תפריט עמוד

תנינים בוונצואלה – נסיכי המים הם לא מזוודות

תנינים בוונצואלה – נסיכי המים הם לא מזוודות

קשה מאוד לאהוב תנינים. הם אינם יצורים "נחמדים". הם בני דורם של הדינוזאורים וחלקם אוכלי אדם. והם מסוכנים ומאיימים בכל איזור בו הם שוהים, ובמשך עשרות שנים נחשבו כאמצעי נוח להתעשר. מחיר עורם הגבוה העמיד כיום רבים ממיני התנינים בסכנת הכחדה, ועתה הם זוכים להגנה מאומצת. במשך שנתיים שהה רונן רז בחווה לגידול תנינים בוונצואלה והכיר את בעיית שימור התנינים, הסחר בהם וניצולם על כל היבטיה

בעונה היבשה הידלדלו מקורות המים במישורים (היאנוס LOS LLANOS) של ונצואלה. בלילות יצאו תנינים מאפיקי הנהרות החרבים אל הסוואנה הקמלה, לחפש מים. אלפים רבצו בשולי הבריכות שנותרו, מתחרים על פיסות הרטיבות המעטות. בשיא תקופת היובש, כאשר חיות הבר התרכזו סביב מוקדי המים האחרונים, הוכרזה עונת הציד הרשמית של התנינים.
ציידי ביצות היאנוס יוצאים לצוד תנינים בלילות חשוכים. משיט הסירה נועץ מוט ארוך בקרקעית הביצה ודוחף את סירת הקאנו. הצייד עומד בחרטום הסירה, מאיר בפנס את שולי המים ומחפש אחר עיניים צהובות ומבריקות. כאשר הוא מבחין בתנין הוא מורה למשיט הסירה את הכיוון, מתקרב בדממה וממרחק קצר משליך צלצל סמוך לצווארה של החיה הגדולה.
התנין המופתע משתולל מכאבים ומנסה להימלט. הצייד משחרר לו חבל, הקשור לצלצל, ומאפשר לו להשתולל ולהתיש את עצמו. אז, לאחר שהתנין איבד את כוחותיו, מושך אותו הצייד בזהירות אל דופן הסירה ובמכת אלה עזה ומכוונת היטב מנתץ את גולגלתו. התנין המת מועמס על הסירה ומובל אל המפעל, שם יפשטו את עורו ויחתכו את בשרו.
אלחנדרה, פקחית בפרופאונה – ארגון שמירת הטבע של ונצואלה – בחורה צנומה, החרדה לגורל התנינים, הצביעה על מאות תנינים, שרועים על גבם בשורה, ללא תנועה, כשפועלים מקרצפים את עורם במים ובסבון. "אני לא מאשימה את הציידים, הפועלים ופושטי העור; הם בסך הכל זקוקים נואשות למעט הכסף, כדי לקיים את משפחותיהם. מי שמרוויח הון תועפות מן העורות האלה הם בעלי החוות, הסוחרים ומעבדי העורות. אבל אם לא הם, היה מישהו אחר. מי שאשמים באמת הם האריסטוקרטים, המוכנים לשלם סכומי כסף גבוהים עבור סמלי מעמד דמויי קשקשים. הם אלה שיוצרים את הביקוש ומממנים את טבח התנינים על פני כל כדור הארץ".

קטל ממושך
בסוף המאה ה־18 החלו להשתמש בעור תנינים לצרכים מסחריים. האמריקאים, למשל, הכינו מעור התנין אוכפים ומגפיים. מאה שנים לאחר מכן, עם תום מלחמת האזרחים, החל ייצור המוני של תיקים, חגורות ונעליים מעור תנינים, וטבח החיה הגדולה התפשט. בתחילת המאה הנוכחית עובדו במפעלי עור בארצות־הברית יותר מרבע מיליון עורות בשנה. באותה עת התייחס העולם אל התנינים כאל חיות הרסניות, וחיסולם נתפס לכן כמעשה חיובי. בדרום־אפריקה הוציא ב־1913 המושל הבריטי צו הקורא לירות בתנינים ולהשמיד את הביצים, והציע פרס כספי עבור כל ראש. בעקבות כך ניצודו רבבות תנינים, עורותיהם הופשטו ונשלחו למפעלים לעיבוד עורות שפעלו באירופה ובארצות־הברית. במקביל, צדו תנינים גם בהודו ואת העורות מכרו למתווכים.
בהדרגה התפתח הסחר בעורות תנינים. בשנות החמישים נמכרו לצרכנים כעשרה מיליון עורות בעולם כולו. אז עדיין לא היו חוקים המגבילים את הציד. התנינים, שניצודו בתחילה עבור שוק העורות, היו מיני התנין  והאליגטור האמריקאי. אלה הם זוחלים גדולים ועורותיהם יקרים. בשנות השישים, כשהידלדלו אוכלוסיות אלו, פנו הסוחרים לתניני הקיימן הדרום אמריקאיים. תנינאים אלה קטנים יותר ובעלי עור סידָני גם על פני כל הגחון. הציידים עברו בשיטתיות בכל מקווי המים וקטלו, על פי הערכה כשבעה מיליון קיימנים בשנה.
עשרות מיליוני תנינים ניצודו בעשרות השנים האחרונות ברחבי כדור הארץ כולו. מספרם פחת באופן דרסטי, והם עמדו בפני סכנת הכחדה. גם אספקת העורות פחתה, והיצרנים החלו לסגור את עסקיהם המשגשגים. או אז התעוררו שומרי טבע במקומות רבים וחוקקו חוקים, שמנעו ציד ללא הבחנה. בארצות־הברית, למשל, קבעו חוקי הגנה פדרליים לשמירת האליגטור האמריקאי. ברזיל וקולומביה אסרו את ציד התנינים האמריקאים, אך קולומביה התירה ציד קיימנים מוגבל, ואילו בחלק ממדינות אפריקה נאסר לחלוטין הציד של כל סוגי התנינים.
אולם ההגבלות הללו לא הפסיקו את המסחר. המדינות המפותחות, שבהן התגוררו מרבית הצרכנים של עורות התנינים, התכחשו לאחריותן לקטל, שנבע מהביקוש הרב, וסירבו לאסור יבוא של עורות לתחומיהן. טענתן היתה שהאחריות על עולם החי נתונה בידי המדינות המייצאות את עורות בעלי החיים. קיומו של שוק ער בארצות העולם המפותח העביר את המסחר בחלק מהארצות המתפתחות לפסים בלתי חוקיים. עורות תנינים הוברחו מברזיל לפראגוואי, שם נמכרו כתנינים פראגוואיים, המותרים לציד על פי חוק. פקידי ממשלה מושחתים התירו מעבר עורות תמורת שוחד. הטבח הגדול נמשך כמעט ללא הפרעה.
ב־1973 נפגשו נציגיהן של 81 מדינות בוועידת CITES, הוועידה הבינלאומית למניעת סחר במינים נכחדים, וניסו למצוא דרכים לשלוט על הסחר בחיות בר ובמוצרים המופקים מהן, ולמנוע יבוא ויצוא של מוצרים מציד בלתי חוקי. הכרת מדינות העולם בסכנה הכלכלית, הטמונה בציד לא חוקי, ואכיפת חוקי ציד ומסחר חמורים צמצמו בשנות השמונים את ציד התנינים לשני מיליון בשנה; יותר ממחציתם קיימנים, הניצודים עדיין באופן בלתי חוקי באמריקה הדרומית. אך בכך לא עזרו לחלק ממיני התנינים, שסכנת ההכחדה עדיין מאיימת עליהם.
לביצות היאנוס בוונצואלה הגעתי ב־1990, כדי להקים ולנהל פרויקט חדשני של גידול תניני קיימן לצרכים מסחריים. התגוררתי בכפר אריסמנדי (ARISMENDI) דרומית לעיירה אל באול (EL BAUL), ואת חוות התנינים הקמנו בתחומי חוות סאן אנטוניו. המטרה היתה להכשיר את החווה הענקית לגידול התנינים. הפרויקט כלל בניית מאגרי מים מלאכותיים ומתקנים אחרים, שהעניקו לזוחלים הללו תנאי מחיה משופרים, ואלה אפשרו גידול במספרם. לאחר שבנינו בריכות גידול ומדגרות, העברנו ביצים ותנינים צעירים לבריכות סגורות. הפעילות כולה נעשתה אמנם לצרכים מסחריים, אך הכוונה היתה לא לפגוע בגודלה של אוכלוסיית התנינים.

זוחלים קדומים
התניניים הם משפחה עתיקה ומצליחה של זוחלים קדומים, שהופיעו בראשונה על פני כדור הארץ לפני כ־200 מיליון שנים, בעידן המזוזואיקון, בסוף תקופת הטריאס, תקופת הזוהר של הדינוזאורים. משפחת התנינים כללה מגוון מינים עצום, ואורך הפרטים נע מכמה עשרות סנטימטרים עד יותר מזה של מרבית הדינוזאורים.
בחדר המאובנים של אוניברסיטת סימון בוליבר בקראקאס מצאתי עצמות לסת עצומות, שהתגלו בסלעי המדבר שבו עבר השפך הקדום של נהר האורינוקו. אורכו של תנין ארכאי ענק זה (Pholidosaurus sarcosuchus) הגיע כנראה ל־11 מטרים מקצה זנבו עד ראשו, ואורך גולגלתו היה שני מטרים.
משפחת התניניים הנוכחית, ה־Crocodylidae, כוללת שלוש תת־משפחות: אליגטורים (Alligatorinae), תנינים (Crocodylinae) וגביאלים (Gavialinae). האחרונים כוללים מין אחד בלבד, גביאל הגאנגס, החי בנהרות בצפונה של תת־היבשת ההודית. הגביאל ניזון בעיקר מדגים, ועל כך מעידה לסתו הארוכה והצרה.
התנינים מונים 14 מינים, החיים באזורים הטרופיים והסובטרופיים באמריקה, באפריקה, באסיה, באוסטרליה ובאיי האוקיינוס השקט. שיני הלסת התחתונה שלהם מותאמות לחללים בלסת העליונה, פרט לשן הרביעית, הבולטת החוצה גם כאשר הלסתות סגורות. תנין היאור, למשל, מצוי ברוב יבשת אפריקה. עד תחילת המאה העשרים אפשר היה לראותו גם בנחל התנינים בישראל. אורכו של תנין זה עשוי להגיע ליותר מחמישה מטרים.
התנין האינדו־פסיפי ידוע כזוחל הכבד ביותר בעולם. אורכו עשוי להגיע לשבעה מטרים ומשקלו ליותר מאלף קילוגרמים. הוא חי במקווי מים מתוקים, אך גם ברחבי האוקיינוס בדרום־מזרח אסיה, בין חופי אוסטרליה, דרום־מזרח אסיה והודו, ובחופי הפיליפינים ואינדונסיה, ומכונה משום כך תנין הים. הוא נוהג לתקוף ולאכול בני אדם, ובאיזור תפוצתו יש שפע דיווחים על מקרים כאלה.
האליגטורים נבדלים מן הקבוצות האחרות בכך ששיני הלסת התחתונה שלהם נעלמות כולן אל תוך חללים פתוחים בלסת העליונה. הקבוצה כוללת את שני המינים הצפוניים ביותר ממשפחת התניניים: האליגטור האמריקאי והאליגטור הסיני. האליגטור האמריקאי מצוי רק בארצות־הברית, לאורך החופים הדרום־מזרחיים של האוקיינוס האטלנטי עד מדינת וירג'יניה, ותוקף בני אדם רק לעיתים רחוקות. האליגטור הסיני מצוי בשפך נהר היאנגצה בלבד, ומבלה את חודשי החורף במערות לצידי הנהר.
הקיימנים, קבוצה בת חמישה מינים שהתפצלה מן האליגטורים, חיים באמריקה הדרומית. בשטחה של חוות סאן אנטוניו בוונצואלה, מאה אלף דונם של שטחי סוואנה, שנחלים, לגונות ויערות יציע (יערות שמעל קו ההצפה העונתי) מופיעים בהם פה ושם, חיים אלפי תנינים מסוג קיימן מצוי. הם קטנים יחסית. זכרים בוגרים מגיעים עד לאורך של 2.5 מטרים ונקבות עד ל־1.8 מטרים בלבד. הקיימנים המצויים הם תנינים שלווים, שמזונם העיקרי הוא דגים וחלזונות מים מתוקים גדולים. הם אינם תוקפים בני אדם, אלא אם כן דוחקים אותם לפינת נהר ומנפנפים מול חוטמם בצלצלים.

דם קר
בחודש מאי מרטיבות טיפות הגשם הראשונות את מישורי היאנוס ומסמנות את תחילת תקופת הגשמים. הקיימנים מתחילים אז במאבקם על השליטה בפיסת שטח מחיה בבריכות המים, לקראת עונת החיזור. הזכרים הבכירים שוחים זה מול זה בחושים דרוכים, כאשר ראשיהם מונפים גבוה מעל המים, וזנבם מזדקר כמעט אנכית, ולעיתים מתנפנף מצד לצד. זכר נחות ייעלם אל תוך המים. זכר קורא תיגר מתנגש ביריבו, מלתעות שניהם נפערות וננעלות בקול, הזנבות מכים בחוזקה במים, יוצרים גלים ומתיזים רסיסים. שיני האחד ננעצות ביריבו, מנסות לנשוך את האיזור הרגיש של בסיס הזנב. התנין שידו על התחתונה נסוג. המנצח מניף את זנבו כדגל מעל המים, וממשיך להגן על נחלתו מפני זכרים אחרים. תנינים אמיצים ושבעי קרבות נושאים על גופם צלקות רבות.
למינים שונים של תנינים אסטרטגיות לחימה שונות. תניני הים, למשל, עומדים צמודים זה לזה ומנענעים בראשם באוויר. בשלב כלשהו הם מסיטים את הראש הרחק מהיריב, אך זאת רק כדי לצבור תנופה ולהכות אותו בחוזקה בראשו. תניני יאור, לעומת זאת, נלחמים כשלסתותיהם פעורות ומתנגחות בלסתות היריב.
מיני התנינים הגדולים שומרים על שטחי מחיה קבועים במשך כל השנה. כך הם שולטים על אזורי ציד, אתרי רביצה בשמש ואתרים לבניית קינים, ושומרים על זכותם לחזר ולהזדווג. בעונת החיזור וההזדווגות מקבלים תנינים בעלי שטחי מחיה את פניהן של נקבות החודרות לשטחם בסובלנות רבה, ומגרשים זכרים אחרים, המנסים לחזר אחריהן. הנקבות מביעות את כניעתן על ידי הרמת החוטם, השקעת הגוף במים, ולעיתים גם השמעת קולות מיניים. נקבות החיות בשטחו של זכר מסוים קובעות בינן לבין עצמן סדר הירארכי, ולפעמים אף מגינות על שטחי מחיה משלהן, הנמצאים בנחלה של הזכר. נקבות מיוחמות יוזמות חיזורים ומזדווגות עם הזכרים גם כשנקבות אחרות נוכחות בסביבה. באזורים שבהם הנחלות צפופות, עוברות הנקבות בין הנחלות ולעיתים מזדווגות עם כמה זכרים שליטים. גם הזכרים מזדווגים בדרך כלל עם יותר מנקבה אחת. הזכרים בין תניני היאור באגם טורקנה שבאפריקה, למשל, עשויים להזדווג עם כ־20 נקבות. במינים אחרים מסתפקים הזכרים בשתיים עד שלוש נקבות בלבד.
בעת ההזדווגות רוכב הזכר על גבה של הנקבה, השקועה במים כמעט לחלוטין. הוא מפתל את בסיס זנבו מתחת לזנבה, ומחדיר איבר מין דמוי פטריה אל פתח הביב (פתח המשותף לאיברי המין ולהפרשות אצל זוחלים) שלה. ההזדווגות נמשכת בין דקות ספורות לרבע שעה. בתנאי בריכות רדודות מטפסת לפעמים הנקבה על הזכר ומפתלת את זנבה אל מתחת לגופו.
לאחר ההזדווגות מתפתחות הביציות בשחלות במשך שלושה חודשים, וכשהן מבשילות בונות הנקבות קינים, שבהם הן מטילות את הביצים. נקבות הקיימן ושאר מיני האליגטורים בונות קינים דמויי תלולית, בקוטר של כמטר ובגובה של כ־80 סנטימטרים. הקינים נבנים מחומר צמחי טרי מעורב באדמה ורקבובית, שאספו הנקבות בגפיהן האחוריות. מייד לאחר בניית התלולית מטפסת הנקבה לראשה, חופרת בור ומטילה לתוכו את צבר הביצים. אורך ביצי הקיימן המצוי הוא כשישה סנטימטרים וקליפותיהן קשות ומחוספסות.
תניני היאור באפריקה עוזבים את מקומות המרבץ שלהם ונודדים, לעיתים קילומטרים רבים, אל מקומות הקינון. הזכרים נלחמים ביניהם, מקימים נחלות ומגינים עליהן מפני זכרים אחרים באגרסיביות, אגב מכות ראש, קפיצות מתוך המים בלועות פעורים וחבטות עזות, המרימות מזרקות מים קולניות אל האוויר. הנקבה חופרת את הקן בחופים חוליים לצידי הנהרות, ומטילה את הביצים לתוך הבור.
נקבת תנינים צעירה מטילה פחות ביצים מנקבה בוגרת, בשיא פוריותה. מספר הביצים נע בין 20 ל־80, בהתאם למין התנין ולגיל הנקבה. בדרך כלל, נשארת הנקבה בקן במשך כל תקופת הדגירה, בין 65 ל־90 יום, בהתאם למין התנינים. היא רובצת על תלולית הקן כדי למנוע את טריפת הביצים על ידי לטאות, מכרסמים גדולים, שועלים, דביבונים ואחרים. בתקופה זו היא נמנעת מלצאת לאכול ולשתות, מאבדת ממשקלה, ובעורה נוצרים קפלי עור גדולים.
אך השמירה הצמודה על הביצים וטיפולן המסור של הנקבות בצאצאים לאחר הבקיעה אינם מבטיחים שהם ישרדו. מחקרי שדה דיווחו כי רוב הביצים והתנינים הצעירים שבקעו מהן נטרפים על ידי אויביהם. ורק חלק זעיר מהם מגיע לגיל שנה. אלה שעברו את שנתם הראשונה יגיעו קרוב לוודאי לבגרות.

ציידים ליליים
שיני התנינים ארוכות וחדות ומותאמות היטב לאחיזת טרף. לתנין כ־30 שיניים בלסת התחתונה וכ־40 בלסת העליונה. נעילת המלתעות חזקה במיוחד, ולטרף, הנלכד בהן, יש סיכוי קלוש בלבד להשתחרר.
רוב התנינים הם ציידים ליליים. הם נוהגים לארוב לטרפם כשהם רובצים ללא תנועה, שקועים במים – פרט לנחיריים, לעיניים ולאוזניים. את שעות היום הם מבלים ברביצה. לתנין טמפרטורת גוף משתנה, המאלצת אותו להסתמך על מקורות חיצוניים, כקרני השמש והמים, כדי לווסת את חום גופו. ויסות חום הגוף נמשך כל שעות היממה, בד בבד עם פעילויות אחרות, כציד, אכילה, חיזור והזדווגות. בבקרים, כאשר טמפרטורת המים נמוכה ביותר, עולים התנינים על גדות הנהרות ומתחממים בקרני השמש. כאשר טמפרטורת הסביבה עולה, הם שבים אל המים לצנן את גופם. אחר הצהריים הם חושפים חלקים מגופם בעוד החלקים האחרים שקועים במים. גם פעירת המלתעות משמשת לקירור הגוף, כשהנוזלים מתאדים מהרקמות הלחות. בלילה, כאשר הטמפרטורה יורדת, נכנסים התנינים לתוך המים, שחומם גבוה מחום היבשה.
משום שהתנין אינו צורך אנרגיה לוויסות חום גופו, ומשום שקיבתו היעילה מנצלת היטב את הטרף ומותירה מעט מאוד שאריות, הוא אינו זקוק בבגרותו ליותר מארוחה טובה אחת בשבוע. התנין אינו לועס את טרפו, אלא בולע אותו בשלמותו. לעיתים הוא קורע אותו לחתיכות, באמצעות תנועות ראש חזקות או שהוא נעזר בתנין אחר, כשכל אחד מהם מושך קצה אחר של הטרף.
תנינים צעירים ניזונים מראשנים, צפרדעים, חרקים, חלזונות, סרטנים ודגים קטנים. תנינים צרי מלתעות אוכלים בעיקר דגים, חיות ים קטנות ויונקים זעירים. הם גם מסוגלים לזנק מן המים לאוויר וללכוד עטלפים וציפורים. תנינים רחבי מלתעות נוטים לצוד יונקים גדולים ככלבים, קפיברות (המכרסם הגדול ביותר בעולם שגודלו כחזיר בר), צבאים ובקר.
שני המינים הראויים ללא ספק לכינוי "אוכלי אדם" הם תנין היאור ותנין הים. תושבים באזורי נהרות ואגמים באפריקה ותושבי איים בדרום־מזרח אסיה דיווחו פעמים רבות על אנשים שנפלו קורבן למלתעותיהם. עיתונים באפריקה מודיעים לא פעם על מתרחצים, כובסות וילדים משחקים, שנטרפו על ידי תנינים. אחד הסיפורים המצמררים התרחש במלחמת העולם השנייה בביצות המנגרובים של חופי בורמה. כאלף חיילים יפאנים, שהובסו בידי הצבא הבריטי, נמלטו היישר למלתעותיהם של תנינים ענקיים. רק כעשרים מהם נותרו בחיים.
ייתכן שכוחו הרב של תנין היאור והאימה שהטיל על סביבותיו תרמו לדרך שבה התייחסו אליו המצרים הקדמונים. המצרים, שחזו בהמוני תניני היאור עולים מן הנילוס בזמן ההצפות השנתיות של הנהר, ייחסו להם את הקיום הנצחי של אדמתם. הם בנו מקדשים לסובק, האל התנין, שגופו גוף אדם וראשו ראש תנין. הוא נחשב לבנה של האלה הוותיקה ביותר, נית, ונתפס כאל נצחי. ההיסטוריון היווני הרודוטוס מספר שהמצרים התייחסו לתניני היאור בכבוד ובנדיבות. הם גידלו תנינים צעירים כחיות מחמד, ושימרו אותם כמומיות לאחר מותן. במאה ה־19 שכחו המצרים את הכבוד שרחשו אבותיהם לזוחלים הגדולים. תמונות מאותה תקופה הנציחו ציד תנינים באמצעות גורי חזירים צווחניים.
יחס של כבוד כלפי התנינים אפיין גם את בני השבטים שהתגוררו מדרום למדבר סהרה. אנשי שבטים, שהתגוררו על גדות נהר וולטה במערב אפריקה, האמינו שנשמות המתים מתגלגלות בזוחלים הענקים. לפיכך, סברו, התנינים השוכנים בנהרות ליד הכפרים הם המתים, שנותרו בסביבה כדי להגן על קרוביהם. בני שבטים אלה נהגו לשלוח נערים כדי שייתנו לתנינים "האנושיים" הללו מנחות מזון. אנשי ממלכת בוגנדה, ממלכה שהיתה בעבר באוגנדה, הקדישו לתנינים אי באגם ויקטוריה. הם בנו על האי מקדש לתנינים, והכוהן נהג להיכנס לטראנס ולדבר לקהל המאמינים כביכול מתוך נשמתו של התנין, תוך פעירת פה וחשיפת שיניים. את התנינים שליד האי האכילו בגופות של חיילי אויב. בקרב שבטים אחרים באפריקה נהגו להוביל אנשים שנחשדו בביצוע מעשה פשע למקווה מים שורץ תנינים ולהכריח אותם לחצותו. אם נטרפו בדרכם, היתה זו הוכחה חותכת לאשמתם.
התנינים הרשימו מאוד גם את תושבי דרום־מזרח אסיה. החברות הקדומות שהתגוררו בפיליפינים החשיבו את התנין כאל, ואסרו להורגו. במאה ה־19 נהגו נסיכי קופאנג מאינדונסיה להקריב לתנינים ילדות. הם האמינו שהתנין הוא אבי השושלת, והילדות נועדו לשמש נשים לאבותיהם.
תושבים באיזור נהר הספיק (SEPIK) בפאפואה ניו גיני טוענים שהתנין ברא את העולם. לפי המיתוס המקובל אצלם, הזדווג התנין עם סדק באדמה וממנו בקעו עצים וחיות. לסתו העליונה של התנין הפכה לשמים והתחתונה לאדמה. התנינים הראשונים שהופיעו על פני האדמה, מאמינים בני הספיק, נדדו ממקום למקום והקימו את כפרי השבט. הם מאמינים גם שהתנינים בולעים את הילדים ומקיאים אותם כבוגרים. לפיכך כוללים טקסי הבגרות דקירות בחזה ובכתפיים, וצלקות, המסמנות את נעיצת שיני התנין.
כשלא ייחסו לתנינים כוחות אלוהיים – אכלו את בשרם. שבטי אינדיאנים שונים, שבטים באיי פאפואה ניו גיני, האבוריג'ינים באוסטרליה ושבטים אפריקאיים, כמו שבט אל־מולו החי ליד אגם טורקנה, ניזונו מבשר התנינים. בסין ובדרום־מזרח אסיה השתמשו בקשקשי גב התנין ובאיבריו הפנימיים לצרכים רפואיים. הסינים הפיקו מבלוטות המושק בצידי הלסת ובצידי פתח הביב, המדיפות ריח חזק וחריף, בשמים ריחניים. שיני תנינים שימשו לקישוט ונתלו במחרוזות על צווארי הגברים, ובאיי הפיליפינים ואינדונסיה הכינו מהם שיקויי כישוף. בדרום־אפריקה צדו באמצע המאה ה־19 תנינים כדי לייצר נרות משומן גופם.

מביצים לתיקים
בשנות השמונים החלו לצוץ ברחבי העולם חוות לגידול תניני קיימן לצרכים מסחריים. חוות סאן אנטוניו בוונצואלה היא אחת מהן. בעלי החווה קיבלו רישיון מהשלטונות לאסוף ביצים ממחצית הקינים שבשטח החווה, כדי להדגיר אותן במדגרה. בתום הגידול התחייבו בעלי החווה להשיב חמישה אחוזים מן התנינים המוצלחים ביותר לחיק הטבע.
רכבתי עם ויקטור, שומר החווה, בסוואנות המוצפות כדי למצוא את אתרי הקינון של התנינים. בסוף חודש יולי מגיעה עונת ההצפה בביצות היאנוס לשיאה, והסוואנות הופכות לאגמים גדולים. רק יערות היציע נותרים מעל קו המים. נקבות הקיימן עולות מן המים תפוחות מביצים, בוחנות את השטחים היבשים ובוחרות מקומות להקמת קינים לצד גזעי עצים ובין שיחים קוצניים. הן אוספות בגפיהן הקצרות עלים, ענפים, קוצים ואדמה, עורמות אותם לתלוליות גבוהות ודחוסות, שתוכן חמים ונעים. אז הן מטפסות לראשי הקינים ומטילות עשרות ביצים מחוספסות ולבנות בערימה. אחר כך הן מכסות אותן, מהדקות את הפתח, ורובצות שם כדי לשמור עליהן.
באיזור היערות של החווה מצאנו – ויקטור ואני – עשרות קינים צמודים לגזעי העצים. קשרנו את הסוסים והתקרבנו לאחד הקינים. נהמת איום צרודה הושמעה לעברנו. ויקטור הניף מקל באוויר, השמיע קריאות חזקות והיכה בחוזקה בענף בקרקע. התנינה ויתרה לבסוף, והתרחקה מן המקום.
ויקטור חפר לעומק הקן וחשף את ערימת הביצים הלבנה. שעות ספורות לאחר ההטלה נצמדים העוברים אל כיס האוויר, בחלק העליון של הביצה. אם הופכים את הביצים על פניהן, גורמים לעוברים לטבוע בנוזל שבתוכן. לפיכך סימנו את הקודקוד העליון של כל ביצה בצבע, והעברנו אותן בזהירות רבה לגיגיות פלסטיק, וכך הבאנו אותן אל המדגרה.
טמפרטורת ההדגרה בשבועות הראשונים היא הקובעת את מינו של העובר (עובדה זו נכונה לא רק לגבי תנינים, אלא גם לגבי חלק מן הצבים וכמה מיני לטאות). מחקר שנעשה לגבי אליגטור אמריקאי בתנאי מעבדה בלואיזיאנה, והתפרסם ב־1982, הראה כי מביצים שהודגרו בטמפרטורות שבין 32 ל־34 מעלות בקעו תנינים זכרים בלבד, בעוד ביצים שהודגרו בטמפרטורות שבין 28 ל־30 מעלות הניבו רק נקבות. טמפרטורות הביניים ייצרו זכרים ונקבות ביחסים שונים. במחקר אחר התגלה כי במקרה של מיני התנינים השונים יביאו טמפרטורות נמוכות וגבוהות לבקיעת נקבות, ואילו טמפרטורת ביניים תייצר זכרים. גילוי זה מאפשר למגדלי התנינים לקבוע את מין היילוד לפי הצרכים.
כאשר הצעירים מוכנים לבקוע, הם קוראים קריאות דקות, מעירים את אחיהם המחכים בביצים האחרות, ובתוך זמן קצר נשמעות בקשות לעזרה מכל ביצי הקן: מקהלה של 30 עד 45 עוברים בשלים, המזעיקה את האם. זו פותחת בגפיה את הקן, נותנת לצאצאיה לפרוץ את הקליפות הקשות בנקישות חוטם, ועוזרת להם לבקוע אל העולם. ביצים שלא בקעו היא נוטלת בפיה, לוחצת בעדינות ושוברת בזהירות את הקליפה. לאחר שבקעו כל הביצים היא מובילה את הצעירים אל מקווה המים הקרוב. היא נוטלת בעדינות את אלה שמאבדים את הכיוון, ומביאה אותם אל היעד.
בשבועות הראשונים שלאחר הבקיעה נשארים התנינים הצעירים בקרבת האם, מטפסים על גבה כדי להתחמם בקרני השמש ונלחצים לגופה במים בעת התרעה על סכנה קרובה. הם זוכים להגנת האם עד גיל שלושה חודשים ובמהלך זמן זה הם ניזונים מחרקים, אותם הם צדים בעצמם. רק בגיל שנה או שנתיים הם צדים גם דגים, סרטנים ורכיכות.
במדגרה מלאכותית התנאים, כמובן, שונים. מתוך הביצים שנאספו בשטח בקעו 6,000 תנינים צעירים. העברנו אותם לתריסר בריכות גידול עגולות, סגורות וחשוכות, בהן נשמרת טמפרטורה אופטימלית של 31 מעלות צלזיוס במשך היום והלילה. טמפרטורה זו מאפשרת לתנינים גידול טוב ומהיר עם פחות לחצים ומחלות. דאגנו להזין אותם בבשר אדום, בדגים, בכופתאות מזון יבשות ועשירות בחלבונים מן החי ובוויטמינים הנחוצים.
לאחר כשנה של טיפול אינטנסיבי, שכלל ארוחות יומיומיות, שטיפה, ניקיון וחיטוי של הבריכות, החלפת המים וטיפול במחלות, הגענו לשלב הפחות נעים בגידול התנינים: השחיטה, או כפי שזה מכונה בשפה המקצועית – הקציר. אלות, עוויתות, דם, סכיני פשיטת עור ומלח, והזוחלים האימתניים הופכים לפיסות עור יבשות, נמדדים בסנטימטרים רבועים ונשלחים בערימות גדולות אל בתי החרושת, למלא את ייעודם האחרון – חגורות, תיקים ונעליים.

השחיתות שבשימור
רעיון שמירת התנינים וטיפוחם, תוך שימוש בעודפי הביצים לצורכי השוק המסחרי, טומן בחובו בעיות רבות. הבעיה העיקרית עולה מהקישור בין שימור התנינים לבין הפיכתם למוצר כלכלי. הדבר ניכר בכל שלבי המחקר והניהול של החוות. ביולוגים, שעברו קורס הכשרה מיוחד, סופרים את התנינים בחוות וקובעים מהי הכמות המאושרת לציד ומה כמות הביצים המותרת לאיסוף. לכאורה, תהליך הוגן ונכון; אלא שבעלי החוות ואנשי הממון משלמים לביולוגים בהתאם לתוצאות. כלומר, כשהם מגיעים למספר גבוה הם זוכים לשכר גבוה, וכשהם סופרים פחות – שכרם זעום. כך מוזמנים מעשי תרמית ושחיתות.
בעיה נוספת טמונה באופי התנהגותם של בעלי החוות הגדולות. לאנשי עסקים אלה השפעה פוליטית וחברתית רבה, וחברים בחלונות הגבוהים. תמורת תשלומי שוחד הם משיגים כל אישור שיחפצו בו, גם אם לא ביצעו את המתחייב מהם על פי החוק ולא שמרו וטיפחו את אוכלוסיית התנינים בחוותיהם. מצוידים באישורים הנחוצים הם יורדים אל היאנוס ושולחים ציידים לצוד עבורם תנינים ולאסוף ביצים גם מתוך חוות שכנות ומאזורים ציבוריים, האסורים לציד. כל אמצעי כשר בעיניהם, כדי למלא את המכסות שעבורן שילמו. כאשר תנינים צעירים מתים  בבריכות הגידול, נוהגים המגדלים לאסוף תנינים בריאים מן הטבע ולהצהיר כאילו גדלו אלה בבריכות המלאכותיות. הדאגה לתנינים ואפילו לעתיד פרנסתם שלהם – מהם והלאה.
יש גם טעם לפגם בהתנהגות חיילי המשמר הלאומי, המוצבים באזורים נידחים ואמורים להשגיח על הנעשה. אלה משתפים לעיתים קרובות פעולה עם המגדלים, ולא עם החוק אותו הם מייצגים, ומנצלים את ההזדמנות כדי לשלשל מעות לכיסיהם.
במשך שנתיים עבדתי בחוות התנינים, ועם תום שהותי שם החליטו בעלי החווה לסוגרה. גידול התנינים אמנם הצליח, והעורות התנוססו במחסנים בערימות לתפארת, אבל הקונים התמהמהו להגיע. ייתכן שתרמה לכך המודעות הגוברת להכחדת התנינים, שגרמה להקטנת הביקוש. ואולי פחת המסחר בגלל שינויי אופנה, עודף עורות במחסנים, וכדומה.
את השבועות האחרונים בחווה ביליתי בהנאה בלתי מוסתרת בהוצאת התנינים הנותרים מן הבריכות אל סירת הקאנו, ובהפלגה בתעלות המים ובלגונות, כדי לשחרר אותם בחזרה לחיק הטבע. התנינים הופתעו מן האור המסנוור שהיכה בפניהם ומהמגע הקר של מי הלגונה בגופם. הם עלו אל פני המים, זקרו נחיריים ועיניים לאוויר, אך מיד התעשתו וצללו פנימה בתנועות זנב גמישות.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות