ילדי הרחוב בתאמל, קטמנדו

ליד התיירים שמבלים בין הבוטיקים והברים השונים, מתרוצצים אג'אי וחבריו בחיפוש אחרי זבל של מישהו אחר, שבשבילם הוא אפילו לא כסף, אלא אורז שיוכלו לאכול בסוף היום.

הוא גר עם הוריו, אחיו ואחותו בסלאם ששוכן לצידו של נהר בגמאטי המזוהם והמלא באשפה. הם הגיעו ממדינת ביהאר הענייה שבהודו לפני שלוש שנים ומאז אג'אי הוא המפרנס העיקרי ונותן את כל הכסף שהוא מרוויח לאביו, הסובל מאלכוהוליזם ולאמו שאינה עובדת.

למזלו של אג'אי הוא משתייך לסוג הראשון של ילדי הרחוב – אלו שרק עובדים בו. מדי בוקר הוא לובש מדים והולך אל בית הספר תודות לארגון הומנטירי שתומך בו. בסביבות השעה ארבע אחר הצהריים, הוא פושט את המדים ומחליף לבגדים מרופטים – מכנסיים קרועות וחולצה שגדולה ממידותיו וכתמי שמן ולכלוך ספוגים בה. הוא צועד במשך כחצי שעה עד שהוא מגיע אל התאמל. בין התיירים וערימות הזבל הוא מסתובב עד שתיים בלילה. תמורת הקרטון והפלסטיק שאסף במשך כעשר שעות, יקבל בין דולר לדולר וחצי. את כל הכסף ייתן לאמו שלא עובדת ולאביו שסובל מהתמכרות לאלכוהול. בגיל תשע הוא המפרנס העיקרי של משפחתו. כמוהו יש כ-4,000 ילדים בכל רחבי נפאל העובדים ברחובות באיסוף זבל.

לסוג השני של ילדי הרחוב משתייכים אלו שגרים בו. בכל שנה נוחתים ברחובות קטמנדו כ-500 ילדים המגיעים מאיזורים שונים ברחבי נפאל. במדינה כולה יש כ- 1,000 ילדים שחיים וישנים ברחוב. טווח גילאיהם הממוצע נע בין 12 ל-14, אך יש גם צעירים יותר שמצאו עצמם בגיל שמונה ברחוב.
בעיות אלימות במשפחה או בבית הספר דחפו אותם לברוח מן הכפר, להתנער מכל מסגרת ולדאוג רק לעצמם. סיבות נוספות משכו אותם אל העיר – תחושת החופש המשולל אחריות או מחוייבות. עבור ילדים המגיעים מכפרים עניים שהחשמל בחלקם הוא פריבלגיה שמאפשרת להדליק נורות ולא יותר מכך, הבניינים הגדולים, המכוניות והטכנולוגיה יוצרים התרגשות אדירה. את המראות שנגלים לפניהם בעיר הם לא יכלו לדמיין בחלומותיהם הפרועים. תיירים צצים מכל עבר ולמראם חסר האונים של הילדים שמצביעים על הבטן, פוערים את עיניהם הגדולות ומתחננים לאכול, הם ממהרים לשלוף את הארנק ולתת להם כסף או לקנות להם ארוחה.

לכל חבורת ילדי רחוב יש מנהיג שיש לו ותק בחיים ברחוב. הוא לוקח חסות על הילדים החדשים שמגיעים ועוזר להם להתאקלם. בתחילה הילדים מרגישים שהגיעו לארץ לעולם לא אבל מהר מאוד מגרש השעשועים הגדול הופך למלכודת. ואורח החיים החלומי הופך לסיוט.

ילדי הרחוב סובלים התעללויות מצד המבוגרים החיים בו ואף מצד המשטרה. הם זוכים ליחס מזלזל מצד החברה הנפאלית שרואה בהם עצלנים שברחו מהחיים הקשים שיתר תושבי המדינה מתמודדים עימם, ובחרו בפתרון הקל – לפרוק כל עול. הם סובלים מאלימות מילולית, פיזית והתעללות מינית. רובם הכמעט מוחלט של ילדי הרחוב הם בנים משום שבנות לא יכולות לשרוד ברחוב, ונלקחות אל תעשיית הזנות.

ילדי הרחוב סובלים מבעיות היגיינה, סניטציה ותזונה לקויה. 74% מהם סובלים מכינים כדרך קבע. 48% סובלים מזיהומים בעור. רובם המכריע של ילדי הרחוב מכור לדנדריט, החומר הפעיל בדבק המגע. הם שמים כמות קטנה של דבק בתוך שקית ניילון שמצמידים אל הפה ושואפים. ההשפעה המיידית ניכרת עליהם: עיניהם מזוגגות, הליכתם מתנדנדת וצעדיהם איטיים. בטווח הארוך ייגרם למוח שלהם נזק בלתי הפיך. הסם הזול והנגיש יסלול להם את הדרך לשימוש בסמים קשים. הם רוצים לברוח מהרחוב אך מרגישים שאין דרך חזרה וזו הבריחה היחידה שהם מסוגלים לה.

בקטמנדו יש שפע של ארגונים המנסים להוציא את אותם ילדים מן הרחוב. יש די מיטות להלין בהם את כל הילדים ויש מי שמוכנים לעזור להם לשוב הביתה, אל הכפרים מהם הגיעו. הבעיה היא שהילדים מכירים את הארגונים וכבר ביקרו בכולם בתקופות הקשות בשנה, כמו עונת המונסונים, המרובה בגשמים ודלה בתנועת תיירים. אחת הסיבות שגורמות לילדים לחזור שוב ושוב אל הרחוב נעוצה בתיירים שמנסים לעזור להם אך למעשה רק מחמירים את הבעיה. בעזרת הכסף או הארוחות שנותנים לילדים הם עוזרים להם לשרוד ברחוב במקום לעזור להם להבין שהרחוב מסוכן בשבילם, ועדיף שייצאו ממנו מוקדם ככל האפשר.

נפאל – למידע נוסף>>