רחמים עצמיים. כמו אויב הם אורבים להכות בנקודות התורפה וברגעי השבירה. לפעמים זה באמצע האימון, כשהגוף עייף, הריאות זועקות לחמצן והרגליים משוועות למנוחה; ולפעמים דווקא בזמן שהגוף חזק אבל הרוח חלשה. אבל יותר מכל, הרחמים העצמיים תוקפים בשעת הבוקר המוקדמת, כשבחוץ עדיין חושך וגשם דופק בחלון. ערפלי השינה מסרבים להתפזר כשהשעון המעורר קורע את הדממה ומזכיר שצריך להיפרד משמיכת הפוך ומחמימות המיטה, בניגוד לכל הרפלקסים ולהיגיון, ולצאת לאימון.
גם לקראת האימון הגופני עצמו צריך להתכונן. במלים אחרות: אימון לאימון. לומדים לדעת כי שעות הבוקר הן לא השעות לפקפוק, לשאלות למה ואם זה כדאי ובכלל. זה לא זמן לקושיות. השעון צלצל – צריך לקום מיד בלי שאלות, בלי עוד דקה או שתיים של התפנקות במיטה, בלי דחיות ובלי רחמים עצמיים. לכל אלה יש מקום, ואפילו מקום של כבוד, בתחילת הדרך, בזמן שבו נשקלים השיקולים בעד ונגד בצורה שקולה וקרה.
מהרגע שהתקבלה ההחלטה, חייבים לציית לה בלי שאלות ופקפוקים. ניתן לשקול אותה מחדש, ניתן לערער עליה, אבל בזמן הראוי: כשהנפש לא סוערת, כשהגוף במנוחה, כשהמחשבה צלולה ורגועה. לעתים ינקרו הספקות גם שעה ארוכה לאחר הקריעה מחום המיטה וממתיקות השינה. כך, בטרם יאיר היום, לאור הזרקורים בבריכת האוניברסיטה, הגוף שקוע במי הבריכה ובהרהורים קיומיים טורדניים, ומדי כל חתירה שלישית הראש מופנה מעלה ועובר ממי הכלור לטיפות הגשם הניתך.
הגוף מפלח את המים הקרים בתנועות קצובות, המבט בקרקעית הבריכה, עוקב אחר ההשתקפות של קרני השמש הראשונות המפלחות את העננים, והראש מתמכר לחדגוניות התנועה ולתחושת המים הצוננים העוטפים את הגוף ומתרוקן לאט ממחשבות. עוד דרך למירוק הנפש. קצה היכולת האנושית
ההחלטה להשתתף בתחרות איירונמן (Ironman – איש הברזל) אינה פשוטה. היא כרוכה בהתחייבות לחודשים רבים ומפרכים של הכנה פיזית ונפשית, שתאפשר לגוף לעמוד באחת התחרויות הקשות ביותר בעולם, המתוארת כבחינת קצה היכולת האנושית.
האיירונמן נולד ב־1977 בסיום תחרות ריצה בהוואי. בין המתחרים התעורר ויכוח מי ספורטאי טוב יותר: השחיין, רוכב האופניים או הרץ. קצין הצי האמריקאי ג'ון קולינס הציע ליישב את המחלוקת בדרך מקורית, בתחרות המורכבת מענפי הטריאתלון אך נמשכת למרחק של פי ארבעה בערך: תחרות רצופה המורכבת מ־3.8 קילומטרים שחייה, 180 קילומטר רכיבת אופניים ולסיום ריצת מרתון של 42.2 קילומטר. 226 קילומטר בסך הכל. "מי שיסיים ראשון ייקרא Ironman", הציע קולינס.
ב־18 בפברואר 1978 התייצבו על קו הזינוק 15 ספורטאים שנענו לאתגר. 12 הצליחו לסיים את התחרות. גורדון הולר, שסיים ראשון בזמן של 11 שעות ו־46 דקות, הוכתר כאיירונמן הראשון.
התחרות נשארה באלמוניותה עד 1982 ואז נחשפה לעולם בקול תרועה. ג'ולי מוס, סטודנטית אמריקאית שקיוותה לגייס באמצעות התחרות כסף למימון לימודיה, הובילה את התחרות. לאחר קרוב ל־11 שעות תחרות ו־35 קילומטר מתוך ריצת המרתון הובילה מוס בהפרש ניכר, ומאחוריה מתחרתה קתלין מקרטני.
כעבור קילומטרים אחדים הגיעה מוס לאפיסת כוחות, התייבשה, איבדה את שיווי משקלה, החלה לרוץ בזיגזג והתמוטטה ארצה במרחק של עשרות מטרים בלבד מקו הסיום. מקרטני עקפה אותה וניצחה מתוך הנשים. מוס, בכוחותיה אחרונים, זחלה על ארבע וחצתה את קו הסיום. האומץ והנחישות של מוס ריגשו עמוקות את אלפי הצופים, ובהשראתה הוטבעה המנטרה של האיירונמן: לסיים זה לנצח.
היום, יותר מעשרים שנה מאז התחרות הראשונה, מתחרים מדי שנה יותר מ־35 אלף ספורטאים בתחרויות איירונמן ברחבי העולם. התחרות שמתקיימת באוסטריה היא הגדולה באירופה ומושכת משתתפים מכל העולם. לזוכים במקומות הראשונים בתחרויות ברחבי העולם מובטח מקום באליפות העולם, המתקיימת במקום הולדתה של התחרות: האי קונה (Kuna) שבהוואי.
 | כאשר מסיימים לשחות 3.8 קילומטים יוצאים המתחרים מהמים בריצה היישר לשלב הבא: רכיבה על אופניים |
 | | תחרות השחייה. כשאלפי זוגות ידיים ורגליים מפלסים את דרכם באגם נוצרות מכות ודחיפות |
דמות המתחרה כאדם דייקן
המתחרים החובבים, שאינם ספורטאים מקצועיים, מקדישים בממוצע בין 18 ל־24 שעות שבועיות לאימונים לקראת התחרות, כלומר בין שלוש לארבע שעות אימון יומיות. למי שמנהלים אורח חיים נורמלי, הכולל חיי משפחה ועבודה שמתחילה בתשע בבוקר, עומס האימונים מכתיב משמעת ברזל וסדר יום צפוף, שמתחיל באימון בחמש בבוקר ומסתיים בעשר בלילה. סדר יום אופייני הוא קימה בחמש בבוקר ויציאה לשעתיים אימון של רכיבת אופניים, עד השעה שבע; חזרה לבית, השכמת הילדים והכנתם לבית הספר; יציאה לעבודה וחזרה הביתה בשעות הערב. ארוחת ערב עם המשפחה ויציאה ל־15 קילומטר ריצה. מקלחת, ארוחת פסטה ולמיטה. המאמץ הגופני המתמשך לאורך חודשים מחייב שנת לילה טובה וארוכה, שתאפשר לגוף להתאושש מהאימון של היום ולהתכונן לאימון של מחר.
משטר האימונים מכתיב גם הרגלי תזונה מתאימים. אלה כוללים לפחות שלוש ארוחות גדולות ועתירות פחמימות וחלבונים ותוספי מזון כמו אנטי אוקסידנטים (ויטמינים נוגדי חמצון); חומצות אמינות (BCAA – Branched Chain Amino Acid), שנועדו לשמור ולשקם את רקמת השריר שנפגעה במהלך אימון קשה במיוחד; ומולטי ויטמינים, שעוזרים לתמוך במערכת החיסונית של הגוף ולהחיש את קצב ההתאוששות בין האימונים.
תוכנית האימונים השבועית נקבעת מראש בצורה פרטנית ומדויקת, מחלקת את ימי השבוע לאימוני שחייה, אופניים וריצה, בדרך כלל שני אימונים ביום, וקובעת מה המטרה של כל אימון ומה הדרך שהמטרה הזו תושג בה. תוכנית כל אימון – משכו וסוגו – נקבעת מראש: האם יהיה זה אימון ארוך של יותר משעתיים בדופק יציב ונמוך יחסית, כלומר, אימון סיבולת שהוא למעשה אימון אירובי, כלומר, "עם חמצן"; או אימון אנאירובי, שהוא אימון "קצר" של שעה וחצי, שקרוי גם אימון הפוגות ("אינטרוולים"), ומשולבים בו חלקים אינטנסיביים ומהירים שהדופק עולה בהם כמעט עד המקסימום.
בתום שבוע האימונים יוזנו הנתונים שנאגרו במהלך אימוני השבוע הקודם למחשב, ועל סמך ניתוחם ועיבודם ייקבעו ההרכב והמינון של תוכנית האימונים לשבוע הקרוב.
כך, בתהליך שנמשך שנים, הופכים האתלטים לאנשים דייקנים, המחשבים כל רגע מזמנם, מודעים למשמעות הזמן הן כמשאב הנמצא במחסור כמעט תמידי והן במשמעותו הספורטיבית: להספיק כמה שיותר בכמה שפחות זמן. למשמעת העצמית הגבוהה ולחיים מסביב לשעון יש השפעות נוספות על מבנה האישיות, שמלכתחילה עוצבה בתבנית המתאימה ועם חלוף השנים ממשיכה להתגבש בכפוף לאורח החיים: דייקנות, משמעת עצמית, דרישות גבוהות מעצמך ובסופו של דבר גם ההכרה כי את הדין וחשבון על מעשיך אתה עתיד לתת, בלי הנחות ובלי חיתוכי פינות, למי שדעתו חשובה לך יותר מכולם: לך עצמך.
בשבוע שלפני התחרות יורד נפח האימונים, על מנת לאפשר להתחיל לצבור את האנרגיה הדרושה לתחרות. הגוף מתכונן למאמץ הגדול המתקרב, והשרירים שעבדו ללא הפסקה בחודשים הקודמים נחים ממאמץ ולאט־לאט נדרכים כמו קפיץ המחכה להתפרץ. שגרת האימונים האינטנסיבית שנקטעה יחד עם האנרגיות העצומות הנאגרות בגוף ומועד התחרות הקרב והולך יוצרים מתחים פיזיים ונפשיים שלא מפורקים באימון קשה אלא מצטברים. המנוסים שבספורטאים יידעו להפיק מהמתחים את המקסימום ויצליחו לתעל אותם לטובת מיצוי מקסימלי של הפוטנציאל. את הפחות מנוסים יכרסמו ספקות באשר לאיכות האימונים שלהם ויכולתם לעמוד במבחן התחרות, מה שעלול לגרוע מהחוויה וגם מהתפקוד בתחרות.
 | | לכל אורך המסלול נשמעות קריאות עידוד של הצופים |
מצב רוח טוב: חובה
בימים שלפני התחרות ב־2002 התקבצו בעיירה הקטנה קלגנפורט (Klagenfurt) שבדרום אוסטריה 1,850 מתחרים מכל העולם. כמעט כולם, כמיטב מסורת רוכבי האופניים בעולם, גלוחי רגליים, חלקם מסיבות נרקיסיסטיות המסתתרות מאחורי תירוצים פסבדו מדעיים בנוגע ליתרונות האירודינמיות של הרגל החלקה מול הרגל השעירה, וחלקם מסיבות סמי פרקטיות של נוחות המסז' לאחר אימון או מאמץ ממושך: קל יותר לעסות גוף חלק מאשר גוף שעיר.
על גדת האגם וורתרסה (Worthersee) הוקמה ה־Ironman City, מעין גני תערוכה ובהם ביתני תצוגה של יצרני ציוד ובגדים, מסעדות, בתי קפה ועמדות הרשמה ומודיעין. הארגון למופת. הצבא האוסטרי, בהעדר משימות דחופות יותר, נרתם למאמץ, ומאות חיילים באימוניות ירוקות שוקדים על הקמת אוהלים ענקיים, סימון המסלול וגידורו והכוונת התנועה סביב קהל של 35 אלף איש, שכולל את המתחרים, מלוויהם, עיתונאים, צלמים ומתנדבים.
את הימים שלפני מקדישים ללימוד מסלול התחרות, לאימוני שחייה אחרונים באגם ולרכיבה אחרונה על האופניים, כדי לוודא שכל המערכות תקינות ושמאומה לא ניזוק בטיסה מישראל.
אבל יותר מהכל, אוכלים. כל הזמן, מהבוקר עד הלילה ובלי הפסקה, לחמניות, פירות, פסטה, לחם, פסטה, אורז ושוב פסטה. צבירת הפחמימות המסיבית תיתן לגוף את האנרגיה שהוא זקוק לה בשלוש השעות הראשונות של התחרות. לאחר מכן יחל המרוץ בין המשאבים המידלדלים של האנרגיה שנותרה בגוף בצורה של שומן ורקמת שריר ובין הפחמימות שיוכנסו לגוף במהלך התחרות: בננות, משקאות ספורט המכילים מלחים, ויטמינים ופחמימות, תמרים, תפוזים, חטיפי Power Bar ושקיות Power Gel עתירי אנרגיה.
בבוקר התחרות, כשהשעון המעורר יצלצל בשלוש, הכל צריך להיות מוכן. חודשים ארוכים של הכנות ומאות שעות אימונים מפרכים מגיעים היום לידי מימוש. מצב רוח טוב וחיובי חייב להסתמך על הידיעה שהכל תוכנן בקפידה מראש, החל בקצב פעימות הלב במהלך כל שלב ושלב בתחרות וכלה באבקת הטלק, שתחכה בתוך נעלי הריצה בתום שבע השעות הראשונות של השחייה והאופניים.
על אף אורכה של התחרות, כל דקה במהלכה מחושבת: החלפות הבגדים בין השחייה לאופניים ובין האופניים לריצה מתוכננות כך שלא ייקחו יותר מדקות בודדות; והספורטאים המקצוענים לא יורדים מהאופניים כדי להשתין אלא עושים זאת תוך כדי רכיבה (זה הרגע לשוב ולהזכיר שהשתתפתי בתחרות כחובב).
שלוש שעות וחצי לאחר ההשכמה, ארוחת הבוקר (ללא ספק על סף יכולת הקיבול האנושית) והכנה יסודית של האופניים, אנחנו על שפת האגם, לפני הזינוק לשחייה. 1,850 מתחרים בבגדי שחייה שחורים ובכובעי ים ורודים מתמרחים בשמן תינוקות, על מנת להקל על חיכוך הגוף עם בגד השחייה. בעוד דקות אחדות נזנק כולנו למים אל תוך מה שקרוי בסלנג הטריאתלון "מכונת הכביסה". אלפי זוגות ידיים ורגליים בועטים ומכים במים והופכים את תחילת השחייה לחוויה כמעט אלימה, לעתים מסוכנת. ידידי הסקוטי ג'ים סקנלן ספג מכה בגבה משחיין אחר בצאתו ממקצה השחייה. במשך כמה שעות שתת הדם על עינו, ורק בסוף התחרות, בזמן טוב פחות מזה שקיווה לו, קיבל טיפול שכלל שלושה תפרים. גם בלי להזדקק לתפרים, מהלומה מכף רגל או ממרפק של שחיין קרוב היא חלק מהמשחה, לפחות עד הקילומטר הראשון, שלאחריו נמתח הטור והצפיפות מידלדלת.
לקראת השעה שבע כולם דרוכים והמתח מורגש בכל סנטימטר בגוף. הכדורים הפורחים הענקיים שלצדי קו הזינוק מתמלאים באוויר חם, המסוקים חגים מעלינו, הצלמים מוזנקים בסירות אל האגם, וכולם עסוקים בהתקנת משקפי השחייה על העיניים, בתרגילי מתיחות אחרונים, בשינון הנחיות אחרונות ובתפילה, כל אחד לאלוהיו. שקט מתוח, המתחרים מכונסים איש־איש בעצמו. אם יש שיחה היא מסתיימת במהירות בצחוק משחרר.
"סופר דניאל, סופר סופר"
האקדח יורה. כולם שועטים אל המים. אני מזכיר לעצמי את מה ששיננתי לפני התחרות: לא לפתוח בקצב מהיר מדי, לשמור על סגנון חתירה יעיל ומדויק ולהישאר בשולי הדבוקה כדי להימנע ממכות וקרבות מיותרים. כעבור עשרים דקות אני בקצב מהיר במקצת מהמתוכנן, אבל זה עדיין קצב נוח. המחשבות נודדות לחברִי אלי, שהקיף את מנהטן בשחייה לאורך 47 קילומטר וחלם להשתתף באיירונמן אבל לא זכה, לאימוני הבוקר הארוכים הרחק בתל אביב ולברבורים שנמלטו מאיתנו עם הזינוק למים וכעת מתבוננים, ממרחק בטוח, בחיה בעלת אלף הראשים הוורודים המשלימה הקפה ראשונה וחוזרת לחוף.
את שקט הבוקר מפלחות שריקות חזקות, הנשמעות היטב גם כשהראש בתוך המים. צופים ומעודדים עומדים על גדות התעלה המובילה את 800 המטרים האחרונים של השחייה, מריעים ושורקים במשרוקיות לעידוד השחיינים. אווירת חג באוויר ובמים.
כעבור שעה ושמונה דקות וכמעט ארבעה קילומטרים אני יוצא מהמים בריצה לכיוון האופניים. החלפת בגדים, קסדה, נעליים והופ – אני על האופניים. הנופים הפסטורליים של אוסטריה נראים קיטשיים מכדי להיות אמיתיים. פסגות ירוקות בין עננים לבנים, נהרות ומפלים. הירוק על כל גווניו טס מצדי האופניים, בלתי נתפס לעין הישראלית, בשיא הקיץ.
את השלווה מפרים אלפים מתושבי האזור שהתקבצו לאורך המסלול בן שישים הקילומטר, שנקיף שלוש פעמים. גם כאן הם מצוידים במשרוקיות, בפעמונים ובכפות ידיים ענקיות המשמשות למחיאות כפיים. כל מתחרה זוכה לעידוד קולני. "הופ הופ, דניאל", הם קוראים בשמי, המודפס על החולצה שלי. בתוך הכפרים אווירה מחושמלת. מוזיקה, מעודדים ושלטי חוצות ענקיים עם איחולי הצלחה מקדמים את פנינו בכל כפר. המבט נודד ממד המהירות ומד הדופק למרחבים הירוקים שמסביב ולמתחרים האחרים הרוכבים לידי.
לפנַי עלייה ארוכה ותלולה, אבל כבר בתחילתה שומעים את מוזיקת הטראנס שמנגן הדי.ג'יי הניצב קרוב לסופה. רמקולים בגודל של בית מרעידים את כל ההר במוזיקה אדירה וקצבית, המפיקה אנרגיות חבויות ברוכבי האופניים התשושים. המוזיקה הזאת עתידה לדחוף אותנו עוד פעמיים בעלייה התלולה, המתישה יותר מסיבוב לסיבוב.
כעבור ארבע שעות רכיבה הולך ומחריף הכאב העמום בגב התחתון שלי. בשעה החמישית הוא כמעט בלתי נסבל, ובתום 180 הקילומטר, כעבור חמש שעות וארבעים דקות, כשאני יורד מהאופניים, אני קורס מעוצמת הכאב.
כעבור שש דקות אני מתחיל את המרתון, מטושטש מהכאב ומקווה שהריצה תשחרר את שרירי הגב התפוסים. אחרי פחות מקילומטר של ספק ריצה ספק הליכה הכאב בלתי נסבל, ואני נשכב בצד מסלול הריצה ומנסה לעסות לעצמי את הגב.
שלוש דקות אחר כך אני נעמד, וקהל הצופים שהתבונן בי מתפתל על הדשא מוחא כפיים וקורא: "סופר דניאל, סופר סופר". קצב הריצה שלי איטי מהמתוכנן, הנשימה אינה סדירה, ואחרי עשרה קילומטרים מסרב הכאב להיעלם. אני עובר ל"ריצת הישרדות": תנועה מונוטונית־מדיטטיבית והתעלמות מוחלטת מהגוף והכאב. זה עובד. בקילומטר ה־25 אני מתקדם בקצב אחיד ואטי משתכננתי, אבל הכאב לא מטריד אותי – הצלחתי לנתק את עצמי ממנו. אני מתפנה לספוג את האנרגיות העצומות של הצופים בצדי השביל, שמעודדים את הרצים ומדי פעם מניפים ידיים בצורת גל.
דרקון האבן הענקי במרכז העיר העתיקה של קלגנפורט מתבונן בי כשאני מקיף אותו בדרך לקו הסיום, לא מודע לכך שבדיוק בדקות אלה מברך הפוליטיקאי האוסטרי המושמץ יורג היידר את שלושת הזוכים במקומות הראשונים. עברו עשר שעות ו־56 דקות מאז הזינוק ועוד מעט אזכה לשמוע את הכרוז מכריז ברמקולים הענקיים על "דניאל קרן פרום תל אביב, יזראל", אניף את הידיים לצדדים ואחצה את קו הסיום בסערת רגשות. תשישות גדולה תיפול עלי בבת אחת.
 | | קו הגמר. אחד המשתתפים נושא את ביתו בחלק האחרון של המסלול |
אחרי הסיום
בחצות הלילה, המועד הרשמי של סיום התחרות, אחרונת המתחרות, האוסטרית מנואלה רזניק, עושה את דרכה בעקשנות ובהתמדה לעבר קו הסיום, לאחר 17 שעות של שחייה, רכיבה וריצה. למעלה מ־400 משתתפים נשרו, נשברו או נפצעו, או שאופניהם בגדו בהם. רזניק ממשיכה. הרגעים האלה מרגשים עוד יותר מהאופוריה שקיבלה את פני המנצחים: קהל של אלפים, שחיכה לה עד השעה הזאת, מעודד אותה לאורך מאות המטרים האחרונים של המרתון.
בחצות ושמונה דקות היא תחצה את קו הסיום לקול מחיאות הכפיים וקריאות העידוד החמות. את המדליה שבה חרוטות המלים Ironman Finisher, שקיבלו 1,400 המסיימים לפניה, היא לא תקבל, שכן חצתה את קו הגמר לאחר המועד הקשוח של סיום התחרות, אבל את זכר הקריאות הרמות של שמה לאורם של זיקוקי הדינור המתפוצצים בשמים השחורים מעליה, לא תשכח לעולם.
הכתבה מוקדשת לזכרו של אלי רובינוביץ', שנדרס למוות על אופניו כשהתאמן לקראת תחרות איירונמן. |
