהיגי המרד ששרדו גורשו בחזרה לאפריקה, לבנין. יש הסבורים שחלק מהקהילה הברזיאלית בניגריה וגאנה הם צאצאיהם של אותם מגורשים.
בשנים שלאחר המרד, הקהילה האפריקאית-מוסלמית היתה בניטור מתמיד של השלטונות, שאף ניסו לכפות עליהם להמיר את דתם לנצרות. למרות זאת, רבים מהם שמרו על דתם. רבים אף ענדו את התליונים של דסלינס במסווה, גם לאחר שהדבר הוצא אל מחוץ לחוק.
למרות כישלון המרד ותוצאותיו האיומות, רבים מחשיבים אותו כנקודת מפנה במאבק בעבדות בברזיל. חמש עשרה שנה לאחר מכן, העבדות הוצאה מחוץ לחוק בברזיל.