כפר אוריה, הכתובת על הקיר

פרט מציור הקיר של אופק בכפר אוריה. בגלל מרקמו העדין והדק של הציור, אין אפשרות להעבירו להיכל אחר

הזולגות מעיני החתן והכלה שבציור. לשלשת הציפורים היא שמוססה את הצבע מתחת לעיניהם. לרוע מזלם של החתן והכלה ושל יתר הדמויות המתוארות בציור הקיר הגדול ביותר שצויר אי פעם בישראל, הוא מפאר דווקא את בית העם שבמושב כפר אוריה, לא רחוק מבית שמש.
הניגוד בין מצבו העגום של בית העם ובין ציור הקיר ההירואי המשתרע על פני שלושה קירות יוצר מראה הזוי. בית העם, פעם מרכז תרבותי וחברתי, נמצא כיום שומם ונטוש ועומד ליהפך לחורבה. סורגי הברזל בכניסה ובחלונות כבר מזמן החלידו. חשמל ומים אין, ורק ערימה של כיסאות ישנים מעידה על כך שהמקום משמש לעתים אכסניה לפעילויות של תלמידים. רק הצבעים הבוהקים כמעט שלא איבדו מחיוניותם במשך 33 השנים שעברו מאז נמשחו על הקיר.
הכניסה אל בית העם היא רק בתיאום עם חנה אליהו, שמתגוררת בסמיכות ובידיה המפתחות למקום. אליהו היתה בת עשר כשאופק ניצב על הפיגומים בבית העם ועמל על הציור, שנחשב אחת מיצירות האמנות החשובות שלו. "כשאופק צייר את ציור הקיר בבית העם שלנו", היא אומרת, "הוא היה כבר אגדה. אני זוכרת אותו היטב. הוא היה איש אדיר, והמשפחה שלי עזרה לו כמיטב יכולתה".

הזדמנות משמחת
אופק נולד בעיר בורגס (Burgas) שבבולגריה ב־1935. הוא עלה לישראל עם הוריו ב־1949, התחנך בקיבוץ עין המפרץ והתחיל לצייר בהדרכת אריה רוטמן. הוא התגייס לנח"ל, התמנה לחבר בהנהגת השומר הצעיר ואייר את עיתוני התנועה. הוא נסע ללמוד אמנות באקדמיה לאמנויות יפות בפירנצה, שהה בספרד וצייר שם, חזר לארץ, עבר לגור בירושלים והחל ללמוד ב"בצלאל". במשך תקופה ארוכה לימד בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה וחי בעיר. ב־1987 חזר להתגורר בירושלים.
עד פטירתו ב־1990 הספיק אופק לצייר שישה ציורי קיר. שלושה מהם נמצאים במקומות ציבוריים הומים, בבניין הדואר המרכזי ברחוב יפו בירושלים, בספרייה המרכזית על שם סוראסקי באוניברסיטת תל אביב ובכניסה לבניין הראשי באוניברסיטת חיפה. שלושת הציורים האחרים, בכפר אוריה ובבתי הספר סטון ואגרון בירושלים, זוכים למספר מועט של מבקרים. שני ציורי הקיר המוזנחים בבתי הספר בירושלים שופצו לאחרונה בסיוע הקרן החדשה לירושלים.
מה טעם מצא אופק למקם את ציור הקיר הגדול ביותר שלו דווקא בכפר אוריה? "ידיד של אברהם, שהיה מרכז תנועת המושבים בזמנו, הציע לו לעשות ציור קיר בבית העם של כפר אוריה", מספרת אלמנתו, תלמה אופק. "אברהם שמח על ההזדמנות וגם אנשי הכפר היו מרוצים. אברהם, שלמד ציור פרסקו בפירנצה, הבין שיהיה לו קשה לבצע בישראל ציור פרסקו כמיטב המסורת האיטלקית, ולכן הוא צייר באקריליק דק. את הציור של כפר אוריה הוא הכין בקנה מידה של 1:1 על ניירות. חלק קטן מהם השתמרו עד היום".

אפוס ציוני
בציור בכפר אוריה יצא אופק אל מרחבי האפוס. מי שמצפה לגלות בו רמז לפרשה היסטורית כזו או אחרת יתאכזב, אך כל מי שניצב מולו חש כי הוא מתאר את התחדשות העם היהודי בארצו מנקודת המבט האישית של אופק, שגם שילב בציור את הסיפור האישי שלו. אחת הדמויות המשופמות שבציור היא של דוידוביץ', ראש כפר אוריה באותם ימים. בין בוני הסירה שבציור אפשר לראות את הסופר בנימין תמוז, שאופק התרועע עימו באותה תקופה.
הדרורים שקבעו פה את משכנם מצייצים מעל יהודי עיירה הנמלטים מפוגרום על נשיהם וטפם, בדרך אל עתיד טוב יותר.

בית העם בכפר אוריה, פעם מרכז תרבותי וחברתי, כיום מבנה נטוש ומוזנח. הפרשות הציפורים, הרטיבות והטחב פוגעים בשלמות הציור, שמעטר שלושה מהקירות

העתיד הוא ככל הנראה ארץ ישראל, שם בונים בחורים חסונים עיר המתוארת בצבעים עזים של חול זהוב, שמי תכלת וים כחול עמוק. זה הקיר הצפוני של הציור. המלאכה היחידה שבה עוסקים הבחורים היא בניית סירה גדולה או ספינה, מוטיב המופיע בציוריו המוקדמים של אופק וגם בציורי הקיר שבאוניברסיטאות תל אביב וחיפה. מתחת לתקרה עדיין נמצאים אשנבי מכונת ההקרנה. פעם הקרינו כאן סרטים. היום משתלשלים מלמעלה ענפים דקים וקש, שמשמשים את הדרורים לבניית הקנים.
שלוש אפיזודות, המתרחשות בתוך חללים מקומרים לאורכו של הקיר המערבי, משלימות את האפוס. השתיים הראשונות מראות הווי דתי – טקס חתונה וסצנת תפילה בבית כנסת – והשלישית מתארת שיחה ליד שולחן, אולי שיחת קיבוץ, מוטיב המופיע תכופות בציורי השמן של אופק, משלהי שנות השישים.
ציורי קיר לא זכו ליחס ראוי בישראל. רובם נעשו בארץ בשנות השישים, תקופת הפריחה של הז'אנר. מאז רובם כוסו או נהרסו והמעטים שנותרו סובלים מהזנחה מתמדת. למרות מצבו הטוב יחסית של הציור בכפר אוריה, יד הזמן נתנה בו כאמור את אותותיה והפרשות הציפורים מהוות סכנה ברורה ומיידית המאיימת על שלמותו, שכן הן מכילות תחמוצות המאכלות את צבעי האקריליק, שבהם השתמש האמן.
"מה לא ניסיתי", אומרת תלמה אופק. "ציור הקיר שבכפר אוריה עבר אמנם רסטורציה, החלונות שבבית העם אמנם תוקנו, אך לצערי הדבר לא מונע מהציפורים לחדור לאולם ולהרוס את הציור מחדש. גם הרטיבות והטחב נותנים את אותותיהם. בגלל מרקמו העדין והדק של הציור, אין אפשרות להעבירו למקום אחר. אני יודעת שהציור חשוב לאנשי המקום, אך לצערי אין להם די אמצעים כדי לשמרו ולשפץ את המבנה שבו הוא נמצא".