תפריט עמוד

שמן ורדים: רוזה האלוהית

האומנות המסורתית של זיקוק שמן ורדים כמעט שעברה מן העולם אפילו בתורכיה, המרכז העולמי לייצור הנוזל היקר. ניצן שריג וטימורטש אונן, שליחי "מסע אחר", יצאו בעקבות התעשייה המסורתית בתורכיה, עבדו בקטיף עם הכפריים שעדיין משמרים את המלאכה הנדירה ואף מצאו את אחרון יצרני המזקקות בתורכיה. מסע שראשיתו בכפר קטן בהרי הטאורוס שבתורכיה וסופו בעמק רפאים בירושלים

שקיפ הַאם אחז במזרק גדול, ובריכוז רב ליקט טיפה אחר טיפה מהשכבה הדקה של השמן שצף על מי הוורדים בצנצנת הגדולה. במיומנות רבת שנים הוא העביר את השמן לבקבוק זכוכית קטן, חתם אותו בפקק שעם עטוף בניילון והטמינו בקופסת קרטון קשיחה, אותה ישים למשמרת במחסן ביתו.

אגלי הזיעה על מצחו של שֶקיפ העידו על המאמץ הכרוך במיצוי שמן ורדים בשיטה מסורתית: שעות קטיף רבות ומתישות ותהליך ארוך המתרחש

כדי למנוע את התחממות הוורדים עד לזיקוקם, כך שלא יתנדף מהם השמן היקר, מקפידים במפעלים התורכיים להניפם באוויר ולאווררם בעזרת קילשון מדי חצי שעה. במפעל הצרפתי בּיוֹלַנדֶס שליד איספרטה מונעים את התחממות הפרחים באמצעות התזת מים. את שאר שיטות העבודה סירבו הצרפתים לחשוף לעין המצלמה

במזקקות נחושת מוזרות למראה, הניצבות על כירות בוץ שמוסקות בעצים ומלבות עוד יותר את חום היום.
לא פחות מ־170 פרחי ורדים ממין דמשקאי
(Rosa damascena) דרושים לזיקוקה של טיפת שמן אחת, וכדי להכין קילוגרם שמן ורדים צריך ארבעה טון וחצי (!) של עלי כותרת: כמיליון ו־200 אלף פרחים, שנקטפו ביד וזוקקו בתוך יממה מאז הקטיף. לא פלא, אם כך, שמחיר שמן הוורדים יסולא בפז, ומגיע ל־4,000 דולר לקילוגרם ואף יותר.
בעונה שתימשך חודשיים, בעבודה רצופה כמעט ללא מנוחה, ייצר שקיפ בסך הכל כחצי קילוגרם שמן ורדים, אותו ימכור למתווך תורכי, שיעבירו לסוחר מערב הסעודית, שם הוא ישמש לבישום ולטיהור בתי מידות ומסגדים מפוארים.

בינתיים, מהחצרות השכנות עולים קולות של חטיבת עצים וקריאות עידוד של הנושאים את שקי הפרחים ואת כלי הזיקוק הכבדים. ריח מבושם של ורדים שולט בכל. במהלך שעות הזיקוק הממושכות יבקרו החקלאים זה בחצרו של זה, ידברו על יבול השנה, על מחירי השנה שעברה וגם על החתונה הקרובה, המרגשת את קהילת הכפר הקטן איליאסקויו
(Ilyasköyu), שבתי האבן והעץ שלו משתפלים במתינות על אחד מהרכסים של הרי הטאורוס (Taurus) לעבר אגם בורדור (Burdur). סביבו, ברום של 800־900 מטר מעל פני הים, זרועים כפרים נוספים השייכים למחוז איספרטה (Isparta) – מרכז גידול הוורדים של תורכיה, שהוא הראשון בעולם בהיקפי ייצור שמן הוורדים.

בושם האלים נגד התקרחות
שמן הוורד – שהיוונים והרומאים כינו "בושם האלים", מתוך אמונה שניתן לאדם קודם כל לשם עבודתם – היה פופולרי מאז ימי קדם בכל שכבות החברה. עד היום כמעט אין בושם מהבשמים היוקרתיים בשוק התמרוקים שלא מכיל כמות כלשהי של שמן ורדים, המשביח את ריח הבושם. ממי הוורדים, תוצר הלוואי של זיקוק הפרח, הפיקו ורדינון, מהתמרוקים הנפוצים

שקיפ האם ממלא בוורדים את המזקקה הביתית שלו בכפר איליאסקויו

בימי קדם, שאף נמצא בבית המקדש .

