יש מקומות שגם מטייל ותיק, מי שנדמה לו שכבר ראה כמעט הכול, עומד מולם פעור פה ותוהה אם מה שהוא רואה אמיתי. מדבר באדֶן גְ׳ראן (Badain Jaran) הוא אחד המקומות האלה. המדבר משתרע בצפון־מערב סין, באזור האוטונומי מונגוליה הפנימית ושוליו הדרומיים בתחום מחוז גאנסו (Gansu).
שטחו של המדבר כ־49,000 קילומטרים רבועים, יותר מפי שניים משטחה של ישראל. זהו השלישי בגודלו בין מדבריות החול של סין, אחרי מדבר טקלמקן (Taklamakan) שבאגן טארים בדרום שינג'יאנג ומדבר גורבנטונגוט (Gurbantunggut) שבאגן ג'ונגריה בצפונה. הגובי, הגדול מכולם, שייך לסוג אחר של מדבר: הוא חוצה את הגבול עם מונגוליה ומורכב ברובו ממשטחי חצץ וסלע ולא משדות חול.
לקריאה נוספת:
אבל לא הגודל מביא לכאן גאומורפולוגים, צלמים ומטיילים. באדֶן גְ׳ראן ידוע בצירוף שנראה כסותר את עצמו: דיונות חול מן הגבוהות בעולם, ולמרגלותיהן יותר ממאה אגמים. בחלקם מים בעלי מליחות נמוכה, ואחרים מלוחים פי כמה מן הים. הם פזורים בין הדיונות ככתמים של כחול, ירוק, טורקיז ולעיתים אדום, בלב אחד האזורים היבשים באסיה.
הניגוד הזה הפך את המדבר למעבדה טבעיתג. כיצד דיונות בגובה מאות מטרים נשארות במקומן אלפי שנים? כיצד מתקיימים אגמים קבועים באזור שבו ההתאדות גדולה מן המשקעים פי עשרות? מאין מגיעים המים, ומה הם מספרים על האקלים בעבר? חוקרים סינים ומערביים עוסקים בשאלות האלה מאז שנות השמונים של המאה העשרים, ועל חלקן עדיין אין תשובה מוסכמת.
באדֶן גְ׳ראן ידוע בצירוף שנראה כסותר את עצמו: דיונות חול מן הגבוהות בעולם, ולמרגלותיהן יותר ממאה אגמים
בין הגובי לרמת אלשה
באדֶן גְ׳ראן שוכן ברמת אלשה (Alashan Plateau), והאגנים שבין דיונותיו נמצאים בגובה של כ־1,200 מטר מעל פני הים. ממערב זורם נהר הייחה (Heihe), היורד מרכס צ'יליאן (Qilian Shan). בחלקו התחתון הוא נקרא רואו־שוי (Ruo Shui), כלומר "המים החלשים", ובמונגולית אדזין־גול (Ejin Gol). הוא מזין את נווה המדבר אדזין ומסתיים באגני הגובי. מדרום תוחמים את המדבר רכסי הלי (Heli Shan) ולונגשואו (Longshou Shan), שלאורך שוליו הצפוניים של מסדרון חסי (Hexi Corridor). מדרום־מזרח מפריד רכס יאבראי (Yabrai) בינו לבין מדבר טנגר (Tengger), ומצפון מתחלפות הדיונות במישורי החצץ של הגובי.
סמוך לנהר רואו־שוי, בשולי המדבר, נמצא מרכז השיגור ג'יוצ'ואן (Jiuquan), שממנו משוגרות משימות החלל המאוישות של סין. בידודו של האזור ומיעוט האוכלוסייה בו היו משיקולי הבחירה במקום.
מדבר באדֶן גְ׳ראן וסביבתו. מפה סכמטית; התחומים והמיקומים משוערים
אקלים בקו התפר
האקלים צחיח וקיצוני. כמות המשקעים השנתית נעה בין כ־40 מילימטרים בצפון־מערב המדבר לבין 100 עד 120 מילימטרים בדרום־מזרחו, ורובה יורדת בממטרים קצרים בחודשי הקיץ. פוטנציאל ההתאדות, לעומת זאת, עולה על 2,500 מילימטרים בשנה. בקיץ מגיעה טמפרטורת האוויר ל־40 מעלות, ופני החול מתלהטים הרבה יותר. בחורף הטמפרטורה יורדת לעיתים אל מתחת למינוס 20 מעלות. האביב הוא עונת הרוחות: רוחות צפוניות וצפון־מערביות חזקות מסיעות חול ואבק, ומכאן יוצאות חלק מסופות האבק המגיעות לבייג'ינג ואף לקוריאה וליפן.
באדֶן גְ׳ראן מוגדר "מדבר ממוזג", בשל מיקומו בקווי הרוחב הבינוניים, אך אין פירוש הדבר שאקלימו נוח: הבדלי הטמפרטורה בין קיץ לחורף ובין יום ללילה גדולים מאוד. המדבר נמצא באזור המפגש בין הרוחות המערביות לבין שולי המונסון של מזרח אסיה. שינויים בעוצמת המונסון ובהיקף חדירתו פנימה משפיעים על כמות הגשם המגיעה למדבר. משקעי האגמים ושכבות החול משמרים עדויות לשינויים אלה, ומאפשרים לחוקרים לשחזר את האקלים ששרר באזור בעשרות אלפי השנים האחרונות.
המגה־דיונות הן הסיבה הראשונה להגיע לבאדֶן גְ׳ראן
מגדלי החול
המגה־דיונות הן הסיבה הראשונה להגיע לבאדֶן גְ׳ראן . ברוב מדבריות העולם גובהן של דיונות נמדד בעשרות מטרים, וכאן מתנשאים רכסי חול מאות מטרים מעל האגנים שביניהם. הדיונות מסודרות ברכסים ארוכים בכיוון כללי של צפון־מזרח לדרום־מערב, בניצב לרוח הצפון־מערבית השולטת. המדרון הפונה אל הרוח מתון יחסית, ואילו המדרון שמנגד, מדרון הגלישה, תלול, ולמרגלותיו שוכנים לעיתים קרובות האגמים. על הרכסים מתנשאות פסגות דמויות פירמידה, ומהן יוצאות זרועות חול חדות לכמה כיוונים.
סמלו של המדבר הוא פסגת בילוטו (Bilutu Peak), המתנשאת לכ־1,610 מטר מעל פני הים ומכונה בפי המדריכים המקומיים "האוורסט של המדבר". לפי אונסק״ו נמצאת בתחום האתר, הדיונה המיוצבת הגבוהה בעולם, שגובהה היחסי, מן הבסיס עד הפסגה ולא מעל פני הים, כ־460 מטר. במונח "מיוצבת" הכוונה ליציבות יחסית של גוף הדיונה ושל מיקומה: החול שעל פניה נע כל הזמן, אבל הרכס עצמו כמעט אינו זז. זהו מראה מרהיב. דיונה מחודדת, ואחריה דיונה דמויית פירמידה, וסביבו דיונות בצורת סהרונים ועוד דיונה ועוד דיונה, הכל מחול לבן ונקי להפליא.
דיונות בסדר גודל דומה מוכרות רק במקומות ספורים, כמו מדבר לוט (Dasht-e Lut) באיראן ומדבר נמיב בדרום־מערב אפריקה. מי שמטפס על רכס כזה רואה נוף שמזכיר שרשרת הרים יותר משדה חול: רכסים מתפתלים עד האופק, וביניהם, עמוק למטה, משתקפים האגמים.
נהגי הג'יפים המונגולים עושים ברכבם להטים – מטפסים במהירות במדרונות תלולים, מסובבים את ההגה בעוצמה וגולשים במדרון החד לקול צהלתם של חלק מהנוסעים וקריאות הפחד של אחרים.
נהגי הג'יפים המונגולים עושים ברכבם להטים
כיצד נוצרות דיונות ענק
דיונות הענק של באדֶן גְ׳ראן נוצרו כנראה משילוב של כמה גורמים: שפע חול שהביאו נהרות מן ההרים ושנותר מאגמים שהתייבשו; רוחות מכיוונים שונים, המסייעות לערום את החול במקום להסיעו הלאה; וזמן רב, עשרות ואולי מאות אלפי שנים. במקומות מסוימים הדיונות נשענות גם על גבעות סלע ומשקעים קדומים, המשמשות להן מעין שלד.
ייתכן שגם לחות בעומק החול ושכבות גירניות שהתקשו בתוכו מסייעות לייצב את הדיונות, אך תפקידן עדיין שנוי במחלוקת. כך או כך, הנוף משתנה בכמה קצבים: על גבי רכסי החול הענקיים, היציבים יחסית, נעות דיונות קטנות ואדוות המתעצבות מחדש בכל סופה. גרגרי החול נודדים ללא הרף, בעוד דיונת הענק כמעט שאינה זזה.
על גבי רכסי החול הענקיים, היציבים יחסית, נעות דיונות קטנות ואדוות המתעצבות מחדש בכל סופה
אגמים בין הדיונות
אם הדיונות הן שמביאות לכאן מבקרים, האגמים הם שמפתיעים אותם. בתחום אתר המורשת תועדו 144 אגמים בין־דיונתיים. המונגולים קוראים להם "נור" (nuur), ובאזור מכונים אגמים כאלה גם "חאיזה" (haizi), שהוראת שמם היא כנראה "ילדי הים". רובם מרוכזים ברבע הדרום־מזרחי של המדבר, שבו המשקעים מעט רבים יותר. רובם קטנים ושטחם פחות מקילומטר רבוע אחד, ורבים מהם רדודים. זהו מראה סוריאליסטי לחלוטין, ניגוד בלתי נתפש בין הצחיחות שמסביב, לבין המים.
ההבדלים בין האגמים גדולים. יש אגמים שמימיהם בעלי מליחות נמוכה, ויש אגמים מלוחים עד רוויה, שעל חופיהם מתגבש קרום לבן של מלח וסודה. גם הצבעים נובעים מכמה גורמים. חלקם קשורים לפיגמנטים של מיקרואורגניזמים: באגמים המלוחים ביותר משגשגות אצות חד־תאיות ומיקרואורגניזמים אוהבי מלח, המעניקים למים גוון ורוד, אדמדם או סגלגל, וחיים בהם סרטני מלח זעירים מן הסוג ארטמיה (Artemia). מראה המים מושפע גם מעומקם, מחלקיקים מרחפים ומאופן החזרת האור. באגמים שמליחותם נמוכה המים כחולים וירוקים, חגורת קנים וצמחייה מקיפה אותם. באחד מהם חיים דגים, שהובאו על ידי יזם סיני, שרצה לפתח כאן אתר נופש.
ברבים מן האגמים מתגלים מעיינות על החוף, בקרקעית ולעיתים בתוך המים עצמם. במקומות אחדים מבצבצים מים מתוקים בתוך אגם מלוח. לשם מגיעים בדרך כלל עדרי גמלים כפולי דבשת. מראה הגמלים המלחכים את העשב הירוק, לחוף האגם ועל רקע המדבר, הוא חלום מונגולי. המוכר שבמעיינות נמצא באגם יינדרטו (Yindertu): לפי הרועים נובעים שם מים מתוקים מתוך סלע הבולט מן האגם המלוח, ולמקום מיוחסת קדושה. מפלסי האגמים משתנים מעונה לעונה ומשנה לשנה, וכמה אגמים קטנים התייבשו בעשורים האחרונים.
אגמים בין הדיונות
תעלומת המים
האגמים הם החידה הגדולה של באדֶן גְ׳ראן: כיצד הם מתקיימים במקום שבו ההתאדות גדולה בהרבה מכמות הגשם? התשובה טמונה במי התהום המזינים אותם. המים יכולים לחלחל בשטח גדול בהרבה משטח האגם ולהיאסף אליו בהדרגה. השאלה היא מהיכן הם מגיעים, בני כמה הם ובאיזה קצב הם מתחדשים.
ב־2004 הציעה קבוצת חוקרים בכתב העת Nature, שהמים מגיעים ממרחק מאות קילומטרים, מהפשרת שלגים ברכס צ'יליאן ובשולי רמת טיבט, וזורמים אל המדבר דרך שברים עמוקים בסלע. החוקרים אף הציעו שהמים מסייעים לייצב את דיונות הענק. ההשערה עוררה עניין רב, אך גם ביקורת.
מחקרים מאוחרים הצביעו על מקורות קרובים יותר: גשם מקומי המחלחל בחול ומתקדם באיטיות אל האגמים, מי תהום שנאגרו בתקופות לחות יותר, וזרימה תת־קרקעית מההרים הסמוכים ומכיוון נהר הייחה. מחקר מאפריל 2026 הדגיש את תרומתם של הגשם המחלחל ברחבי האגן ושל מי תהום שמקורם בהרים הסמוכים.
המחלוקת טרם הוכרעה. ייתכן שלאגמים בחלקים שונים של המדבר מקורות מים שונים, ולכל אחד מהם תמהיל משלו. המפתח לחידה נמצא מתחת לחולות, אך התמונה עדיין רחוקה מלהיות שלמה.
