תפריט עמוד

מעיינות חמים בארצות הברית – בחיקה של אמא טבע

גבי ניצן נדד בין מעיינות תרמיים ובריכות מינרלים, שבהם טובלים יחדיו היפים ושוטרים, משוררים ורואי חשבון, עורכי דין ובטלנים מקצועיים - כולם עירומים. מסע אל הסודות שמעל למים ובתוכם

כשהמאסטר שלי הופיע, לא הפריד בינינו שום בגד. "אני מבין שהנוהג המקומי המקובל הוא לבוש אופציונלי", הוא אמר, ובזמן שלקח לי לנסות לתרגם את האנגלית שלו הוא כבר לא לבש דבר, פרט לעדיליון כסף מרהיב, משובץ ביהלום המזויף הכי יפה שראיתי.

כשהמאסטר שלי הופיע, לא השתטחתי אפיים ארצה, לא הודיתי לאלוהים ושום דמעת תודה לא חנקה את גרוני. רק חשבתי לעצמי, מאיפה לעזאזל הופיע האידיוט הזה ואיפה השארתי את המגבת שלי.

אני מניח שהתגובה שלי די נורמלית. הרבה תלמידים מדווחים שכשמורה גדול הופיע בחייהם, התגובה הראשונה שלהם היתה בלבול ודחייה. ויש לי עוד נסיבות מקילות: עד הרגע שבו הוא הפציע בשמי חיי, חשבתי שהייתי האיש הכי מאושר – והיחידי – במרחבים האינסופיים של מדינת נוואדה.

ישבתי לי שם עירום במין אמבטיה גדולה שנבנתה רק לכבודי, בוהה באושר בטבעת ההרים המושלגת שהקיפה את ים הדיונות הצהובות. זרם חם של מים מינרליים עיסה את דרכו מבעד לכל תא בגופי, וגלש אל לגונה רחבת ידיים. הלגונה הזאת, מצידה, משכה אליה את כל צורות החיים הידועות למדינת נוואדה (ולפני שאיזה עוכר שמחות קופץ להזכיר שנוואדה היא מדבר אחד גדול וצחיח, יורשה לי להפנות את תשומת ליבו לעובדה שבכל ארצות הברית, רק בקליפורניה יש יותר מינים של חיות מאשר בנוואדה).

הגעתי לשם כמעט בטעות, כשחיפשתי מקום להחנות את הקרוואן ללילה, אי־שם בין רינו ללאס וגאס. הגעתי הרבה אחרי השקיעה, ולא היה לי מושג מה יש מסביבי חוץ מעננים סמיכים של אבק. רק למחרת בבוקר, כשהצצתי מהחלון, ראיתי את הלגונה הקסומה ואת מאות החיות והציפורים ששיחקו להן ספארי בצד אמבטיה מלבנית ומזמינה. הכנתי לעצמי כוס קפה ויצאתי לבדוק מה הסיפור של האמבטיה. שתי הדקות הראשונות היו מבעיתות. נדמה לי שהרחתי בשר אדם חרוך. השעתיים הבאות היו גן עדן. ואז, פתאום, לא הייתי לבד.

פארק ציון ביוטה, "ארץ המעיינות החמים". חם ביום, קפוא בלילה
פארק ציון ביוטה, "ארץ המעיינות החמים". חם ביום, קר בלילה, ועם שחר אפילו נוצרים גלידי קרח

קיצור תולדות המאסטר

"אהההה", נאנח המאסטר בשעה שהעין השלישית שלו צללה באיוושה רכה. "105 מ"פ, 50 גל"ד. ככה זה צריך להיות". לא היה לי שמץ של כוונה לגלות עניין. לא אכפת לי מה זה מ"פ ומי זה גל"ד. "הממם", מלמלתי.
"105 מעלות פרנהייט, כמובן. ו־50 גלון לדקה".
זהו זה, אדוני. מעכשיו אני לא משמיע צליל, ואתה לך תחפש לך מישהו אחר בסביבה שיתעניין לדעת 50 גלון לדקה של מה.
"של מים חמים", הוא ענה, "מבעבעים לתוך הבריכונת שלנו מתוך באר תת־קרקעית. אתה תמיד רוצה לדעת את הגל"ד במעיין חם. אם אין מספיק גל"ד יחסית לשטח, אתה מקבל ביצה דלוחה של רקב ורפש. מצד שני, אתה לא רוצה ללכת לקיצוניות השנייה, עם מים צלולים לגמרי. מה שאתה רוצה זה בדיוק כמות נכונה של אצות ירוקות, כי שם טמון כל כוח הריפוי".

לְמה שרציתי באותו רגע לא היה קשר קלוש עם אצות, בכל צבע שלא יהיו. אבל הוא לא שאל. הוא רק המשיך. "לפעמים אתה רואה אנשים מגיעים למעיין חם, בודקים את המים הירוקים ואומרים איכס, אני לא נכנס לשם אפילו אם החיים שלי תלויים בזה. הם לא יודעים כמה שהחיים שלהם יכולים להיות תלויים בזה. אם הם יורידו את כל הבגדים וייתנו לחומר הירוק הזה לעבוד עליהם כמה שעות, יכול להיות שהם יחסכו מעצמם את אי־הנעימות של אלצהיימר או לוקמיה או איבוד הראייה המחורבנת שלהם". אם התעלמות נכשלת, תמיד אפשר לנסות דיפלומטיה עדינה. "כן, כל כך יפה פה", אמרתי. "כל כך שלו. כל כך שקט".

"ואני יודע בדיוק על מה אני מדבר, ידידי", הוא הרים את קולו כדי להבטיח שהמסר שלו לא יחמיץ גם את אחרון חרדוני נוואדה, "כי זאת הסיבה שבגללה עזבתי את העבודה ואת המשפחה למען חיי המעיינות החמים. כן ידידי, בספטמבר זה ימלאו 17 שנים ליום שבו מצאתי את עצמי זוחל בחושך מוחלט, ביום צהריים שמשי, באמצע הסנטרל פארק בניו יורק. פשוט ככה, בלי שום אזהרה, פתאום בום! – לא יכולתי לראות את קצה האף שלי. אנשים חשבו שאני מסומם, אז הייתי צריך להמשיך לזחול ולהתחנן לעזרה במשך שלוש השעות הכי מפחידות בחיים שלי. עד שאיזה סרסור הסיע אותי לבית חולים. שם זה המשיך לקרות לי, כמה שעות בכל יום, ובסוף הם הגיעו למסקנה שיש לי גידול. אם אני אתן להם לחתוך לי את הראש ולעשות לי הקרנות חצי שנה, הם ייתנו לי סיכוי של 20 אחוזים. אז אמרתי להם תודה רבה, אבל אני אלך לחפש דיל יותר טוב.

"לקחתי את הסטיישן שלי ונהגתי שבע שעות רצוף עד ההתקפה הראשונה, עוד ארבע שעות עד ההתקפה השנייה ואז עוד שעתיים עד שהגעתי לאיזה מעיין חם. אני לא יודע מה גרם לי לעשות את זה, בכלל לא חשבתי. פשוט התפשטתי ונכנסתי למים, 100 מ"פ, 32 גל"ד, בריכת חול בערך בגודל של זאת. נשארתי שם חודש, עזבתי רק שלוש פעמים לקנות מצרכים בעיר הקרובה. ביתר הזמן טבלתי במים החמים עם הירוקת.


מעיין פה טמפה, יוטה. מים חמים מבעבעים לבריכות חול טבעיות

"אחרי זה נהגתי חזרה לניו יורק וכיבדתי את הדוקטור בביקור. הוא היה בהלם: לא היה אפילו גרגר אבק מחורבן בין האוזניים שלי. הוא שאל אותי מה קרה, ואמרתי לו – מצאתי לי דיל יותר טוב. 17 שנה אחר כך, והנה הסטיישן הישן שלי מאחורי הקרוואן שלך. 130 מעיינות חמים אחר כך, והעיניים שלי טובות כמו של ילד בן שבע".

הוא עצם בנחת זוג עיניים כחולות גדולות ונעלם לרגע ארוך, משאיר על פני המים רק קרקפת אדומה מוקפת בחצאית של שיער בלונד־כסוף. מאוחר יותר גיליתי שכל בטלני המעיינות החמים צבועים בתערובת הזאת של אדום־בישול עם שיזוף־שמש, בלי שום קווים לבנים באיזור המפשעה, ולכולם יש לפחות תכשיט אחד מפואר. אבל מה שרובם עוד לא הספיקו ללמוד, המאסטר שלי כבר לא צריך לזכור.


