תפריט עמוד

שביל ישראל: עין אולם – התבור – משהד (מסלול 5)

שביל ישראל: עין אולם –  התבור – משהד (מסלול 5)

שמעון לב צועד בשביל ישראל. הוא מטפס להר תבור, מביט אל הנוף הנהדר, פוגש נזיר, רוכבי אופניים ותייר אחד. וכמעט כל הזמן הוא הולך, ומנסה להיזכר איך הולכת שירת דבורה.

היום הראשון: מעין אולם לפסגת התבור
ענן קטן שיושב על פסגת התבור ומנזר שמציץ מבעדו מסמנים לי את כיוון ההליכה שלי. ההר נשקף מעבר לשדות המעובדים של חלוצי ההתיישבות של מסחה, הלוא היא כפר תבור, ושל יישובי הסביבה הצעירים יותר: כפר קיש, גזית ועין דור. ערוצי נחלים ושבילים מבתרים את השדות הירוקים־צהובים המשתפלים לכיוון נחל תבור העמוק. למי שאינו מכיר את האזור, כמוני, תהיה בוודאי תחושה של גילוי חבל ארץ המשלב נוף פראי ונוף חקלאי מעובד.
מעין אולם דרך העפר הרחבה פונה דרומה אל חורבת סירין שבה נמצאים שרידי בית כנסת מימי התלמוד ומסגד עתיק מאבני בזלת ששימש את תושבי הכפר הערבי שהיה במקום עד 1948. בצומת השבילים אני מתלבט ומחליט לפנות דרומה לפי מה שנראה לי כסימון ברור של שביל ישראל. לאחר כקילומטר תחושת אי הנוחות גוברת, ואני מתחיל לחשוד שטעיתי. כשאני רואה את המדרונות התלולים של נחל תבור קרובים מדי ואת קו המתח הגבוה שנמצא ממש מעלי – אני מבין שטעיתי. למוד ניסיון של טעויות ניווט, אני יודע שהדבר הטוב ביותר לעשות במקרים כאלה הוא לעצור, לעיין במפה ולשוב על עקבותי למקום האחרון שזיהיתי בוודאות. אני מרגיש את שרירי הרגליים התפוסים מהטיפוס של אתמול ורוטן בקול. ממילא אין איש בסביבה. ליתר ביטחון אני סופר צעדים. לפני הרבה שנים 54 צעדים כפולים היו מאה מטר. מעניין כמה הם אחרי אמצע החיים. אני חוזר לחורבת סירין, מכין לי תה בצל אלון ובוחן את המפה. אכן, יש בעיה עם הסימון בצומת השבילים: נראה שהסימון המיועד לבאים מהכיוון הנגדי עלול להטעות. אני פונה הפעם ימינה ולאחר כמה עשרות מטרים מבחין בסימון נוסף של השביל ונרגע.
תל רֶכֶש מוקף בערוץ נחל משלושה עברים, ולרגליו מפכפך מעיין קטן. התל נחשב אחד הגדולים בתלי הגליל התחתון המזרחי. יש חוקרים המזהים בו את אֲנָחֲרַת הנזכרת ברשימת הערים שכבש פרעה תְחוּתְמוֹס השלישי, וכן כעיר בנחלת שבט יששכר. השביל ממשיך מערבה לעין טחבית ועובר ליד שרידי טחנות קמח ובריכות אגירה. פה ושם יש לדלג מעל פלגי מים מפתיעים החוצים את הדרך.

איפה הם הילדים ההם

בין מטע זיתים צעיר לשדה תבואה אני פוגש שני טרקטוריסטים מהכפר הבדווי שיבלי קוצרים את התבן ועובדים את האדמה בקבלנות עבור חקלאי כפר תבור. המושבה הוותיקה נוסדה כבר ב־1901, ובשנותיה הראשונות התמודדה עם בעיות קשות של מחסור במים והתנכלויות. ב־1908 רב אחד האיכרים עם אחד השומרים הערבים מהכפר הערבי אל־מעדר (שהיה באזור כפר קיש), וחברי ארגון בר גיורא שישבו בסג'רה נקראו לשמור על היישוב מחשש לנקמת דם. זו היתה תחילתה של השמירה היהודית המאורגנת, ובשנה שאחרי כן התכנסו אנשי בר גיורא בכפר תבור וייסדו בו את ארגון השומר.
לאחר הליכה של כקילומטר על הכביש המוביל לכפר קיש, השביל יורד מהכביש, עובר במקביל לערוץ נחל תבור וחוזר בין שדות תבואה עד לצומת גזית. בצומת מחכה לי רונן

הכנסייה היוונית-האורתודוכסית על פסגת הר תבור. מהמאה הרביעית התפתחה מסורת של עלייה לרגל אל ההר שבו השתנו פניו של ישו והבריקו בגדיו | צילום : שמעון לב

לכנר, חבר ותיק ובן קיבוץ בית קשת לשעבר. בבית קפה בכפר תבור המשקיף אל ההר המתנשא מעלינו רונן מספר שאחת מגולות הכותרת של ההכנות לטקס בר המצווה והכניסה לחטיבת הביניים היה מסע העפלה של ילדי השכבה אל ראש ההר. "היום הילדים של הקיבוץ עולים באוטו, ורק עם מזגן", הוא אומר. רונן חוזר לעבודתו, ואני מתחיל לטפס בהר. הדרך עוברת בפאתי שיבלי ונפגשת עם שביל שמעפיל בהר מתחת לקו מתח שמפריע לראות את הנוף. העלייה קשה למדי, ולמרות שעת אחר הצהריים חם מאוד. לאחר כמה דקות של טיפוס והזעה אני מסתגל לקצב, והשביל נכנס אל בין חורשת עצים מוצלת. הראות לא טובה, אך גם בימים כאלה הנוף הנפרש מבעד לעצי החורש יפה להפליא.
התבור, שעליו אמר דוד המלך "תבור וחרמון בשמך ירננו" (תהלים פ"ט, י"ג), מתנשא רק לגובה של 588 מטר, אך בגלל מיקומו בסמוך לדרך הים ובגלל צורתו המעוגלת הבולטת נודעה לו חשיבות רבה כבר בימי התנחלות השבטים. לאחר שעתיים של עלייה אני נח בצל אלון תבור ליד חומת אבן המקיפה מתחם של מנזר. כמו האלון, גם שעורת התבור ודָרְבָנִית התבור הוגדרו לראשונה באזור ולכן נקראות על שם ההר. עיון בשמות המקומות של שני ימי ההליכה האלה מבהיר לי שחבל שלא נשאתי עימי תנ"ך. אמנם פעם השתתפתי בחידון התנ"ך לנוער, אבל זה היה מזמן, ואני כבר לא זוכר הרבה. לפי המסופר בספר שופטים, דבורה הנביאה הורתה לברק בן אבינעם "לך ומשכת בהר תבור ולקחת עמך עשרת אלפים איש מבני נפתלי ומבני זבֻלון" (שופטים ד', ו'), ומשם הם גלשו לקרב שבו הביסו את 900 רכבי הברזל של סיסרא בנחל קישון.
לדני גספר, מרכז הוועדה לשבילי ישראל, יש חזון על מאות מטיילים זרים הפוסעים בשביל ישראל ומשלבים באמצעותו הליכה רגלית בארץ התנ"ך והברית החדשה וביקור במקומות הקדושים. כשאני חושב על דוד ועל שאול ובניו בגלבוע, על אחאב ואיזבל, על גדעון ולוחמיו, על דבורה ויעל ועל שאר גיבורי ספר הספרים שהסתובבו באזור, החזון הזה נראה מציאותי. בינתיים רק השלום מבושש לבוא, ועמו המטיילים הזרים.

פעמוני כנסייה ושירת מואזין

השביל מקיף את הפסגה מדרום, ומבעד לעצים מתגלים בקעת כסולות, עמק

למוד ניסיון של טעויות ניווט, אני יודע שיש לחזור למקום האחרון שזיהיתי בוודאות. אני מרגיש את השרירים התפוסים ורוטן בקול. ממילא אין איש בסביבה 

יזרעאל, גבעת המורה ורמות יששכר. קבוצת רוכבי אופני הרים מבוגרים – "רוכבי אלונים" – חולפת על פני במסלול האתגרי של ירידת הר תבור בשביל ההליכה הרגלי. ליד שער האבן אני עוזב את השביל וממהר ללכת על הכביש בשדרת הברושים הנפלאה המובילה למנזר הפרנציסקני לפני שעת הסגירה הקרבה.
על פי המסורת הנוצרית הר תבור הוא הר ההִשְתַנוּת של ישו: "ויהי בהתפללו וישתנו פניו ולבושו הלבין והבריק" (לוקס ט', 29). במסורות נוצריות הִשְתַנוּת זו מקבילה למה שאירע למשה ברדתו מהר סיני בפעם השנייה: "והנה קרן אור פניו" (שמות ל"ד, ל'). במאה הרביעית החלה מסורת של עלייה לרגל להר, והוקמו עליו מנזרים.
מאבקי השליטה על ההר ארוכים ועקובים מדמם של נזירים ולוחמים. נסיך הגליל הצלבני, טנקרד, בנה ב־1099 מבצר על חורבות מבצר קדום שבנה יוסף בן מתתיהו

בתי הכפר הגדול עין מהל, סמוך להר יונה | צילום : שמעון לב

בימי המרד הגדול (66־73 לספירה). מאז נכבש ההר שוב ושוב בידי שליטים רבים, ונבנו בו מבצרים וכנסיות אלה על חורבותיהם של אלה. ב־1263 כבש את המקום הסולטן הממלוכי בייברס והרס את המבנים עד היסוד. ההר נותר בשיממונו עד 1631, אז התיר האמיר הדרוזי א־דין השני לאנשי המסדר הפרנציסקני לשוב אליו.
הבזיליקה העומדת שם היום הוקמה בשנים 1925-1921 לפי תכנונם של האדריכלים האיטלקים אנטוניו וגולס ברלוצי. האחים העתיקו את הכנסייה הביזנטית מר סמעאן שבסוריה, אשר נבנתה על פי הכנסייה הביזנטית שהיתה בעבר בתבור. בתוך הבזיליקה יש פסיפס המתאר את ההִשְתַנוּת של ישו.
הנזיר האחראי, לבוש בגלימה פרנציסקנית חומה, ממעט לדבר, מסרב להצטלם ומזעיף פנים למשמע שאלותיי על המקום. הוא מזרז אותי באדיבות עם שמץ של גסות לעזוב את המקום ומתפנה לקבוצת צליינים מעולפת מחום ומשועממת מהסברי המדריך ומהתפילות הארוכות.
אני חוזר בשדרת הברושים והולך לכביש המקביל המוביל לכנסייה היוונית־האורתודוכסית שבחלקו הצפוני של ההר. שטח המתחם הנוצרי הגדול מחולק שווה בין שתי הקבוצות, וחומה מבדילה ביניהן. הנזיר המזוקן שבדיוק פותח את השער הכבד נושא שקיות אוכל שהביא ממכריו מאחד מכפרי הגליל הנוצריים ומסרב להכניס אותי: "המנזר פתוח רק למתפללים", הוא מסביר.
לקראת ערב מגיעות משפחות מהכפרים דבורייה ושיבלי כדי לעשות על האש, אחרים באים לשתות ולעשן נרגילות בין השרידים הרבים הפזורים בהר. פעמוני הכנסייה מצלצלים בחוזקה, והמואזין מהכפרים שלמטה עונה מיד במה שנראה כתזמון מכוון.
כשאני מביט בשעת השקיעה אל השדות בחוּם, ירוק וצהוב המשובצים ביישובים של בקעת כסולות ועמק יזרעאל, אני מבחין בבחור הולך עם תרמיל גדול. אני מזמין אותו לתה, והוא משיב לי באנגלית. סוף סוף אני פוגש תייר שהולך בשביל ישראל, ומקווה בלבי שהוא ראשון מרבים. לאחר שיחה קצרה מתברר שהבחור השרוף מהשמש שלא מפסיק לשאול שאלות על המצב הפוליטי בא לארץ לכמה חודשים ללמוד עברית כדי לזכות בכמה נקודות באוניברסיטה, והוא מטייל עד תחילת הלימודים. "אני רוצה לפגוש ולדבר עם כמה שיותר אנשים, ערבים ויהודים", הוא אומר, "ולכן אני הולך רק על כבישים".

היום השני: מפסגת התבור למשהד
שביל הירידה הצפוני מההר תלול למדי. את מה שעליתי בשלוש שעות אני יורד בעשרים דקות של גלישה מהירה אל הכפר הבדווי שיבלי (פעם עבר השביל דרך הכפר דבורייה, אך כיום שוּנה התווי שלו). השביל עובר בין בתי הכפר, בין השטיחים הנחים על מעקות של מרפסות. בבית אחד, כנראה של גשש ותיק, אני מבחין בתמונות ובתעודות הוקרה מצה"ל מבצבצות מבין העציצים. ביציאה מן הכפר השביל מתחבר לדרך נוף יער בית קשת ועוקף את דבורייה. אני הולך בדרך הארוכה המתאימה לכל סוגי כלי הרכב ומנסה להתנחם בעובדה שבאביב ובימי חורף שמשיים הדרך ודאי יפה מאוד ויער בית קשת מתמלא פרחים ומושך אליו חובבי פיקניקים. חבל שלא הכשירו שביל הולכי רגל בין עצי היער לכיוון הר דבורה. לאורך הדרך, העוברת בסמוך לשמורת אלוני קשת, נמצאות כמה נקודות תצפית יפות המשקיפות אל הר תבור ואל מצנחי הרחיפה וגלשני האוויר היורדים ממנו.

למתכנני שביל ישראל יש חזון על מאות מטיילים מחו"ל שפוסעים בו. כשאני חושב על גיבורי ספר הספרים שהסתובבו באזור, החזון הזה נראה מציאותי. בינתיים רק השלום מבושש לבוא, ועמו התיירים


הנביאה המשוררת והנביא הנמלט

לאחר כשעתיים אני מגיע אל הר דבורה ומתחיל לטפס. קצת לפני הפסגה אני פוגש את איזק, איש מבוגר שהולך בגו חשוף בשמש הקופחת. "חמישים ושתיים שנה גרתי בסנט פטרבורג", הוא מספר, "אבל עכשיו הבית שלי הוא נצרת עילית. בכל שבת אני מטייל ברגל באזור, לא משנה מה מזג האוויר. לך חם, לא לי, אני משוגע על החום הזה", הוא צוחק.
הר דבורה מתנשא לגובה 437 מטר מעל פני הים. האנדרטה שהוקמה על פסגתו, תרומת קהילות בריטניה לציון חתונת הכסף של המלכה אליזבת השנייה, מוזנחת ומלאה בגרפיטי. האזור מפורסם בפריחת האירוס הנצרתי ומיני סחלבים אחרים שצצים כאן באביב. כשאני נח אני בוחן את עצמי ובודק אם אני עדיין זוכר בעל פה את פסוקי השירה שאמרה דבורה הנביאה אחרי הניצחון הנִסי על סיסרא: "בפרע פרעות בישראל בהתנדב עם… ארץ רעשה גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים… למה ישבת בין המשפתים לשמע שרִקות עדרים… תבֹרך מנשים יעל אשת חבר הקיני… מים שאל חלב נתנה בספל אדירים הקריבה חמאה, ידה ליתד תשלחנה וימינה להלמות עמלים… ותשקֹט הארץ ארבעים שנה" (שופטים ה'). אני מצליח להיזכר רק בכמה מהפסוקים הנפלאים. למרות, ואולי בגלל, כל הרפורמות בחינוך, ילדַי כבר לא יצטרכו כנראה לשנן את שירת דבורה כדי שיזכרו אותה בעל פה. כדאי לבוא לאזור זה עם תנ"ך קטן או לפחות להוציא הדפסה מהאינטרנט ולקרוא את השירה הנפלאה הזאת כאן, על פסגת הר דבורה.
אני מקיף את הפסגה פעמיים בחיפוש אחר הסימון שיורד לנחל ברק בן אבינעם ומוצא אותו מוסתר מאחורי חבורת אנשים בפיקניק עשיר בבשרים ובאלכוהול המסרבים למלא את בקבוק המים שלי. בחור ארוך שיער מנגן להם בגיטרה שירי מחאה ואהבה ברוסית. אחרי הירידה היפה מההר אני מטפס במקביל לערוץ נחל ברק בן אבינעם ומגיע אחרי כשני קילומטרים וחצי לכביש המחבר בין עין מַהֶל להר יונה ולנצרת עילית. בתי הכפר הערבי הגדול עין מהל קרובים מאוד ומעמידים ניגוד לרבי הקומות החדשים שנבנו בהר יונה.

צעירים במשהד. המסגד הראשי של הכפר נקרא נבי יונס, על שם יונה, והוא בנוי מעל מערה אשר בה לפי המסורת קבור הנביא | צילום : שמעון לב


אחרי כשני קילומטרים וחצי של הליכה ברחוב ראשי בנצרת עילית, כשבקעת בית נטופה, מאגר אשכול ורכס תרען פרושים מצפון ובתי מגורים חדשים ניצבים מעברה השני של המדרכה, אני עוזב את הכביש ויורד דרך מטע זיתים לכפר המוסלמי הגדול משהד. מדרום־מערב לכפר נמצא תל גת חפר, ובו שרידי עירו של הנביא יונה בן אמיתי. המסגד הראשי של הכפר נקרא נבי יונס, על שם יונה, והוא בנוי מעל מערה אשר בה לפי המסורת קבור הנביא. בימי הביניים נהגו נוסעים יהודים להשתטח כאן על קברו.
בפתח מכולת מקומית אני מניח את התרמיל וקונה שתייה וארטיק. כשאני מבקש לגשת למסגד ולמערה, מציע לי בעל המכולת שלא לעשות זאת: "אולי משוגעים יזרקו עליך אבנים, בכל מקרה לא יתנו לך להיכנס, ובטח לא לצלם", הוא מזהיר. חבורת הגברים שמסביבי מתחילה להתווכח אם כדאי לי ללכת לשם לבדי או לא, ואני מחליט לוותר ולהשאיר את הביקור לימים אחרים.

להמשך שביל ישראל:

ממשהד לרום הכרמל  
ממשהד לרום הכרמל
שמעון לב  |  צילום: שמעון לב  
שמעון לב מסיים את חלקו הצפוני של שביל ישראל. באזור שבו פעלו גדולי ישראל הוא פוגש אבות ובנים, מנמנם בצל זית ומגלה למה נקראה ישראל ארץ זבת חלב ודבש

 

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

שמורות ימיות בישראל

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות