מה קורה לבוסתנים העתיקים של אזור סנטה קתרינה בלי דור ממשיך?

הנוף בתוך מצוקי הגרניט, בלב מדבר סיני, בגובה של כ־1,600 מטר ומעלה, נוצר לא רק מן הטבע, אלא גם מידיהם של בני אדם. במשך דורות ידעו הנזירים ובני שבטי הג'בלייה ואוולאד סעיד ללכוד כל טיפת מים, להוליך אותה במדרונות ההרים, ולגדל בין הסלעים עצי שקד, אגוז, תות, משמש ורימון. כך שרדו הבוסתנים ואורח החיים הסמי-נוודי מאות שנים של משברי בצורת, שיטפונות, תהליכי מודרניזציה ושינויי שלטון.

כשכתבתי על פלא מורשת הבוסתנים לפני שלוש שנים ב"מסע אחר", ביקשתי לחשוף בפני המטיילים תרבות ייחודית זו ולעורר מודעות לחשיבותה, ולשימורה.

כשחזרתי השנה, הבנתי שהסיפור משתנה מול עינינו. עדיין המראה הנשקף אל הוואדיות המשובצים בנקודות ירוקות מרצדות מפעים ועוצר נשימה, אלא שזהו סיפור של מרוץ נגד הזמן עד שהלב הפועם של הבוסתנים ילך וידעך.

לא הבצורת החולפת היא שמאיימת היום על הבוסתנים. גם לא רק שינויי האקלים. המטייל המזדמן לא יבחין בסימנים המבשרים על אותות השינוי. זהו רגע לפני. המשכו של תהליך בו הדור הצעיר נוטש את ההר, ידע מסורתי אינו עובר עוד מאב לבן, והתרבות החקלאית המסורתית בהר הגבוה במשבר.

• הבוסתנים בהר הגבוה בסיני: תחת גפנם ותחת תאנתם
• מדריך מסע אחר לסיני

בריכת אגירה בבוסתן פעיל בואדי זוואתין

בריכות בואדי טובוג לאחר שיטפון. צילום: לינור לנקין-אלנבלום

לטייל בין הבוסתנים בהר הגבוה בסיני

השער היה סגור. איש לא המתין לידו.

בפעמים הקודמות ישב כאן מחמד, בעל הבוסתן. הוא אהב לארח מטיילים, למזוג תה עם חבג ריחני ולהצביע בגאווה על עצי השקד, התות, הרימון והאגוז שנטעו אבותיו. סביבו התרוצצו ילדיו ונכדיו, וריח התבשילים עלה מן המטבח. הפעם קיבלה את פניי רק הרוח, שנעה בין הצפצפות הגבוהות לבין עצי הפרי.

ככל שעליתי במעלה אבו ג'יפא והמשכתי לוואדי טובוג, שב המראה על עצמו: שביל אבן עתיק, טראסות המטפסות במדרון, ובוסתנים שרק חלקם עדיין מעובדים.

המחשבות החזירו אותי לקייטנות שנות השבעים של החברה להגנת הטבע בבית ספר שדה "צוקי דוד". בכל קיץ נהגנו לצאת ל"יום בדואים": התארחנו בבוסתנים, עזרנו בהשקיה ובעישוב, אפינו פתיר על הסאג', ובסופו של היום ירדנו בצהלות אל ואדי טלעה קטן. באותם ימים נדמה היה שהבוסתנים הם חלק בלתי נפרד מן הנוף – האנושי והפראי כאחד – ונוכחותם מובנת מאליה, כמעט נצחית.

גם כיום נותרו בהר בוסתנים מטופחים ומשפחות הממשיכות לעבד אותם, אך מספרם הולך ופוחת. יותר ויותר חלקות נשענות על דור מבוגר, המתקשה לשאת בנטל לבדו.

מחקר שפורסם בשנת 2022, שבחן את ערכי המורשת המצויים בסיכון באזור סנטה קתרינה ובחופי דרום סיני, הגדיר את הבוסתנים כאחד המרכיבים המרכזיים של הנוף התרבותי בהר הגבוה. הם אינם רק עצי פרי, אלא חלק ממערכת מורכבת: טראסות, קירות תמך, סכרים, תעלות ובורות לאיסוף מי גשמים ושלגים, שרידי יישובים היסטוריים, מכלאות צאן, ושבילים בנויים המחברים ביניהם.