מעיינות חמים באיידהו. את הבגדים משאירים על סלע סמוך

גופרית – טוב לעצמות, רע לנשמה

"סיפור מדהים", אמרתי כשסוף סוף חזר המאסטר לנשום. הוא הסתכל עלי כאילו הוא רואה אותי פעם ראשונה. "מה המעיין החם הבא שלך?"
"האמת, אני לא יודע אם יהיה עוד אחד. אני מנסה לטייל בלי תוכנית, אתה יודע, לתת לדברים לקרות".
"כן, כן", הוא קטע אותי בחוסר סבלנות, "מעיינות חמים הם לא תוכנית. הם מה שגורם לכל שאר הדברים לקרות. הם ישלחו אותך למקום הבא שלך, הם יפגישו אותך עם האנשים הכי חשובים בחיים שלך. מאיפה אתה?"
"ישראל", אמרתי. זה הרגע שבו אנשים פה מתחילים לשאול כל מיני דברים על מלחמות ופוליטיקה וכל זה. הכנתי את עצמי.
"איזשהם מעיינות חמים טובים?"
"רק שלושה, נדמה לי. שניים מהם מסריחים כמו ביצים מקולקלות".
"גופרית. טוב לעצמות, רע לנשמה. מוטב לצרוך בכמויות מדודות. יש לך את הספר?"
The Book. אופייני. אם אני מישראל, בטח אני ישן עם התנ"ך מתחת לכרית. "אני לא דתי", אמרתי.
"אני מתכוון לספר המעיינות החמים של מערב אמריקה", הוא אמר ביבושת. "נו טוב. בינתיים לך תביא עט ונייר, ואני אגיד לך מספרים של עמודים ומעיינות חשובים. ובפעם הבאה שאתה ליד חנות ספרים, אתה בהחלט רוצה לקנות את הספר".
בהחלט.
"נו ידידי, אין לי את כל היום. אתה מביא עט ונייר?"
במאמצים נטולי חן הצלחתי לצאת מהמים בלי מה שמכנים בהוליווד "סצנות פרונטליות". חזרתי עטוף מגבת ומצויד בעט ובנייר. חלק גדול מהזמן רק העמדתי פנים שאני כותב. וחבל. היום הייתי נותן את כל המגבות שלי כדי לשחזר את המלים. כי ביום ההוא, הכתיב לי המאסטר את היסודות לדת החדשה שלי: אחוות בטלני המעיינות החמים.
פטוצ'יני לימון וסודות ווילבור
"או.קיי", הוא התחיל להכתיב. "גופרית. אתה רוצה לנסות את זה לפחות פעם אחת. מעיינות ווילבור (Wilbur) בקליפורניה יכולים להתאים. עמוד 113 בספר. זה מעיין חם מסחרי, שזה פשע נגד האנושות, אבל אם אתה ראוי, תגלה למה שלחתי אותך לשם".

ביום ההוא עדיין כתבתי בעיקר מתוך אדיבות כלפי קורבן ירוקת בגיל העמידה, ולכן לא שאלתי שאלות הבהרה. כמה שבועות מאוחר יותר, במעיינות ווילבור שבצפון קליפורניה, קראתי שוב ושוב את פיסת הנייר המקומטת וניסיתי למצוא בה רמזים נסתרים. לא שלא היה נעים בווילבור. המלון הישן המשופץ היה פינוק, מזג האוויר היה מושלם והאורחים היו כולם מזן הניו אייג' מתון מעמד בינוני גבוה מסן־פרנסיסקו. כולם הילכו להם יחפים מהמלון אל איזור הבריכות הצמוד, עטופים בחלוקים רכים, מתפשטים בשוויון נפש ומחליקים לתוך אחת משלוש הבריכות (בין 95 ל־115 מ"פ).

מעיינות חמים בארצות הברית. משפחות שלמות יוצאות לטבול במים
יש המייחסים למעיינות החמים כוחות ריפוי לגוף ולנפש. לא רק בטלנים והיפים – משפחות שלמות יוצאות לטבול במים

אחר כך הם היו מתעטפים בחזרה ומטופפים אל המטבח המשותף והמצויד בכל טוב, מתקינים לעצמם פטוצ'יני לימון עם עגבניות מיובשות וגבינת עיזים, מוזגים לעצמם זינפנדל ומתיישבים בפואיה כדי להאזין לאחד האורחים שמנגן בחליל במבוק. לבסוף היינו כולנו פורשים אל חדר הקריאה, מסבים בכורסאות רכות בצד האח וקוראים מגאזין או ספר מובחר תוך הפלצה דיסקרטית של גז גופרית. בקיצור, שום טענות.

אבל היה לי ברור שהורו שלי כיוון ליותר מזה. יכולתי לראות שמשהו חסר בתמונה. לא משהו בוטה, אבל הכל שם היה כל כך מתורבת ומיושב, וכולם התנהגו כל כך למופת, עד שהתחלתי לחשוד שאני היחידי שם שעושה פיפי במים (בכל זאת, 125 גל"ד). וככה, ביום השני שלי, החלטתי לצאת ולפצח את הסוד.

הלכתי לטייל אל הגבעות הסמוכות, מעבר לשלט שאמר "שטח פרטי, אין כניסה". בחוברת הצבעונית של ווילבור כתוב שלפי הסכם מיוחד עם הבעלים של השטח, מותר לאורחי ווילבור לטייל שם, בתנאי שלא יתקרבו אל הבקתות הישנות והמתפוררות של הכורים, שאכלסו את המקום בעבר. היתה אפילו מפה קטנה עם הצעות לטיולים, אבל אני חיפשתי סוד. היו לי שני רמזים: הראשון – לא ראיתי אף אחד מאנשי הצוות משכשך לו בבריכות המקומיות אפילו פעם אחת. השני היה האזהרה החמורה בקשר לבקתות הכורים. כך שלא התעלפתי מהפתעה כשגיליתי בחור צעיר עירום, בדיוק מאחורי אחת הבקתות. זה היה מייק, מנהל התחזוקה של ווילבור. "או או", הוא אמר, "גילית את מספר חמש".

מפגש אינדיאני והגייזר המתפרץ

בווילבור היו שלוש בריכות חמות, אחת קרה, וזאת היתה מספר חמש, והדבר האמיתי. היא היתה אמבטיה עגולה ענקית ממתכת, חפורה לה על גדותיו של נחל ציורי, מכורבלת בין גבעות עגלגלות עם עצי אלון עתיקים, צבאים וארנבים וכל זה. אבל החלק הכי טוב היה קשור למים של בריכה מספר חמש. הם לא באו ממעיינות עתירי גופרית מצחינה. הם נבעו מתוך גייזר.

מייק היה ידידותי מאוד. הוא הסביר לי שהגייזר יתפרץ תוך כמה דקות, ואז נוכל להתאים את טמפרטורת הבריכה לפי העדפה אישית. בינתיים חיכינו בשמש העדינה של אחר הצהריים, ומייק סיפר לי שממש כאן היתה נקודת מפגש טקסית של התושבים המקוריים, האינדיאנים. זה היה לפני שהאירופאים הגיעו לאמריקה וגילו שאם הם יפוצצו את ההר ויקדחו בו חורים, הם יוכלו לשאוב ממנו כל מיני מתכות מגניבות. אז הם פינו את האינדיאנים, ומאז זה שטח פרטי.

המעיינות החמים הכי טובים הם אלה שאתה צריך לגלות בעצמך. השוחרים המסורים יצאו למסעות חיפושים בשבילים נידחים בלב הטבע

הגייזר התפרץ. בהתחלה לא היו יותר מקצת אדים וכמה טיפות מים שבצבצו מהאדמה, בסמוך לקיר אבן ישן. אבל בתוך זמן קצר מאוד הפכה ההתפרצות למחזה של ערוץ 8, מאות ליטרים של מים רותחים שיצרו עמוד בגובה שלי. כל המים האלה זורמים להם עד לנחל, אבל שם היה צינור שאסף חלק מהם, ואפשר לכוון אותו אל האמבטיה הגדולה.
"מה הטמפרטורה שלך?", שאל מייק.
המאסטר שלי אמר לי שלכל בטלן יש טמפרטורה אישית מועדפת, על אף שיש גם טמפרטורה אחת מסוימת שטובה לכולם. הוא לא אמר מה היא, כמובן, וממילא אני עדיין מסתבך בתרגום מפרנהייט לצלזיוס, אז רק אמרתי למייק שאני לא רוצה יותר מדי חם. "אנחנו בטח כבר בקצה הנמוך של ה־100", הוא אמר והוציא את הצינור מהאמבטיה. כעבור עוד רגע שכך הגייזר, ויכולנו לשמוע את הציפורים מקילומטרים, ושום צליל אחר.

היינו שקטים מאוד. היו לי כמה שיחות נדירות במעיינות חמים, אבל רגעים דוממים כאלה היו אפילו טובים יותר. מאוחר יותר, מייק סיפר לי כי האיש שהשטח הזה היה שייך לו קנה את האמבטיה הגדולה כמתנת חיזור לאשה שבאה לבקר אותו מאירופה. הג'סטה עבדה, והם חיו להם כאן באושר הרבה זמן. אחרי שהוא מת, הבנים שלו ירשו את השטח אבל לא גרו בו מעולם, ולא היה אכפת להם שאנשים יבואו ויתרחצו כאן.

"אז בשביל מה השלטים עם האין כניסה?", שאלתי.
"לפני שנתיים מת כאן מישהו במים. ובעיקרון, לפי המסורת האמריקאית, אפשר היה לתבוע את הבעלים. אז השלטים אמורים לכסות אותם חוקית". אחר כך סיפר לי מייק על האיש שמת. זה היה איש זקן, בן 95, שנהג לבוא לכאן פעמיים בשנה. הוא מת במים מהתקף לב בשעת השקיעה.

היינו שקטים עוד רגע ארוך, מתבוננים בארנב החום שמצא מחסה מתחת לקיר הגייזר, והרהרנו בגורלו של האיש הזקן שמת ממש כאן, ממש בשעה שכזאת. "מושלם", אמרנו לבסוף, כשקרן אחרונה של שמש נעלמה מאחורי הגבעות הסמוקות.


מעיין ספנס, ניו מקסיקו. כשמגיעים למעיין חם עם כמה אנשים עירומים נוצרת קרבת נפש עם זרים גמורים

60 שניות על תולדות המים הקדושים

"מעיין חם של לבוש אופציונלי", אמר הגורו שלי, "הוא כמו מסעדה של אוכל אופציונלי". הוא העניק לי שהות מספקת להעריך את החוכמה לפני שהמשיך. "אין לך שום סיבה ושום תירוץ ללבוש משהו במעיין חם. בגדים רק יקלקלו". חלפו כמה שבועות עד שלמדתי להכיר באמת הזאת. לפני שהוכנסתי למסדר בטלני המעיינות החמים, נבחרו האנשים שזכו לחזות בגוף שלי במלוא יפעתו בקפדנות רבה. אבל בארבעת החודשים לאחר פגישתנו ההיסטורית, ראו אותי עירום יותר אנשים מאשר בכל מהלך חיי.

הגיע הזמן ל־60 שניות על ההיסטוריה של המעיינות החמים: עד להגעתם של האירופאים, נחשבו המעיינות החמים ביבשת הזאת לטריטוריה נייטרלית. אפילו במהלך מלחמות השבטים הסוערות ביותר, יכלו אויבים לשכשך עירומים זה בצד זה במעיין חם, מחלימים פציעות של גוף ונפש. ככה, אגב, לפי אחת הגרסאות, תפסו המתיישבים הלבנים  את ג'רונימו, המנהיג האינדיאני האגדי, והרגו אותו. הוא חנה במעיין חם, מאמין שאין אדם על פני הפלנטה שיעז להפר את חוק הנייטרליות.

המים החמים שנבעו מבטן האדמה נחשבו קדושים, ואיש לא העלה על דעתו לחלל אותם. אני יודע את זה מעל לכל ספק משתי סיבות:
1. המאסטר שלי אמר.
2. ראיתי את זה במו עיני. כשמגיעים למעיין חם עם כמה אנשים עירומים, אין שום דרך לדעת מי הוא רואה החשבון ומי המשורר, מי הוא המה של מי, מי בא לכאן קבוע ומי פה טירון. הם כולם בנים ובנות לאותו שבט והם כולם מקומיים. במעיינות חמים כאלה התאהבתי באנשים שבדרך כלל לא הייתי אפילו מבחין בקיומם. אני לא יודע איך קוראים לרובם, כי שמות הופכים מיותרים כמו בגדים.

במעיין חם אחד אי־שם באריזונה פגשתי אשה צעירה שאחרי עשר דקות של היכרות סיפרה לי על טראומת ילדות מזעזעת, שהיא לא הזכירה 12 שנים. במעיין אחר פגשתי אופנוען של מלאכי הגיהנום, שבכה כמו ילד כשדיבר על מות אביו. ובלא מעט מעיינות כאלה דיברתי על עצמי בגילוי לב שלא חשבתי שאני מסוגל לו.


בהתמזגות עם המים כל ההגדרות מיטשטשות

מלחמות ההוריקן בארץ המערבונים

לעומת זאת, השילוב של מסחור עם הצטנעות ויקטוריאנית יכול להרוס את המעיין החם הטוב ביותר. נוכחתי בזה במעיינות פה טמפה (Pah Tempe), קילומטרים אחדים מהעיירה הוריקן (Hurricane), יוטה. התנאים הטבעיים היו יותר ממושלמים: מים חמים נטולי גופרית שמבעבעים אל תוך בריכות חול טבעיות מתחת למערות סלעים, בצמוד לנהר שוצף וגועש. אחת הבריכות נמצאת בבטן ההר מעל לנהר, ואפשר לשבת בה ולחזות ב־300 מעלות בקירוב של קניון מדהים עם מבני סלע משונים, מהסוג שהפך את יוטה למפורסמת בקרב חובבי נוף ובמאי מערבונים. אבל עם דמי הכניסה וכל החוקים והשלטים והבגדים, כולם נצמדים לשבטים ולתחפושות שלהם.

ככה מצאתי את עצמי במלחמה עם איש בן 40 ומשהו, שיער ארוך וחולצה מבריקה, שהחנה את הקורבט האדומה שלו בדיוק מאחורי הקרוואן שלי. כשלעצמי, הייתי שרוי עדיין באווירה של אחוות בטלני המעיינות, אז רק חייכתי אליו ושאלתי אם הוא יכול בבקשה להחנות את הקורבט במקום אחר בלי לחסום אותי.

"נו, באמת", הוא נהם, "בחרת לחנות במקום הכי מטומטם".
"אני יודע. כאן אמרו לי לחנות, וגם ככה הולך להיות קשה לעשות רוורס ולהוציא מפה את הקרוואן".
הוא המשיך ללכת לו אל המים, מניח לי לרדוף אחריו.
"בדיוק התכוונתי לצאת, ואני מאוד אעריך את זה, אם לפני שאתה הולך תוכל להזיז את האוטו שלך טיפונת".
"אתם עם הקרוואנים תמיד חונים במקומות הכי מטומטמים", הוא אמר בלי להסתכל עלי או לעצור, "ואז אתם מצפים שמישהו אחר ינקה את החרא שלכם. לך תזדיין". והלך לו לשכשך.
או־אז התערב איש בבגד ים של קלווין קליין. "אתה יודע, בדיוק ראיתי אותו מעשן ג'וינט. אתה רוצה שנקרא למשטרה?"
אמרתי שלא, אבל הוא אמר שהוא בכל זאת יצלצל, כי מישהו צריך להראות לחשישניקים האלה מאיפה משתין הדג. האיש של הקורבט, שבדיוק חזר כי הוא שכח משהו באוטו, שמע את המשפט האחרון והודיע שהוא הולך לזיין את הצורה לאיש של הקלווין קליין, אשר מצידו אמר שיש לו רובה באוטו בדיוק בשביל בריונים מסוממים כמוהו. אז קפץ האיש של הקורבט לעבר הקלווין קליין בהילוך איטי, מספיק לאט כדי לאפשר לקהל ההולך וגדל לתפוס אותו ואת נוקם המסוממים גם יחד, עד שהגיע המנהל ולקח את המפתחות של הקורבט ופינה לי את הדרך ככה שאוכל לעוף משם תיכף ומיד.

נפלאות הריינבו בעמק העמוק

ברור לי שאפשר לטעון שכל זה לא קשור לדמי הכניסה ולבגדים, ואני לא יכול להוכיח את ההיפך. אבל יורשה לי לספר למען ההשוואה משהו שקרה לי במעיין החם האהוב עלי מכולם, בלאק רוק (Black Rock). הוא מסתתר כמה קילומטרים מהעיירה ארויו הונדו (Arroyo Hondo, "עמק עמוק". בספרדית זה נשמע קצת יותר טוב), שבצפון ניו־מכסיקו. זה היה ביום החמישי שלי שם, וישבתי לי בבריכה עם שני היפים מחבורת הריינבו – שבט גדול של שוחרי שלום ומוסיקה, שממשיך לחיות את שנות השישים כנגד כל הסיכויים.

אוחו קליינטה, ניו מקסיקו. מעיין ממוסד וסולידי עם אורחים בחלוקים רכים

הם גרים בסביבה, ומעולם לא טרחו לחבר את הבית שלהם למים חמים, כי הם מעדיפים לבוא להתרחץ כאן, בשמש ובשלג. הבריכה מסתתרת לה מאחורי סלעים גדולים על גדותיו של הריו גרנדה (Rio Grande) הארוך, בערך קילומטר מתחת לדרך העפר, כך שרוב הזמן אי־אפשר לראות מי מגיע עד שהוא או היא ממש נוגעים בבריכה. בשלב הזה, בדרך כלל, הם כבר בלי בגדים.

ככה זה היה גם עם האיש הגבוה ממוצא מקסיקני שהצטרף אלינו בשעה שהתפעלנו משני העורבים המקומיים אשר חגו בדיוק מעלינו. "אני מת עליהם", אמר המקסיקני הגדול בזמן שפינינו לו מקום במים. "פעם מצאתי עורבת פצועה וטיפלתי בה שבוע עד שהיא חזרה לעוף. בשנה שאחרי זה, היא היתה באה לבקר כל חודש־חודשיים, תמיד עם מתנה מבריקה. פחית בירה ריקה, עט. יום אחד היא הביאה לי שעון רולקס שבור, זהב טהור".

דיברנו קצת על עורבים, עד שהגיעה שעת השקיעה. אחד משני הריינבו שלף מבין הסלעים מקטרת קטנה עטופה בקטיפה, מפוטמת בניצן גדול ושמנוני. הוא עישן, פלט ענן כחלחל וריחני והעביר את המקטרת אל המקסיקני הגדול.
"אני מוותר", הוא אמר, "תודה".
"אתה בטוח?", שאל הריינבו השני, "זה צמח משובח. גידול אורגני, בלי כימיקלים. זהב טהור".
"אני בטוח שזה גראס מצוין", הוא חייך והעביר את המקטרת הלאה, "אבל אני שוטר".


מעיין הבועות, היפים ומוסר השכל

לפני שנחזור למעיין הקסום של ארויו הונדו, הגיעה השעה לסיפור זן נאה מפי הגורו. "מעיינות חמים הם מקומות קדושים", הוא הכריז ברצינות עילאית כשגמר להכתיב לי מספרי עמודים בספר, דקות ספורות לפני עזיבתו המפתיעה, בדרך לעוד מעיין חם בהרי הסיירה נוואדה. "הם יצירתה היקרה ביותר של הבריאה, ומי שמחלל אותם נענש בחומרה. אני לא רוצה להפחיד אותך בסיפור על מעיין הראש של פדרו במקסיקו, שנקרא ככה על שמו של האיש שניסה לזהם אותו וסלע ענק רוצץ את ראשו. במקום זה אספר לך על מעיינות באבלס בדרום ניו מקסיקו.

"במשך שנים ארוכות זה היה אחד המעיינות הכי מלבבים במערב. עמוד 86 בספר. יש לך שם בריכה ענקית, 20 מטרים על 30, עם טמפרטורות שנעות בין 96 ל־102 מ"פ לפי המיקום שלך, בערך 200 גל"ד. השטח היה שייך לאיש אחד, שכנהוג הרשה לכולם להתרחץ שם. אחר כך הוא מת, והבן שלו החליט שהוא הולך למכור את השטח בשישה מיליון דולר לחברת ענק, שתבנה שם בית הארחה לעשירים. הוא גידר את השטח ושם שלטים של אין כניסה, ולא התייחס למקומיים שאמרו לו שהוא מתגרה באלוהים.

עד להגעתם של האירופאים, נחשבו המעיינות החמים מקודשים. אפילו במלחמות השבטים הסוערות ביותר, זו היתה טריטוריה נייטרלית

"יום אחד, בזמן שהוא מסתובב בשטח עם נציג של הקונים, הוא קולט איזה היפי בגיל העמידה מתרחץ עירום בבריכה. ישר הוא שולף את הטלפון הנייד הקטן שלו, מצלצל לשריף המקומי ודורש ממנו לעצור את הפולש ולתבוע אותו על עירום בפרהסיה. וככה קורה. מה שהוא והשריף לא יודעים זה שההיפי המזדקן הזה הוא במקרה עורך דין מפורסם של זכויות אזרח מסן פרנסיסקו. בזמן שהוא בתא המעצר, הוא עובר על ספרי החוק המקומיים ומגלה שלפי התקנות בניו־מכסיקו, חוקי העירום בציבור אינם חלים על שטח הנמצא בתהליך של העברת בעלות. אז הוא מיד תובע בחזרה את האיש ואת השריף בעוון מעצר לא חוקי, ודורש 12 מיליון דולר פיצויים על פגיעה במוניטין ועוגמת נפש ונזק נפשי ומה לא. ויש לו קייס מברזל ותמיכה ציבורית רחבה, וברור שהוא הולך לנצח.

"אז הוא מצלצל אל הבחור ואומר לו, שמע, הנה הדיל: אני אמשוך את התביעה, אני לא לוקח ממך דולר. להיפך: אני משלם לך 100 דולר. בתמורה, אתה נותן לי את השטח. לבחור אין ברירה והוא מסכים. וזהו זה. עכשיו מעיינות באבלס שייכים חוקית להיפי הזה, והוא סידר שם חניה נוחה ומי שתייה ופחי אשפה, וכולם מוזמנים לבוא ולהתרחץ שם הכי עירומים שרק אפשר".

אחות רחמנייה, שפירית ושקיעה סגולה

לא היה קל למצוא את המעיין החם בלאק רוק, שליד ארויו הונדו. ההוראות בספר (בטח שקניתי) היו מעורפלות בכוונה, כמו הוראות למעיינות פראיים אחרים. "המעיינות החמים הכי טובים", אמר המאסטר שלי, "הם אלה שאתה צריך לגלות בעצמך". ומחבר הספר האגדי ידע לקמץ בהוראות, כדי לאפשר לקוראים להתחלק באופן טבעי בין המסורים פחות, שיגיעו אל המעיינות הפופולריים והנגישים, לבין הדתיים האדוקים, שיהיו מוכנים לגרור קרוואנים בשבילים שגם ג'יפים יהססו מולם, רק למען ההבטחה הקלושה של מים חמים בלב הטבע.

