|
זה התחיל בביקור בקתדרלה המדהימה של סיינה. בכניסה קיבל את פני הרמס טרימגיסטוס, הרמס המשולש בחוכמה, דמות אגדתית שחיה במצרים לפני אלפיים שנה ומי שהיה אחראי להתחלת מדעי האלכימיה, אסטרולוגיה, והידע הנסתר. הרמס הוא חלק מפסיפס השיש של רצפת הקתדרלה – עבודת אמנות שנחשבת לאחת המופלאות באיטליה. הרצפה נבתנה על פי תוכנית אב במשך עשרות שנים, החל מהמאה ה-15, והיא מגלה את האמונות של תקופת הרנסנס וסודותיה. באיטליה למדו אז את מדעי הנסתר בצורה של קבלה, טארות, אסטרולוגיה ואלכימיה. כל המדעים הללו נכללו תחת הכותרת "הרמטיקה" – תורתו של הרמס טרימסגטוס. הופעתו בפתח הקתדרלה מראה על העיסוק של אנשי סיינה בתחומים אלו. בידו האחת מחזיק הרמס מגילה, שאותה הוא נותן לכמה אנשים, ובה נכתב: "קבלו אותיות וחוקים, הו מצרים"; בידו השנייה, מגילה מעט יותר ארוכה הנשענת על שני ספינקסים, ובה נאמר שראשית חוכמה היא לדעת את מעשיו של אלוהים בעולם, והראשון שבהם הוא יצירת האור, שהתגלם בצורת הבן: "אלוהים, היוצר של כל הדברים, ברא אלוהים נראה שני ועשה אותו ראשון ואחד בלבד, שבו הוא היה מרוצה, אהב אותו כבנו שנקרא המילה הקדושה". למידע נוסף על טיולים לאיטליה המקודשת >>
הרמס מופיע בתוך תמונה, שגודלה כמה מטרים, בכניסה לקתדרלה של סיינה, שהיא עצומה בגודל, במיוחד אולם האורך שלה. להפתעתי, גיליתי שהמוטיב המרכזי בציורים שבאולם האורך, הספינה, הוא ציורי הנביאות של העולם העתיק, שנקראו הסיביליות. לפי האמונה הנוצרית היו עשר כאלו, והן ניבאו את בואו לעולם של ישוע, שיביא לגאולת המין האנושי. עשר הסביליות מופיעות על רצפת האולם, כל אחת מיוצגת בהתאם לאפיונים הספציפיים שלה והמסורות שנקשרו אליה. הנביאים הגדולים של התנ"ך היו גברים: עמוס, הושע, ירמיהו, יאשיהו. אלא שבארצות רבות אחרות נקשרה הנבואה לנשים, שנקראו סיבליות. הנביאה המפורסמת ביותר היתה הפיתיה מדלפי, מקום מקדש אפולו. זאת לא היתה אישה אחת, אלא תפקיד שהועבר מדור לדור. הנשים הוכשרו לנבא במערה שבמקדש לאחר שאיפת עשן, שיש אומרים שהיו בו סמים משכרים. גדולי העולם העתיק עלו לרגל לדלפי לקבל את עצת הנביאה, שניתנה תמיד בצורה מעורפלת, משתמעת לשני פנים. נביאה מפורסמת אחרת היתה הסיביליה של קומני, ליד נפולי באיטליה. לפי האגדה היא הגיעה לרומא והציעה למלך הראשון של רומא לקנות תשעה ספרי נבואה במחיר מופקע. המלך סירב. למחרת הסביליה הופיעה שוב והציעה למלך לקנות שישה ספרים באותו מחיר, והוא סירב בשנית. למחרת היום הופיעה הסביליה שוב, והציעה למלך לקנות שלושה ספרים באותו מחיר. בפעם זו התרצה המלך, ומאז נשמרו שלושה ספרים אלו כאוצרה החשוב ביותר של רומא, ומדי פעם היו מתייעצים איתם בעניינים קריטיים כאלו או אחרים. בשנת 84 לפני הספירה, כששריפה לא צפויה השמידה את הספרים הללו, שלח הסנאט משלחות לכל רחבי העולם למצוא העתקים שלהם, וכינס אותם מחדש במקדש ברומא, שם הם נשמרו עד תחילת המאה ה-5 לספירה. במאה ה-6 לספירה הופיעו העתקים של ספרים אלו בחוגי הכנסייה, והם משמשים עד היום להוכחת תקפות ואמיתות הופעת ישוע בעולם, שעליה ניבאו הסיביליות ולה ציפו מאז שחר ההיסטוריה. רוב החוקרים חושבים שספרי