"זוהי מורשת חיה, שנבנתה במשך מאות שנים, מהתקופה הפרהיסטורית ועד ימינו. שילוב נדיר של תרבות חומרית ולא־חומרית, התלויה במארג האנושי של המקום, ומצבה השברירי מדאיג", טענו החוקרים. [2]

אולי משום כך השינוי אינו ממש מורגש. הנוף עדיין יפה כשהיה, המעיינות מוסיפים לנבוע והבוסתנים מלבלבים מדי שנה באביב ונותנים פרי בקיץ. אולם במקומות רבים כשהשער סגור נותר לתהות מי ימשיך להשקות את העצים? מי ימשיך לטפל בהם? שאלה שנעשית מוחשית יותר משנה לשנה.

מיקום אתרי ארכיאולוגיה ומורשת מהחוף ועד ההר הגבוה בדרום סיני שנמצאים תחת איום או סכנה.[3]

האנשים האחרונים של הבוסתנים

הסיפור האמיתי של הבוסתנים הוא של בני האדם ששמרו עליהם במשך מאות שנים, בעולם שלם של ידע, מסורת ותרבות. זוהי אינה תופעה מאוחרת שנולדה סביב המנזר. הבוסתנים קדמו לו.

אגריה או אתריה (Egeria) שהגיעה לאזור בסביבות 383-384 לספירה, מאתיים שנה לפני הקמת המנזר המבוצר על ידי יוסטיניאנוס ה-I, מתארת נזירים מפוזרים בכוכי התבודדות בהרים שקבלו את פני הצליינים בירקות שגידלו בעצמם.

בספריית מנזר סנטה קתרינה גנוזים ספרי מסע של עולי רגל מהמאות הששית-עשירית לספירה, נוצרים ומוסלמים, שתיארו במסעותיהם בימי הביניים את המנזר מוקף בגנים שסיפקו מזון טרי לנזירים ולמבקרים.

מפורסמת עדותו של הנזיר והצליין פליקס פאברי שבשנת 1483 בשלהי ימי הביניים תיאר את הבוסתנים ומערכות המים של אזור סנטה קתרינה. מתיאוריו משתמעת רציפות של 1,000 שנה של אירוח צלייני בזכות משק חקלאי מפותח שכלל גנים, עצי פרי ואספקת מי מעיינות.[4]

בוואדי בוליע, למרגלות ג'בל אם לוז, פגשתי ביוני האחרון את חסין משבט הג'בלייה. הוא בן 73 ונחשב לאחד מזקני השבט. כבר יומיים שהוא ובתו הצעירה שוהים לבדם בבוסתן המשפחתי, לאחר שעלו אליו מן הכפר עם ארבע עיזים כדי להעביר כאן את חודשי הקיץ.

שאר בני המשפחה נשארו למטה בכפר והבתים הריקים שלהם על המדרון מספרים על ימים אחרים – שבהם אביו, סלאח, הקים את הבוסתן במו ידיו, וכולם היו נאספים לשלושה חודשים בקיץ, ביחד עם העדר הגדול. חגיגה שהחלה בחודש יוני עם הבשלת המשמש הראשון.

זה מכבר הצטמצם העדר, ולא רק מסיבות כלכליות. כבישי האספלט שחוצים כיום את הכפר המתפתח, לצד גדרות וצמחי הלוקופיליום – מין זר לנופי סיני – שחוסמים את המעבר החופשי של העדרים מקשים על ההגעה לשטחי המרעה הטבעי.

בוסתן בסמוך למנזר סנטה קתרינה, 1911. בתצלום נראה הבוסתן שבחזית המנזר, הטראסות החקלאיות, עצי השקד והברוש, והר סיני (ג'בל מוסא) ברקע[5].

מיהם שומרי הסף של ההר הגבוה?

יש מקומות בהם משתנים הקולות וההד לא נשמע. כך הרגשתי כשישבתי בבוסתן של חסן והקשבתי לשיחה השקטה בין שני החברים הוותיקים.

הם דיברו על המציאות המורכבת שבה הם חיים: על תנופת הפיתוח המואצת סביב סנטה קתרינה, המשנה במהירות את הנוף; על צורכי התיירות המודרנית שלא תמיד עולים בקנה אחד עם צורכי הקהילה הבדואית המקומית; על הקושי להשתמש במרחבי המרעה המסורתיים; על כך שאין למי לשווק את הפירות מן הבוסתנים, ועל השיטפון האחרון – אירוע שהביא עמו ברכה לצד נזק: הוא מילא סכרים וחיזק את שפיעת המעיינות, אך גם פגע קשות באבו ג'יפא, הדרך המרכזית העולה אל הבוסתנים שבהרים, הרס שאין מי שיתקן.

חסין וחסין משוחחים בבוסתן בואדי בוליע

השיח נסב גם על הצורך בשידרוג הבוסתן באמצעים מודרניים: הכנסת פנלים סולריים להנעת גנרטור, ושלל אפשרויות לניוד המים מהבארות אל ברכות אגירה, ומשם לכל רחבי הבוסתן.

הבדואים מעלים להרים על גמלים פנלים סולריים לשדרוג הבוסתנים. צילום: לינור לנקין-אלנבלום

עלתה גם התחושה על עומקו של הפער שנוצר בין הקהילה הבדואית המקומית לבין תהליכי קבלת ההחלטות הנוגעים למרחב שבו היא חיה. אך יותר מכול נשמעה בשיחתם הדאגה לעתיד. לעתידו של הידע עצמו. לעתידה של מסורת. בני הדור הצעיר נמשכים אל חיי הכפר הנוחים יותר ואל עבודות מזדמנות, בעוד שהעבודה בבוסתנים דורשת מאמץ פיזי, סבלנות ומיומנויות שנרכשו במשך שנים.

עבור בעלי הבוסתנים המבוגרים, השאלה הגדולה והכאובה היא מי ימשיך אחריהם?

מפת הבוסתנים הפתוחים למטיילים בהר הגבוה – מעודכן ליוני 2026

האם אנחנו, המטיילים, יכולים להיות חלק מן התשובה?

כיום כ־13 בוסתנים בהר הגבוה משמשים לאירוח מטיילים. כל אחד מהם הוא מעשה של מסירות: עבודה יומיומית, תחזוקה מתמדת ואהבה גדולה למקום.

יש בהם בריכות קטנות לשכשוך, מבני אבן ללינה בחודשי החורף, סוכות, מטבחים פשוטים, סאג' לאפיית פיתות לארוחת הבוקר, ולעיתים גם מקלחות מאולתרות עם מים חמים המופקים בעזרת מערכות סולאריות.

עתידם של הבוסתנים לא ייקבע רק בתוכניות שימור או בהכרזות רשמיות. הוא ייקבע גם ביוזמות ומפגשים שניצור אנחנו המטיילים. הערובה לשימורם של הבוסתנים תלויה גם בערכם הכלכלי שיעלה עם שימוש המבקרים: בעצירה לכוס תה לצד עצי הפרי, או לצהרים למנוחה, או למפגש ארוך יותר בהתארגנות לארוחת ערב ולינת לילה.

אין תחליף לתעצומות הנפש מלילה בבוסתן המאפשר מבעד ענפי עצי הפרי, תחת חופת כוכבים, להרגיש את עוצמת השקט של ההר. אין רגע קסום יותר מלהתעורר כשברקע מתנגן קצב הדפיקות העדינות של מערוך הכנת הבצק לאפיית הפתיר לארוחת הבוקר…

מי נגר שנאספו בסכר. צילמה: תמר שק

____________

רויטל בר יוסף – בעבר הייתה מדריכה בבית ספר שדה "צוקי דוד" בסיני, וכיום לאחר שנות חינוך וניהול בית ספר היא חוקרת עצמאית על שנות החמישים בתנועה הקיבוצית.

[1] הבוסתנים בהר הגבוה בסיני: תחת גפנם ותחת תאנתם, מסע אחר, 20.7.23

[2] "A Remote Sensing Survey of Disturbances and Threats to the Archaeology and Heritage of South Sinai". Journal of Maritime 17 (2022) pp 375-399.

[3] שם.

[4] Fabri, Felix. Evagatorium in Terrae Sanctae, Arabiae et Aegypti Peregrinationem. Edited by Konrad Dieterich Hassler. 3 vols. Stuttgart: Literarischer Verein in Stuttgart, 1843–1849.

[5] Library of Congress Online Catalog