נתיבו של פרנציסקוס הקדוש באיטליה, מוכר בעולם כ-Cammino di Francesco. הוא מתחיל באסיזי שבאומבריה (Umbria) ומסתיים בכנסיית סנט פיוטר אשר ברומא. סה"כ כ-12-14 ימי הליכה. המהדרין מתחילים את המסלול מהדומו של פירנצה ועד לוותיקן ברומא, דבר הדורש כבר 29-30 ימי הליכה. הדרך מתוארת היטב בספר The Way of St. Francis, אותו ניתן לקרוא גם במהדורה דיגיטלית. מסלול זה מספק למטייל שפע של נופים וערים יפות. וגם מצודות, מבצרים, מנזרים, מפגש עם אנשים ואוכל משובח.
תופעת העלייה לרגל מהלכת עלי קסם. זוכר את עצמי פוסע עם עוד אלפי הינדים, בנחש אנושי צבעוני, שהתפתל על הרי ההימאליה בקשמיר, בדרכי למערת אמרנת. זוכר את התכונה הרבה סביב הייטרה (כך נקראת בהודו עליה לרגל), את הדבקות, את הנחישות, את האמונה ואת העסקים שפרחו סביב האירוע הדתי. את המוסלמים הקווקזיים, העולם לרגל להר Shalbuzdag שבדגסאטן.
ממסלולי העליה לרגל החשובים
קמינו פרנסיצקוס, הוא רק חלק מ"ויה פרנסיגנה" (Via Francigena), שנחשב לאחד ממסלולי העלייה לרגל החשובים בעולם הקתולי. המסלול מתחיל כאלפיים ק"מ צפונה-מערבה מכאן, בקתדרלה של קטנברי (Canterbury) אשר באנגליה ועובר בצרפת. הקטע עובר בצרפת, מ- Calais (Pas-de-Calais), שבצפון מערב, דרך מאסיב סנט תיראי (Massif de Saint Thierry) ועד ל- Les Fourgs לא הרחק מלוזאן שלמרגלות האלפים, אורכו 982 ק"מ והוא נקרא GR145.
דרך זו היא חלק מרשת הדרכים החוצה ארצות שונות באירופה, הנקראת בצרפתית Grande Randonnée (בקיצור GR), שעוברת ברובה בצרפת, בלגיה, הולנד וספרד. אורך הדרכים בצרפת לבדה הוא 60,000 ק"מ. רשת זו היא חלק מצירי הליכה ארוכים, החוצים בדרכם כמה מדינות אירופאיות.
הקטע האנגלי של ויה פרנסיג'נה. מתחיל בקנטברי (Canterbury) ומסתיים בדובר (Dover), שלגדת התעלה. הקטע הצרפתי של ויה פרנסג'ינה, עובר מ-Calais שבצפון מערב, סמוך לתעלת למנש ועד לגבול השוויצרי, סמוך ל-Jougne , לא הרחק מאגם ז'נווה. הקטע החוצה את שוויץ, מאגם ז'נבה ועד למעבר סן ברנארד, מסומן כ-Route 70. אורכו 215 ק"מ והוא נחשב לאחד מנתיבי הצליינים הפופולריים באירופה.
החלק האיטלקי של הדרך, מתחיל בבקעת אאוסטה (Valle d’Aosta), בהרי האלפים ועובר דרך המחוזות פיידמונטה (Piedmont), לומברדיה (Lombardy), אמיליה רומנה (Emilia-Romagna), ליגוריה (Liguria), טוסקנה (Tuscany), אומבריה ולציו (Lazio). אורכו 858 ק"מ. דרך זו הוכרזה כאחת מ"דרכי התרבות של אירופה" (Cultural Route of the Council of Europe). איטליה פנתה לארגון אונסק"ו, בבקשה להכיר בדרך כאתר מורשת עולמית.