האגמים הם החידה הגדולה של באדֶן גְ׳ראן: כיצד הם מתקיימים במקום שבו ההתאדות גדולה בהרבה מכמות הגשם?
המדבר בתקופות לחות יותר
באדֶן גְ׳ראן לא היה תמיד צחיח כפי שהוא היום. סביב אגמים רבים נראים קווי חוף קדומים ומשטחים של משקעי אגם, מטרים אחדים ולעיתים יותר מעל מפלס המים הנוכחי. שכבות קרבונטיות ושרידי צמחים בתוך המגה־דיונות מעידים על תקופות שבהן הדיונות היו מכוסות צמחייה והאגמים היו גדולים ומתוקים יותר. לפי רוב החוקרים, מפלסי האגמים היו גבוהים במיוחד בחלק הראשון והאמצעי של ההולוקן, לפני כעשרת אלפים עד חמשת אלפים שנים, כשהמונסון חדר צפונה יותר, ויש עדויות לשלבים לחים גם בסוף הפלייסטוקן, עידן גאולוגי שהסתיים רק לפני מיליון שנים.
עם התגברות הצחיחות ירדו המפלסים, ההתאדות ריכזה את המלחים, ואגמים שהיו מתוקים הפכו למלוחים. ליד חלק מן האגמים נמצאו כלי צור זעירים ושברי כלי חרס, עדות לכך שבני אדם ניצלו את נאות המדבר האלה כבר בתקופות פרהיסטוריות. משקעי האגמים הם לכן ארכיון חשוב לשחזור שינויי האקלים בצפון סין ובמרכז אסיה, ולהבנת האופן שבו מגיבים מדבריות להתחממות ולשינויים במשטר הגשמים.
שכבות קרבונטיות ושרידי צמחים בתוך המגה־דיונות מעידים על תקופות שבהן הדיונות היו מכוסות צמחייה והאגמים היו גדולים ומתוקים יותר
החולות המזמרים
תופעה נוספת שמושכת לכאן מבקרים היא החולות המזמרים. כאשר חול יבש מחליק במורד מדרון תלול, מעצמו או בעקבות צעדיו של מטייל, נשמע קול עמוק ומתמשך, מעין זמזום או רעם נמוך, שמזכיר לעיתים מטוס הנשמע ממרחק. הצליל נוצר כשמיליוני גרגרים בגודל ובצורה דומים נעים יחד ומתנגשים בקצב אחיד. מחקרים פיזיקליים מראשית שנות האלפיים הראו שגובה הצליל, תדירות נמוכה של כמאה הרץ, נקבע בעיקר בגודל הגרגרים ולא בגודל הדיונה. התנאים צריכים להיות מדויקים: חול יבש ונקי מאבק, גרגרים מלוטשים ומעוגלים ומדרון תלול דיו. גשם או לחות משתיקים את הדיונה.
בבאדֶן גְ׳ראן ידועה במיוחד גבעת החול המזמרת באורי טולגאי (Baoritaolegai), אך התופעה מופיעה בשטחים נרחבים של המדבר, ואונסק״ו מציין אותו כבעל המרחב הנרחב ביותר בעולם של חולות מזמרים. היא מוכרת גם בגבעת מינגשא (Mingsha Shan) שליד דונהואנג, ומרקו פולו תיאר בסוף המאה ה־13 קולות מסתוריים שנשמעו במדבר לופ (Lop) ושיוחסו בפי הנוסעים לרוחות המדבר.
ג'יפ בחולות באדן ג'ראן
חיים במקום שנראה חסר חיים
ממרחק נראה באדֶן גְ׳ראן כמעט סטרילי, אך מקרוב מתגלה מערכת אקולוגית מגוונת. על הדיונות ובאגנים צומחים שיחים המותאמים לחול ולבצורת: סקסאול (Haloxylon ammodendron), קליגונום, לענה וניטרריה, שפירותיה האדומים נאכלים בידי ציפורים ובני אדם כאחד. סביב האגמים מתפתחות חגורות של קנים ושל העשב הקשיח Achnatherum splendens, המכונה בסינית ג'יג'י־צאו, והן יוצרות נאות מדבר זעירות בין קירות החול.