הסביליות מהמאה ה-6 הם חיבור נוצרי מאוחר, ואין להם קשר עם הספרים הקדומים. כך או כך, הסביליות החלו להופיע באמנות הנוצרית ותפשו מקום של כבוד בימי הביניים והרנסנס, כמקבילות הנשיות של הנביאים התנ"כיים. אם ליהודים היו את הנביאים, הרי שלאומות העולם היו את הנביאות, הסביליות. אלה וגם אלו ניבאו את בואו של ישוע. נצנוצי האמת הופיעו גם בקרב העם היהודי וגם בקרב אומות העולם, וכך הכנסייה היתה יכולה לאמץ לחיקה גם את היהדות וגם את הפילוסופיה של העולם הקלאסי, ולטעון שהיא הממשיכה האמיתית של שניהם. ואכן, על רצפת הקתדרלה של סיינה מופיעות עשר הנביאות החשובות של העולם העתיק, ובפי כל אחת מהן חלק מהבשורה על התגלות בן האלוהים בעולם, אותו "אלוהים נראה שני" שעליו מדבר הרמס טרימגיסטוס. ומרת הסביליה (האורקאל פיתיה) של דלפי – "דע את אלוהיך, שהוא הבן של אלוהים", פאראפרזה למוטו של אפולו, שבמקדשו שירתה – "דע את עצמך".
מפתיע להיכנס לקתדרלה נוצרית אדירה ולראות בכל מקום דמויות של נשים פגאניות, שהיו חלק מהותי מהעולם העתיק. יתכן שהדבר קשור לשאיפה של אנשי הרנסנס לחזור לערכי העולם הקלאסי, אך ייתכן שיש כאן סמליות שהיא מעבר לכך והקשורה לעיסוק של אנשי סיינה בתורת הנסתר, כפי שהיא מבוטאת באימוץ דמותו של הרמס טרימגיסטוס. הקתדרלה בסיינה עוררה את התעניינותי בנושא הסיבליות, או אז התברר לי שלא רחוק מסיינה, ברכס הרי האפנינים, ישנו אזור של פסגות גבוהות שנקרא הרי הסיבליות. מתברר שהאמונה בנביאות התמידה לתוך ימי הביניים, גם לאחר שנעלמו המקדשים הפגאניים ומוסד הפיתיה של דלפי. בספרות ימי הביניים והרנסנס יש התייחסות לאחד ממוסדות הנביאה, שמצאה מקלט באזורים הפראיים והגבוהים של הרי האפנינים, רכס הרים שמהווה את עמוד השדרה של חצי האי האיטלקי. שם, במערה שבראש הר, ישבה הסביליה של האפנינים, והיו עולים אליה לרגל מכל רחבי העולם. האזור כולו היה מחוץ לתחום הכנסייה והוא כלל, בנוסף להר הסיביליה, גם את העמקים וההרים שמסביב. זה היה מקום מפלט של האמונה העתיקה, שעליו אפילו הכנסייה לא העזה לערער. לשם החלטתי לנסוע, לחפש את מערת הסביליה, ואולי לגלות משהו על העתיד האישי והקולקטיבי שלי ושל בני האדם.
כתר ההרים ועמק השאול בצדו הצפוני של כתר ההרים, בקצה העמק הכלוא בין ההרים, בגובה 2,000 מטר, נמצא אגם פילאטוס (Lago di Pilato), הנקרא על שם פונטוס פילאטוס – הנציב הרומאי שדן את ישוע לצליבה. זהו מקום שליטתם של השדים, בימי הביניים היה שלט בכניסה לעמק האוסר את הכניסה אליו. האגם נחשב למקום מכושף, ומי שהלך אליו הסתכן בחייו. למקום זה גררו השדים את פונטוס פילאטוס כעונש על מעשיו. מה שהוא סבל שם לא ניתן להעלות על כתב, עד כדי כך גדול היה סבלו, שאפילו כתבי הכנסייה ריחמו עליו. נספר רק שהאגם האדים אחר כך, ומאז הוא נקרא על שמו. זהו אגם אלפיני יפהפה, שבו מינים אנדמיים של סרטנים אדומים, שאולי אחד מהם הוא גלגול של פונטוס פילאטוס. כך או כך, עשיתי את דרכי אל העמק הזה במטרה לעלות להר הסיביליני ולמצוא את מערת הסביליה. מן הצד השני של פסגת הר הסיביליה יש עמק שנקרא עמק השאול (inferno), גם לשם תכננתי להגיע, ולו רק מפני שהשם עורר את סקרנותי.
עליתי עוד ועוד במשעול המוליך אל פסגת הרכס. ככל שעליתי, נגלה בפני יותר ויותר ההוד של העמק, אגם פילאטוס נראה בצד השני, ובאמצע הכפר הקטן ויערות. פסגות ההרים סביב העמק נראו בבירור על רקע השמים הכחולים, בעוד שהעננים הסתירו את שאר העולם שמתחת. השביל הוביל אותי לשיאו של הרכס, אל קו פרשת המים. כשהגעתי לשיא הרכס ציפתה לי הפתעה: קו פרשת המים היה חד כסכין, לא לבעלי לב חלש. מן הצד האחד, הצד שממנו טיפסתי, הוא השתפל בתלילות אל העמק האלפיני, אך מהצד השני, הצד שנגלה בפני רק עתה, היו מצוקים אדירים של מאות מטרים היורדים באופן דרמטי אל עמק נוסף, עמוק הרבה יותר, הלא הוא עמק השאול. המראה היה מופלא: נשכבתי על קו הרכס, מציץ לעמק השאול, משתדל לא לקבל סחרחורת. הייתי בראש מתלול של צוקים בגובה יותר מקילומטר. מהצד השני היה הר נוסף, אך ביני לבין אותו הר היתה תהום עמוקה, שמתוכה נשמעו רעשי מפלים. התהומות היו מיוערים ומלאים בערפילים, שעלו, התערבלו, ולבשו צורות שונות ומשונות. לא פלא שקראו למקום הזה עמק השאול, למרות שהיופי שלו הזכיר גן העדן. הערפילים נראו כעולים מתוך בטן האדמה, נושאים איתם מסר של התהוות, השתנות והיעלמות.
כשמגיעים קרוב לפסגה צריך לטפס על קיר המצוק המקיף אותה בעזרת תמיכות ברזל התקועות באבן, ואז מגיעים לשטח פחות תלול, שבמרכזו שקע. כאן היה פעם פתח של מערה, כיום הוא מלא באבנים שהתמוטטו לתוכו. זהו פתחה של מערת הסביליה, החסומה על ידי סלעי ענק שנפלו מהתקרה. לא רחוק מהמערה נמצאת פסגת ההר, ועליה צלב מברזל. בסופו של דבר, הצלב הגיע גם לכאן וניצח את המייצגת האחרונה של העולם הפגאני. האם גם את זה חזתה הסביליה לפני יותר מאלפיים שנה? האם היא חזתה את התחדשות ההתעניינות באמונה הפגאנית ואת ההתעוררות של הנשיות המקודשת בימינו? שכבתי על פסגת ההר, תופס מחסה מהרוח ומפקיר את גופי לקרני השמש החמימות. מתחתי השתרעו תהומות אין חקר, אבל זה לא היה אכפת לי, האדמה הכילה אותי בתוכה. מבין התהומות עלו והתפוגגו ערפילים, והם סיפרו לי על חלוף העיתים ותעתועי הגורל. ראיתי שכל מה שצריך לקרות בעצם קורה, גם בחיים שלי וגם בכלל, ושבעצם זה לא חשוב כל כך. הסיביליה כבר לא כאן, אבל הרוח שלה עדיין קיימת. אנשים באו לכאן מכל רחבי איטליה ומהעולם, וגם אני בתוכם. גם אם הסביליה היא רק אגדה ולא התקיימה באמת, עצם העלייה לכאן מצדיקה את האמונה בה. ואם באמת היתה קיימת, ללא ספק היא היתה בוחרת בהר זה למשכן. |
תגובות פייסבוק