התברברתי לי שעות בשבילי עפר מסביב לעיירה המכסיקנית הרדומה, בין קניונים תלולים לעדרים של בופאלו (נשבע), בהצלחה זערורית. בסופו של דבר, עצרתי ליד תחנת דלק מאובקת ושאלתי את המקסיקנית הקשישה בחנות הבירה אם היא יודעת במקרה על מעיין חם בסביבה. לרגע ארוך היא בהתה בי בלי הבעה, ואני נאלצתי לחטט במעמקי ארכיון הספרדית שלי. בינתיים היא כבר גמרה לבחון אותי, וכנראה החליטה שאני בסדר. היא נעלמה לאחורי החנות וחזרה עם מפה מפורטת מצוירת בעיפרון. "כשתגיע לשם", הפטירה באנגלית טובה משלי, "תשמיד את המפה".

האמת היא שאין לי הרבה מה לומר על המעיין החם של ארויו הונדו. יכולתי לתאר את האוויר הסמיך כל כך בריחות מרווה מתוקה עד שלעולם אי־אפשר לחוש רעב.

יכולתי לתאר את צלילי הנהר הזורם והמלטף בחושניות סלעי בזלת אדירים. יכולתי לספר על הגילוי המבורך של הטמפרטורה האידיאלית המשותפת לכולם (98 מ"פ, או בעברית 37 מעלות צלזיוס, טמפרטורת הגוף. כך אפשר לשכשך שעות, בכל מזג אוויר).

יכולתי להשתפך עוד ועוד בקשר לשבילים ההוביטיים שמוליכים למעיינות קרים נסתרים, ובהם המים הכי מתוקים על פני האדמה.

ובאמת, כל הדברים האלה תופסים בהתחלה את תשומת הלב. אבל ככל שנקפו הימים, כבר לא יכולתי לעסוק בהגדרות ובהבחנות. הייתי צב ים עתיק, שקוע לנצח ברחם של פלנטת גאיה      הטובה, מחייך באהבה אל ההשתקפויות שלי במים בתור עורב, אחות רחמנייה ממינסוטה, שפירית, נער אינדיאני מתבגר, שקיעה סגולה, מסומם, שוטר.

ורק ימים רבים אחרי שגורשתי מגן עדן על ידי הרשויות (אין להחנות קרוואנים), וחודשים אחרי שעזבתי את ניו־מכסיקו ואת יוטה ואת אריזונה ואת מסע הקרוואן – הבנתי יום אחד לעומק את מלותיו האחרונות של המאסטר השמנמן והמקריח שלי.

ביקרתי במעיינות הארבין (Harbin), מוסד מרכזי בקרב הקהילה האלטרנטיבית של צפון קליפורניה. היה לילה, ירח מלא צהוב וענק, בלי חשמל, בלי דיבורים, ומהנקודה שלי בבריכה דמוית הלב התבוננתי בכעשרים רוחות רפאים יפהפיות. אחת הרוחות ענדה פתאום את המסכה של המאסטר שלי, וחזרה בשקט על המלים ההן שלא טרחתי לכתוב באותם ימים קדומים של בורות: "קודם אתה לומד על מעיינות חמים שונים ואיך למצוא את הטובים. אחר כך אתה לומד שיש רק מעיין חם אחד, עם שערים שונים".

לאן נעלמו הכוכבים?

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות מארצות הברית

המסע לאגם מונו – 'אגם האחות' של ים המלח
המסע לאגם מונו – 'אגם האחות' של ים המלח

אגם מונו שבקליפורניה סימן את המסע החמישי של נועם בדין לאגמי-מלח ברחבי העולם ב-17 שנים האחרונות. האגמים הללו, החבויים באגנים סגורים, הם סמלים לחוסן ושבריריות. הם מקבלים מים מתוקים ממקורות שונים אך אין להם מוצא לאוקיינוסים או נהרות. ...

חשיפה כפולה 2: אפסטייט ניו יורק – על התערבות, אכזבות והפתעה לא צפויה
חשיפה כפולה 2: אפסטייט ניו יורק – על התערבות, אכזבות והפתעה לא צפויה

בדרכם לפסטיבל כדורים פורחים בצפון מדינת ניו יורק, אורית ורפי ניפגשו עם להקת אופנועני הארלי דייוידסון מדוגמים להפליא, קשוחים למראה. ליד אגם ג'ורג' הם חיכו וחיכו לבלונים, אך מזג האוויר למרבה האכזבה הפריע ומנע את החגיגה. הם ניסו ...

חשיפה כפולה 1: דיאלוג בהרי הסמוקי
חשיפה כפולה 1: דיאלוג בהרי הסמוקי

מדור חדש: אנחנו אורית ורפי, בני זוג מכרכור, בני חמישים וקצת. שנינו מצלמים, והצילום הוא חלק בלתי נפרד, ואפילו משמעותי, מהטיול שלנו. בטיול המתואר להרי הסמוקי בארה"ב היינו עוד לפני גיל 50, והוא היה אחד מהטיולים הרבים למדי ...