הסקסאול הוא עמוד השדרה של הצומח המדברי. שורשיו העמוקים מייצבים את החול, עצתו הקשה שימשה את הנוודים לבערה, וענפיו משמשים מספוא לגמלים. על שורשיו גדל כטפיל הציסטנכה (Cistanche deserticola), צמח חסר כלורופיל שרק גבעולו הבשרני מבצבץ מן החול באביב, ועל שורשי הניטרריה גדל כטפיל צמח דומה, הסינומוריום (Cynomorium songaricum). שניהם נחשבים ברפואה הסינית והמונגולית המסורתית לחומרי מרפא מחזקים, ואיסופם היה ועודנו מקור הכנסה לרועים, עד כדי כך שאיסוף־יתר מאיים על הסקסאול עצמו. כיום האיסוף אסור על פי החוק.
רבים מבעלי החיים פעילים בלילה, ובבוקר אפשר לקרוא את עקבותיהם בחול: ירבועים ומכרסמים אחרים, לטאות ונחשים, שועלים, ולעיתים צבי הזפק (Goitered gazelle), הקרוי כך בשל הבליטה האופיינית בגרונו של הזכר. על פני האגמים שוחות לעיתים קזרקות חלודיות (Tadorna ferruginea), עופות מים שגופן כתום־חלודה וראשן בהיר.
הבדלי המליחות בין האגמים יוצרים פסיפס של בתי גידול, ובהם מיקרואורגניזמים, תולעים, רכיכות, סרטנים ובחלק מן האגמים גם דגים. אונסק״ו ציין במפורש את עושר הצומח ואת עולם החי הלילי כאחד ממאפייני האתר, עושר שאינו צפוי במדבר חול.
עזים על הדיונות
רועים, גמלים והמונגולים של אלשה
במשך דורות שימשו מקורות המים את הרועים הנוודים. לח'ושוטים (Khoshut), ענף של המונגולים האוירטים (Oirat), היה תפקיד מרכזי בהתיישבות המונגולית באלשה. הם הגיעו לאזור בסוף המאה ה־17 בחסות שושלת צ'ינג (Qing), על רקע המלחמה בין הקיסרות לבין ח'אנות ג'ונגאר (Dzungar), הממלכה האוירטית הגדולה שבמערב. מרחב המחיה שלהם נשען על הגמל הדו־דבשתי. אלשה היא אחד ממרכזי גידול הגמלים החשובים בסין, וגזע הגמלים המקומי ידוע בעמידותו ובצמרו. גמלים, עזים, כבשים וחמורים מוצאים מרעה ומים סביב חלק מן האגמים.
ליד חלק מן האגמים עומדים בתים או יורטות של רועים. לפי דוח ההערכה של IUCN, הארגון הבין־לאומי לשימור הטבע, חיו בשנת 2024 בתחום אתר המורשת כמאה רועים, הממשיכים לרעות גמלים ועזים בדרך המסורתית. רבים אחרים עזבו בעשורים האחרונים. חלק מבתי הרועים הפכו לבתי הארחה פשוטים, שבהם מתארחים המבקרים החוצים את המדבר.
בתחום אתר המורשת חיים רועים, הממשיכים לרעות גמלים ועזים בדרך המסורתית
מקדש בלב החולות
הביטוי הבולט לנוכחות האדם במדבר הוא מקדש באדֶן גְ׳ראן (Badain Jaran Temple), השוכן על גדות אגם סומין ג'אראן (Sumin Jaran) ומייצג את המסורת הבודהיסטית הטיבטית־מונגולית שהשתרשה באזור. לפי רוב המקורות נבנה המקדש בשנת 1755, בימי הקיסר צ'יאנלונג (Qianlong) משושלת צ'ינג, אף שיש גרסאות המתארכות אותו למאה ה־19. מבנהו משלב אדריכלות חצר סינית עם אולמות תפילה בסגנון טיבטי, ובשל כך זכה לכינוי הארמון האסור של המדבר. לפי המסורת המקומית הובאו חומרי הבנייה על גבי גמלים דרך החולות, הרחק מכל יישוב קבע.
הבידוד שהקשה על הגישה אל המקדש הוא גם שהציל אותו – בזכות מיקומו המרוחק לא נהרסו מבניו בשנות מהפכת התרבות, אבל תכולת הפנים וחפצי הערך נלקחו מהם. הופעתו של מקדש בתוך ים של דיונות מזכירה שהמדבר לא היה חלל ריק. עבור המונגולים הוא היה גם מרחב תרבותי ורוחני, שבו אגמים, הרים ומעיינות קיבלו משמעות מקודשת. האגם שלצדו הוקם המקדש נתפס במסורת המקומית כמקור ברכה, דווקא בשל נדירות המים סביבו.
דגלי תפילה בלב המדבר
מקור השם: רועה ושישים אגמים
קשה לדעת מה מקור השם. לפי מסורת מקומית, שמביאים גם חוקרי האקדמיה הסינית למדעים, רועה מונגולי בשם בדאי גילה בלב החולות שישים אגמים, ומכאן שמו של המדבר. גְ׳ראן היא המילה המונגולית לשישים, והשם כולו מתפרש כשישים האגמים של בדאי. למסורת עממית זו יש גרסאות נוספות מה שמעיד על כך שאין מידע בדוק למקור השם. כך או כך, מספר האגמים הידועים כיום גדול בהרבה משישים.
במשך שנים היה המקום לזירה של מפגש ולעתים גם מאבק בין רועי גמלים סיניים לעמיתיהם המונגוליים. בשנת 2000 החלו הרשויות הסיניות לגרש את רועים, או בשפה מכובסת יותר, "להעתיק אותם", לטובת פיתוחו של המקום.
לפי סיפור שמסתובב בקרב מטיילים, נופיו של באדֶן גְ׳ראן נחשפו לעולם המערבי במקרה, בזכות גולשי אינטרנט. לסיפור הזה לא נמצא ביסוס, והמדבר היה מוכר לחוקרים מערביים עוד לפני עידן הרשת. בשנת 2005, גולש ספרדי ערך מצגת של נופי האתר, באמצעות Google Earth ושמו של המקום יצא לתהילה.
הצלם קרלוס קרספו (Carlos Crespo) תרם לחשיפת נופיו בספרו "באדֶן גְ׳ראן : המדבר הנשכח” (Badain Jaran: The Forgotten Desert), שראה אור ב־2013. סיפור חשיפתו המאוחרת למטיילים אינו סיפור גילויו של המדבר, אלא של נוף מרהיב שרק מעטים מחוץ לסין הכירו.
גמל במדבר באדן ג'ראן
בשולי דרך המשי
כדי להבין את מקומו של באדֶן גְ׳ראן בהיסטוריה, צריך לצאת מן הדיונות אל עמק נהר הייחה שממערב למדבר. בחלקו התחתון נקרא הנהר אדזין־גול (Ejin Gol), ולאורכו משתרעות נאות אדזין: כתמים ירוקים שמי הנהר ומי התהום מאפשרים בהם צמחייה, חקלאות ויישובי קבע. שם, הרחק ממסלול הטיול שבין האגמים, נמצאים המבצרים, הכתובות ושרידי העיר שיתוארו בהמשך.
מדרום למדבר עובר מסדרון חסי (Hexi Corridor), רצועת מעבר בין הרים למדבריות, שבה עברו נתיבי דרך המשי מסין אל אגן טארים ומרכז אסיה. עמק אדזין־גול חיבר את המסדרון עם ערבות מונגוליה. הנהר, היורד מהרי צ'יליאן ומסתיים באגמי ג'ויאן (Juyan), יצר רצועה של נאות מדבר, חורשות צפצפה ושטחי מרעה. השיירות עקפו את דיונות הענק ונעו בעקבות המים, שקבעו היכן יוכלו לעצור, להצטייד ולהתיישב.
באותו נתיב נעו גם פרשי השיונג־נו (Xiongnu), יריביה הנוודים של שושלת האן (Han). מן הערבות הם פשטו על הנאות ואיימו על דרכי הקשר מערבה. בשנת 121 לפני הספירה דחק אותם המצביא חו צ'ו־בינג (Huo Qubing) ממסדרון חסי, ובעקבות מסעותיו החלה חצר הקיסר וו (Emperor Wu) לבצר את האזור. בשנת 102 לפני הספירה הקים המפקד לו בו־דה (Lu Bode) לאורך הנהר מערך של מבצרים, חומות עפר ומגדלי איתות, שנקראו פנג־סואי (fengsui). עשן ביום ואש בלילה העבירו התרעות על תנועות אויב, לפי קוד מוסכם. לצד חילות המצב התיישבו חיילים שעיבדו שדות בהשקיה וסיפקו מזון למוצבי הגבול.
כאלפיים שנה אחר כך, בשנים 1930–1931, סקר את האזור הארכאולוג השוודי פולקה ברגמן, אשר מצא בחורבות המצודות והמגדלים כעשרת אלפים כפיסי עץ כתובים, בעיקר מעצי צפצפה ואשל, שהיובש המדברי שימר את הדיו שעליהם.
גם מסעם של הכפיסים בעת החדשה משקף את תהפוכות ההיסטוריה. במלחמת סין–יפן הם פונו מבייג'ינג להונג קונג, וב־1940 נשלחו למשמרת בספריית הקונגרס בוושינגטון. ב־1965 הועברו לטאיוואן, ומאז הם שמורים באקדמיה סיניקה (Academia Sinica). בחפירות שערכו ארכאולוגים סינים בשנים 1973–1974 התגלו באזור כעשרים אלף פריטים נוספים, הנשמרים בסין.
כפיסי ג'ויאן (Juyan Han Slips), המתוארכים מסוף המאה השנייה לפני הספירה ועד המאה הראשונה לספירה, פותחים חלון נדיר לחיי הגבול. אין אלה כרוניקות של קיסרים ומצביאים, אלא מסמכי שגרה: יומני משמרת, הקצבות מזון, פנקסי שכר, רשימות נשק, דוחות על פשיטות, תעודות מעבר, תיקים משפטיים ואף מרשמי רפואה. מן הפרטים הקטנים מצטיירת האימפריה בפעולתה: כיצד שילמה לחייליה, סיפקה להם מזון, אכפה משמעת וניהלה את מוצביה הרחוקים. זהו מקור חשוב להבנת הממשל הסיני, ובעיקר לחייהם של האנשים שקיימו אותו בשולי המדבר.
העיר השחורה
הנתיב שמר על חשיבותו גם לאחר שקיעת שושלת האן. במאה ה־11 הקימו הטנגוטים (Tangut), בני ממלכת שי־שיה (Western Xia), את חרה־חוטו (Khara-Khoto), היינו, "העיר השחורה", באזור אגמי ג'ויאן. העיר הגנה על גבולה הצפוני של הממלכה, ובהמשך עברה לשלטון המונגולים ושגשגה כתחנת מסחר בין הערבות למסדרון חסי. ב־1372 כבשו אותה צבאות שושלת מינג (Ming). לפי המסורת, הם הסיטו את מי הנהר כדי להצמיא את מגיניה. אין בכך הסבר מלא לנטישתה, אך עם הזמן התרוקנה העיר והחולות כיסו את שרידיה.
במאה ה-18 התיישבו כאן הטורגוטים (Torghut), המשתייכים לקבוצת העמים המונגוליים המערביים המכונה אוירטים, וקרובים בלשונם ובתולדותיהם לח'ושוטים של אלשה. בשנים 1908–1909 חפר במקום החוקר הרוסי פיוטר קוזלוב (Pyotr Kozlov) וחשף אלפי כתבי יד וספרים מודפסים בטנגוטית, בסינית ובלשונות נוספות. בין הממצאים היה מילון טנגוטי־סיני מסוף המאה ה־12, שמכונה "הפנינה שבכף היד" (Pearl in the Palm), שסייע לפענח את הכתב הטנגוטי ולחקור את הלשון שנשתכחה. אוסף הכתבים שמור כיום במכון לכתבי יד מזרחיים בסנקט פטרבורג. כך מתחבר סיפורו של נתיב המסחר העתיק לתולדות הקהילות החיות בשולי המדבר.
דיונות תלולות ואגמים. נוף טיפוסי בבאדן ג'ראן
מורשת עולמית ומה שמאיים עליה
האזור עבר שלבים שונים של הכרה והכרזה כשמורה, ברמות שונות, עד שביולי 2024 הכריז אונסק״ו על לב המדבר כאתר מורשת עולמית בשם Badain Jaran Desert, Towers of Sand and Lakes, כלומר "מדבר באדֶן גְ׳ראן , מגדלי חול ואגמים", בזכות יופיו וחשיבות התהליכים המעצבים את נופיו.
האתר משתרע על כ־7,263 קילומטרים רבועים, וסביבו אזור חיץ של כ־8,911 קילומטרים רבועים. הדיונות והאגמים מאפשרים לחקור כיצד האקלים, תנועות קרום כדור הארץ, מי התהום והרוח מעצבים יחד את המדבר.
בתחומי האתר אין כבישים סלולים, ערים או מפעלים, ומתן רישיונות כרייה אסור בו ובאזור החיץ. גוף ניהול ייעודי מופקד על השמירה ועל המעקב אחר הדיונות, האגמים והצמחייה. הרעייה המסורתית המצומצמת נחשבת לפעילות שהשפעתה על הסביבה מועטה.
אחד האיומים המרכזיים הוא שאיבת יתר של מי תהום. אונסק״ו מדגיש שיש להגן גם על מקורות המים המזינים את האגמים. כאן הופכת תעלומת המים לשאלה מעשית: כל עוד לא ברור מהיכן הם מגיעים ובאיזה קצב הם מתחדשים, קשה לקבוע כמה אפשר לשאוב בסביבת המדבר בלי לפגוע באגמיו.
האיום השני הוא התיירות. בסין מוכר היטב התהליך שבו מתגלה מקום יפה, ובתוך זמן קצר קם בקרבתו מאהל יורטות. המאהל הופך לבית הארחה, בית ההארחה למלון, ואחריו באים מלון שני ושלישי. אחר כך מתחילים טיולי הגמלים, ובמקום שבו נשמעה קודם רק הרוח משתרכים על הדיונות אלפי מטיילים בערדליים כתומים. מישהו מוסיף טרקטורונים, ומישהו אחר אורות ורמקולים. ראיתי את התהליך הזה בעיניי בחולות דונהואנג (Dunhuang): היופי נשאר, אבל השקט, שהוא חלק מן החוויה, הלך ונעלם. בבאדֶן גְ׳ראן התהליך עדיין בראשיתו, וקיים חשש שיחזור על עצמו. בשל בזה לא החלו בהגבלת מספר המבקרים והרכבים, בפיזור התנועה ובשמירה על השקט ועל האופי הפראי שבזכותם הוכרז האתר.
בבאדן ג'ראן התיירות עדיין בראשיתה, אבל יש חשש שהיא תפגע בשקט של המקום
לבקר בבאדֶן גְ׳ראן
נקודת הכניסה העיקרית היא העיירה בדאנג'ילין (Badanjilin), או מכיוון מסדרון חסי, מן הערים ג'אנגיה וג'ינצ'אנג (Jinchang). בתוך המדבר נעים ברכבי שטח שלחץ האוויר בצמיגיהם הופחת, כדי שיוכלו לטפס על מדרונות החול התלולים ולגלוש במורדם. מסלול טיפוסי של יומיים כולל את פסגת בילוטו, את מקדש באדֶן גְ׳ראן , כמה מן האגמים הצבעוניים ולינה בבית הארחה של רועים ליד אחד האגמים. רכבי השטח מביאים את המבקרים עד בסיס בילוטו, ומשם עולים ברגל. הטיפוס תלול ומתיש, כי הרגליים שוקעות בחול בכל צעד, אבל המבט מן הפסגה על רכסי החול והאגמים מתגמל על המאמץ. לעמוד ממעל , להתבונן בים החולות, בקול דממה דקה. מתקיימים גם מסעות רגליים וטיולי גמלים של כמה ימים, בליווי מקומי.
מי שמבקר כאן יכול לבחור בדרך שמכבידה פחות על המקום: ללון בבתי הרועים, להעדיף הליכה או טיול גמלים על פני נסיעה ממושכת ברכב, לנוע בקבוצות קטנות ולא להשאיר אחריו דבר.
רכסי החול משתקפים באגם
העונות המתאימות הן אמצע האביב ותחילת הקיץ, במאי וביוני, והסתיו, בספטמבר ובאוקטובר. בקיץ החום על פני החול קשה מנשוא, ובחורף הקור עז והרוחות חזקות. בסתיו אפשר לשלב את הביקור עם יערות הצפצפה הפרתית של אדזין, המצהיבים בתחילת אוקטובר, עם חורבות חרה־חוטו, ומדרום עם הרי הדנשיה (Danxia) הצבעוניים של ג'אנגיה, מצודת ג'יאיוגואן (Jiayuguan) ודונהואנג.
את המדבר כדאי לראות גם בשעת ערב, מראש אחד הרכסים. השמש שוקעת מאחורי הרכס המערבי, צלו נמתח על פני האגן, והחול עובר מגוון של זהב לנחושת ואחר כך לאפור. באגם שלמטה משתקפים רכסי החול, ולצדו עומד בית רועים בודד. מישהו גולש במורד מדרון הגלישה, והדיונה עונה לו בזמזום נמוך.
____
גילי חסקין – מדריך טיולים, יליד כפר ביל"ו (1957); בוגר החוג ללימודי ארץ-ישראל במכללת בית ברל, מורה דרך מוסמך ובעל תואר דוקטור מטעם החוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה. עבודת הדוקטורט שהגיש עוסקת ב'טוהר-הנשק', באתוס, במיתוס ובמציאות, בתקופה שבין ראשית ההתיישבות הציונית ועד להקמת המדינה.
האתר של גילי חסקין
