תהלוכת האורות של הצלב הקדוש, לוקה טוקסנה

כבר מאות שנים מציינים בלוקה את "תהלוכת האורות של הצלב הקדוש" 
(Luminara di Santa Croce), וכמו בכל שנה, גם הפעם תיהפך לוקה כולה ביום זה לעיר של אור ואש: מקירות הבתים ומחזיתות החנויות יהבהבו אורות מכוסות זכוכית ובהן שמן ופתילות, טקסי אש רבים ייערכו בעיר ונציגי האחוזות העתיקות של ממלכת איטליה ורבים מ־100 אלף תושבי לוקה ילוו את הצלב הקדוש בתהלוכה ססגונית, אוחזים בידיהם לפידים ונרות ענק. בצד התהלוכה הדתית, ייצאו מהכנסיות גם תהלוכות אזרחיות במעין קרנבל תחפושות, ובהן יצעדו "גיבורי ימי הביניים" – לוחמים, נזירים, אצילים ועובדי אדמה – בלבוש מסורתי. 

ימי הביניים היו תקופת הפריחה והשגשוג של לוקה. העיר נוסדה על ידי

"הצלב הקדוש". בעבר היה הפסלון צבעוני, אך כאלף שנים של הדלקת נרות וקטורת סביבו יצרו את המראה השחור, הרציני וחמור הסבר של הצלוב

הליגורים, אחריהם ישבו בה האטרוסקים, ובמאה השנייה לפני הספירה היא הפכה למושבה רומית. שרידי התוכנית הרומית – רחוב ראשי (קרדו) הנחצה על ידי רחוב רוחבי (דקומנוס) – ניכרים עדיין בעיר העתיקה, והכיכר היפהפייה, פיאצה דל אנפיתיאטרו (Anfiteatro), משמרת בצורתה את האמפיתיאטרון הרומי הקדום.
המראה של לוקה העתיקה לא השתנה הרבה מאז ימי הביניים. עצמאותה של לוקה במאה ה־12 הביאה לתקופה של שגשוג כלכלי, במיוחד בזכות המסחר במשי, ועל כך מעידים רבים מבנייני העיר מהמאות ה־12 עד ה־14, המגדלים הנישאים, הכנסיות, הווילות, גגות הרעפים וחומות העיר. ציור מימי הביניים מתאר עיר מוקפת חומה, שבתיה ניצבים בצילם של עשרות מגדלים, כאשר על אחדים מהמגדלים הללו צומחים עצים רמים. על אחד המגדלים, טורה די גוניג'י 
(Torre dei Guinigi), המתנשא לגובה 43 מטר, עדיין גדלים עצי אלון הנראים למרחוק ונותנים את צילם גם על מי שעומד בראש המגדל.

מרשימות במיוחד חומות העיר: מעגל החומות הראשון נבנה על ידי הרומאים, השני הוא מימי הביניים והשלישי מהמאה ה־16. המעגל הרביעי, שבנייתו נמשכה יותר מ־100 שנה, הוא היחיד שהשתמר כמעט במלואו עד היום, והוא נמתח להיקף של יותר מארבעה קילומטרים. 

חומות העיר והשרידים נותרו על כנם בזכות תקופות השלום הארוכות שמהן נהנו תושבי העיר: לוקה נותרה עצמאית כ־500 שנה, עד כיבוש נפוליאון את העיר ב־1799 והקמתה, כמה שנים אחר כך, של נסיכות לוקה בהנהגת אחותו של נפוליאון, אֶליז. בשנת 1817 הפכה העיר לדוכסות תחת בית בורבון, ולבסוף נכללה בממלכת איטליה. 

ב־13 בספטמבר 1999 היו רחובות העיר מלאים אדם. בעת השקיעה, אל מול השמש, נראו רוכבי האופניים והולכי הרגל הרבים כצלליות בעלות מסגרת של זהב, ורצפת הבזלת השחורה, המסותתת בסירוק אלכסוני האופייני ללוקה, הפכה לפס זהב בוהק. 

קצת לפני רדת החשכה הדליקו עובדי העירייה את הפתילות באלפי כוסות הזכוכית שנתלו על חזיתות הבתים והחנויות. שקיפותן של הכוסות באור האחרון של היום והאש הדולקת בהן יצרו

הכובעים הפחוסים, הכובעים דמויי הארובה, הצעיפים, הגלימות ושאר פרטי הלבוש של "האצילים" התאפיינו בגוני ארגמן. מכל משתתפי התהלוכה, לובשי בגדים אלה נראו גאים במיוחד

משחקי אור יפהפיים, והן נצנצו למרחוק. לאחר שירד הלילה, פוזרו צלבים עשויים נורות ניאון ירוקות ואדומות לאורך הרחובות הראשיים של העיר.
הטקס החל בהוצאת "הצלב הקדוש" 
(Santa Croce) – או "הדיוקן הקדוש" 
(Il Volto Santo) – מתוך מבנה מתומן בקתדרלת סן מרטינו. אגדה עתיקה מספרת שדמות הצלוב גולפה בעץ מארזי הלבנון בידי נקדימון (ניקודמוס), אחד האנשים שהורידו את ישו מן הצלב, וכי גילוף תווי פניו של הצלוב נעשה לפי הנחיות של מלאכים. 

האגדה ממשיכה ומתארת כיצד הוסתר הפסל במשך מאות שנים בשל רדיפת הנוצרים, עד שבמועד מסוים הונח על סירה ונשלח ללב ים. בדרך נס חצתה הסירה את הים התיכון, הצליחה לחמוק מעיניהם של שודדי הים והגיעה בשלום לחופי לוני (Luni), באיטליה של ימינו. משם הגיע הפסל במאה השמינית לעיר לוקה בעגלה שאותה הובילו כוחות נסתרים.

האגדה המקומית יודעת לספר גם על ניסים רבים שעשה הצלב הקדוש. כך, למשל, מסופר על הזמר הנודד ונוטו די פרנסיה, שעלה לרגל אל הצלב הקדוש, אך בשל עוניו הרב לא היה באפשרותו להציע ולו מנחה קטנה. הוא החליט להביע את דבקותו ואת אמונתו באמצעות נגינה בקתרוס (lute). רחמיו של ישו נכמרו על הטרובדור העני, והוא גרם לכך שאריח כסף ייפול למרגלותיו. זמן קצר אחר כך, כשנמצא האריח בכליו של הטרובדור, הוא נעצר בעוון גניבה וחילול הקודש, אך בסופו של דבר זוכה וניצל בזכות התערבות שמימית.

במהלך ימי הביניים הפיצו סוחרי לוקה וטרובדורים צרפתים את אגדת הצלב הקדוש. פולחן הפסלון הטוסקני הגיע לכל מדינות אירופה, במיוחד לצרפת, לפלנדריה ולאנגליה, ומסופר כי מלך אנגליה וויליאם השני אף נהג להישבע בשמו: "למען הדיוקן הקדוש של לוקה" 
(Per Sanctum Vultum de Lucca). הפסלון הפך לסמלה של העיר לוקה, דמותו הופיעה על מטבעות והוא אף הוזכר ב"קומדיה האלוהית" של דנטה.
במקור, נראה כי הפסלון היה צבעוני, אך כאלף שנים של הדלקת נרות וקטורת מסביב לו יצרו את המראה השחור, הרציני וחמור הסבר של הצלוב. הדעה הרווחת במחקר היא שהצלב הקדוש הוא דווקא פרי יצירתו של אמן לומברדי מהמחצית השנייה של המאה ה־11, התקופה שבה קידם האפיפיור אלכסנדר השני את חידוש הכנסייה בלוקה. יחד עם זאת, יש חוקרים הטוענים

כנסיית סן מישל אין פורו, במקום שבו ניצב בעבר הפורום הרומי. הכנסייה, שנבנתה בסגנון רומנסקי-פיזאני, מרשימה בשילובי השיש, על גווניהם השונים, ובחזית המסוגננת, שבראשה מונצחת דמותו של מיכאל הקדוש

כי דמותו של ישו, הקבועה על הצלב, גולפה זמן רב לפני שיצרו את הצלב עצמו ונקבעה על צלב קדום יותר. תיאוריה זו מאפשרת אולי ליישב את פערי הזמנים הקיימים בין המסורת העממית לבין ממצאי המחקר.

במהלך הטקס הדתי יצא הפסלון המפויח ממאות טקסי אש, ובצידו פסעו האנשים המחופשים. "למן קדמת ימי הביניים היו התהלוכות הדתיות משמשות סיבה להתחפשות במסכות, בין שהיו ילדים בלבוש מלאכים מלווים את 'לחם הקודש' או את תמונות הקדושים ועצמותיהם הנישאות", כתב יעקב בורקהארדט בספרו "תרבות הרנסאנס באיטליה". "אולם לחגי הכנסייה הגדולים נתלווה כבר מזמן קדום עניין התהלוכה העירונית, שמעורבים היו בה סממנים חילוניים מרובים והטעם התמים של ימי הביניים לא היה נפגם מכך".

עמדתי בסמוך לביתו של המלחין המפורסם ג'קומו פוצ'יני, יליד לוקה, שכתב אופרות מפורסמות, ובהן "לה בוהם" ו"טוסקה", ויצירות דתיות יפות לא פחות. מן הסמטה הבטתי בכנסיית סן מישל אין פורו 
(San Michele in Foro) – אחד המבנים המרשימים בלוקה, המשמר בשמו את מקום הפורום הרומי. מצעד הלפידים שעבר במקום הבליט את שילובי השיש, את הקשתות הרומנסקיות ואת החזית, שנבנו בהשראה פיזאנית מובהקת.

המצעד האנושי עבר בסך למרגלות הכנסייה: נשים בבגדי פשתן וזהב, תלבושות ארגמניות שאפיינו את בני האצולה בעבר, כובעים שמזכירים את אלה שצייר פיירו דלה פרנצ'סקו ושלל תחפושות של לוחמים, נזירים, אצילים ועובדי אדמה, שהחזירו את לוקה כולה, ולו לשעות אחדות, לימי פארה וגדולתה.