הכנת שמן ורדים ומי ורדים היתה נפוצה במזרח הקדום בשל הצורך היומיומי במי בושם מרעננים ומשיבי נפש באזורים חמים, לשימוש ישיר על הגוף או בחללי בתים פרטיים ובמקומות ציבור. לבד מהעלמת ריחות רעים, ובמיוחד ריח קורבנות שהועלו תדיר בפולחנים שונים, שימש הוורד אמצעי להרחקת עין הרע ונחשב גם מזור למגוון תחלואים, מבעיות קיבה ומעיים, דרך כאבי ראש, חניכיים ואוזניים, ועד הפרעות שינה והתקרחות.

השיטה הקדומה ביותר למיצוי שמן ורדים היתה השריית הפרחים בכלי מים חשוף לשמש. בחום היום השתחרר השמן מהתאים שבעלי הכותרת וצף על פני המים. בעזרת צמר גפן היו אוספים את טיפות השמן וסוחטים אותן לכלי סגור. דרך אחרת למיצוי השמן היתה השריית פרחי הוורד בשמן שומשום מחומם. בספרות התלמודית מתוארת שיטה להפקה של משחת ורדים: לאחר שקטפו את עלי הכותרת בחום היום, כשהם ריחניים ביותר, היו מפזרים אותם על שומן בהמה, שהיה סופח את ריח הוורדים. במשחה שהתקבלה השתמשו לסלסול שערן של נשים, על פי צו האופנה האחרון ברומא.

במאה העשירית התחילו הערבים בספרד להשתמש במזקקות שמן הוורדים הראשונות – כלי נחושת שבהם בושלו הפרחים עם מים. מאז הלכו והשתכללו שיטות הזיקוק, ובמפעלים מודרניים בתורכיה משתמשים כיום במזקקות ענק, הבולעות לקרבן חצי טון פרחים וטון וחצי מים, ופועלות 24 שעות ביממה בכוח קיטור ובאמצעות טכניקות קירור מתקדמות.

שנים רבות אני באה ויוצאת בתורכיה, ולא פעם עצרתי באיספרטה לקנות ממוצרי הוורדים ולשאול על מזקקי שמן ורדים בשיטה מסורתית, שעליהם למדתי מתמונות מטושטשות בספר על בשמים שיצא לאור בשנות החמישים. כל מי ששאלתי השיב בביטחון כי התעשייה הביתית המסורתית עברה זה כבר מן העולם, אבל סירבתי לקבל את התשובה. מתוך אמונה בכוח השתמרותן וחיותן של המסורות הכפריות בתורכיה, יצאתי לחפש אנשים שמזקקים שמן ורדים בצורה מסורתית, אך הדרך עד למפגש עם שקיפ האם ומשפחתו לא היתה קצרה.

[banner]

קילוגרם פרחים בחצי דולר
את מסע החיפושים התחלתי במשרדו של מהמט אורונץ', מנהל מחלקת התרבות, החינוך וההסברה בעיריית איספרטה. במחוז איספרטה מגדלים ורדים מאז המאה ה־19, כאשר פליטים מהעיירה קיזנליק (Kizanlik) בבולגריה, מרכז תעשיית הוורדים העולמי כבר מהמאה ה־17, נמלטו לאנטוליה (Anatolia) לאחר מפלת העות'מאנים לרוסים. באמתחתם הם נשאו ייחורי ורדים מזן הנושא את שם העיירה "קיזנליק", ממין הוורד הדמשקאי.

הסולטן העות'מאני עבד אל־חמיד עודד את התעשייה, ושטחים נרחבים

העברת השמן המזוקק לאחסון. לא פחות מ-170 פרחי ורדים ממין דמשקאי דרושים לזיקוק של טיפת שמן אחת, וכדי להכין קילוגרם שמן ורדים צריך ארבעה טון וחצי של עלי כותרת: כמיליון ו-200 אלף פרחים, שנקטפו מיד וזוקקו בתוך יממה מאז הקטיף

ניטעו באזורים הפנימיים של הרי הטאורוס המערביים, במחוזות איספרטה ובורדור של היום, בגבהים שבין 850 ל־1,000 מטר מעל פני הים. תנאי האקלים, קיץ חם וחורף קר וגשום, בתוספת אדמות סחף קלות ומאוּוררות, התאימו לגידול החדש, שהפך עם השנים לאחד מענפי היצוא החשובים של תורכיה. מאז שנות החמישים של המאה הקודמת נחשבת תורכיה ליצואנית שמן הוורדים הגדולה בעולם, בשווקה כארבעה טון שמן בממוצע בשנה, שהם כ־60 אחוז מהשוק העולמי.

כ־10,000 חקלאים מעבדים במחוזות איספרטה ובורדור קרוב
ל־2,500 דונם של ורדים, בין שניים לשלושה דונם למשפחה בממוצע. "לא, לא", ביטל אורונץ' בראשו ובידיו את שאלתי על זיקוק בשיטות המסורתיות. "כל התוצרת מועברת למפעלים המודרניים, שנבנו כאן מ־1954 – קואופרטיב תורכי גדול בשם גולבירליק
(Gülbirlik) ושלושה מפעלים בבעלות צרפתית".

הקואופרטיב, הכלאה תורכית ייחודית בין הנהלה ממשלתית ובעלות החקלאים, הוא הגורם הכלכלי הקובע בענף הוורדים בעולם כולו, ומוּזאפֵר טוּלֶמֶן, מנהל קואופרטיב גולבירליק, הוא האישיות החשובה באיזור. בקואופרטיב שעליו הוא חולש היו מאוגדים בשנה שעברה כ־7,500 חקלאים, ורוב התוצרת שלהם מועברת לגראס
(Grasse) בפרובאנס שבצרפת, מרכז תעשיית הבשמים העולמי (ראו "מסע אחר" 39). השנה יהיה מחיר הקנייה של קילוגרם פרחים מהחקלאים כ־300 אלף לירות תורכיות, קצת פחות מחצי דולר. אז, במשרד הנוח של טולמן, עוד לא ידעתי כמה עבודה כרוכה בקטיף של קילוגרם פרחי ורד.

הקואופרטיב יתחיל לייצר בימים הקרובים, ובינתיים שמנו פעמינו לכפר סניר (Senir), כ־35 קילומטר ממערב לאיספרטה, שם יוכל ידידי, הצלם התורכי טימורטש אונן, לתעד במצלמתו את פריחת שיחי הוורד. הדרך לסניר צופה אל אגם בורדור, עין תכולה בגובה 845 מטר מעל פני הים. לא רחוק מהגדה בלטו שורות שורות של שיחי ורדים, שנקטעו בגדרות של עצי צפצפה. ככל שהתקרבנו לכפר הבחנו ביותר כתמים ורודים על השיחים. הקיזנליק פורח, באנו בזמן הנכון.

בבית הקפה של סניר האווירה רגועה. על קירותיו תלויות הנחיות למגדלי הוורדים על ריסוסים מומלצים, ובצידן כרזות עם צילומי פרים כבירים לבקר – ענף תעסוקה חשוב נוסף של תושבי האיזור. כניסתנו עוררה את יושביו הרדומים של בית הקפה, וראשיהם של השקועים במשחק הרמי־קוב הורמו בתהייה. טימורטש שוחח במצלמתו עם הגברים עבותי השפמים, ואז הביא את הבשורה: "אומרים שיש ייצור בשיטה מסורתית לא רחוק מכאן, באחד הכפרים".

ורד האהבה, ורד היקום
השמש כמעט שקעה כשנכנסנו לכפר איליאסקויו. אנשיו החלו חוזרים מעבודת יומם בשדות, מי ברגל, מי על חמור ומי בטרקטור מקרטע. הראשונה שקיבלה את פנינו היתה זקנה חביבה בשם אוויליה דוּרַק. לאחר

קטיף באיליאסקויו. הקטיף חייב להתחיל מוקדם, בעוד טל הבוקר על הפרחים, ולהסתיים בטרם תהיה השמש במלוא חומה. מדי בוקר קוטפים את כל היבול הפורח ומשאירים את הניצנים לימים הבאים

שכיבדה אותנו בחלב חם וממותק, כמנהג התורכמנים, הובילה אותנו לחצר שכניה, משפחת הַאם, ביום שבו התחילו לזקק את ורדיהם. שקיפ ועאישה האם עבדו עדיין בחצר, מרוקנים מזקקות נחושת – בדיוק כמו בתמונה הישנה שזכרתי. הם הזמינו אותנו להצטרף אליהם לקטיף למחרת, ואנו הזמנו אותם להיות גיבורי הסיפור.

השכם בבוקר אנחנו מתייצבים בחצר. הקטיף חייב להתחיל מוקדם, בעוד טל הבוקר על הפרחים, ולהסתיים בטרם תהיה השמש במלוא חומה – אחרת יתנדף השמן. נסיעה קצרה בארגז האחורי של הטרקטור הקטן ואנו בשדה. שקיפ ועאישה קושרים סביב מותניהם סינורי שק גדולים ומתחילים לקטוף בידיהם את הפרחים הוורודים. מקרוב נראה הפרח הקטן כפונפון צנוע, אך הניחוח שעולה ממנו חזק ומשכר מאין כמוהו, וככל שמתחמם האוויר מתפשט וגואה ריחו בשדה.

מדי בוקר קוטפים את כל היבול הפורח ומשאירים את הניצנים לימים הבאים. שקיפ ועאישה עובדים במרץ, לא מחסירים ולו פרח אחד. כשהסינור מתמלא, מרוקנים את תוכנו לשקים, אך מקפידים לא לדחוס יתר על מידה כדי שהפרחים לא יתחממו. טימורטש מצלם ואני מתנדבת לעזור. אני מורגלת בעבודה חקלאית, אבל הקצב כאן מהיר והשיחים דוקרים ושורטים כל חלקת בשר חשופה. לאחר ארבע שעות מסתיים קטיף שלושת הדונמים, ואנו, על שקי הוורדים, גבוה בארגז הטרקטור, בדרכנו חזרה לכפר.

למשפחת האם חמישה ילדים – שני הבנים בצבא ושלוש הבנות נשואות, אחת מהן חיה בכפר. ההורים בחרו להנציח את פרח הוורד בשמותיהן של שתיים מהבנות – גולסווים (ורד האהבה) וגולג'יהן (ורד היקום) – עדות

תושבי הכפר איליאסקויו גאים במוצאם משבטים תורכמניים ממרכז אסיה, ורואים את עצמם כ"יוּרוּק" – נוודים. רובם אמנם חקלאים, אך הם חוגגים את מורשתם מדי שנה במסגרת פסטיבל שבטי יורוק אזורי

להערכתם את הצמח שהיה למטה לחמה של המשפחה. שקיפ יודע שבניו לא יחזרו לכפר לאחר שחרורם מהצבא, אלא יחפשו פרנסה בעיר. אולי בעתיד, כשיזקין ולא יוכל לעבוד, יחזור אחד מהם לכפר עם משפחתו החדשה. בדרכנו חזרה לכפר אנו רואים זוגות ורביעיות של קוטפים. גם כאן בולט חסרונם של ילדים בוגרים.

בכפר איליאסקויו חיים
כ־1,800 איש ואשה. הם גאים במוצאם משבטים תורכמניים ממרכז אסיה, ורואים את עצמם כ"יוּרוּק"
(yürük) – נוודים. רובם אמנם חקלאים, אך יש שעדיין משמרים אורח חיים נוודי, ועוברים עם עדרי הבקר והצאן במרעה שבין המישור ליד האגם לבין ההרים. מדי שנה, בסוף חודש אוגוסט, מתקיים בכפר פסטיבל שבטי "יורוק" אזורי. בתלבושות לאומיות־שבטיות ססגוניות הם רוקדים, שרים ומספרים מאוצר האדט (adet) – סיפורי עם שעברו מדור לדור בעל פה.

משק החלב שהביאו איתם הנוודים השתכלל עם השנים, וכיום מייצרים באיליאסקויו אפילו גלידה הנמכרת במרכז הכפר, לשמחתם של הילדים הנוהרים למקום בסוף יום לימודים. ליד דוכן הגלידה, בניין בן שתי קומות. בעליונה נמצא בית הקפה המקומי, ומתחתיו – מרכז האיסוף של פרחי הוורד. כאן שוקלים ורושמים בכרטיס האישי של כל מגדל את תפוקתו היומית. השקים מועמסים על משאיות העושות את דרכן לבתי החרושת המודרניים. אבל יש כאן גם כ־30 חקלאים, בהם משפחת האם, המתעקשים לזקק את תוצרתם בבית ולשווקה בעצמם.

זיקוק כפול נוסח איליאסקויו
בסככה שבחצר ממתין לנו אביו של שקיפ, חירש וכמעט עיוור לחלוטין, אוחז בשקים במיומנות ושוקלם על מאזני מוט. קטיף היום הסתכם ב־60 קילוגרם פרחים. שקיפ מתחיל להסיק שני תנורים בגזרי עץ אלון ומלבה את האש במפוח עור. כל אחת משתי המזקקות ממולאת ב־20 קילוגרם פרחים וב־16 ליטר של מי מעיין, הממלאים את הבריכה שמאחורי התנורים. שקיפ מרכיב את ראש המזקקה ואוטם את החיבור בינו לבין גוף הכלי בסמרטוט כותנה טבול בבוץ, לבל יתנדף השמן במהלך הזיקוק.

תהליך הזיקוק יחל כשיתחממו המים ועימם הוורדים. האדים ימלאו את ראש המזקקה, יתעבו ויזלגו במורד הצינור הקצר אל צינור נוסף העובר אל

הסן אימרק, ככל הנראה אחרון יצרני המזקקות בתורכיה. עבודה רשלנית תעלה באובדן שמן, ולא פחות יקר ממנו – במוניטין האומן

הבריכה. המעבר בבריכה נועד לקירור הנוזל המכיל שמן מעורב במי ורדים. ביציאת הצינור מהבריכה מוצמדים אליו שני מכלים, ולתוכם זולגת באיטיות התערובת. שקיפ מספר שהבריכה מחליפה שוקת עץ שבתוכה זרמה התערובת מהמזקקה. את השוקת נהגו לצנן באמצעות שלג טרי שהיו עורמים סביבה.
בתום שעה ומחצה מושלם הזיקוק הראשון, ושלושה מכלים של תערובת מי ורדים ושמן עומדים מלאים. שקיפ ועאישה מפרקים את ראש המזקקה הלוהט, ובכוחות משותפים אוחזים בידיות שמשני צידיו של גוף המזקקה. הם מרימים את הכלי הכבד, המלא במים ובפסולת הוורדים שזוקקו, ושופכים את התכולה במרחק מה מהסככה. הוורדים שבושלו איבדו את צבעם הוורוד ונראים כעת שקופים כמעט.

הפסקה. עאישה נושאת מגש ועליו אגוזי מלך, שומשום גרוס מעורב בסוכר, זיתים, ירקות, חלת דבש, לחם וחמאה – הכל פרי המשק, מעשה ידיהם. שקיפ מאיץ בכולם להתחיל בזיקוק השני, שבסופו יופרד השמן ממי הוורדים. אל המזקקות מכניסים את תכולת שני המכלים מהזיקוק הראשון, וכעבור כשעה אפשר להבחין בשכבה דקה של שמן, הצף מעל למי הוורדים במכלים שבקצה יציאת הצינור מהבריכה. התכולה מועברת לצנצנת זכוכית, ומחר ידלה ממנה שקיפ את השמן באמצעות מזרק גדול.

להערכתו, הוא יצליח להפיק מחר 15 עד 20 גרם שמן, ואם שלושת הדונמים שלו יפרחו במלואם, יוכל לזקק השנה בסך הכל כחצי קילוגרם שמן. במפעלים המודרניים התהליך מהיר לאין שיעור ומשתמשים בכמות רבה יותר של פרחים, אבל שקיפ אינו משווק לקואופרטיב אפילו חלק מהיבול. זה לא משתלם: העבודה המושקעת בקטיף, בין אם לזיקוק ביתי או למפעלים, זהה. אך תמורת שמן מזוקק ירוויח שקיפ 500 דולר יותר מאשר תמורת מכירת הפרחים למפעלים. סכום לא מבוטל בכלכלתו של חקלאי תורכי.

רווקים בטלנים ונשים חרוצות
בסופו של היום אני מחליטה להישאר בכפר. שקיפ ועאישה מפנים את חדר השינה שלהם ועוברים ללון בחדר ההתכנסות המרכזי של הבית. על הרצפה

ריקון מזקקה לאחר זיקוק ראשון במפעל ליד איספרטה שעובד בשיטות מסורתיות. הסעודים, שקנו את המפעל, הכניסו רק שינוי אחד: החימום נעשה באמצעות גז במקום גזרי עץ

פורשים מזרני שינה עבים ודחוסים בכותנה וכרית גדולה, מעשה ידיה של עאישה. המצעים הם חלק מהנדוניה שמביאה איתה אשה תורכית לנישואיה בתוך "תיבת התקווה", תיבת עץ מעוטרת ובה פריטים חיוניים למשק הבית החדש.

אנחנו קמים בארבע בבוקר, מהחלון ניבט מראה קסום של אגם בורדור לאור הירח והכוכבים. שקיפ יוצא לחצר לחלוב את שמונה הפרות שלו במכונה קטנה המתחברת למכל על גלגלים. את מרבית החלב יעביר לקואופרטיב החקלאי ומעט יפקיד בידיה של עאישה, שתכין ממנו חמאה, גבינות, יוגורט ואיירן – משקה יוגורט מדולל, טעים ומרווה.

התנור בחדר ההתכנסות מוסק בעצים, ועאישה פורשת על הרצפה המכוסה בשטיחים צבעוניים שטיח נוסף, רבוע, שישמש כשולחן. במרכזו יונח טס הנחושת ועליו ארוחת הבוקר: דבש, פרג בשמן ובסוכר, גבינה מלוחה וירקות. ממזווה מאולתר מוציאה עאישה פיתות עגולות גדולות המוכנות חודש מראש. כדי שישתמרו לאורך זמן מייבשים את הפיתות, והן זוכות לחיים חדשים, על פי צורך, לאחר שהורטבו במעט מים. תה חזק נמזג שוב ושוב לכוסות הזכוכית הקטנות ומומתק בקוביות סוכר, וקדימה – לעבודה.

סדר היום חוזר על עצמו במהלך השבוע. מדי יום הולכת וגדלה כמות הוורדים שנפתחו וכעת הם מוכנים לקטיף, ובבקבוק של שקיפ הולך ומצטבר עוד שמן יקר. החקלאים שמזקקים בבית רתוקים משך רוב שעות

תחנה לאיסוף ורדים בכפר סניר. כ-10,000 חקלאים במחוזות איספרטה ובורדור מעבדים קרוב ל-2,500 דונם של ורדים, בין שניים לשלושה דונם למשפחה בממוצע

היום לחצרותיהם, בעוד שאלה ששיווקו פרחים למפעלים מתפנים לעבודות אחרות או לישיבה בבית הקפה המרכזי.
בסוף השבוע, בגמר הזיקוק, לובש שקיפ האם את בגדיו הטובים, חובש את הברט ומזמין אותי להצטרף אליו לטיול בכפר. אנחנו מטפסים במעלה ההר לתצפית ויורדים אל הנביעות, מעיינות שכבה שופעים המשמשים את הכפר לשתייה ולהשקיה. ליד המים, בחורשת הצפצפות, נראות קבוצות של גברים צעירים – "רווקים בטלנים", פסק שקיפ – נשים כובסות וזוגות במפגש רומנטי של אחיזת ידיים בהיחבא.

בירידה אנו עוצרים ליד דלת העץ הגדולה של מצבעת הצמר של הכפר. בסירי נחושת גדולים בעבעו נוזלים צבעוניים, ונשים עבות בשר דחסו במרץ חוטי צמר טווי ביד וערבבו אותם עם הצבעים בעזרת מקלות עץ ענקיים. אמנם כבר לא משתמשים כאן בצבעים טבעיים, אלא באבקות צבע סינתטיות, אך דגמי האריגה של נשות איליאסקויו עומדים איתן בפני כוחות השינוי. בכל חדר התכנסות בבתי התושבים עומד נול גדול, שעליו הן יארגו, בעיקר בחורף, שטיחי ג'יג'ים – סוג של קילים ארוגים שתי וערב, עם דגמים גיאומטריים ססגוניים. אין הרבה קונים כיום לשטיחים הגדולים, ולכן פתחו הנשים קו ייצור חדש של תיקי ג'יג'ים קטנים, החביבים מאוד על תורכים ועל תיירים כאחד באזורי התיירות של קפדוקיה (Cappadocia) ואנטליה
(Antalya).

אחרון יצרני האימביק
באחד הבקרים פטר אותי שקיפ מעבודה ושלח אותי לעיירה בורדור לחפש את יצרני המזקקות (אימביק) והצפחות המיוחדות (קומקומה) שבתוכן משווק שמן הוורדים. הדולמוש של הכפר, אותו רכב מסחרי להסעת נוסעים בין הכפרים או בינם לערים, היה מלא עד אפס מקום בנערות ובנערים צעירים, בדרכם לעבודה במפעל הטקסטיל החדש שנפתח בבורדור – שישה דולרים ליום עבודה של שמונה שעות עם הפסקה של חצי שעה. השריטות על זרועותי, אות הכבוד של מסדר קוטפי הוורדים, התקבלו בקריאות התפעלות. האווירה היתה משוחררת, נערות ונערים יחד, הרחק מעיניהם הקפדניות של הוריהם.

בבורדור, עיר שדה בת כ־20 אלף תושבים, עובדים חרשי ברזל, רצענים, נגרים ובעלי מלאכה אחרים המספקים את צורכיהם של חקלאי הסביבה.

יושבי בית הקפה בסניר. על הקירות תלויות הנחיות למגדלי הוורדים על ריסוסים מומלצים, ובצידן כרזות ע צילומי פרים כבירים לבקר – ענף תעסוקה חשוב נוסף של תושבי האיזור

אני מחפשת יצרני אימביק ומתפתלת על פי ההנחיות בין הסמטאות. בתי המלאכה קטנים וחשוכים, בחזיתם מוצגים לראווה מעדרים (שעל כל אחד מהם טבוע תו היוצר שעשה אותו), מגלים ופרסות.
דרך חלון פתוח של סדנה קטנה אני רואה בעל מלאכה יושב על שולחן גבוה, מכה בפטיש עץ סביב גליל נחושת גדול. סביבו ראשי אימביק וגופי מזקקות מפורקים. זהו הסן אימְרַק, וככל הידוע לו הוא אחרון יצרני האימביק בתורכיה. איתו עובדים שני שוליות, שעסוקים כעת בריתוך קפדני של ה"תפרים" בחלקי הכלי השונים. איטום רשלני יעלה באובדן שמן, ולא פחות יקר ממנו – במוניטין האומן. המלאי בסדנה לא קטן ואני תוהה אם הזיקוק המסורתי חוזר לאופנה. "אינשאללה", אומר אימרק, "אבל האמת היא שהכל הזמנה לערב הסעודית".

כבר יותר מ־200 שנה ששמן הוורדים המיוצר כאן משווק בקומקומה – צפחת נחושת, שפייתה נחתמת בשעווה. בכלי יכול להישמר השמן חמש שנים, אחר כך יירד טיבו. קואופרטיב גולבירליק מקפיד עדיין על השימוש בקומקומה, ובהנחיית עובדיו הגעתי לחרש המתכת מוּהיתין בוֹסוּן. לבוסון יש בלעדיות על ייצור הקומקומה, ולא מתוך בחירה; פשוט לא נותרו אומנים שיודעים את המלאכה. הקואופרטיב קנה ממנו באחרונה 300 יחידות, וקרוב לוודאי שזה יהיה כל מחזור המכירות שלו השנה.

אני מנצלת את יום החופשה ונוסעת שוב לסניר, לביקור בקואופרטיב. מנהל המשמרת התפנה אלי בשמחה מפיקוח על העובדים וסייר איתי במפעל. מדי יום מגיעים למפעל כ־15 טון פרחים, המניבים בסופו של היום כמעט ארבעה קילוגרמים של שמן. מזקקה עובדת מכילה חצי טון פרחים וטון וחצי מים. במשך כל שעות היממה, כשהם עובדים בשלוש משמרות, ממלאים הפועלים את מכלי המזקקות הגדולים בפרחים טריים.

שמן הוורדים היוצא בזיקוק הראשון הוא ירקרק, ונחשב לאיכותי ביותר. בשל כמותו הקטנה לא אוספים אותו למכירה אלא מוסיפים ממנו לתזקיק השני להעשרה, אז מתקבל שמן בעל גוון צהוב, שצף בשכבה דקה מעל למים. הפועל הממונה פותח ברז קטן שצינורו מגיע עד לשכבת השמן ומנקז אותו לכלי זכוכית.

במחסן המפעל הולכים ומצטברים פרחים שמגיעים מהכפרים במשאיות. כדי למנוע את התחממות הפרחים עד לזיקוקם, על מנת שלא יתנדף מהם השמן היקר, מקפידים להניפם באוויר ולאווררם בעזרת קלשון מדי חצי שעה. בכל פעם שמונף הקלשון, מטר של פרחים ורודים יורד מהאוויר וריח עז מתפשט בחלל.
בהזדמנות זו אני שואלת על מעורבותם של הסעודים בתחום. מתברר שאחד משרידי הכיבוש העות'מאני בחצי האי ערב הוא תעשיית שמן הוורדים. באיזור הגבוה של טאיף (Taif) שבערב הסעודית, 2,000 מטר מעל פני הים, מגדלים ורד דמשקאי כבר 300 שנה. איכות השמן אמנם ירודה בהשוואה לשמן התורכי, אך כמו שהסעודים מתעקשים על גידול ירקות ופירות, כך הם ממשיכים בגידול הוורד. את השמן הם מזים בטקסי חתונה מעל לראשי החתן והכלה, ומשתמשים בו לפני תפילות ואחריהן וכשנכנסים אורחים הביתה. המחסור בשמן איכותי מושלם בקנייה בתורכיה, ולא לחינם הם בוחרים מגדלים שעדיין משמרים את דרך הייצור המסורתית, ואף מוכנים לשלם בתמורה כסף רב.

בחזרה לירושלים
לא קל היה להיפרד ממשפחת הַאם ומתושבי הכפר איליאסקויו. בפתיחותם לארח ולשתף עוברת אורח זרה בחייהם נוצרה בינינו קרבה כמו משפחתית, ובחזרתי לישראל נדמיתי להם כ"גוּרְבֵּט" – כינוי לבן משפחה היוצא לעבודה באחת מארצות המערב. כמותו עוד אשוב.

בגעגועי, הלכתי לחפש את הקיזנליק בגן הוורדים על שם וואהל שבירושלים. האגרונומית דלית קסלסי התלהבה מהאפשרות שוורד הבשמים של כל הזמנים גדל בירושלים, אלא שכל שהיו לי הן תמונות ואף לא פרח אחד אמיתי, ולה היו רק כמה שיחים מוריקים, נושאי פירות, שהיתה מוכנה להישבע שפרחו בריח נפלא. לאחר עבודת מחקר נמרצת ודקדקנית, זיהתה קסלסי את ורד הקיזנליק עם מין הטרינגינטיפטלה
(Rosa damascena tringintipetala).

מתברר שלשיחי הוורד שבגן וואהל ייחוס רב שנים,

חנות למוצרי ורדים של הקואופרטיב גולבירליק באיספרטה. כאן אפשר למצוא שמן ורדים, בשמים ותמרוקים, מי ורדים וריבות. אפילו בנוזלים לשטיפת כלים ולשטיפת רצפות שנמכרים כאן יש תמצית ורדים

בהמשיכם מסורת בת יותר מאלפיים שנה של גידול ורדים לבושם בארץ ישראל, ובפרט בירושלים. על הגידול האחרון שלהם בשלהי המאה ה־19, בעמק רפאים שבדרום מערב ירושלים, כתב הצרפתי לואי דופואי בספרו "המקומות הקדושים": "עמק הוורדים, ובו מספר רב של שיחי ורדים הגדלים כאילו בר. הכפריים לוקטים את הפרחים ומוכרים אותם בשווקים. באביב מכוסה כל העמק פרחים ורודים והאוויר מלא בריחם. מהם לבנים ומהם אדומים. הפרחים הלבנים פחות ריחניים. מהם מכינים מי ורדים ושמן ורדים… עמק הוורדים שליד בית לחם, אין כמוהו בארץ למראה ולריח". כיום, במקומו של הכפר הערבי מלחה, חולשת מעל לעמק שכונת מנחת החדשה, ואין זכר לשיחי הוורדים שעיטרו את "וואדי אל־וורד", עמק הוורדים.

את הקשר האחרון לתרבות גידול הוורד בארץ אני מוצאת בסופו של דבר בעין יעל, לא רחוק מהעמק. בחווה החקלאית הקדומה, שהיא היום מוזיאון פעיל לשחזור ולשימור של מלאכות ואומנויות קדומות, נותרו בית מעיין, בריכות מים ותעלות שנבנו בתקופה העות'מאנית להשקיית מדרגות ההר והעמק. בפעילויות המוזיאון שמחתי לגלות סדנה לייצור שמנים מבושמים.
את האימביק הקטן שקניתי אצל אחרון יצרניו בתורכיה הבאתי למוזיאון. קסלסי נענתה לבקשתי ושלחה ייחורים מהוורד שבגן וואהל להשרשה במשתלה בגבעת המורה, וביוני 2000 ניטעו בעין יעל שתילי ורד הקיזנליק. מי יודע, אולי בעוד כמה שנים ייצבע העמק שוב בפרחים וריח זיקוק השמן ימלא את האוויר, ושבה עטרה ליושנה.

הכתבה מוקדשת לשקיפ האם (Sekip Ham) ולמשפחתו ולתושבי הכפרים סניר ואיליאסקויו. תודה לדלית קסלסי מגן הוורדים על שם וואהל ולמוזיאון פעיל עין יעל.

כדור פורח בקפדוקיה

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    תגובות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר.