יוון ההררית: בין הרים ובין סלעים

מאז ראיתי את הסרט המופלא "מדיטראנו", המוקדש לאלה שחולמים לברוח לאי־שם, אני מחפש שותפים לקניית בית קטן ליד החוף, חמישה אנשים, 20־30 אלף דולר כל אחד. אפשר לשהות בו חודשיים בשנה, והחיים נראים אחרת. יש מקומות שבהם האנשים יודעים איך לחיות, ויוון תמיד נראתה לי אחד מהם.
החלטתי להתחיל ישר עם הבית השלישי שלי.

בזמן נהיגה בג'יפ לאורכם ולרוחבם של רכסי יוון ההררית, היה לנו זמן רב לברוח לכל נושא שבעולם. שוחחנו על תלת־מימד באינטרנט, על נעדרים ומטיילים ישראלים בהודו ובאמריקה הדרומית, על קולנוע, אמנות ישראלית, מוסיקה יוונית – בעיקר דאלארס, הגדול מכולם, וגליקריה המפורסמת בישראל יותר מאשר ביוון, ועל האוראקל של דלפי שאף אחד בעצם לא הבין את עצותיו. אפילו על פוליטיקה ישראלית ויוונית דיברנו, מה עשו התורכים ליוונים בזמן הכיבוש הארוך ומה יהיה עם קפריסין.

עברנו מאות קילומטרים של דרכי עפר משובשות, חצינו נהרות גועשים, עברנו ברכסי הרים מושלגים וקניונים בעומק אלף מטרים. כל זה, בזמן שבחלקים אחרים של יוון סוגדים מיליוני תיירים לשמש, ממיקונוס ועד סנטוריני. תשעה מיליון תיירים מגיעים ליוון מדי שנה, ואני לא פגשתי אף אחד מהם. מעולם לא הייתי במיקונוס, ורובם לא הגיעו ליוון ההררית. רק כ־10,000 תיירים מגיעים לאזורים ההרריים של צפון יוון. גם כאן, במרחבי הרי הפינדוס (Pindhos), מדלפי ועד זגוריה (Zagoria), אפשר, כך התברר, לזכות בבדידות יחסית ומיוחלת, כמו בשמורות הטבע במדבר יהודה ובנגב.

כפר בחבל זגוריה. תחושה של עולם מבודד לחלוטין

הגות הררית
לא הרחק מדלפי – אחד השרידים הארכיאולוגיים החשובים ביותר ביוון – פגשתי את דמיאנוס וסיליאדיס. הגענו לשם בתום יום ארוך של נסיעת שטח בנוף מרהיב, שחצתה את הרי הפרנאסוס (Parnassos). דמיאנוס צלה לכבודנו עז על האש, בפתח בקתה קטנה מוחבאת בהרים שכרי דשא ענקיים הקיפו אותה. ברקע התנשאו הרי הפרנאסוס המושלגים, ובמרחק כמה קילומטרים בצבצו בתי העיירה דספינה (Desfina). כל סוף שבוע, ולעיתים גם באמצע השבוע, מגיע דמיאנוס לבקתת העץ שלו. "רק תן לי הזדמנות, ואני בורח לכאן", אמר לי. ברוב ימות השבוע הוא איש עסקים באתונה, אך בסופי שבוע ובחגים הוא פילוסוף הכותב את ספריו, ולשם כך צריך בקתה בהרים.

דמיאנוס היה האידיאולוג של מפלגת פסוק, הוא עזב, לדבריו, בגלל שחיתות בצמרת המפלגה. אחרי כמה כוסות יין כפרי, סיפר על מסלולי טיול ביוון. הוא היה בעבר ראש החוג האלפיני היווני, ומעטים האנשים שמכירים את הארץ הזו טוב ממנו. לדבריו, אין בה שביל הררי שכף רגלו לא דרכה בו. מאלה שפגשתי, דמיאנוס וסיליאדיס הוא אחד היוונים היחידים עם מודעות לשמירת טבע, ובנוסף לכך יש לו מודעות קולינרית מפותחת. כדי להשיג יין, הוא נסע עשרות קילומטרים לכפר דיסטומו (Distomo). את גבינת העזים הוא קונה רק מרועה מסוים בכפר ארחובה (Arachova) ואת שמן הזית לסלט כדאי להביא מהכפר מולוס (Molos), לא רחוק מהעיר למיה (Lamia). "צריך לדעת לחיות", חייך הפילוסוף. אני, נאמן לתוכניותי, חקרתי אותו מה מחירו של בית באיזור.

