אוסלו, נורווגיה – ביקור חורף

כריסטי עובדת במוזיאון הוויקינגים באוסלו. בניין גדול, דומה לכנסייה, ובו כמה ספינות  ענקיות והרבה מאוד ממצאים מחפירות ארכיאולוגיות באיזור. העבודה במוזיאון מאפשרת לה להמשיך בלימודי הפולקלור באוניברסיטה ולהתמקד במחקר שהיא עורכת. המחקר עוסק באנשים שפגשו יצורים מהחלל. היא נוסעת ברחבי נורווגיה ומראיינת אותם. כל אחד מהם מספר על המפגש שלו עם חלליות, שהגיעו מכוכבים אחרים, ועל היצורים שפגש. יש לדבריה כמה מאות אנשים עם סיפורים כאלה ברחבי נורווגיה, והיא מתכוונת להגיע לכולם. "אתה יודע" היא אומרת, "גם הוויקינגים נראו פעם כמו אנשים שהגיעו מהחלל. הם נחתו על החוף, שונים מאוד מכל מה שהכירו התושבים המקומיים. תאר לעצמך איזה סיפורים סיפרו עליהם לפני אלף שנים".

במהלך ביקור חורף באוסלו קל להאמין, שלא מעט אנשים רואים שם דברים מוזרים. כאשר השמש זורחת באור צהבהב בערך בתשע בבוקר, מטילה כמה צללים ארוכים ושוקעת שש שעות לאחר מכן, יש הרבה מקום לדמיון פרוע. הצללים האלה דומים לכל מיני דברים. גם לחלליות בוהקות, עשויות מנירוסטה.

בפארק ויגלנד ניצבים 190 פסלי ברונזה וגרניט. כל הפסלים הם של דמויות אנושיות במצבים שונים, רובן הגדול בעירום.

במאה ה־8 הקימו הוויקינגים בראשו של פיורד בדרום נורווגיה יישוב קטן ופיתחו במקום נמל, חקלאות ומסחר. המלך האראלד הפך את הישוב הזה ב־1048 לבירתו והעניק לו את השם אוסלו. בשנים שלאחר מכן התפתחה העיר בקצב מהיר, עד לשנה המקוללת 1348, בה הלכה מחצית מן האוכלוסייה לעולמה, כתוצאה ממגיפת הדבר השחור. 300 שנים לאחר מכן ספג המקום חבטה נוספת, כאשר העיר כולה נשרפה עד היסוד. הרבה מאוד אנשים עדיין מאמינים לטענה הרווחת, שתחילתה של השריפה הנוראה בקטטה שפרצה בין ארבע מכשפות.

ב־1624 נבנתה העיר כולה מחדש וקריסטיאן הרביעי, המלך הדני, ששלט בה באותה תקופה, העניק לה בצניעות את השם קריסטיאנה. ב־1814 התאחדה נורווגיה עם שוודיה, ותחת שלטון זה נבנו חלקים רבים מן העיר. ב־1905, כאשר הכריזו הנורווגים על עצמאותם מן השלטון השבדי, הפכה קריסטיאנה, באופן טבעי, לבירתם. עשרים שנה לאחר מכן, כאשר חגגו בעיר 300 שנים להקמתה המחודשת, הוחלט להשיב לה את שמה הקדום, והיא חזרה להיקרא אוסלו.

לאורך הרחוב הראשי
כחצי מיליון תושבים מתגוררים כיום בעיר הגדולה ביותר בנורווגיה. אוכלוסייה בסדר גודל של תל אביב. לכאורה שתי ערים דומות למדי: שתיהן שוכנות על חוף ים, ומהוות מרכז תרבותי, כלכלי וקולינרי, אבל כמה שהן שונות. הייתי באוסלו פעמיים בקיץ, לפני די הרבה שנים, והגעתי עכשיו לביקור ראשון בחורף. העיר השתנתה מאוד במהלך השנים האלה. הפריחה הכלכלית של נורבגיה הפכה אותה לעיר עשירה מאוד, יקרה, אבל לא לעיר גדולה. עשרים דקות של הליכה מהירה מחברות בין תחנת הרכבת במזרח העיר לארמון המלוכה. ההליכה הזו חוצה למעשה את כל מרכז העיר.

מקפצת הסקי של אוסלו. "זהו ענף הספורט היחיד", הסבירו תושבי העיר, "שנשים אינן עוסקות בו, ויש בכך כדי להעיד על תבונתן"

במשך הימים ששהיתי באוסלו, לא עלתה הטמפרטורה מעל עשר מעלות מתחת לאפס. הפארקים והנמל היו מכוסים בשלג. הרחובות חלקלקים מקרח דקיק, אבל המסעדות, המועדונים, הבארים והדיסקוטקים מלאים עד אפס מקום, בייחוד במהלך סוף השבוע.
כיתת ילדים בני עשר הטילה את תרמילי בית הספר במרכז רחבת ההחלקה בקארל יוהאנס גייט, הרחוב הראשי של אוסלו. הם התחרו מי קופץ רחוק יותר מעל ערימת התרמילים. כל קפיצה כזו הסתיימה בגלישה מסתחררת על הישבן או על הגב. הם היו סמוקי לחיים, צרחו בהתלהבות והתגלגלו מצחוק. על השאלה למה הם לא הולכים לבית ספר, כאשר השעה 11 בבוקר, הגיבו בתימהון: מה זאת אומרת? הרי הם בשיעור ספורט. הנה הצעירה הזו, שיושבת שם, היא המורה. כמובן שהם בבית ספר.

לאורך הרחוב הזה מרוכזים כל המוסדות החשובים של אוסלו – המוזיאון הלאומי; התיאטרון הלאומי, שמקפיד להציג בכל עונה לפחות מחזה אחד של המחזאי הלאומי הנריק איבסן; ארמון המלוכה, שנראה כבניין רגיל; המסעדות היותר נחשבות; החנויות ומרכזי הקניות הגדולים. בניינים גדולים, מכובדים, יציבים מאוד.
ביקור חורף באוסלו מבהיר היטב את זכות קיומו של מרכז הקניות הסגור. יש במרכז אוסלו שלושה או ארבעה מרכזים כאלה. בכל אחד מהם כמה מאות חנויות, וכולם מחוממים היטב. המוכרים בחנויות מסתובבים בחולצות קצרות שרוולים, וקשה להיזכר בכך שכמה דקות קודם לכן, קפאתי מקור ברחוב מכוסה בקרח חלקלק.

עירום בשלג
פארק וִיגֶלָנד, או בשמו האחר פרוגנרספארק, הוא האתר המפורסם ביותר באוסלו. הפארק משתרע על שטח גדול מאוד ומעניק למבקר בו תחושת מרחב, קרוב מאוד למרכז העיר. עיקר פרסומו של הפארק בא לו בזכות 190 פסלי ברונזה וגרניט, שהקים במקום הפסל הנורבגי גוסטב ויגלנד. כל הפסלים הם של דמויות אנושיות במצבים שונים, רובן הגדול בעירום. במרכז הפארק ניצב מונוליט גרניט ענק, בגובה של כ־17 מטרים, עשוי כולו מאבן אחת, ובו מפוסלות דמויותיהם של 121 בני אדם. שלושה אנשים עמלו על חציבתו של הפסל הענק הזה במשך 13 שנים תמימות (1942־1929). האבן, ממנה נעשה המונוליט שקלה 260 טון, והועברה ב־1926, במשך שלושה חודשים, מן הנמל, דרך רחובותיה של אוסלו, אל הפארק.

מול בניין העירייה של אוסלו. על רציפי הנמל, מוכרים הדייגים פירות ים מסיפונה של ספינת הדיג

ויגלנד עצמו תכנן את סביבת הפארק, את מיקומם של הפסלים השונים, ולזכותו יאמר, שהיה, כנראה, אדם חרוץ להפליא. יופים או איכותם האמנותית של הפסלים – יכולים לעמוד במרכז של דיון אחר. הפארק של ויגלנד הוא האתר אליו מגיעים יותר מבקרים מלכל אתר אחר בנורווגיה. משמעות הדבר היא, שבקיץ המקום כולו הומה מתיירים ומבקרים. בחורף התמונה שונה לחלוטין. כאשר הגעתי אל הפארק, בשעת אחר צהריים מאוחרת, טיילו באיזור כעשרה בעלי כלבים. הפארק היה מכוסה בשלג והפסלים השחורים, כולם של דמויות אנושיות עירומות, נראו נוגעים ללב – עומדים ככה, בקור הזה, בלי בגדים.

על בסיסו של המונוליט נשען אדם כבן חמישים, לבוש היטב, נעול בנעליים מרופדות בפרווה ומשועמם מאוד. דקות אחדות לאחר מכן הציג עצמו כמר טאבנסן, בנקאי יליד אוסלו. הוא הגיע לפארק כדי להימלט מבדיקת ספרי הנהלת חשבונות, שנותרו על שולחן ביתו. איזור הפארק היה שייך בעבר למשפחתו, והופקע על ידי ממשלת נורווגיה בתחילת המאה. הנה שם, בפינת הפארק, ניצב עדיין אחד מבתי המגורים העתיקים של המשפחה. את תולדות משפחתו הוא יודע לספר 500 שנים לאחור ואפילו יותר.

הדבר שעניין אותו יותר מכל היה למנות בפני באריכות ובפירוט רב את כל בעיותיה ותחלואיה של המערכת הפוליטית והכלכלית הנורווגית. לא נותנים לבנאדם לחיות: המיסים גבוהים, ההתבססות על הנפט מוגזמת, הבירוקרטיה נוראה. קשים חייו של הבנקאי. לאחר שיחה שנמשכה כשעה, הצעתי שאולי נשוטט מעט בפארק, כי כפות רגלי, הנעולות בנעליים ים תיכוניות דקיקות, עמדו לקפוא. מר טאבנסן התנצל בחביבות רבה, ליווה אותי לשער היציאה, רשם במחברתי את מספר הטלפון במשרדו, למקרה שארצה להמשיך בשיחה, וביקש שאצלצל רק בין תשע לאחת עשרה בבוקר, כיוון שלאחר מכן הוא עסוק בפגישות.

מהטירה לביגדוי
התצפית הטובה ביותר על אוסלו היא מטירת אקרסהאוס (AKERSHUS). הטירה הימי־ביניימית ממוקמת בצידו המזרחי של הנמל ונבנתה במאה ה־14 בידי המלך הוקון החמישי. בקיץ נערכים כאן, על הגבעה הצופה אל הפיורד, קונצרטים, ריקודים והפקות תיאטרון. בחורף זו תצפית מצוינת על העיר, הפיורד והיאכטה המלכותית, העוגנת בסמוך. סיור בטירה מאפשר לעמוד על תנאי הכליאה העלובים של האצילים שסרחו. באחד מחלקיה של הטירה ממוקם כיום המוזיאון הנורבגי לתיעוד תנועת ההתנגדות לכיבוש הנאצי. בימי השלטון הנאצי בנורבגיה שימשה הטירה כבית כלא למתנגדי הכיבוש.

הליכה קצרה מן הטירה לאורך שפת הפיורד מובילה אל בניין העירייה הבולט של אוסלו, בו נערך בכל שנה טקס חלוקת פרס נובל לשלום. מול בניין העירייה, על רציפי הנמל, מוכרים הדייגים סרטנים טריים ופירות ים היישר מסיפון הספינה. הקונים מתכופפים מעל מעקה המזח, מושיטים את המטבעות והדייגים מעבירים אליהם שקית, ובה הסחורה ששקלו עבורם.

בקיץ הומה המזח הזה ממבקרים. בתי הקפה והמסעדות מוציאים את שולחנותיהם החוצה אל המזח, והסועדים יושבים על שפת המים וצופים במעבורות, המפליגות לאיים שבלב הפיורד. מעבורת כזו היא הדרך הטובה ביותר להגיע לביגדוי, רובע שקט וכפרי, בו ממוקמים כמה מן המוזיאונים החשובים ביותר של אוסלו. בחורף, כאשר המעבורת אינה עובדת, יוצא מן המזח הזה אוטובוס מספר 30, הנוסע במשך כעשרים דקות עד ביגדוי.

יום שלם לא מספיק לביקור מקיף באיזור ביגדוי. יתרונו של האיזור טמון בכך שהוא לא גדול במיוחד, ולאחר שמגיעים אל המוזיאון הראשון, אפשר ללכת כעשר דקות בין מוקד למוקד. המקום הראשון, שבו מבקרים באיזור זה, הוא בדרך כלל המוזיאון הפתוח לפולקלור. זהו מוזיאון קָטוּר (ללא קורת גג), שרוכזו בו בתים וכנסיות עץ ייחודיים מכל רחבי נורווגיה. סגנונות הבנייה הסקנדינביים, הבנייה המיוחדת בעץ, השימור המצוין של הבתים, כל אלה הופכים את המוזיאון לאטרקציה מרתקת.

לא רחוק משם ניצב המוזיאון למורשת הוויקינגית, שנזכר כבר בתחילת המאמר. קרוב יותר לגדת הפיורד שוכנים זה מול זה שלושה מוזיאונים – המוזיאון הימי, מוזיאון קון־טיקי ומוזיאון החקר הארקטי, בו ניצבת ה"פראם" – ספינתם של פרידיוף נאנסן ורונאלד אמונדסן. סיור במוזיאונים האלה ובמוזיאון הוויקינגי מבהיר היטב עד כמה כרוכים זה בזה ההיסטוריה של נורבגיה וחקר הימים והאוקיינוסים. הנורבגים התמקדו במשך הרבה מאוד שנים בחקר האזורים הארקטיים. נאנסן חקר את איזור הקוטב הצפוני ואמונדסן היה האדם הראשון שהגיע לקוטב הדרומי. תור היירדאל, שהפליג בקון טיקי ובספינת הקנים רע, הוסיף נדבך למורשת הנורבגית המפוארת הזו. הריכוז הגדול של המוזיאונים, שעוסקים בפעילות ימית, הניצבים על שפת הפיורד מול הנמל של אוסלו, מבהיר היטב את החשיבות הגדולה שיש לפן הזה בהיסטוריה הנורווגית.

את החשיבות שמייחסים הנורווגים להרפתקנות הבנתי היטב, כאשר ארלינג קאגה, נוסע והרפתקן נורווגי צעיר, בא לפגוש אותי במלון, שבו התאכסנתי. צוות המלון כולו הכיר אותו היטב. כולם בירכו אותו לשלום בכבוד רב, ולאחר שהלך שאלו אותי בסקרנות מה קשרי עם אדם מפורסם כקאגה. כאשר שאלתי מהיכן הם מכירים אותו, אמרו לי בתימהון – מה זאת אומרת? הוא הרי מופיע הרבה בטלוויזיה. כל נורבווי מכיר את מסעותיו לקוטב הצפוני, וכל אחד יודע, שהוא היה האדם הראשון שהצליח להגיע לבדו, ללא סיוע, לקוטב הדרומי.

ספינה העוגנת לצד המזח הקפוא של ביגדוי – מול מוזיאון ה"פראם". סיור במוזיאונים של ביגדוי מבהיר היטב עד כמה כרוכים זה בזה ההיסטוריה של נורבגיה וחקר הימים והאוקיינוסים.

סקי מעל העיר
טוֹבֶה מונק, ילידת אוסלו ומדריכה מדופלמת, באה לאסוף אותי לסיור באוסלו במכונית פיאט אדומה ומכוסה בערימת שלג. היא לבשה מעיל אדום, בעל צווארון פרווה סינתטית אדומה. עשרים דקות לאחר מכן, בנסיעה מהירה מאוד, היינו כבר מחוץ לעיר, מטפסים אל אתר הסקי הקרוב ביותר לאוסלו. שבת בבוקר יום יפה, ותושבי אוסלו יצאו בהמוניהם ללמד את צאצאיהם הקטנים לגלוש. ילדים בני שלוש, לבושים היטב, נעולים במגלשי סקי וחבושים בכובעי צמר גלשו בכל הכיוונים האפשריים.

מונק היתה בשעתו אלופת סקי וגם כיום, בגיל 58, היא לא מחמיצה הזדמנות לגלוש בהרים, שמקיפים את אוסלו. ממקפצת הסקי הענקית יש תצפית מצוינת על כל סביבתה של העיר, מורדות לבנים, ועצים עמוסי שלג. מן המקפצה זינקו באותו יום נערים שנראו כבני 16. הם התאמנו לקראת תחרות הקפיצות השנתית. כרוז הודיע ברמקול על המרחק שעבר כל אחד מן הקופצים. כולם ריחפו באוויר למרחק של כ־100 מטרים מן המקפצה, נחתו בחבטה שגרמה לי כאבים בברכיים, החליקו בעלייה תלולה עד למעקה וחלצו את המגלשיים. משם החלו במסע של כעשרים דקות עד לקפיצה הבאה. כל אחד מהם קופץ במשך יום כזה שלוש קפיצות בלבד. הברכיים לא יחזיקו מעמסה כבדה יותר.

ב"בורסן קפה" ("קפה הבורסה") ישבו שישה אנשים סביב שולחן עגול והתבוננו במסכי המחשב שלהם. יש כאן עשרים מסופי מחשב, שמחוברים לרשת האינטרנט. במחיר כוס קפה אפשר להצטרף לחובבי הרשת בכל שאר העולם, ולשכוח לרגע שאתה בנורבגיה. האווירה במקום נעימה ועניינית. כל אחד מן היושבים סביב השולחן ענה באדיבות רבה לשאלות ששאל אותו שכנו. כמה מהם אפילו נטשו את המסוף שלהם ובאו לעזור לנערה במצוקה, שלא הצליחה למצוא את האתר שרצתה, למרות שהיא בטוחה שזו הכתובת המדויקת.
30 מטרים משם, במועדון סטורטוורט גייסטגיוורי (STORTORVETS GJAESTGIVERI) רקדו בשעה אחת אחר חצות כעשרים זוגות. תזמורת, שמנתה שישה נגנים, כולם בשנות השישים המאוחרות לחייהם, ניגנה ג'אז עתיק ומקפיץ של ניו אורלינס. המועדון היה מלא לחלוטין והקהל הגדול הורכב, כמו במקומות בילוי רבים אחרים באוסלו, מקבוצות נפרדות של צעירות וצעירים.

בערבים של סוף השבוע עושים מקומות הבילוי עסקים מצוינים. המסעדות, הפאבים ובייחוד איזור ה"תיאטר קפה" המו מאות אנשים, שהמתינו בסבלנות לרגע בו יוכלו לפשוט את מעיליהם במלתחה, ולהצטופף עם אלה שהקדימו אותם בכמה דקות, אוחזים בידם כוס בירה מקציפה. הקור בחוץ אומנם מקפיא, כוס בירה עולה במרכז העיר כשלושים שקל, אבל זו עדיין לא סיבה להישאר בבית.