תפריט עמוד

הפלגה – יומן מסע

בכל שבוע אנו מביאים כאן רשמים של כותבים-נוסעים שנמצאים בחו"ל ושולחים אלינו כתבות, רשמים, המלצות ותיאור חוויות שהם חווים במהלך הנסיעה. והפעם: משפחת סדן מפליגה אל השקיעה

הימים הראשונים של ההפלגה עברו בנעימים, פחות או יותר. בקפריסין (לימסול) ראינו מוזיאון מעניין לתקופת ימי הביניים אבל היה פשוט חם נורא. מקפריסין הפלגנו כ-30 שעות לאנטליה, תורכיה. תפסנו עוד שני דגי טונה גדולים (כ-6 ק"ג כל אחד). הראשון אמנם ברח אבל את השני אכלנו בהנאה מרובה.
לבסוף עגנו במרינה היפה וההיסטורית – קאלצ'י, באיזור ההיסטורי של אנטליה. דרור הלך להרשם. להפתעתו שאלו אותו מאין באנו. הוא אמר כמובן "קפריסין". השוטרים נדו בראשם ואמרו בהחלטיות שאי אפשר להיכנס לתורכיה אחרי ביקור בקפריסין היוונית. למזלנו, הביקור לא תועד בדרכונים שלנו. בלית ברירה הפלגנו למרינה אחרת ושם כבר אמרנו שהגענו מהרצליה.

המשבר הגדול הראשון פרץ על הספינה במלוא עוזו ביום החמישי להפלגה. בכל היאכטות יש מיכל בו מאחסנים את כל מה שיוצא מהשרותים. קוראים לו Holding Tank.. בשעת עגינה במרינה או במפרץ צריך להעביר למיכל זה את כל מה שמצטבר בשרותים. יש בנושא זה אכיפה מאד קפדנית בכל העולם וגם בארץ. מותר לשחרר את המיכל רק בעומק של לפחות 10 מייל ימי (18 ק"מ) בעומק הים.

בתיאוריה הכל נשמע הגיוני ופשוט. בחיים קצת פחות. מהיום שבו קנינו את בונבון (הספינה שלנו) עמד בה ריח לא נעים. דרור ביקש שאירגע והסביר לי בעדינות שכיוון שהמים בשרותים עומדים (ולשרותים נכנסים מי ים), הכל יסתדר כשנתחיל לחיות על היאכטה: נשתמש יותר בשירותים, המים יזרמו בצנרת והריח יעלם כלא היה. נרגעתי. אין כמו הסבר לוגי לפייס אשה עצבנית!

עבר יום, עברו יומיים, עברו חמישה ימים. שישה אנשים שמשתמשים בשני תאי השירותים של היאכטה באופן קבוע יוצרים לא מעט ריח לא נעים. הרגשתי שהריח הנורא הזה חונק אותי ואינו מאפשר לי לחיות. כמובן שכאשר נכנסתי לשרותים הפסקתי לנשום דרך האף. ניקיתי כמובן את השרותים בכל החומרים החזקים (ונקיון זה לא הצד החזק שלי….). אבל גם כשהייתי בתא שלנו הירחתי את הצחנה. עם הבחילות – הדבר שחששתי ממנו יותר מכל – הסתדרתי; אבל עם הריחות שהיו אמורים להתנדף זה מכבר- ממש לא. בעזרת תרגולי היוגה והערות אינסופיות בסגנון "נא לסגור את הדלת של השרותים" הצלחתי להחזיק מעמד, פחות או יותר. חשוב להדגיש ש-5 הגברים לא הריחו את הבעיה.

השיא הגיע כאשר גיליתי שמישהו לא הוריד את המים בשרותים. כאן לא עזרו היוגה, השליטה העצמית והנשימות העמוקות (איך אפשר לנשום נשימות עמוקות בסרחון הזה????). עמדתי וצרחתי וצרחתי וצרחתי. הגברים עמדו סביבי המומים. הם פשוט לא הבינו על מה מדובר. איזה סירחון? מה קרה? שני הבנים ניסו להרגיע אותי. זה רק החמיר את המצב.לקחתי 20 יורו וברחתי כל עוד נפשי בי לעיר (אחר כך התברר שהיה אסור לי לצאת מתחום המרינה כיוון שעדיין לא עברנו ביקורת גבולות). תפסתי אוטובוס וטיילתי קצת כדי להירגע ולהריח ריחות אחרים. חזרתי. דרור חיכה לי מודאג בכניסה למרינה מודאג. הוא לא הבין מה קרה לאישתו – חולת הנפש.

בבוקר החלטתי (כמו שאני מדקלמת תמיד….) שצריך להתמקד בפתרון ולא בבעיה. הלנתי להנהלת המרינה של אנטליה ומשם לחנות לציוד ליאכטות. כשכל אלו לא עזרו לי החלטתי לעבור בין הסירות ולחפש אשה, דוברת אנגלית, שמפליגה הרבה ויודעת דברים. האינטואיציה הנשית שלי אמרה שרק אשה תוכל לעזור לי. כך פגשתי את גברת D (כך היא הציגה את עצמה): אנגליה, כבת 55, מפליגה עם בעלה השני כבר 6 שנים בים התיכון. והיא ידעה. אוי, כמה שהיא ידעה. השיחה התנהלה כך: D על חרטום היאכטה שלה בבגד ים קטן ואני על הרציף, שומעת בשקיקה את כל מה שהיה לה לספר לי: איך מרוקנים את המיכל ומוודאים שהוא ריק; כיצד שוטפים ומחטאים אותו; היא הסבירה היכן לדעתה מקור הריח הרע, ושתמיד בסוף, נשאר קצת ריח. היא גם סיפרה שכשהם עוגנים היא לא מרשה לבעלה לעשות את צרכיו ביאכטה אלא רק להשתמש בשרותים של המרינה. D גם נתנה לי מתנה יקרה מפז: קופסה של גרגרים לחיטוי ה-Holding Tank. כל החברות שלה מחפשות את הגרגרים האלו בצורה נואשת. אפשר להשיג אותם בחנות אחת בגוטשק, טורקיה (מרחק כמה ימי הפלגה מאנטליה). הודיתי לה על שהצילה את חיי הנישואין שלי. אני חושבת שהיא הבינה למה אני מתכוונת……

ולסיום, קצת פילוסופיה פמיניסטית על החיים: אין לי ספק שלו נשים היו מתכננות יאכטות – הריח בהן היה יותר טוב. גברים, משום מה, אינם מריחים את מה שאנחנו קולטות בחוש הריח שלנו. לו נשים היו מנהלות את העולם, הכל היה נראה ומריח יותר טוב!

לכתבות נוספות של אסנת סדן:

ההפלגה תמיד מפתיעה »

טונה כחולה וגדולה »

צרות, גם בים, מגיעות בצרורות »

כדור פורח בקפדוקיה

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.