תפריט עמוד

תיאטרון בלונדון: אנחנו בתיאטרון, משמע אנחנו בבית

תיאטרון בלונדון: אנחנו בתיאטרון, משמע אנחנו בבית

התיאטרון הוא חלק בלתי נפרד מהאומה הבריטית, היונקת את שייקספיר יחד עם חלב האם. ללכת לתיאטרון בלונדון זה לא אירוע ולא פרויקט, אלא חלק מהחיים ומהזרימה הלונדונית, כמו לנסוע ברכבת התחתית, כמו לשבת בפאב. על ההבדלים בין תיאטרון לונדוני לזה של ברודוויי בניו־יורק

את המפתח האמיתי לפתרון כתב־החידה מצאתי, כמדומני, כמו בהרבה מקרים אחרים בחיים, בגלידה. זו היתה הפעם הראשונה שלי בניו־יורק, ההצגה הראשונה שלי בברודוויי, ובהפסקה חיכיתי בסבלנות למוכרי הגלידות. אבל הם לא הגיעו. ולא זו בלבד שלא הגיעו, ושכל החפֵצים בחומרים מרעננים וממתיקים נדרשו לחפש אותם מחוץ לאולם – למדתי על בשרי, בדרך הקשה, שבממלכת האפשרויות הבלתי מוגבלות אין שום אפשרות לשתות, ולו מים מינרליים זכים, בתוך אולם התיאטרון פנימה.
הסדרנית שהבהירה לי את הגזירה התייחסה לבקבוקון המים התמים שלי כאילו היה לפחות תת־מקלע. באותו רגע הבנתי הכל. איך ייתכן שבלונדון אפשר, מותר וגם רצוי ללקק גלידה, לשתות כל נוזל שהוא, ממים ועד אלכוהול, ואפילו לכרסם מיני נשנושים בלב־ליבם של מעוזי התיאטרון המהוללים ביותר, ובניו־יורק אסור בתכלית האיסור? זה לא שהבריטים בזים לתיאטרון, שעליו גאוותם ובמידה רבה גם קיומם. לא ולא, קלטתי לפתע, ההיפך הוא הנכון. התיאטרון יקר ללב הבריטים עד אין קץ, וייתכן שאף מקודש בעיניהם, בדרכו. אבל ליקוק גלידה אינו חילול הקודש, כי בהקשבה בדריכות לכל תו וניואנס, לכל מלה ואף לכל שתיקה (ומחזאי שתיקות מובהק כמו הרולד פינטר יכול לצמוח רק בבריטניה) אין מתחרים לקהל הבריטי.
הגלידה היא הביתיות שבחוויה התיאטרונית. היא אומרת: אנחנו בתיאטרון, משמע אנחנו בבית. כי התיאטרון הוא חלק בלתי נפרד מהאומה הבריטית, היונקת את שייקספיר יחד עם חלב האם. הוא טבעי ללונדונים, ונוח וחמים ומוכר וידוע ומובן מאליו. הוא שלהם, ובנסיבות כאלה, מה ברור ופשוט ונעים יותר מאשר ללקק גלידה? הקדוּשה, וזה כל היופי, היא דווקא בחולין. כי ללכת לתיאטרון בלונדון זה לא אירוע ולא פרויקט, זה חלק מהחיים, מההוויה ומהזרימה הלונדונית, כמו לנסוע ברכבת התחתית, כמו לשבת בפאב. זה, כאמור, המפתח לפתרון, וכתב־החידה עתיק לפחות כמו הממלכה הבריטית כולה: לונדון בירת התיאטרון העולמית, כן או לא.

המיתוס מוצדק, שלב ההוכחות
ביקום האקסיומות, של התיירים ובכלל, שבו רומא שווה נעליים, טוקיו שווה סושי והיי־טק, ופריז שווה רומנטיקה – לונדון שווה תיאטרון, ואיש אינו טורח להתווכח עם הקביעה הזו. מה שנותר הוא לנסות לפרק את המיתוס המוצדק לגורמים, ולהסביר מה כל כך מיוחד בלראות תיאטרון דווקא בלונדון; מדוע היא, ולא אחרת, האבן השואבת האמיתית לכל אוהבי התיאטרון באשר הם; ולמה, כפי שתיירים רבים כל כך מרגישים, אם לא ראיתם תיאטרון בלונדון, לא ראיתם את לונדון.
ניו־יורק היתה הפתעה גדולה לסנוב כמוני, שעד לביקורו הראשון שם האמין כי התיאטרון מתחיל ונגמר בלונדון. השפע התגלה עצום ומסחרר, וגם ממוצע האיכות לא בייש. כדרכם של אמריקאים, הכל – בעיקר, כמובן, במיוזיקלס של ברודוויי, הנמצאים בליגה נפרדת משל עצמם – היה גדול יותר, עשיר יותר ונוצץ יותר. אבל אחרי הלם הסנוורים הראשוני, התעשתתי מעט ויכולתי לעמוד ביתר חדות על ההבדלים, שמטים בכל זאת את הכף לטובת הבירה הבריטית.
החומרים, בסופו של דבר, הם כמעט אותם החומרים; המחזות הטובים באמת נודדים מיבשת ליבשת, ואיתם פעמים רבות גם הכוכבים. האמריקאים מקנאים בבריטים על שייקספיר, פינטר וסטופארד; הבריטים מעריצים את ארתור מילר, שכבר נבחר בלונדון למחזאי המאה. כמו בכל תחום מקצועי ואנושי אחר, כל אחד רוצה וחומד את מה שאין לו ויש לאחר. אבל בעוד שהאמריקאים מצטיינים בעיקר בלהיות אמריקאים, אין כמעט דבר שהבריטים אינם מסוגלים לעשות טוב מהם, ולפעמים, למרבה האירוניה, הם משכנעים כאמריקאים יותר מאשר האמריקאים עצמם.
ויוויאן לי, למשל, בריטית מבטן ומלידה, היתה הפתרון היחיד, והמושלם, שהאמריקאים מצאו לגילום דמותה של סקרלט או'הרה, הגיבורה המקומית הגדולה, ב"חלף עם הרוח"; ובשנים האחרונות יוצרים אמריקאים כמו ארתור מילר וטוני קושנר (מחבר אפוס "מלאכים באמריקה", שבמהלך הפוך מהמקובל, עלה והצליח בלונדון לפני שכבש את ברודוויי) הצהירו בחגיגיות, בכל מסגרת אפשרית, כי עבודותיהם זכו בלונדון לטיפול האידיאלי, האולטימטיבי, שכמוהו לא קיבלו בארצות־הברית מכורתם, או בכל מקום אחר בעולם.
אחרי כל השנים, האמריקאים עדיין סובלים מרגשי נחיתות, לא נעדרי בסיס כנראה, בכל הקשור להתמודדות עם שייקספיר, שלא לדבר על חומרים יותר בריטיים מבריטיים, כמו אוסקר וויילד. ההגמוניה הבריטית בתחום היא בלתי מעורערת, אבל הסיבה אינה טכנית־חיצונית בלבד. לא מדובר רק בגינונים, אלא במשהו עמוק הרבה יותר – בנשמה ובמהות.

אהבה, בלי טיפת ציניות
לא לשווא סוגדים בעולם לשחקנים בריטים. הם יודעים דבר או שניים על אירוניה, הומור עצמי, דקויות של טקסט. הם באים מצד הספרות, שמקפיד על כל מלה והברה, קורא בין השורות, מתחת ומעבר להן, ולעולם אינו מסתפק במשמעות אחת או במימד אחד למה שנאמר (ולא נאמר).
התחכום הזה – הנוקדני ומציק לעיתים – מאפיין גם את הקהל הבריטי. הקהל הזה ידוע לא רק בהקשבתו, בריכוזו ובהבחנתו, אלא גם בתובענותו. הוא אוהב הצגות ארוכות,

תור לרכישת כרטיסים מוזלים בכיכר לסטר. מחירי הכרטיסים זולים בדרך כלל. ההנחות לסטודנטים ולמעוטי יכולת מפליגות, ותמיד מדובר בכרטיסים הטובים ביותר

מורכבות, דברניות. הוא מבקש אתגרים ודורש גירויים; את שייקספיר אפשר וצריך להציג שוב ושוב, אך כל פעם בדרך אחרת. חידושים, המצאות והפתעות הם שם המשחק, ואסור לקפוא על השמרים או להירדם על זרי הדפנה.
מחזה דקיק כמו "ART", שההתרחשות המילולית והדרמטית בו מינימלית, מצליח אמנם בלונדון (בזכות התיירים שאינם ששים להתאמץ), אבל מצליח הרבה יותר בברודוויי, בזכות האמריקאים. הקהל האמריקאי, ואין מנוס מהכללות, אוהב את ההצגות שלו כמו את ההמבורגרים שלו: קלות לעיכול ובלי חוכמות. תיאטרון שם הוא בידור, שואו, בן חוקי לעסקי השעשועים ולא, חלילה, משהו שצריך לעבוד, ובוודאי לא לעבוד קשה, כדי ליהנות ממנו (וההשתלטות של אימפריית דיסני על ברודוויי הופכת את החלק ה"עסקי" לדומיננטי יותר מתמיד, כשכל הצגה מבית היוצר הזה היא רק עוד מוצר צריכה בסרט נע).
ההשפעה האמיתית על התיאטרון האמריקאי, וזו אולי הבעיה האמיתית שלו, היא הוליווד. הקולנוע המקומי, שהצלחתו, כוחו ורוחו מכתיבים למעשה את אורח החיים האמריקאי כולו, משתלט גם על הבמה ונושף בעורפה. בהרבה הצגות כבר מרגישים את הסרט הפוטנציאלי המתקרב. המשחק קולנועי יותר מאשר תיאטרלי, ואת הקריצה או הפזילה למסך הגדול אפילו לא מנסים להסתיר.
כל הדרכים מוליכות להוליווד, שבה אמורים להתגשם כל החלומות האמריקאיים כולם. הוליווד מציעה לשחקנים וליוצרים יותר כסף, תהילה וחשיפה, ואיכשהו נדמה שהיא המטרה האמיתית, התחנה הסופית המיוחלת של אנשי התיאטרון, וכי ההצגות עצמן הן רק קרש הקפיצה. הוליווד, וזו תחושה לא נוחה שמבוססת על צפייה בהרבה מאוד הצגות בניו־יורק, און אנד אוף אנד אוף־אוף ברודוויי, היא הכתובת על הקיר.
כוכבי קולנוע אמריקאים מבצעים מדי פעם גיחות קצרות לתיאטרון, בשביל ה"כבוד" וה"נשמה". באנגליה זה אחרת. לגמרי. השחקנים הגדולים באמת באים מהתיאטרון, ואל התיאטרון ישובו. עניין של מחויבות רגשית, של אהבה, בלי טיפת ציניות. הכל מתגלם בהסבר המלודרמטי מעט אך שופע הכנות בלי ספק של ג'ודי דנץ' הנפלאה, שהיתה מועמדת לאוסקר על תפקידה בסרט "גברת בראון": "קולנוע או טלוויזיה הם בונוסים, מין צעצועים להשתעשע בהם מדי פעם. התיאטרון [שעליו תמיד מדובר בה"א הידיעה החגיגית – י.פ] הוא החיים עצמם, הוא הדבר האמיתי, הדבר היחיד, מבחינתי".

תיאטרון הכורסה, תרתי משמע
אז התיאטרון הוא החיים, ובלונדון מנסים מאוד להנעים את החיים האלה על כולם. מחירי הכרטיסים, גם בווסט־אנד המסחרי, שווים בדרך כלל לכל נפש, וזולים בשיעור גבוה מאלה של ברודוויי ואוף־ברודוויי; ההנחות לסטודנטים, לקשישים ולמעוטי יכולת הן מפליגות, ותמיד מדובר בכרטיסים הטובים ביותר (בניו־יורק ההנחות סלקטיביות ולא עקביות, ומקומות הישיבה המוזלים הם הגרועים ביותר). משיכת קהל צעיר וקירובו לתיאטרון הם בעדיפות עליונה, דווקא בארץ שבה יונקים את המדיום עם חלב האם, כי היונקים, כמו בטבע, מחפשים אחר כך חלב אחר.
רוב אולמות התיאטרון, בעיקר בפרינג', מעוצבים כך שנרגיש כמו בבית. הבר של ה"רויאל קורט" כולו כורסאות קטיפה רכות. "תיאטרון הכורסה", המונח שנולד עם דרמות הטלוויזיה המוקפדות של שנות השישים ונהפך עם השנים כמעט לשם גנאי לתיאטרון עצל, מרובע וצפוי, מקבל משמעות מילולית ממש כשאולמות רבים כל כך נותנים את ההרגשה שההצגה מתרחשת אצלנו בסלון.
תיאטרונים כמו "המסטד", "אלמידה", "דונמר וורהאוס" וגם ה"בוש" וה"אורנג' טרי" הזערוריים פועלים כמין מועדוני חברים שכונתיים, צעירים, תוססים ושוקקים, ולעד קוּליים, שבהם המפגשים החברתיים חשובים לא פחות מההצגות; וכולם רוצים להתקבל למועדונים האלה. באולמות ובאכסדראות מנשבת רוח חריפה של התרגשות, הרפתקה, חגיגה או סתם ציפייה. זר לא יבין זאת, אבל אלה עוּבדות, לא פייטנות ריקה או מיסטיקה מפוקפקת. ואת האווירה הזאת אי־אפשר לקנות, ללמד, לביים, לחקות או, לצורך העניין, לתאר; היא פשוט קיימת, ועוברת בקירות ובקרשי הבמה מדור לדור, כמו לפיד בוער. הכוכבים האמריקאים שמוכנים להופיע בחצי־חינם בתיאטרוני שוליים בלונדון מקווים שמשהו מהקסם ידבק בהם.

ולסיום, התוכנייה כמשל
כל הצגה בלונדון היא מסע חדש, שהממונים דואגים לצייד היטב את משתתפיו. קחו, למשל, את התוכניות. בניו־יורק הן מחולקות חינם, אבל אינן מציעות שום חומר רקע על המחזות, אלא רק קורות חיים קצרות של השחקנים והיוצרים. הגירסה הלונדונית אמנם עולה כסף, אבל מציעה בדרך כלל את כל מה שרציתם לדעת על, סביב, בעקבות ובנוגע למחזה שאתם עומדים לראות.
הכבוד לאמנות התיאטרון נשמר עד הפרטים הקטנים ביותר. להשלמת החוויה, ברוב ההצגות אפשר גם לרכוש את הטקסט עצמו, בדרך כלל במחירים ידידותיים, כחומר עזר וגם כמזכרת. כמה נוח ומועיל, כמה תרבותי, כמה אלמנטרי.
בניו־יורק אתם יכולים לשכוח ממחווה כזאת. ההסבר הדחוק שהם מספקים להעדרה הוא "פחד מפני גניבת זכויות על ידי להקות חובבים". מה הפחד? זאת אמריקה, אחרי הכל. כל גנב ועבריין הוא בר תביעה וענישה, אבל למה לקפח בינתיים את הקהל ההגון? בקיצור, כפי שזה נראה עכשיו, ההצגה חייבת להימשך, ועדיף שתימשך בלונדון.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

קובנט גרדן, לונדון

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות

כתבות מלונדון

טיול בלונדון בעקבות ג'ק המרטש ופושעים נוספים
טיול בלונדון בעקבות ג'ק המרטש ופושעים נוספים

ברחובותיה של לונדון חיו ופעלו כמה מהפושעים הגדולים בהיסטוריה, שסיפוריהם הפכו לסרטים פופולריים. כתב הפלילים הוותיק בוקי נאה, שעולם הפשע הוא חלק משגרת חייו, מספר על לונדון של ג'ק המרטש, האחים התאומים קריי וחברי הכנופיה של "הג'וב הבריטי" ...

לונדון עם ילדים: ארבעה ימים בעיר ובסביבתה
לונדון עם ילדים: ארבעה ימים בעיר ובסביבתה

פארקים מעוררי קנאה, טירות עתיקות, חנויות צעצועים מלהיבות והרבה הארי פוטר - בלונדון יש כל מה שצריך לחופשה משפחתית מענגת. רשמים מארבעה ימים נפלאים עם בת העשר בלונדון וסביבתה

קיו גרדנס – ביקור אביבי
קיו גרדנס – ביקור אביבי

בקיו גרדנס, הגנים הבוטניים הגדולים והמפורסמים בעולם, תמצאו יערות, אגמים, חממות עם צמחים טרופיים ואחרים, ערוגות פרחים ססגוניות, מדשאות, ארמונות וגם אטרקציות לכל המשפחה. מדריך לביקור בגנים