בימי הביניים, נהגו עולי הרגל מאנגליה לחצות את תעלת למנש בסירות ולהמשיך ברגל, דרך הארצות שנקראות היום, צרפת שוויץ ואיטליה, עד רומא. לאחר שהתפללו בכנסיית פטר הקדוש, המשיכו בדרך הרומית ויה אפיה (Via Appia), דרומה אל פוליה ומנמל ברינדיסיום (Brundisium) , כיום ברנדיזי (Brindisi), הפליגו אל ארץ הקודש. זוהי דרך עתיקה, שנסללה כבר בשנת 312 לפני הספירה ונקראת על שמו של המדינאי אפיוס קלאודיוס קאיקוס, שיזם את סלילתה בשנת 312 לפנה"ס. המשורר סטטיוס כתב על הדרך: "Appia longarum teritur regina viarum" (לטינית: "דרך אפיה היא מלכת הדרכים הארוכות"). על פי המסורת הנוצרית, פטרוס, שהגיע לאיטליה, הלך בדרך ואז ישו נגלה אליו ושאל אותו מה ששאל ופטרוס ענה שהוא הולך לצליבה ואכן נצלב ברומא, עם ראשו למטה.
תולדות הדרך
הדרך נקראה תחילה "הדרך הלומברדית" ובהמשך, כבר בשנת 725, היא מוזכרת במסמכים כנסייתיים בתור Iter Francorum, כלומר, "הדרך הפרנקית". בממלכת הפרנקים של קרל הגדול הדרך כונתה Chemin des Anglois, כלומר, "דרך האנגלים". בסביבות שנת 990, הארכיבישופ סיגריק (Sigeric) הלך ברגל מקנטברי לרומא ובחזרה. אבל תיעד בכתובים רק את הדרך חזרה. לאחר שחצה את תעלת למנש, הוא עבר בכל יום 20 ק"מ, סה"כ 1700 ק"מ. כשנה של הליכה רצופה לכול כיוון.
הנזיר הבנדיקטי ויליאם מסנט טיראי (St-Thierry), הלך מצרפת לרומא, לאורך הדרך לקראת סוף המאה ה-11. הדרך חזרה, בספינה, היתה קלה הרבה יותר.
בשנת 1154 צעד בדרך הנוסע האיסלנדי ניקולאס ברגסון (Nikolás Bergsson), שהיה אב מנזר Þverá, אשר לחוף Eyjafjörður, שבצפון איסלנד. הוא תיאר את מסעו בספר Leiðarvísir og borgarskipan (מ"מדריך ורשימה של ערים"). זהו למעשה ספר מסע המתאר את דרכי הצליינים מצפון אירופה, אל רומא וירושלים. בשנת 1191 פסע לאורכה פיליפ אוגוסטוס (Philip Augustus) מלך צרפת. שתי מפות שונות, המתוארות את הדרך, מופיעות בכתב היד, Historia Anglorum של הנזיר הבנדיקטי והקרטוגרף מתיאו פאריס (Matthew Paris), במחצית הראשונה של המאה ה-12.
ויה פרנג'ליקה לא היתה דרך יחידה, כמו הדרכים הרומאיות, סלולה באבנים ולאורכה תחנות להחלפת סוסים עבור נוסעים בעלי תפקיד רשמי. זו היתה אלומת דרכים שהשתנו במהלך השנים, בהתאם לפריחה ולדעיכת המסחר והצליינות. הנוסעים הקדומים חצו את הרי האלפים והאפנינים במספר דרכים אלטרנטיביות, בהתאם לנסיבות הפוליטיות, פופולריות של מקומות פולחן ואנשים קדושים שחיו לאורך הדרך.
הדרך קיבלה את שמה, משום שרוב עולי הרגל הגיעו אליה מצרפת, בדומה ל"דרך הצרפתית" החוצה את ספרד, עד לסנטיאגו דה קומפוסטלה. הם היטלטלו בדרכים קשות, הסתכנו בשוד ובטריפה. רבים מהם מתו בדרך, ממחלות, מתשישות או מפגיונות מרצחים.
הלומברדים, שפלשו לאיטליה הביזנטית במאה השישית, תחזקו את הדרך בקטעים שעברו בשטחם ואף סיפקו את ההגנה על הצליינים. במקור, הדרך נמנעה מלעבור בערים והעדיפה להוביל את ההולכים בה, ללון במנזרים, או במחסות שנקראו spedali.
גם כאן הלינה היתה בדרך כלל בחינם, למי שהחזיק במכתב מהכומר של עירו. גם כאן החתימו הצליינים דרכון מיוחד בכל תחנה, אותו היה עליהם להציג בפני הכומר המוודה, אות שמלאו את נדרם ולכן יהיו זכאים להנחה משמעותית בזמן בו ישהו בכור המצרף, שם יטעמו מעט מחומו של הגיהינום, בטרם יגיעו לגן העדן. גם כאן המניעים לנדידה, בנוסף לכפרת עוונות, היו חווית השהיה במקום הקדוש, קבלת ברכה ומין הסתם, גם רצון לגוון את שגרת החיים. בדומה לתיירות המודרנית. גם כאן היו למסע הזה, היבטים כלכליים ופוליטיים. במהלך השנים, כיוונו גורמים אינטרסנטיים את הדרך למרכזי הערים, דבר שאפשר לצליינים להתפלל בכנסיות ולתרום לכלכלת העיר. המטייל המודרני יוצא נשכר מכך, משום שהוא מגוון את הנופים והמנזרים בהם הוא מבקר, בעיירות מדייוואליות יפהפיות.
מרביתו של הקטע אותו הלכנו, עובר במחוז אומבריה (Umbria), הטומן בחובו מראות מרשימים ותרבות עשירה. מעת לעת נראו מצודות על ראשי ההרים. כהרף עין צצו ונעלמו כפרים ממדייוואליים, שבתיהם החומים כמעט ונבלעו בין הגבעות. במאה השמינית לפני הספירה התיישבו באזור האומברים, שבט חקלאי שוחר שלום ואחריהם הגיעו האטרוסקים והרומאים. בימי הביניים הוקמו כאן, על שרידי הישובים האטרוסקים, ערים ציוריות, המשקיפות על נוף מבותר.
עליה לרגל
עלייה לרגל היא מנהג אוניברסלי. היא תופעה דתית וחברתית, המשלבת הליכה ותפילה ואפשר לגלות בה קווים יסודיים, המשותפים לדתות שונות וזרות זו לזו. זו פעולה מקובלת, בה יוצאים המאמינים במסע למקום קדוש על פי דתם, על מנת לטהר את עצמם או למלא אחר מצווה. עלייה לרגל מוגדרת כ"מסע, הנובע ממניעים דתיים, הן כלפי חוץ: אל מטרה קדושה, למשהו חדש ושונה, והן כלפי פנים: למטרה רוחנית והבנה פנימית".
בכול שלוש הדתית המונותאיסטיות, מטרת העלייה לרגל היא תפילה במקומות הקדושים, מתוך אמונה שתפילה במקומות אלו, יעילים מתפילה מקומות אחרים. אם כי, אין בדת הנוצרית הוראה על עליה לרגל, שלא כמו ביהדות המקראית ובאסלם. אצל הנוצרים זה מנהג או ציווי פרטני לחוטא אך לא הוראה כללית. מאמינים מכל הדתות, הקבוצות והכתות, נוהרים למקומות הקדושים, כדי לבקש מחילה, מזור ורחמים. יש עליות לרגל שתפקידן להביא ברכה רוחנית לעולה, יש עליות לרגל הקשורות לתאריך מסוים, יש שנועדו להמוני אדם, ויש כאלה שדי אם אדם בודד ייטול בהן חלק.
ממקום של חול למקום של קדושה
מאמינים היוצאים למסע של עלייה לרגל, עוברים ממקום של חול, למקום שכולו קדושה. הדרך הארוכה אל המקומות הקדושים וביניהם, היא חלק מהותי ממעשה העלייה לרגל והיא נותנת לו תוקף. עולי רגל הולכים למרחקים, למקומות קדושים, כדי להתקרב ליסודות אמונתם. המסע הוא מעשה פיזי, אך מטרתו רוחנית. אורה לימור מדגישה בספרה "עלייה לרגל, יהודים, נוצרים ומוסלמים", כי: "הוא [עולה הרגל] הולך לאחור, אל מקומות של העבר ההיסטורי, אך מטרתו קדימה, אל העולם הבא, הגאולה". בכול עליה לרגל, קיים השילוב הזה, בין הפיזי לרוחני, בין עבר לעתיד, בין החיצוני לפנימי. במובן מסוים, העלייה לרגל היא מטפורה לחיי האדם, שאינם אלא מסע אל אושר נצחי, אל חיי נצח. האדם בעולם הזה, אינו אלא הלך, עובר אורח. עולה הרגל עוזב בית ארעי ומולדת בת חלוף, ומסעו הוא חיפוש אחר בית אחר, ומולדת אחרת, אחר עיר אלוהית, שם גם ימצא לו שלווה ומשמעות לחייו. האנתרופולוג ויקטור טרנר (Turner Victor), מסביר כי בכול הדתות, המסע הוא מסע למעלה, אל האל ופנימה, אל לב האמונה. זהו מסע במרחב ובו בזמן גם מסע למעמקי החוויה הדתית… זהו מסע אופקי במרחב, עד המקום הקדוש, שכרוך בו מסע רוחני כלפי מעלה, אל עולמות עליונים.
אקט העלייה לרגל מקורו בהוויה מאגית (מאגיה=פעולה מעשית, שתפקידה לגרום לפעולה אצל האל), של החברה הקדומה, שמקנה כוח אלוהי לאתרים שונים והופכת אותם ליעד לביקור, כדי לספוג משהו מהכוח הזה, ובעיקר כדי להיפטר ממצוקות ולהביע משאלות.
המניעים הרווחים לתופעת הצליינות, הם כפרת עוונות, עבודת האל במקום של קדושה מיוחדת, השגת ברכה, או טהרה רוחנית. היסוד של כפרת עוונות, הצמיח מנהגי סיגוף הקשורים לצליינות (כללי טהרה, פרישות מינית, הליכה ברגליים יחפות ועוד). התלאות שבהן היה כרוך מסע ארוך ולעתים מסוכן, שיוו למסע הצלייני, אופי סגפני. בנצרות של ימי הביניים, היה מקובל להטיל על מי שביקש לכפר על עוונותיו, עלייה צליינית לארץ הקודש, או למקום מרוחק אחר. בתקופות מסוימות, מרכיב הכפרה נעשה עיקר בתופעת העלייה לרגל וצובע את התופעה כולה בצבעים של התבוננות פנימה והכאה על חטא. החל מהמאה העשירית, ידוע בנצרות, גם על עלייה לרגל, שהוטלה כעונש על חטא. על חטא חמור במיוחד, הוטלה עלייה לרגל תמידית. החוטאים נודו מן הקהילה והיו למשל ולשנינה בקרב כל רואיהם. כך נעשתה העלייה לרגל גם סוג של נידוי. יחד עם זאת, הרשויות היו מודעות לקושי לפקח על ביצועו של עונש זה ולכן מיעטו להשתמש בו. גם בקרב יהודי אשכנז, הכפרה העיקרית על רצח היתה גלות, שמשמעותה פעמים רבות, עליה לרגל. כנראה שדפוס ענישה זה, אומץ על ידי היהודים, בהשפעת הסביבה הנוצרית ישנן עדויות על אנשים שגלו לירושלים, להר הזיתים, כדי לכפר על עוונותיהם.
מפגש משולש של קדושה
האנתרופולוג יורם בילו, במאמרו ב"מסע אחר", מסביר כי עלייה לרגל היא מפגש משולש של קדושה: מקום קדוש, זמן קדוש, פעילות מקודשת (ריטואל). זוהי תופעה דתית-עממית וולונטארית. חלק מפולחני קדושים. אלו רווחים בדתות גדולות, כולל מונותיאיסטיות. תפקידם מילוי החלל בין האל המרוחק והמופשט למאמין ובעיותיו "הקטנות" (שהם חומרי החיים).. בעלייה לרגל מתמזגים, בצירופים שונים, יסודות דתיים-רוחניים, חברתיים ואף כלכליים. הצד השווה בכול תופעות הצליינות, הוא קודם כל התנועה ממקום מושב הצליין, אל המקום המקודש. חשוב לציין, כי על אף שהעלייה לרגל כרוכה בניתוק מהבית ומהקהילה, היה בה ערך גם למאמינים שנותרו בבית. עולה הרגל מתפלל במקומות הקדושים עבור אנשי משפחתו, קהילתו וסביבתו הרחבה. בשובו מהמקום הקדוש, הוא מלמד את בני קהילתו דברים חשובים על אמונתם. העברת המידע מין המקומות הקדושים ומין הפולחנים המונהגים שם, לאתרי המוצא המרוחקים, תורמת לאחדותם של המאמינים, לגיבוש החוויה הדתית שלהם ולהאדרת פולחנם.
דמותו של פרנציסקוס הקדוש
במרכז הטרק בו עוסק תיאור זה עומדת דמותו של פרנציסקוס הקדוש (Francesco d'Assisi; 1181 או 1182 – 1226) , כשהמסלול עובר בתחנות שונות של חייו, מעיין מחרוזת של אתרים, הקשורים זה לזה. עולה הרגל ובעקבותיו המטייל, מתקדם מאתר לאתר, לומד את הסיפור עליו התחנך, באמצעות הגיאוגרפיה שלו ובאמצעות הפולחן שנערך בו.
פרנציסקוס נולד באסיזי שבאומבריה באיטליה, בשנת 1181 או 1182. עד גיל 20 בילה פרנציסקוס את רוב זמנו בסיוע לאביו בעסק המשפחתי. הוא חי חיים מלאים ועשירים. כמו כן, השתתף בסכסוכים המזויינים בין הבורגנים לאצולת הדם שאפיינו את ערי איטליה. הוא חלם להיות אביר ולמצוא לו רעיה יפה ועשירה. אולם, חייו עברו נקודת מפנה בשנת, 1202, כשהשתתף בקרב בין אסיזי לפרוג'יה ונפל בשבי ושהה כשנה בכלא ב- Collestrada (קריירה מקבילה, חווה לימים, גם איגנציו מלויולה (Ignacio de Loyola), מייסד מסדר הישועים. לאחר שחרורו, חלה במחלה קשה ועבר משברים נוספים בחייו האישיים. הוא החל להתבודד ולהרהר אם לא עדיף להתבודד ולהגשים אידיאל דתי כפי שקרה בעוד מקרים בהיסטוריה, לאחר חיפוש אישי, גילה פרנציסקוס את חיי השליחים. מאוחר יותר שיפץ את הקפלה פורטיונקולה (Portiuncula), שנמצאה בכפר מריה של המלאכים (santa Maria degli Angeli), הסמוך לאסיזי, שהפכה למרכז פעילותו. הוא החל להטיף לאורח חיים של פשטות ועוני מתוך מתן דוגמה אישית. במהרה הצטרף אליו בן עירו, ברנרדו די קווינטוואלה (Bernard of Quintavalle), אשר תרם את כל כולו לעבודה. תום שנה הגיעו מספר חברי האחווה ל־11 איש. הם התגוררו בבית מצורעים נטוש ליד אסיזי, אך בילו חלק ניכר מזמנם במסעות דרך האזור ההררי של אומבריה, בעודם עליזים ושרים ובכל זאת משפיעים עמוקות על שומעיהם בתוכחתם הרצינית. חייהם של חברי האחווה היו נזיריים. הם לא עבדו, ובאקט של השפלה מודעת חיו על קיבוץ נדבות.
בהשראת הכתוב בברית החדשה, הטיף פרנציסקוס לעוני מוחלט ודרש זאת אף מתלמידיו הן כיחידים והן כקולקטיב. נאסר עליהם לקבל תרומות מעבר לצורכי היום והם חיו מעמל כפיהם או מנדבות המאמינים. אהבתו של פרנציסקוס לבריות, פרצה אל מעבר גבולות הנצרות. הוא התנגד למסעי הצלב והעמיד כנגדם את עקרון המיסיון אשר גורס כי את הנצרות יש להפיץ מתוך דרכי נעם – מתוך הנחה שגם ישו המשיח היה בוחר בדרך זו.
בשנת 1209 הלך לרומא יחד עם אחד עשר תלמידיו על מנת לקבל את אישור האפיפיור אינוקנטיוס השלישי. במסע זה, החליף בגדים עם אחד הקבצנים שבכיכר פטרוס הקדוש ויום שלם קיבץ נדבות. אחרי שטעם טעם עוני – הן מרירותו והן השמחה על התערטלות בכול רכוש ושחרור מכול הכבלים הכובלים אדם לעולם הזה, הבין את דברי ישו באוונגליון של מתי, בדבר הכרח לנטוש את הכול וללכת אחריו. פרנציסקוס לבש קרעים וקשר חבל למותניו .מאז החבל משולש הקשרים הוא סימן זיהוי לפרנציסקנים (ה"חובלים" בעברית של ימי הבינים).
הקתדרלה של אסיזי, בה נקבר פרנציסקוס הקדוש
פרוג'יה
אידיאלים של עוני ופשטות
רעיון ה"עניות הקדושה" לא היה חדש והוא היה נפוץ בעיקר מאז המאה ה-11. תנועות דתיות רבות הטיפו, לעתים במחאה נגד שחיתות הכמורה ועושר הכנסיות והמנזרים, לחיי עוני מוחלטים, דגמת ישו ותלמידיו, השליחים הראשונים ולכן קראו לרעיון זה בשם "הדרך האפוסטלית" (Via apostolica). באותה תקופה הופיעו באירופה תנועות מינות (כפירה) המוניות, ששילבו אידיאלים של עוני ופשטות, בביקורת חריפה כלפי הכנסייה הרשמית. האיום שהציבו המינים (למשל, תנועת הוולדסים) היה כפול: הם הציבו מנהיגות כריזמטית, שביססה את כוחה על דוגמא אישית והם איימו על המונופול של הכנסייה, כקובעת יחידה בנושאי דת. אלא שתנועות אלה נדחקו על ידי הכנסייה וממילא נדחפו למצב של עימות.[ למרות זאת הצליחה האחווה מאסיזי, לקבל את אישורו של האפיפיור, בעיקר בשל כישרונו הפוליטי של פרנציסקוס עצמו, ויכולתו לשכנע את האפיפיור שאינו מהווה איום, אלא יתרון. אינוקנטיוס השלישי, הבין לרוח הזמן ובמקום לדכא את תנועת פרנציסקוס, שילב אותה במסגרת הכנסייתית.
האפיפיור הבין כי לא ניתן יהיה להילחם במינות רק באמצעות נידויים וחרמות וכי על הכנסייה לגייס לשורותיה, אנשים שיוכלו להתחרות במנהגי המינות, לא רק בוויכוח תיאולוגי, אלא גם באורח חייהם[. האפיפיור קיווה שנזירים עניים שנאמנותם נתונה לכנסייה הקתולית, יסייעו למאבק בכתות המינות שקראו תיגר על הכנסייה בשל עושרה המופלג והתרחקותה מרעיונותיו הרדיקליים של ישו עצמו. מעתה, אימצה קהילתו את הכינוי "אחים קטנים" (Ordo Fratrum Minorum) וחיה במבנים רעועים, תוך דבקות בעזרה לעניים ולנזקקים. מסדר זה יקרא לימים "המסדר הפרנציסקני" (אולם משמו הרשמי נעדר שם מייסדו).
בניגוד למגמתם של מסדרים אחרים, שהקימו את בתיהם הרחק מריכוזי אוכלוסין, הפרנציסקנים פעלו בתוך הערים וגרו בשכונות העוני שבשוליהן. הם העניקו סיוע וסיעוד לנזקקים ולחולים. בשל מעשים אלו, יש חוקרים הרואים בפרנציסקנים את העובדים הסוציאליים הראשונים במערב האורבני. בניגוד לעקרון הפרישות מן העולם, שהיה סימן ההיכר של הזרמים הבנדיקטינים, טען פרנציסקוס כי "העולם כולו הוא מנזרי" וכי אהבת האל מחייבת לאו דווקא חיי פרישות מן החברה, כי אם מתן סיוע לחלש ולעני מתוך התערות בה. רוב בתי היולדות הוחזקו על ידי פרנציסקנים, שהורישו לעולם, בשינוי גוון, את מדי האחיות הרחמנות.
הפרנציסקנים עשו לכנסייה שירות תעמולתי גדול, אך גם היו ליסוד חתרני. אף שפרנציסקוס שב והכריז על נאמנותו לכנסייה, הייתה במעשיו ביקורת על עושרה של הכנסייה ועל כוחה הפוליטי הרב. בשנת 1220 פרש פרנציסקוס מהנהגת המסדר. לכאורה, בשל מחלתו. אולם למעשה הופעלו עליו לחצים לעשות זאת. למרות יכולתו להצית את הלבבות בהתלהבות, הוא היה אדמיניסטרטור כושל, שלא השכיל להבין את צרכיו המשתנים של המסדר. בניגוד לדומיניקוס הקדוש, שהבין את חשיבותם של מוסדות הידע החדשים ושלח את תלמידיו ללמוד באוניברסיטאות[, פרנציסקוס, דחה את הלימוד כמקור לגאווה. עבורו היו העוני וחי השליחים , מטרה עצמה ולא אמצעי. פרנציסקוס עצמו מלמתוח ביקורת על הכנסיה, אבל דבקותו באידיאל האפוסטלי כדרך היחידה לגאולה, טמנה בחובה ביקורת סמויה על אלו שאינם נוקטים בה.
אישיותו המיוחדת של פרנציסקוס קרנה פשטות, ענווה, אהבת הבורא והבריות, סגפנות, חסידות עממית ושמחה כנה, כפי שבאה לידי ביטוי בתפילותיו ובשיריו, השאירה רושם עמוק, שהבשיל תוך זמן קצר לאוסף אגדות אודות מנהגיו וחוויותיו. נפוץ במיוחד קובץ שנכתב ב-1325 בלטינית ותורגם לניב טוסקאני ומכונה בשפה זו "הפרחים הקטנים של פרנציסקוס" (Little Flowers of St. Francis), אוסף זה מספר אודות דמותו של פרנציסקוס וקשור לפועלו ולתוכן דבריו בנוגע לטבע ולבריות.
פטרונה של איטליה
אחרי פרישתו מראשות המסדר, עבר פרנציסקוס להטפה במעשים. בשנותיו האחרונות התפתח סביבו פולחן אישיות, שלא היה לו תקדים בימי הביניים. תלמידיו החשיבו אותו לקדוש נעלה יותר מכול קדוש אחר וראו בו את החיקוי הנאמן לישו. שנתיים לפני מותו, בתקופת הצום שלפני חג הפסחא, העפיל פרנציסקוס להר ובמשך ארבעים ימים הרהר בסבלו של ישו. בתום התקופה התגלה לעיניו שרף, שדמותו כדמות הצלוב והטביע בגופו את פצעי הצליבה – הסטיגמטה (Stigmata). זוהי מילה יוונית, שפירושה המקורי הוא כתובת קעקע, אות או סימן שנוצרו מכלי חד. בנצרות היא מכונה גם "חמשת הפצעים המקודשים" (ארבעת הפצעים שנגרמו לישו במפרקי (או בכפות) הידיים והרגליים כתוצאה ממסמור גופו לצלב, ופצע אחד בצדו הימני של הגוף, שגרם החייל הרומי לונגינוס (Longinus), מדקירת חנית בגופו, על מנת לסיים את ייסוריו). פצעים אלו סימלו את הקשר הרוחני והפיזי, בינו לבין ישו המשיח. למסדר הפרנציסקני מספר סמלים: צלבים אדומים המקיפים צלב רומאי אדום – הם כנראה התייחסות לסטימגטה זרוע לבושה לצד זרוע חשופה וחגורה פשוטה עשוית חבל, המנציחות את מתן בגדיו לקבצן. ב-3 באוקטובר 1226 מת פרנציסקוס באסיזי. דמותו של פרנציסקוס נזכרת רבות גם במוזיקה, בספרות ובאמנות. הוא נחשב פטרונה של איטליה ומטבע הדברים מופיע ביצירות אמנות רבות.
מסע באומבריה
בטיול זה ויתרנו על החלק העובר בטוסקנה והסתפקנו באומבריה ובטעימה מלצ'יו. זוהי ארץ של גבעות מוריקות, עמקים ואגני נהרות, שבה גדלים עצי דולב ערמון וצפצפה מרובים. כרמי הזית צובעים את הגבעות בגוון אפרפר וכרי המרעה שבעמקים נראים כתשבץ של כתמים בצבעי ירוק וצהבהב. אומבריה התפרסמה בעמק קליטונו (Clituno) הפורה, ששדות המרעה שלו נודעו כבר בימי קדם, באגם טראזימנו (Trasimeno) הזכור מהקרב הגדול של חניבעל, במלחמה הפונית השנייה (מלחמה שהתנהלה בין הרפובליקה הרומית לקרתגו המושבה הפיניקית ("פּוּנים" בלשון הרומאים), בשנים 218–201 לפנה"ס, והיא הקשה מבין שלוש המלחמות הפוניות בין רומא לקרתגו) ובנהרות רבים, לרבות הנהר טיבר (Tiber), שלגדותיו שוכנת רומא . גודלה של אומבריה, חבל הארץ היחיד במרכז איטליה, שאין לו מוצא לים, הוא כ-8,500 קמ"ר. (לשם השוואה, גודלה של טוסקנה, השוכנת צפון-מערבית לאומבריה, הוא כ-23,000 קמ"ר.
אומבריה דרמטית, פראית ורומנטית. יש המכנים אותה "אחותה הסוררת והפראית" ואולי אפילו "הזנוחה" של טוסקנה, שנחשבת כיהלום שבכתר האיטלקי. אולם, יש לאומבריה הרבה מה להציע, כמעט כמו לאחותה הנוצצת. היא פחות עמוסה בגדודי התיירים המציפים את טוסקנה ומאפשרת מבט שלו ורגוע יותר אל תוכה של איטליה.
המסע לאורך דרך פרנציסקוס, אינו רק מסע בין כנסיות ואינו רק שיעור מאלף ההיסטוריה של איטליה בימי הבינים. זהו טיול על מורדות האפנינים ומשלב נופים הרריים יפים, עם שטחים מעובדים. מרביתו של המסע עובר באומבריה, המכונה בפי אוהביה "ליבה הירוק של איטליה"
זהו אינו "טרק", אלא עלייה לרגל. יש בו קטעים דרמטיים, יש בו קטעים שלווים ומפעם לפעם, גם קטעים משעממים. לעתים הוא עובר בשבילים הרריים, לעתים בדרכי עפר ולעתים לאורך כבישים. הוא עובר דרך כפרים קטנים, מנזרים וגם ערים. הלינה אינה בבקתות או באהלים. אין כאן אכסניות לצליינים כפי שקיימים ב"דרך סנטיאגו" המפורסמת. הלינה היא בבתי מלון והטיול משלב, בנוסף להליכה, גם ביקור באתרים היסטוריים רבי רושם, ופינוק בקפוצ'ינו משובח בבקר, או בקמפרי בסופו של יום.
———-
ד"ר גילי חסקין: יליד כפר ביל"ו (1957); בוגר החוג ללימודי ארץ-ישראל במכללת בית ברל, מורה דרך מוסמך ובעל תואר דוקטור מטעם החוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה. עבודת הדוקטורט שהגיש עוסקת ב'טוהר-הנשק', באתוס, במיתוס ובמציאות, בתקופה שבין ראשית ההתיישבות הציונית ועד להקמת המדינה.