תפריט עמוד

שודדי ים בים התיכון: לו הייתי פיראט

שודדי ים בים התיכון: לו הייתי פיראט

כשחושבים על שודדי ים, לא חושבים על הים התיכון. אבל מתברר שעד המאה ה־18 פרחו ברחבי הים התיכון כנופיות של שודדים, עד שמעצמות אירופה החליטו לשים להן קץ. סיפורם של שודדי הים שהתאהבו דווקא בחיפה

"הספינה הלכה והתקרבה במהירות אל האי. הרוח נפחה במפרשיה שהיו מתוחים על שלושת תרניה וכעבור חצי שעה הגיעה אל מול אותו פתח בשונית האלמוגים, שדרכו יוצאים היינו למסעינו בים הפתוח. אך לשווא בלשנו במשקפת את כל תרניה. היא לא הניפה שום דגל. לא ידענו אם לשמוח או להתעצב על כך ועוד אנו עומדים חוככים בדעתנו נשמע רעם אדיר ותימרת עשן פרצה מעל סיפונה. זו היתה יריית תותח, והכדור שנורה שרק באוויר מעל ראשינו ונחת בנפץ גדול ביער שלמרגלות ההר הגבוה. באותו רגע בדיוק התנשא אל מרומי התורן הראשי דגל גדול שהלך ונפרש ברוח. זה היה דגל שחור ועליו דמות גולגולת אדם דבוקה אל שתי עצמות צלובות. דמנו קפא בעורקינו. רגע ארוך לא יכולנו להוציא מלה מפינו. פיטרקין היה הראשון שפתח את פיו.
"'שודד ים', אמר בקול חנוק מאימה".

עלילת הספר "אי האלמוגים" מאת רוברט מ. בלנטין, שממנו לקוח הקטע שמימין, עוסקת בשלושה נערים שניצלו מספינה טובעת והגיעו לאי מסתורי. בין הרפתקאותיהם גם היתקלות בשודדי ים. העלילה אמנם מתרחשת הרחק מהים התיכון, אבל בשינויים קלים אפשר לדמיין את המתרחש בפסקה זו כמראה שגרתי למדי באזור הכרמל ומפרץ חיפה, ממש כאן אצלנו.

הדגל של "קפטן ג'ק", הוא ג'ק רקהאם, אחד הפיראטים המפורסמים בעולם האנגלו-אמריקאי שפעל במאה ה-18
צילום: באדיבות המוזיאון הימי הלאומי, חיפה

זה אפילו היה עד לא כל כך מזמן – שודדי ים פקדו את אזור מפרץ חיפה עד המאות ה־17 וה־18. אז החל עידן השקיעה של הפיראטיות הים־תיכונית, לאחר שמעצמות אירופה החליטו לשים לה קץ. אף שפה ושם עוד נמצא שליט כלשהו שיכול היה לנצל לטובתו את הפיראטים, מספרם של אלה ירד והלך במהירות.
הרומן של הפיראטים עם הים התיכון החל כבר בתקופות קדומות. התיעוד הקדום ביותר לפיראטיות הוא "מגילת ון־אמון", מהמחצית הראשונה של המאה ה־11 לפני הספירה. ון־אמון, שהיה כוהן מצרי מכרנך (Karnak), נשלח לגְבַל שבפניקיה (בחופו הצפון־מזרחי של הים התיכון) לקנות עצים. בדרכו נקלע לנמל דור שבארץ ישראל, ושם נשדד. בתגובה שדד בעצמו כסף מהנמל, בטענה שזהו עירבון להשבת הגזלה. ון־אמון יצא בחזרה לגבל, אך ספינות מדור רדפו אחריו. הוא ניצל בזכות סערה ונמלט לקפריסין.

יותר מאלף ספינות
במאה הראשונה לפני הספירה איימו שודדי ים על דרכי הסחר של רומי. מטרתם העיקרית היו ספינות הדגן שהפליגו על פי עונות השנה ממצרים לרומא, ובדרכן עברו בחופי הלבנט. אספקה של דגן היתה חיונית לתעשיית הלחם ברומא, שכן עליה התבססה יציבותו המפוקפקת של השלטון הרומי. אי לכך האיום היה מיידי ומוחשי.
הפיראטים היו גם הספקים העיקריים של עבדים באותה התקופה. מקור עוצמתם היה טמון בעזרה שהושיטו בחפץ לב לאויבי רומא, בהם מלכי אסיה ורומאים מורדים. בתמורה קיבלו מהם אוניות ושליטה על חלקי ארץ נרחבים.
ההיסטוריון היווני פלוטארכוס, שחי במאה הראשונה לפני הספירה, סיפר כי לרשות שודדי

דגם של "איילת הזהב" – אוניית הגליאון של סר פרנסיס דרייק, המאה ה-16, אנגליה. אוניית מלחמה שנשאה עד 18 תותחים. מידות האונייה המקורית: אורך – 24 מטר, רוחב – שישה מטרים, גובה מירבי – 22 מטר
צילום: באדיבות המוזיאון הימי הלאומי, חיפה

הים שנגדם יצאו הרומאים למלחמה עמדו יותר מאלף אוניות. טִיגְרַנס, מלך ארמניה, נתן להם חלק גדול מחופי קיליקיה. מלכים אחרים העניקו להם מחסני נשק, מבצרים ונמלים רבים לאורך חופיו המזרחיים של הים התיכון. על פי עדותו של סטראבו, גיאוגרף־היסטוריון יווני מהמאה הראשונה לפני הספירה, גם יפו היתה לנמל של שודדי ים – יהודים – שארבו גם הם ככל הנראה לספינות הדגן הרומיות. גם במדרש (ויקרא רבה) מופיע אזכור לפיראטיות בים התיכון, ולפיו זו היא אחת הסכנות החמורות האורבות ליהודי הנוסע בים.
הקיסרות הרומית הצליחה רק בקושי לחסל את האיום הפיראטי על כלכלתה וביטחונה, ונעזרה לשם כך בגאונותו של המצביא הידוע פומפיוס. בשנת 67 לפני הספירה, בתוך ארבעים יום בלבד – אף שהוקצבו לו שלוש שנים – עלה בידו לטהר כמעט כליל את מערב הים התיכון מנוכחות השודדים. כמאה שנים מאוחר יותר נזקקו הרומאים לאספסיאנוס כדי שידביר את השודדים מיפו, כפי שציין יוסף בן מתתיהו בספריו.
ואולם הפיראטיות לא פסה לגמרי מהאזור. התפוררות האימפריה הרומית במאה החמישית יצרה תנאים לחידוש הפיראטיות בים התיכון, עד כדי כך שהאימפריה הרומית המזרחית (ביזנטיון) נאלצה לשלוח צי קיסרי לפרובינקיות שלה כדי להילחם בתופעה. לאחר היחלשות האימפריה הביזנטית במאה התשיעית כבשו פיראטים מוסלמים את קפריסין, כרתים וסיציליה וגם חלקים מדרום איטליה. בסוף המאה ה־11 החלו מסעות הצלב, והם נערכו גם בים, שם לבש המאבק בין הסהר לצלב צורה של מלחמה דתית־ימית.
במאה ה־15 נולד סוג חדש של שודדים שפעלו בים התיכון. לאחר שכוחות פרדיננד ואיזבלה גירשו את  המאורים מספרד, ברחו חיילים מוסלמים רבים לאפריקה הצפונית. רובם היו בני תרבות גבוהה, מורגלים בחיי עושר ומנוסים בלחימה. והם שנאו את העבדות.
זה היה הגרעין של שודדי הים החדשים. החוף ממצרים ועד גיברלטר היה כולו לבסיס מלחמתי פעיל ביותר, וממנו יצאו מבצעי שוד מאורגנים לחופי ספרד ואיטליה הנוצריות. עתודה מרכזית לבסיסים האלה היו שבטי הברברים מצפון אפריקה. בשל עובדה זו נודעו רוב שודדי הים בתקופה ההיא בכינוי "ברברסקים".

הקורסרים – שודדי ים ברישיון
שודדי הים, בניגוד לדימוי הרומנטי שלהם כנוכלים הרפתקנים שהטמינו אוצרות במקומות מסתור רבים, דווקא נטו לחפש פטרונים. בסיס ביבשה היה יכול לשמש להם נמל מקלט, לטעת בהם תחושה כלשהי של ביתיות, וחשוב יותר — לספק להם הגנה חוקית מפני מדינות שהכריזו עליהם כעל "מבוקשים".
וכך בצד שודדי הים שבזזו וחמסו ספינות סוחר לשם ההתעשרות גרידא פעלה מהמאה ה־15 גם קבוצה אחרת, לא קטנה, של שודדי ים מורשים ("קורסרים", כפי שכונו בים התיכון, או "פרייבטירים", כפי שכונו עמיתיהם דוברי האנגלית מאתיים שנה אחר כך). אלה היו שודדי ים ברישיון — כאלה שהשכירו את שירותיהם ומומחיותם לשליטים מקומיים ולראשי מדינות.
מעצמות ימיות מסוימות, בעיקר במאה ה־16, השתמשו בקורסרים כדי להסב נזק למדינות שהתחרו בהן על השליטה ועל הסחר בימים. לכל שודד כזה ניתן כתב הרשאה מיוחד שמינה אותו לשליח מטעם המדינה או מטעם השליט שהיה חתום על המסמך. לכן אך טבעי היה ששודדי הים השתדלו באותם הימים לחפש להם פטרונים פוליטיים כדי לקבל מעמד של קורסרים (שהיה שווה לזה של אנשי צבא והגן עליהם מפני הוצאה להורג). הם נהגו להציע את שירותיהם למדינות ים־תיכוניות רבות. הנציבים והעוצרים התורכים של תוניסיה, אלג'יר וטריפולי הזדרזו להעניק לפיראטים רבים כתבי הרשאה בתמורה להבטחה מצדם כי ימסרו להם אחוז כלשהו מהשלל.
גם הסולטן התורכי בכבודו ובעצמו קיבל לשירותו את גדולי השודדים הברברסקים. אלה היו כה נועזים, עד שבתקופה כלשהי אף הוחלט למנותם לאדמירלים ולהפקיד בידיהם את הצי העות'מאני. הציים שבראשם עמדו המצביאים האלה שיתקו במשך שנים רבות את כל ציי המעצמות האירופיות הנוצריות.

"מלטה הקטנה" בנמל חיפה
כשיצאו הממלוכים מהארץ, בתחילת המאה  ה־16, הם הותירו אחריהם ערי חוף חרבות. באזור מפרץ חיפה היו אז שני יישובים בלבד – עכו וחיפה. עכו, שאוכלוסייתה מנתה לא יותר ממאתיים משפחות, היתה ה"כרך" של סביבת הכרמל. חלקים גדולים מהעיר ניזוקו במלחמות פנימיות ונותרו הרוסים למחצה, משום שלא היה כסף לשקמם. כדי לשמור על האינטרסים האירופיים המועטים שהיו בעכו ישבו בה סגן קונסול צרפתי, נציג ונציאני

החיפאים נהנו מביקורי הפיראטים, שהכניסו עניין בשגרת הכפר. ספינותיהם היו עמוסות ברכוש שדוד ויקר, שלרוב לא נראה כמותו בכפר

וקונסול הולנדי, שייצג גם אומות אחרות באירופה.  
היישוב השני בסביבה היה חיפה. היחס בינה ובין עכו היה הפוך מכפי שהוא כיום: עכו היתה היישוב העירוני הגדול באזור; חיפה היתה לא יותר מכפר נידח, ואף נציג אירופי לא ישב בה. התושבים התפרנסו בדוחק, בעיקר מדיג. בכפר שלטה אז משפחת טרבי הערבית, ואף שהשתדלה לפתח את מחסני הסחורות ששכנו במקום, חיפה לא היתה מקום מפותח למדי. גם מבחינה צבאית לא היתה לה חשיבות יתרה, משום שלא היה בה כל מאחז צבאי עות'מאני, בניגוד לעכו.
מהסיבות האלה בחרו שודדי ים רבים, שבאותה התקופה התרכזו בכרתים, באזור אלבניה של היום ובאי מלטה (מלטה היה אז הבירה של שודדי הים התיכון; השודדים המלטזים היו שודדי ים מסוג אחר — אבירים נוצרים ממסדר יוחנן הקדוש, הידוע גם כמסדר "אבירי מלטה"), להתבסס גם במפרץ חיפה. הם אהבו את החלק הריק הזה של אגן הים התיכון, ומאחר שלרשות המפקד הצבאי של עכו לא עמדו ספינות מלחמה משלו, לא היה בידו לעשות דבר נגדם.
פעמים רבות עגנו שודדי הים בנמל הקטן במפרץ חיפה, בדרך כלל כדי להצטייד במים ובמזון. הם השתדלו שלא ללסטם את היישובים בסביבה, הן משום שהיו דלים מאוד, הן מפני שלא רצו לעורר את איבתם של בני המקום, ששימש להם מקלט.
החיפאים המעטים דווקא נהנו מהביקורים האלה. הגעת הפיראטים הִכניסה עניין בשגרת הכפר. ספינותיהם היו עמוסות ברכוש שדוד ויקר, שלרוב לא נראה כמותו בכפר, רכוש שהיה צורך למוכרו בלא שמישהו ישאל שאלות מיותרות. במשך הזמן היה הנמל הזעיר של חיפה לבסיס פיראטים של ממש. המקום – שרוב תושביו היו נוצרים – הלך והתחבב על שודדי הים המלטזים הנועזים, גם הם נוצרים ברובם; עד כדי כך שהחלו לכנותו "מלטה הקטנה".

עיר שני המגדלים
הנציגים הזרים בעכו לא הוטרדו מפעילות הפיראטים בסביבה. להפך – סגן קונסול אחד בעכו, שייצג גם את הולנד וגם את בריטניה, אף היה הנציג של שודדי הים במגעיהם עם

כלוב תלייה מהמאה ה-18. בכלובים כאלה נהגו לשים את גופותיהם של פיראטים שהוצאו להורג ולהציגם במקומות בולטים – למען יראו

תושבי העיר. כמי שהיה בעל הזיכיון לגביית מסים, היה לנציג האירופאי אינטרס להגדיל את הסחר, שכן ככל שעלה היקף ההכנסות, כך הרוויח יותר מגביית המסים. התורכים דרשו בתוקף שיחדול מכך, אך ללא הועיל. במשך הזמן אף הרחיב סגן הקונסול את המסחר עם שודדי ים איטלקים. זה כבר הגדיש את הסאה מבחינת התורכים, שהחלו בפעולת מנע.
לאחר שהניסיון למנוע מהפיראטים להשתמש במפרץ חיפה כבמקלט לא עלה יפה, החליטו התורכים לבצר את הכפר. על שלטונות המחוז הוטל לבדוק אפשרות של בניית מגדלי הגנה בחיפה ובסביבתה. בתחילה ביקשו השליטים התורכים להקים מחדש מבצר גדול ליד הנמל, אך נוכחו כי חסר להם תקציב. על כן החליטו להסתפק בבניית שני מגדלים משני צדי המפרץ, באותו המקום שהיו בו ביצורים דומים בעבר.
בשנת 1722 הוחל בהקמת המגדלים. בראשית פברואר 1723 עמד כבר המגדל הצפוני על כנו, ושנתיים לאחר מכן נשלמה הקמת המגדל השני, בקצה הדרום־מערבי של המפרץ. בשני המגדלים האלה, שצוידו בתותחים, הוצבו כ־36 אנשי ארטילריה וכמספר הזה חיילי עזר. המגדלים היו לסמלה של חיפה, שכונתה במסמכים רשמיים "עיר שני המגדלים".
באמצע המאה ה־18 קם לאזור מפרץ חיפה פטרון חדש – הבדווי דאהר אל־עומר. הוא השתלט על חיפה, ומכיוון שהיתה בנויה על מישור שלא היה נוח להגנה, הרס את מרביתה ובנה אותה מחדש בין הר הכרמל למפרץ. כך היה דאהר לאבי חיפה המודרנית.
במקור מונה דאהר על ידי התורכים לאחראי על ביטחון האזור, אבל בשל הכוח והאהדה  שצבר מצד התושבים, ראו בו אנשי "השער העליון", חצר הסולטנות בקושטא, משום סיכון. בניסיון להשיג עמדת מיקוח טובה יותר מול התורכים, החל דאהר לשתף פעולה עם שודדי הים המלטזים שבזזו את הספינות המוסלמיות בים התיכון. הוא רכש את שללם, העניק להם מקלט והיה לידידם של רבים ממנהיגיהם. וכך, לפחות עד מותו ב־1775 (הוא חוסל ביוזמת קצין תורכי ממוצא בוסני, שכונה לימים אחמד אל־ג'זאר, "הקצב", רודן עכו) היתה לפיראטים עדנה באזור מפרץ הכרמל.
ואולם העדנה הזאת היתה קצרת ימים. בשנת 1799 כבש נפוליאון בונפרט את מלטה, ובכך חיסל סופית את העוצמה הימית של השודדים המלטזים. כמו כן, מאבקן של מדינות כספרד, איטליה ופורטוגל בפיראטים בסוף המאה ה־18, וכמוהן מלחמות הסחר שניהלו האמריקאים נגד הפיראטים בחופי צפון אפריקה בראשית המאה ה־19, הביאו לדעיכת פעילותם באגן הים התיכון. בשנת 1830 יצאה משלחת צבאית מאוחדת של ארצות הברית, אנגליה וצרפת למגר סופית את מעוזי הקורסרים בצפון אפריקה. לזכר אותם הקרבות נפתח עד היום המנונם של הנחתים האמריקאים בשורה "מהיכלות מונטסומה אל חופי טריפולי".

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 1

    לא מעוניין

שמורות ימיות בישראל

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות