ברלין – העבר עדיין בוער

כיפת הזכוכית שהוספה לרייכסטאג בסוף שנות התשעים. לאחר האיחוד עברה ברלין מתיחת פנים בניצוחם של גדולי האדריכלים בעולם | צילום: טל גליק

המאה העשרים עיצבה את פני ברלין בצלמה ובדמותה: פני צלקת. עם בוא המאה החדשה, המילניום השלישי, איחוד הגרמניות ופירוק הגוש המזרחי וקץ ההיסטוריה, הוזמנו גדולי האדריכלים בעולם לעשות לה מתיחת פנים. ההון זרם, יזמים פרטיים נהרו לעיר המאוחדת לכבוש מגרשים, משרדי הממשלה הועברו מבון, הרייכסטאג שוחזר ושופר, שטחי ההפקר על תוואי החומה נעשו בבת אחת לאזור הנדל"ן האורבני הגדול ביותר באירופה. מקצת מן המרתפים המקוללים של הרייך השלישי הופשרו לצורכי סוני ודיימלר־קרייזלר, אחרים שולבו בתוכניות חינוכיות. השיניים השחורות הולבנו. ומה שנוגע לפנים – הפנים המסוכסכים האלה, שבהם נחרצו הקמטים העמוקים של העידן המודרני – עליהם צמחו פיגומים לאלפים. והנה שוב, בברלין, תנופת בנייה אדירה.

בית קפה לכל פועל
במזג אוויר אביבי, כשבתי הקפה נשפכים אל המדרכות להתחמם בשמש, הטיליות מלבלבות באונטר דן לינדן (Unter den Linden) וצבעונים מציצים מבעד לפרצות בקירות החצרות הפנימיות, ברלין נראית נינוחה כל כך, כמעט קרתנית – וזה מזכיר לך כמה היא צעירה, בעצם, ממש תינוקת לצד הבירות העתיקות של אירופה, וכמה מעט תושבים יש בה ביחס לשטחה הגדול, ואיך היא נקייה מפקקי תנועה ומוגנת בחוקים אקולוגיים ומוקפת יערות ואגמים, וכמה הרבה תיאטראות ובתי אופרה יש לה, ואי מיוחד למוזיאונים ושבילי אופניים אדומים ובתי קפה. בעיקר בתי קפה.

משחק שח בחזית אחד מבתי הקפה המעודכנים ברובע פרנלאואר ברג. לכל טעם יימצא בית קפה אהוב בברלין  | צילום: טל גליק

נראה שכל שלושה אנשים פותחים להם קפה בברלין: קפה־קוּּכן מדושן בשלאגזאנה לזעיר בורגנות וקפה ספרותי לאינטלקטואלים, מוסדות פרחוניים שבהם מלצריות חגורות סינרי תחרה למותניהן העבים נושאות מגשים מצטלצלים בדנדון חרסינה ענוג או מאורות מוארות באור עכור, שרק אותו סובלות עיניהם הטרוטות של אמני שוליים ומהפכנים. לכל טעם יימצא קפה אהוב בברלין, כי כמו שהיתה מדרך למגפיהם של השנואים ברודנים, כך היתה עירם האהובה של המשוטטים, הולכי הבטל האוּּרבּנים, אנשי הרוח ופורקי העול.

עיר ספר נשכנית
ההיסטוריה של בירת גרמניה קצרה ככל שהיא דחוסה. בימי הביניים, כשמעט צפונה ממנה סחרו הערים החופשיות של ברית ההנזה עם כל רחבי העולם הנודע, ברלין עוד לא קיבלה אפילו את שמה; התעודות הקדומות ביותר מעידות על קיום שני יישובים בצורים על גדות הנהר שפרה (Spree) במאה ה־13, ואלה איבדו את עצמאותם ואוחדו במאה ה־15 תחת השם "ברלין" כדי לשמש מושב לטירת האלקטור הברנדנבורגי לבית הוהנצולרן, ובעיקר – לקסרקטיני הגייסות שלו.

במאה ה־17 סיפח פרידריך וילהלם, "האלקטור הגדול", עיירות נוספות בין יובלי השפרה והניח את התשתית לציר המרכזי של העיר, שדרת אונטר דן לינדן, שהובילה מן הטירה לשדות הציד המלכותיים, הטירגארטן (Tiergarten). היום זהו הפארק הגדול בלב העיר. ב־1701 נעשו ההוהנצולרנים מלכי פרוסיה, קבעו את ברלין כבירתם והרחיבו בהתמדה את הטירה והקסרקטינים כדי לחזק את אחיזתם באזור המזרחי הפראי, המיושב בדלילות, של הממלכה החדשה.

ברלין התפתחה כעיר ספר, מושב ארעי של גייסות; אפשר שמזה נובע אופייה היחיד במינו, המתנדנד בין שאיפות מונומנטליות לרוח אנרכית, פרועה, לא גרמנית בעליל. תושביה היו ידועים תמיד בעוקצנותם, והעגה שלהם מכונה "שנאוצה" — נשכנית. לא ייפלא ששליטים אבסולוטים, מפרידריך הגדול ועד ביסמרק (והיטלר אחריהם), תיעבו את העיר, ונהגו לקצר את שהותם בה ככל האפשר. אף על פי כן, במרוצת המאה ה־18 הוסיפו מלכי פרוסיה להגדיל את הטירה וזו נעשתה ארמון מהודר ולו 1,200 חדרים; העיר סביב, לעומת זאת, גדלה בקושי לשישים אלף תושבים, כעשירית מאוכלוסיית לונדון ופריז באותה עת.

נגן קונטרבאס בתחנת פוטסדאמר פלאץ. ברלין היא עירם האהובה של המשוטטים, הולכי הבטל האורבנים, אנשי הרוח ופורקי העול | צילום: טל גליק

פועלים ונובורישים
ב־1800 עמד מספרם של תושבי ברלין על 170 אלף. ב־1871, שנת איחוד גרמניה, גדל מספרם למיליון, ורבע מאה אחר כך, ב־1900, הכפילה עצמה האוכלוסייה לשני מיליון בקירוב. בשנות העשרים הכפילה עצמה שוב והיתה, על ארבעה מיליוני תושביה, לכרך השלישי בגודלו בעולם. שום עיר אירופאית לא גדלה בקצב רצחני כל כך.

בפרוש המאה הפכה ברלין למרכז של תעשייה כבדה, מכונות, ברזל ופועלים. מהגרים מן המזרח — רבים מהם יהודים — גדשו את הרחובות שמלאו פיגומים. בתי חרושת ומשכנות פועלים התפשטו בפראות על השדות, ורשת תחבורה מודרנית, שכללה את החשמליות הראשונות בעולם, ויאדוקטים לרכבות עיליות ומערכת תת קרקעית לרכבת תחתית, הפכה את העיר לג'ונגל סואן, מתנועע, מהמם חושים. כדי להתמצא במארג האורבני הזה, המשתנה ללא הפוגה, היה צורך בספקי מידע זריזים: ברלין של תחילת המאה העשרים הפיקה כתבי עת ועיתוני בוקר, צהריים וערב במגוון ובכמות עותקים חסרי תקדים – יותר מלונדון, יותר מפריז. המבקרים בעיר נדהמו למראה שלטי הפרסומת, שהיו מחוצפים בגודלם כמו בעיצובם ונפרשו על פני כותלי בניינים שלמים. ולטר רטנאו, בן למשפחת תעשיינים יהודית, מי שהיה לשר החוץ ברפובליקה של ויימאר ובמהרה – לאחד הקורבנות הראשונים של הטרור הנאצי, קרא לברלין "הבירה הגדולה של ה־Parvenue" – "מקרוב באו", כלומר, העולים לגדולה, המתעשרים החדשים.

בתחילת המאה פשטו מדי לילה כעשרים אלף זונות על רחובות הכרך. טרנסווסטיטים, קברטים מופקרים, סאטירה ארסית, קהילה הומוסקסואלית מוחצנת ויצירה אמנותית נועזת זיכו את בירת גרמניה בתואר "בבל שעל השפרה".

אמנות עצבנית
התבוסה הנוראה במלחמת העולם הראשונה, התקוממות קומוניסטית ב־1919 שדוכאה באלימות וניסיון להפיכה צבאית, אותו הכשילו תושבי ברלין עצמם בשביתה כללית, כמו גם שנים של אינפלציה דוהרת (ב־1923 הגיע שער המטבע לסכום דמיוני של 4.2 טריליון רייכסמארק לדולר אחד) – כל הזעזועים האלה, שהחרידו את גרמניה בזה אחר זה, לא שיתקו את קדחת הפעילות, הבנייה והבידור בברלין. העיר המודרנית נפרדה מן הקיסר שברח לגלות כמו מסרח עודף; הרפובליקה של ויימאר הלמה אותה הרבה יותר. "כור היתוך של כל דבר רע – זנות, מסבאות, קולנועים, מרקסיזם, יהודים, חשפניות, כושים מרקדים וכל הגידולים של מה שקוראים 'אמנות מודרנית'" – כך מתמצת "פולקישר־ביאובאכטר", ביטאון המפלגה הנאצית, את תיאור הבירה ברלין  ב־1928.

דוכן נקניקיות נייד באלכסנדר פלאץ. זה מה שאכלו ב"אשינגר" – הרשת הראשונה בעולם למזון מהיר, שנוסדה בברלין | צילום: טל גליק

וקצב הכרך אמנם הניב יצירות מודרניות, מהפכניות לא פחות מן המורשת הפוליטית של רוזה לוקסמבורג וקרל ליבקנכט, שני המנהיגים הרצוחים של התנועה הקומוניסטית. אלה היו יצירות אורבניות ועצבניות, קולאז'ים של המולה שהושפעו מן הרכבות המתרוצצות מתחת לאדמה ומשקשקות בחלונות, מאתרי הבנייה, מצעקות הסנסציה של נערי החדשות וההמונים הצובאים על הנקניקיות ב"אשינגר", הרשת הראשונה בעולם למזון מהיר, ועל בתי הכלבו החדשים – רובם בבעלות יהודית. היהודים היוו אחוז ניכר גם מבעלי ההוצאות לאור, ומאנשי הרוח, התיאטרון, המדע והמוזיקה בברלין. רשימה חלקית ביותר של אלה שנולדו, התגוררו או שהו בברלין בראשית המאה העשרים כוללת את ולטר בנימין, אלברט איינשטיין, פרנץ קפקא, אלפרד דבלין, אליאס קאנטי, פריץ טוכולסקי, ארנולד שנברג, לאון פויכטוונגר, בילי וויילדר, קורט וייל, ברונו ולטר, פריץ לאנג, איל העיתונות אולשטיין ושני בעלי רשתות הכלבו הגדולות, ורטהיים וטיץ.

הצל והפשע
קדחת היצירה של ברלין הגיעה לשיאה בשנות העשרים של המאה, כשהיא מתהלכת שלובת זרוע עם צל שחור, כבד, שלא הרפה ממנה לרגע. אפשר היה לראות אותו נשקף בבירור בפרצופים הגרוטסקיים בציוריו של גיאורג גרוס, הוא חבט בקהל במחזות של ברטולד ברכט והציץ בין השורות במסות השנונות של קורט טוכולסקי. איש לא היטיב לצייר את הבליל הרותח והאהוב של ברלין ואת הצליל הצורם של הפשע המתרקם במעיה, בבית המטבחיים העתידי של המאה העשרים, מן הסופר היהודי אלפרד דבלין, שהיה רופא במקצועו ועבד ברובעי הפועלים של הבירה כאשר פרסם ב־1929 את יצירת המופת שלו, "ברלין, אלכסנדרפלאץ":

"הו אחים ואחיות יקרים, אתם המתרוצצים בהמוניכם על פני הכיכר, טלו לעצמכם רגע אחד, השקיפו דרך הסדק שליד המאזניים הרפואיים על מגרש האשפה, שם פרח פעם יורגנס, שם עוד עומד כלבו האן, מרוקן, מפונה, מנוקה מקרביו, רק עוד כמה סמרטוטים אדומים דבוקים אל חלונות הראווה. תל אשפה ניצב לפנינו. כי מעפר באת ואל עפר תשוב, בנינו בית נהדר, עכשיו לא יבוא עוד איש בשעריו. כך חוסלו רומא, בבל, נינווה, חניבעל, קיסר, הכל מחוסל, אהה, חשבו על כך".

עלמת חן על מדרגות בית הקונצרטים שבג'נדרמן מרקט. קדחת היצירה של ברלין הגיעה לשיאה בשנות העשרים של המאה ה-20 והושמדה ב-12 שנות השלטון הנאצי | צילום: טל גליק

ב־12 שנות השלטון הנאצי הושמדה לא רק הרוח המפעימה של המודרניזם בברלין, ביחד עם רוב יוצריה, שנרצחו, התאבדו, או יצאו לגלות – העיר עצמה הפכה לעיי חורבות. במהלך המלחמה הוטלו על בירת גרמניה הנאצית כחמישים אלף טון פצצות, יותר מאשר על כל עיר אחרת. בשנתיים האחרונות היא ספגה גיחות של מאות מפציצים בלילה; לקראת הסוף נערכו גם פשיטות של אלף ואלפיים מטוסים, אמריקאיים ובריטיים, ביום אחד. שכבת פיח ואבק הריסות כיסו את כל מי שנשאר בעיר. מעמודי פנסים התנדנדו גוויות אזרחים וחיילים שניסו לערוק מן המערכה האבודה, וחוסלו עד הרגע האחרון בידי משמרות הגסטאפו.
לאחר שהצבא האדום כבש את בירת הרייך בקרבות רחוב עקובים מדם, יכול היה היטלר, לפני שהתאבד בבונקר שלו מתחת לפוטסדאמר פלאץ (Potsdamer Platz), להתנחם בידיעה שהשאיר אחריו לגזע הנחות, שיירש אותו, אדמה חרוכה. תגובתו של ברטולד ברכט למראה העיר כששב אליה מן הגלות היתה: "ברלין? אה, תל הפסולת הזה ליד פוטסדאם".

שימור ההרס
אבל שלטון הרוע, ההרס והאימה שידעה ברלין במלחמת העולם השנייה ולאחריה, כשהיתה לנקודת מתח גבוה במלחמה הקרה ונעשתה עיר חצויה בחומה, השאירו בה לא רק צלקות, אלא גם תודעה היסטורית ופוליטית מפותחת ורגישות סיסמוגרפית ממש לכל התערבות במרקם העדין של הזיכרון האורבני. נדמה לי שאין עוד מקום שבו מתווכחים היום בלהט כזה על האופן שבו צריך לשמר את לקחי העבר.

ברלין משופעת באנדרטאות ובמצבות זיכרון: חלקן מונומנטליות, כמו האנדרטאות של הצבא האדום בפארק טרפטוב (Treptower Park) ובאונטר דן לינדן או זו שמוקמת בימים אלה בווילהלמשטראסה  (Wilhelmstrasse) לזכר השמדת יהודי אירופה. אחרות צנועות במתכוון, כמעט נחבאות, בנוסח העבודה התת קרקעית של מיכה אולמן בבֵּבֶּלפלאץ (Bebelplatz), מזכרת למוקד שעליו שרפו הנאצים בכיכר הזו את הספרים ב־1933; או לוחיות הברונזה המשוקעות במדרכות לב העיר, חרוטות בשמות דיירים יהודים שנלקחו מן הבניינים הסמוכים; המצבה ברחוב גרוסה המבורגר (Grosse Hamburger Strasse), סמוך לבית הקברות היהודי הישן ולבית האבות היהודי, שהיה תחנת הריכוז של יהודי ברלין לפני שליחתם למחנות ההשמדה; או התצלום המוגדל לאורך המדרכה בלייפציגר שטראסה (Leipziger Strasse), שבו נראים הפועלים מפגינים ב־17 ביוני 1953 בתביעה לרפורמה, הפגנה שדוכאה על ידי טנקים סובייטיים.

מחוץ למוזיאונים הגדולים משוכנות תצוגות הזיכרון באתרים הנוכחים־נפקדים בחוצות העיר. "טופוגרפיה של טרור" היא תערוכה מתמדת מצמררת על חורבות המטה הראשי של הגסטאפו והאס.אס, ברחוב פרינץ אלברכט 8 לשעבר (היום נידרקירכנרשטראסה, על שם לוחמת מחתרת קומוניסטית שהוצאה להורג במרתפיו). ברחוב ברנאואר (Bernauer Strasse), שם הפרידה חומת ברלין בין שכנים משני עברי הרחוב, שוּּמר קטע מן החומה והוקם מוזיאון קטן ובו תיעוד במסמכים ובסרטים של החיים (והמוות) בצלה. אבל העבר ממשיך לפעום גם בחצרות אחוריות עזובות ובבניינים שעוד לא שופצו, בכתובות על הקירות ואולי, יותר מכל, מתחת לקרקע.

טיול חורפי בטירגארטן. שמו של הפארק, "גן החיות", נובע מעברו כשדות הציד המלכותיים של שושלת הוהנצולרן

רוחות רפאים במרתף
ב־1929 הפיקו אולפני הקולנוע הנודעים של ברלין, "אוּפַה"' (UFA), סרט חדשני, עתיר תקציב ומשתתפים, בבימויו של פריץ לאנג. "מטרופוליס" היה הפגנת הראווה האמנותית הגדולה של המודרניזם הגרמני וגם שירת הברבור שלו. בסרט מתואר כרך עתידני שתושביו, בני הגזע העליון, חיים בתפנוקים בבנייני פאר, בזמן שמתחת לפני האדמה רצוע עם של עבדים למכונות אדירות בשירות העיר העליונה. לאנג, שנאלץ להימלט מגרמניה כעבור שנים ספורות בשל עליית הנאצים לשלטון, הנציח ב"מטרופוליס" לא רק את רוח הזמן אלא גם את הדימוי החזותי העז ביותר של ברלין: כרך מודרני שוקק תנועה וחידושים, שהרכבות העיליות אצות־רצות על גשריו והקברטים שלו דחוסים בדקדנס אירוטי, בשעה שמתחת לרגלי הרוקדים רוחשת התהום בכוחות אפלים.

עד היום אי אפשר להתהלך בעיר המסעירה הזו בלי לחוש את ההיסטוריה הקרובה כל כך לפני השטח, מעשנת עדיין, חבויה במערכת תת קרקעית מסועפת, במקלטים שנקברו בהפצצות או במנהרות הרכבת התחתית שנאטמו כדי להפריד בין שני חלקי העיר. שם, בברלין התחתונה, מתהלכות עדיין רוחות הרפאים חסרות המנוח של העיר שהיתה, לטוב ובעיקר לרע, בירת המאה העשרים.