חציית הרי פנטוליקו (Panetoliko) בדרכים בוציות וקשות הובילה אותנו לאחד האזורים הפראיים ביותר והפחות מתוירים ביוון – חבל אווריטניה (Evrytania), שהעיר הגדולה בו היא קרפניסי (Karpenissi) מתברר שביוון יש אתרי סקי, ואפילו כאלה עם מסלולים "שחורים" – למתקדמים בלבד. יש בה נהרות בהם אפשר לעשות רפטינג פראי למדי, וגם אזורי טיפוס, מסלולי טיול, מירוצי ראלי ומירוצים לנהיגת שטח פרועה. ולצד כל אלה אפשר למצוא מנזרים חבויים בצל מצוקי ענק, כמנזר פרוסוס (Proussos), שבו שמרו על חינוך יווני בזמן הכיבוש התורכי הטראומטי. כריסטומוס, הנזיר החי בפרוסוס שמח על הביקור הלא צפוי, וחייך בעצב כשאמר שאף אחד כבר לא רוצה להיות נזיר, וכולם עוזבים לערים הגדולות.

בנוף הפראי חבויים כפרים קטנים בין רכסי ההרים. אפשר להגיע אליהם רק בג'יפ, והם כמובן קורצים לי כאפשרות עתידית. כיכר קטנה במרכז הכפר, מנזר ועץ גדול במרכז החצר, ובית קפה קטן שבו אפשר לשבת שעות ולשתות לטה, קפה קר ומתוק, או יין כפרי חמצמץ וחזק. בכפר מגאלו חוריו (Megallo Chorio) התעקשה ג'אן בת ה־30 להוביל אותי בסמטאות הכפר, לראות בתים עתיקים ומשפחות מעניינות. היא עזבה ללא השגחה את בית הקפה שלה, שבו התרכזו תושבי הכפר לעת ערב, והובילה אותי יד ביד עם חיוך גדול במעלה הכפר. היא סירבה בעקשנות שאשלם עבור הקפה, ורק ביקשה שאשלח לה את הכתבה עם התמונות. גם אצלה ביררתי מחירי בתים. הכפר היה תיירותי מדי לטעמי, אבל ג'אן עצמה היא סיבה לחזור לכאן.

בכפר אגרפה (Agrfa) פגשתי בחצר פנימית את קריסטידווה בת ה־26, מוקפת בבני משפחתה ובדיירי החצר המשותפת. כולם דיברו בהתרגשות ובעליזות. קריסטידווה ידעה מעט אנגלית, ובכל פעם ששכחה מלה פרצה בצחוק מתגלגל והתחילה לנהל התייעצות רבת משתתפים. קריסטידווה עזבה את אגרפה לפני כחמש שנים. "מי שנשאר פה", אמרה, "נידון לחיי פשטות ובורות. אין מה לעשות פה". היא מגישה תוכנית לילדים בערוץ הטלוויזיה של אגריני (Agrini), ומלמדת את הילדים הקטנים בבית הספר המקומי. שלוש שעות נסיעה ברכב בדרכי עפר מחזירים אותה מדי פעם לכפר הולדתה, לביקור אצל המשפחה. "אולי כשאהיה זקנה אחזור לכאן", אמרה קריסטידווה וצחקה.

יוון המקדונית. מי שנשאר פה נדון לחיי פשטות, אמרה תושבת אחד הכפרים

יודעים איך לחיות
רוב כפרי יוון ההררית נבנו בזמן הכיבוש התורכי שנמשך מ־1453 עד 1823. היוונים, שחיו עד אז בחוף הים ובעמקים, ברחו בלחץ התורכים להרים. מעט מאוד צעירים נשארים בכפרים, ויש ישובים שלמים עזובים לגמרי. המעט שנשארו יורדים בחודשי החורף לערים הגדולות וחוזרים רק בקיץ. הם עוזבים את המקומות האלה, ואני רוצה בית כזה בדיוק. זה מעלה כמובן את המחשבה הנדושה, שכל אחד רוצה בדיוק את מה שאין לו.

