"יש לכם עניינים רבים כל כך במדינה שלכם, מה פתאום נזכרתם בברכט?" שואל אותנו ד"ר רולף הארדר, מנהל הארכיון והממונה על כתבי היד באקדמיה לאמנויות של אוניברסיטת הומבולדט בברלין. אנחנו עונים לו שישראל אינה המקום המעניין היחיד בעולם, ומלבד זאת, זו שנת החמישים
למותו של ברטולט ברכט. הוא מחייך והופך בן רגע לארכיונאי עמלן וידידותי, פורש בפנינו את מה שרצינו לראות ועוד אוצרות שאפילו לא ביקשנו. ברכט (1898־1956), מגדולי המחזאים והמשוררים שיצאו מגרמניה, חי בברלין בשתי תקופות בחייו. זו שלפני הגלות הארוכה, וזו שאחריה. בין לבין הוא יצא ל־15 שנות גלות מכורח במקומות רבים – אוסטריה, דנמרק, שוודיה, פינלנד, שווייץ, צ'כוסלובקיה וגם ארצות הברית – ולאחריהן חזר אל ברלין, אבל הרגיש זר גם בדירתו שליד כיכר פריז, ממזרח לגבול שקרע את העיר לשניים. עוד כשחי במינכן נודע ברכט כילד הרע, ובשנת 1924, בהיותו בן 26, עבר לברלין וסומן כהבטחה גדולה. זו היתה ברלין של בין המלחמות, ברלין של הציירים האקספרסיוניסטים הגדולים: הקל, שמידט־רוטלוף, קנדינסקי; ברלין של הקולנוע הגדול של פאבסט, מורנאו ופריץ לאנג. גם התיאטרון העירוני היה מהמשובחים באותה התקופה. הבמאי האקספרסיוניסט מקס ריינהרדט פעל בעיר כבר זמן מה והעלה הצגות תיאטרון חשובות בדויטשס תיאטר (Deutsches Theater). באותה תקופה חָבַר ברכט לשניים: לסופר היהודי הידוע לאון פויכטוונגר ולמוזיקאי יהודי צעיר, קורט וייל. המוזיקה של וייל תאמה לברכט כמו כפפה ליד, ובין השניים נוצר קשר מקצועי ואישי עמוק. וייל כתב את המוזיקה ל"אדם הוא אדם" ול"עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני", מוזיקה מורכבת ודרמטית, שתאמה את התיאטרון האפי של ברכט. ואף שנחשבו לצמד, בפועל נמשכה עבודתם המשותפת כשבע שנים בלבד. לאחר ההצלחה המסחררת של "עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני", "אדם הוא אדם" ו"אופרה בגרוש" – שהוא אחד מהמחזות המוזיקליים המוּעלים והנחשבים ביותר במאה העשרים – נאלץ ברכט לגלות ממולדתו בגלל עלייתו של הרייך השלישי. האקדמיה לאמנויות (Akademie Der Künste) היא מהחשובים שבמוסדות הגבוהים לאמנות בגרמניה, אם לא באירופה כולה. בקמפוס הראשי, ליד כיכר פריז, לא רחוק מן הבית שבו חי ברכט לפני שיצא לגלות, שוכן ארכיון האקדמיה. ד"ר רולף הארדר בן ה־52, איש סמוק לחיים וגדול מידות, מקבל את פנינו בפתח הארכיון שבו נמצאים כתבי היד המקוריים, ספרי הבימוי, שרטוטי התפאורה וספרי ההגות של ברכט, וכן צילומים תקופתיים רבים. המחטטים יוכלו למצוא בארבעת חדרי הארכיון המסודרים בקפידה גם את הליברית (התמליל) המקורי של המלחינים של ברכט: קורט וייל, הנס אייזלר ופול דסאו, ביוגרפיות של ברכט ועוד אינספור ספרים. כתבי היד והצילומים שמורים במגירות ארוכות ולבנות המתחפרות אל הקיר. הארדר מציג בפנינו צילומים במהירות בזה אחר זה ומלווה אותם בחיוכים ובאנגלית רצוצה מהולה בגרמנית. כדי להבין את דבריו אני פונה מדי פעם לצלמת, השולטת חלקית בשפה. האמת היא שאנו מבינים לא מעט, כי כשהארדר שולף רישומים אותנטיים של כתבי ברכט ושל קספר ניהר, התפאורן הקבוע שלו, עינינו זורחות. לפנינו מונחים כתבי יד בני עשרות שנים של "עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני", "אדם הוא אדם" ו"אופרה בגרוש" – שלושת המחזות הגדולים הראשונים שכתב ברכט, שאותם כתב עוד בטרם היה בן שלושים. אנו מגלים גם שיותר משאנו צמאים לראות, הארדר מעוניין להראות.
הארכיון שופע מוצגים: ברכט היה גרפומן, הוא לא מחק ולא זרק כמעט דבר. הוא כתב על, כתב לצד, מחק וכתב עוד ובעיקר כתב מחדש. בין שעשה זאת לבדו ובין שעם עוזרותיו, המחזות שלו שוכתבו לא מעט, וכמעט כל הגרסאות נשמרו. "ברכט חשש לזרוק נייר שעליו כתוב משהו – רעיון של אחת מעוזרותיו או שרטוט כלשהו – פן יזדקק לו בעתיד", אומר הארדר. מענג לראות את כתבי היד הישנים הכתובים על ניירות חומים דקיקים. רישומים, תווים, ומסביבם הערות של ברכט, "שתמיד ניסה לשלוט עד כמה שאפשר ביצירה שלו וגם בסובבים אותו. הוא תמיד ראה מראש לנגד עיניו את התוצאה הסופית, ובעבודתו חתר לחיזיון הזה אגב שימוש נרחב בהסברים, במילים, במחוות, ולעתים, כשלא הבינו אותו, גם בצעקות קולניות ובצרחות. בסוף כולם הבינו", מחייך הארדר. כשאנחנו שואלים אותו על נשים כמו אליזבת האופטמן ורות ברלאו ועל העזרה הגדולה שקיבל מהן ברכט בכתיבתו, שלעתים היתה ממש "כתיבה משותפת", פיו נמלא מים. "איני עוסק ביחסיו של ברכט עם נשים. תמצא די והותר מידע בעניין זה ברכילויות ובביוגרפיות". ואכן, קשריו הרומנטיים והמקצועיים של ברכט עם נשים נסקרים גם בביוגרפיות רציניות של טובי החוקרים. אין זה עניין של מה בכך כי אם חלק חשוב בחייו של ברכט, וכמוהו הקשר שהיה לו עם וייל, על החברות הקצרה העמוקה ששררה ביניהם ועל הריב הגדול שפרץ ביניהם לאחר שבע שנות יצירה פוריות. ב־1932, שנים אחדות לאחר ההצלחה העצומה של "אופרה בגרוש" נפרדו דרכיהם של ברכט ווייל, וכל אחד מהם תבע לעצמו את זכויות היוצרים ל"אופרה בגרוש". קורט וייל זכה במשפט, ברכט הפסיד. בשנות גלותו היה ברכט לדמות נערצת בגרמניה ובעולם כולו. הצגותיו הועלו בצרפת, באיטליה ובאנגליה. לפני הבכורה של "ארתורו אוי", אלגוריה סטירית נוקבת על היטלר, עזב את ארצות הברית, "מקום שבו יוצרים מרגישים הכי בודדים בעולם, שאין בו שום רוח של היסטוריה", לדבריו. ב־1948 חזר ברכט מלוס אנג'לס השטוחה והבלתי מעוצבת תרבותית אל ברלין של אחרי המלחמה, שנקרעה בין מזרח למערב. לפני שגלה ממנה ברכט היתה ברלין עיר ואם בתרבות העולם, אך משחזר אליה היה ברור לו שיגור במזרחה העני והמובס ולא במערבה המתבסס
והמתפתח אלי קפיטליזם. "ברלין לא ממש רומנטית", אומרת בתו, השחקנית ומעצבת התפאורה ברברה ברכט־שאל. "אולי חסר בה משהו קומפקטי שיש בפריז או בפראג, במרחבה העצום אפשר להרגיש בודד. כיום, לאחר האיחוד, ההגירה והגלובליזציה, היא אחרת. בשנות החמישים, כשאבי חי ויצר בה, היה בה משהו מאיים מבחינה פוליטית". לדעתה, שנות החמישים היו התקופה הפורה ביותר של אביה, למרות העוני ששרר אז במזרח גרמניה ולמרות הפחד מן השטאזי. "המשטר עצר אמנים ברלינאים, כולל מתיאטרון ברלינר אנסמבל (Berliner Ensemble) של ברכט, למען יראו וייראו. המשטר נהג לבדוק את תכני המחזות עוד בזמן החזרות, נחוש לשמור על צביון פוליטי סטליניסטי, להראות לכולם שאמא רוסיה היא זו שמכתיבה את הכללים", אומרת ברכט־שאל. גם כשמטיילים בברלין היום, יותר מ־16 שנים לאחר שאוחדה, כוח המשיכה העצום שלה ניכר מיד. היא רבת עוצמה, מונומנטלית ומרתקת מאין כמוה. אל הבנייה הישנה נוספה ארכיטקטורה פוסט־מודרנית צבעונית וקלילה יותר של ארכיטקטים בני זמננו: בניינים צבעוניים שמשלבים אבן עם מתכות שונות וזכוכית, שילוב של ישן וחדש אל מול עיקולי הנהר שפרה (Spree) החוצה את העיר במקומות רבים. אך בעיקר בחלקיה המזרחיים של ברלין עדיין ניכרת הבנייה של מזרח אירופה, עם רכבות של בנייני בטון רחבים ומתקלפים בסגנון נובו־גראד סובייטי. בתום המלחמה ולאחר שהתוודע לקפיטליזם המאוחר של ארצות הברית, עמדו השקפותיו הפוליטיות של ברכט למבחן – הוא לא ראה בקומוניזם את התשובה המוחצת לפשיזם שמוגר ולקפיטליזם האמריקאי. כוחות הביון של מזרח גרמניה שבה גר עקבו אחרי מחזותיו, ואחרי עוזריו ושחקניו. הוא כבר לא היה יכול לתת אמון בשום תפישה פוליטית כפי שהתגלמה בחיים האמיתיים. הוא גם נסוג מעט מנוקשותו של התיאטרון האפי המנוכר, שלא הותיר מקום לבכי, לצחוק או לכל קתרזיס אחר. ואכן, במחזותיו המאוחרים יש נרטיב סיפורי מוצק יותר: אלה הם מחזות מתריסים, קשים, רוויי הומור ומוות, שגם הם מחייבים את הצופה בהם לחשוב על העולם שהוא חי בו, על המשטר ועל נושאים שרלוונטיים גם היום – אדוני הממון, השחיתות הפוליטית, קשרי הון ושלטון, המלחמה ככוח כלכלי מניע והסתרת מידע מהציבור "לטובת המדינה".
הבית האחרון מאוקטובר 1953 ועד מותו חי ברכט עם הלנה וייגל, אשתו ואם ילדיו, בדירה שכורה בשאוזה שטראסה (Chausseestrasse), במרכזו של רובע מיטה בברלין, כשהוא מוקף במאהבותיו ובעוזריו. בעשור האחרון לחייו – והפורה ביותר שלו – הוא מעלה ארבעה ממחזותיו הגדולים בתיאטרון הברלינר אנסמבל. ולמרות זאת, ביוגרפים רבים טוענים שברכט היה גולה גם בברלין. הוא נשאר זר ורדוף, מסוגר וחולה, מסוכסך עם עצמו ועם העולם המשתנה. "הכובד המוחץ של הערים", אמר והתכוון לברלין. מאז אוחדו המזרח והמערב פרשו העירייה והאקדמיה לאמנויות חסות על בתיהם, ספריותיהם וכתבי היד של גדולי האמנים הגרמנים של המאה העשרים, ובהם גם על אלה של ברכט. ביתו היה לאתר שימור, ומתקיימים בו סיורי בוקר של חצי שעה בעיקר לתלמידים, לסטודנטים לתיאטרון ולתיירים מקומיים. מעטים הם המבקרים הזרים. בברלין המונומנטלית והעמוסה, ביתו של ברכט אינו נכלל ברשימת אתרי החובה למטייל שזמנו קצוב. פראו אוטה קוהל, המפקחת על הביקורים בביתו של ברכט, מחליטה שלא לאפשר לעוד אנשים מלבדנו להיכנס עימנו. כמקובל במוזיאון־שימור, היא מבקשת שלא נצלם מספר רב של תמונות, ומתירה לנו לצלם כשלוש־ארבע תמונות בכל חדר. היא מראה לנו את הכרזות בכניסה לבית, את מסכות המוות של ברכט, את החלל שבו עבד. היא עוברת לידינו, נראית־לא נראית, וממהרת לזקוף גבה מתרה בעת שאנו חורגים ממכסת הצילום המותרת. חדר השינה של ברכט קטן וחשוך, ללא ארונית או ספרייה. מתברר שישן אך מעט, למעט בשנותיו האחרונות. בסך הכל היה איש עמלן: הוא השכים קום וכתב במשך כל הבוקר עד שיצא לחזרות בתיאטרון, שהתקיימו בדרך כלל משעות הצהריים המאוחרות ועד הערב. למרות הלכי התקופה לא היה מיושבי בתי הקפה כבני דורו האחרים בברלין, ונהג לעבוד ליד שולחן בבית או בתיאטרון. את דרכו לתיאטרון עשה לאורך גדות הנהר שפרה, לבוש בבגדיו המרופטים, בפיו מקטרת ולראשו כובע ברט. החוץ היה הגירוי לעבודה שבפנים. אנחנו מבקשים אישור להדליק מנורה קטנה בחדרו. אחרי יותר ממחצית השעה האישור מתקבל. ואז מתברר שלמרות התוספת הדלה של התאורה לא נוכל לצלם את כובע הברט המפורסם, המקופל ככובע מאואיסטי, ואת מקל ההליכה ששימש אותו בשנותיו האחרונות. חבל, הם תלויים בקומפוזיציה מושלמת. הבית מרוהט בקפידה, ועם זאת באופן נזירי. נוכחותו החזקה והאינטלקטואלית של ברכט מורגשת. החדרים עמוסים בספרים ישנים, בתחריטים, בפסלים מטיוליו הרבים. בסלון העליון שבו עבד יש תחריטים וציורים של אמנות יפנית וסינית. הוא אהב את הפשטות והסמליות, את האיפוק והחדות שמאפיינים את האמנות והתיאטרון של המזרח הרחוק. כששרטט את קווי המתאר של "הנפש הטובה מסצ'ואן", קרא הרבה מתוך התיאטרון המסורתי הסיני. ברכט והלנה וייגל ישנו בחדרי שינה נפרדים. וייגל גרה בקומה התחתונה, שם נמצא גם חדר שצופה אל הגינה שבה נהגו לארח את אורחיהם הרבים, אסיסטנטים, חברים ואמנים רבים (ובהם גם יגאל תומרקין, ראו מסגרת), שרצו לעבוד עם ברכט. המטבח נמצא בקומה התחתונה, מבריק ומצוחצח כיאה למטבח גרמני. הוא מאובזר בסירים, בכלי הגשה, בסרוויסים, בצנצנות, כולם תלויים או מונחים על מדפים מתוך ניצול מרבי של החלל. ברכט היה נהנתן ואהב לאכול מאכלים משובחים, ווייגל אהבה לבשל ולפנק. היא היתה אישה חזקה ושחקנית גדולה, וניהלה ביד רמה את הברלינר אנסמבל עד למותה ב־1971. וייגל נתנה לברכט את החופש שהיה זקוק לו, לא רק לעבודה. היא ידעה שיש לו מאהבות, מקצתן צעירות ממנה בשנים רבות. הן התגודדו סביבו כדי לקבל תפקיד, להתחבב, להתקדם, גם אם בדרך היו ננזפות ומושפלות. לפני כעשר שנים כתב חוקר הספרות ג'ון פיוג'י את הספר השערורייתי "חייו ושקריו של ברטולט ברכט", המציג את ברכט כאדם המשתמש בכתיבתו בסיפורים, בחלקי מחזות, בשירי עם ואף בטקסטים מפורסמים מן המאה ה־19 (למשל של ג'ורג' ברנרד שואו או של בודלר) בשינויים לא מהותיים ובלי שייתן להם קרדיט. הוא האשים את ברכט על שהשתמש בכישוריהן של אליזבת האופטמן ומחזאיות אחרות, וגם להן לא נתן קרדיט. בין שטענותיו של פרופסור פיוג'י נכונות ובין שלא, ברור שאישיותו הכריזמטית של ברכט, חלקו הגדול בבימוי מחזותיו ותפישת התיאטרון שלו הם עדיין מהכוחות התרבותיים החשובים במאה העשרים. במכתב מ־1955 למו"ל היהודי גרמני סטפן צורקאמפ, ידידו הטוב, כותב ברכט שהוא גר בבית המשקיף אל בית הקברות הצרפתי. מחלת הכליות שממנה סבל ברכט התגברה, ובמכתביו לידידיו לאון פויכטוונגר ומנפרד ווקוורת הזכיר שוב ושוב שלא יאריך ימים. "הוא היה חולה מגיל צעיר, ולכן פיתח היפוכונדרִיָה קשה. אם מישהו השתעל שיעול כבד בתיאטרון, הוא ביקש ממנו ללכת הביתה מפחד שיידבק", נזכרת בתו של ברכט בחיוך. "באמצע שנות החמישים", היא מוסיפה, "אבא כבר היה חולה ועייף מנדודים, ונזקק לטיפול רפואי יומיומי. בברלין לא תמיד שרר השקט שנזקק לו, ולכן פעם בשנה נהגנו לנסוע לחודשיים לבית בעיר הקיט בוקו (Bukow), הסמוכה
לגבול פולין, שם היה לאבא שקט מלא לכתיבה". חודשי הקיץ הללו, וגם הקיץ האחרון ב־1956, משורטטים היטב בסרטו היפהפה של יאן שוטה "הפרידה" (The farewell) משנת 2000. כהיפוכונדר ובעל חוש הומור מפותח נהג ברכט בשנותיו הבוגרות לפלרטט עם המוות. "היה לו הומור מקאברי ודיאלוג מרתק עם המוות", אומרת ברכט־שאל. כמה ממסכות המוות יצרו לו התפאורנים בעודו בחייו ולבקשתו. בקיץ האחרון בעיירה בוקו, בעודו משתעל, מזיע בשנתו ובעל דופק מאוד לא יציב, ידע ברכט שימיו ספורים. הוא ביקש להיקבר ליד ביתו בבית הקברות השמור לגדולי האומה. "הוא חשב שזה מגיע לו", אומרת בתו בנוקשות מסוימת, כמו היה זה דבר שאינו דורש אישור או הסבר. ברלין לא היתה התפאורה הגדולה שהשפיעה על כתיבתו, והוא אף לא כתב לה שירי הלל. להפך. מחזותיו מתרחשים במקומות שונים: "אופרה בגרוש" באנגליה, "מעגל הגיר הקווקזי" בגרוזיה, "הנפש הטובה מסצ'ואן" בסין, מחזות אחרים נמצאים בשדות קרב או באזורי ספר לא מוגדרים. היה לו חשוב לתקוף את הבורגנות המפונקת והנהנתנית, ומבחינתו זו היתה יכולה להיות אצולה בריטית או בורגנות צרפתית. לפיכך, למרות אהבתו לעיר, לא ראה בברלין לוקיישן מרכזי בעבודתו. ולמרות כל זאת, ברכט יישאר תמיד בתודעה הגרמנית והעולמית כברלינאי. הוא דרש שהכרטיסים בברלינר אנסמבל יסובסדו ויעלו פרוטות כדי שכל הברלינאים יוכלו לבוא לתיאטרון, והמשטר שיתף פעולה. בכך הגשים ברכט הלכה למעשה את תורתו החברתית־השמאלנית שהיתה קרובה ללנין ולמאו. ברכט חי בברלין בשתיים מן התקופות החשובות והרות הגורל של מרכז אירופה – הראשונה בין המלחמות, והשנייה לאחר מלחמת העולם השנייה, בתקופה שבה התעצבה ברלין מחדש – וכתב עליהן. וכמו אמא קוראז' שלו, גם הוא התפרנס מהמלחמה, מהזוועות, מהטיפשות ומרוע האדם, אך היה שוחר של צדק חברתי ושלום. |
ברלין של ברכט
גאון, שתלטן, גרפומן, רודף נשים – זהו ברטולט ברכט, מגדולי המחזאים והמשוררים של המאה ה-20, שחי בברלין, גלה ממנה ושב. מסע בברלין של ברכט |
Array
(
[continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 551
[name] => אירופה
[slug] => europe
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 551
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 3846
[filter] => raw
[term_order] => 0
)[area] => WP_Term Object
(
[term_id] => 589
[name] => ברלין
[slug] => %d7%91%d7%a8%d7%9c%d7%99%d7%9f
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 589
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 588
[count] => 127
[filter] => raw
[term_order] => 0
)[country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 588
[name] => גרמניה
[slug] => germany
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 588
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 551
[count] => 287
[filter] => raw
[term_order] => 0
))