בקרפניסי, בירת המחוז, בליל סוף השבוע, נדמה היה לי שאני בדרך לבריחה הנכונה. אחרי בקבוק הרוזֶה השני במועדון הרמבטיקו הצפוף, "המוסיקה הנוגעת" (Mosikas Aeapes), הבנתי שיש מקומות שבהם אנשים יודעים איך לחיות. את מיכליס, שבעצם קוראים לו מייק, פגשתי כאן. חבל אווריטניה הוא מוקד משיכה לכל פעילויות ספורט האתגר והנופש הפעיל ביוון, וזו הסיבה שהוא פה. הוא יליד אתונה, בן 40, מדבר אנגלית מצוינת והיה כבר בכל העולם, מאמריקה הדרומית עד נפאל. הוא חובב טבע מושבע וחובב פעילות הרפתקנית מכל הסוגים, מטיסת דאונים ועד סנפלינג. הוא התעקש שארד בסנפלינג (ביוון קוראים לזה "קניוניג") מהגשר שעל הכביש לתוך הנהר, והזמין אותי לביקור חוזר בפברואר: "בבוקר סקי, ובצהריים רפטינג. בנהר סוער, לא כמו עכשיו, שהמים שקטים". מייק הוא משומרי הטבע הפעילים של יוון ומבין גדול בחי ובצומח המקומי. שאלתי אותו אם הוא בורח ממשהו. הוא פרץ בצחוק: "אני, מה פתאום? זה מה שאני אוהב לעשות, אז מה פתאום בורח? נולדתי אמנם באתונה, אבל זו היתה טעות, הייתי צריך להיוולד פה". גם אני.

תיאודורוס בן ה־40 הביט בנשים שרקדו במועדון "המוסיקה הנוגעת", מדי פעם נעץ בי את מרפקו: "תסתכל בהן", אמר ומזג לי עוד כוס רוזה. תיאודורוס היה אלוף הגרנד־פרי היווני של 1994 והדבר היחיד שמעניין אותו זה נהיגת שטח. הוא מכיר כל שביל וכל אבן ואוהב מאוד לשוט עם הג'יפ שלו באמצע נהר גועש ולהעלות תמרות אבק הנראות למרחוק. חבריו ממועדון ה־4X4 האתונאי הצטרפו אלינו למחרת לכמה שעות ונתקעו בנהר הראשון שחצינו. "העירונים האלה לא יודעים לנהוג בשטח", רטן תיאודורוס בשמחה. הוא ממש פרח כשעמל לחלץ את הג'יפ בעזרת כבל גרירה, וסיים בנהיגת ראווה במרכז הנהר עם כיוון הזרם. לפי השמועות, בביקורו בארץ חצה תיאודורוס את מכתש רמון בעשר דקות. "אני מכיר הרבה מקומות מופלאים ולא מוכרים, שאם תגיע אליהם – אף אחד לא יוכל לגלות אותך", הוא חייך אלי כאילו קרא את מחשבותי. למרות מה שסופר עליו עד כה, תיאודורוס, הופתעתי לגלות, אינו עונה לסטריאוטיפ המאצ'ו המצוי. הוא חי בצניעות ומטפל באביו בן השמונים ובבנו בן ה־15 מנישואיו שהסתיימו בגירושין. "היא", אמר לי, "לא אהבה נסיעות שטח".

מעבר להרים
זגוריה הוא חבל ארץ קטן, קרוב לגבול האלבני. רכס הפינדוס הצפוני, המתחיל במרכז אלבניה ומדרים עד מרכז יוון, שולט על האיזור. זגוריה, פירושו "מעבר להרים" בסלאבית; וזו התחושה שליוותה אותי לכל אורך הדרך, כשעזבנו את הכביש הראשי, והתחלנו לטפס בדרכי העפר לעבר ההרים. זהו עולם מבודד כמעט לחלוטין, ויש כאן רק מעט כפרים.

מתחת להר גמילה (Gamila), במרחק יום הליכה קצר מקניון הוויקוס (Vikos) האדיר, בגובה כמה מאות מטרים, שוכנים כפרים ציוריים: מונודנדרי
(Monodendri), ויטסה (Vitsa), ויקוס, פאפינגו (Papingo) ואחרים. לתושבי המקום תווי פנים סלאביים, ובתיהם בנויים מאבני צפחה אפורות. כרגיל בעונה זו של השנה, היו רוב הבתים סגורים. כששוטטתי בשעת בוקר מוקדמת בתקווה לצלם את התושבים, פגשתי רק כלב עזוב, שנלווה אלי. אולי אבנה את ביתי כאן?

"קניון הוויקוס מהווה את אחד ממסלולי הטיול היפים ביוון, וכל האיזור הוא ממש יוון האחרת", אמרתי לפיני שגר בדרום יפו, ממש מעל הים. זה היה כמה ימים אחר כך, כשכבר חזרתי הביתה. "פה כמו יוון", הוא התעקש. חייכתי אליו והכרזתי שאני חוזר עוד שבועיים ליוון; אבל הזמן עבר והמציאות, כמו תמיד, ניצחה את "הרומנטיקה הילדותית". חוץ מזה אני עדיין מתחבט בשאלה, אם בית, אז איפה – ליד הים או בהרים?