שביל ישראל: נחל עשוש – נחל ברק (מסלול 22)

השכמה מוקדמת ובחוץ חשוך, כרגיל בימי ההליכה בערבה. הגי'פ של עידן מחכה לנו.  אני פוגש את מרלה ואבי בחניון האנטילופות והם מחכים לי עם כוס קפה חם. אתמול היה יום הזיכרון לחללי צה"ל וכל אחד מאתנו בילה בבית קברות צבאי אחר, אבל היום יום העצמאות ואבי ומרלה מקפלים דגל ישראל גדול לתוך תרמילם. מנחל ברק בטוח יהיה לנו טרמפ בחזרה ביום העצמאות, אני חושב בליבי כשאני ממהרהר כיצד לתכנן את היום הבעייתי הזה. מצד אחד ההליכה מנחל עשוש עד לחניון הלילה של נחל ברק היא קצרה למדי, אך מצד שני אחרי נחל ברק אין חניון לילה קרוב.  אני מציע לאבי ומרלה ללכת עד נחל ברק ואחרי זה לתפוס טרמפ חזרה עם אחד הרכבים לחניון הלילה הסמוך לכביש ערבה. אבי מציע שנתחיל ללכת ואז נחליט, כי עדיין אנו צריכים לחצות כמה וכמה קילומטרים של דרכי עפר במישורי הערבה, כך שעוד חזון למועד וכמה יבלות ושפשפות מן הסתם נכונו לנו.

עידן מקפיץ אותנו חזרה לנחל עשוש ולפני שאני יורד מהגי'פ הוא מנדב לי כובע הכרחי שבחיפזון השכמת הבוקר שכחתי לקחת. בהתפצלות השבילים של נחל עשוש והשביל המוביל לנחל צופר אנו פונים דרומה ומגיעים לתחילת המעלה הקטן המסומן במפה כ"עבירות קשה" לנהגי שטח מנוסים. לפני שאנו מתחילים לטפס את העלייה הקטנה, אבי מוציא את דגל ישראל הגדול ועוטף בו את עצמו ותרמילו. אבי הוא אדם מעורב ופעיל שאכפת לו מאוד מהמדינה ומקדיש מאמץ רב לפעילות חברתית ופוליטית. אנו מעבירים את חלקה הראשון של ההליכה בשיחה על ציונות, אכפתיות, התנדבות וכמובן על בעיית השחיתות. תמיד קינאתי באנשים שיכולים ללכת עם דגל ישראל גדול בנוחות.

השמש המפציעה מאירה את הדגל, בדיוק כשאנו מגיעים לראש העלייה. נופי הערבה, רמת צופר, הצוקים של נחל צופר, רמת ברק ונחל ברק נשקפים במלוא פראותם והדרם מוארים באור ראשון. השטח מחורץ בערוצי נחלים המנוקדים בכתמי עצי שיטה ירוקים – מדבר קסום פראי ומזמין – מדבר כמו שצריך, לכאורה ללא סימן חיים. ההליכה קלה למדי ואנו מגיעים לערוץ נחל צופר וממשיכים במרץ. ההליכה במקביל לנחל מותירה לי זמן רב להרהר באחד מספרי התנ"ך המאתגרים ביותר – ספר איוב. לאחר שהשטן חזר משוט בארץ ומלהתהלך בה ולאחר שהרג את ילדיו של איוב והכהו בשחין, שלושת רעיו של איוב, אליפז התימני, בלדד השוחי וצופר הנעמתי באים "איש ממקומו… ויועדו יחדיו לבוא לנוד לו ולנחמו… ואחרי כן פתח איוב את פיהו ויקלל את יומו" (איוב ב' יא'). כל אחד מהרעים עונה בתורו לטענותיו הקשות של איוב. ועדת השמות קראה לכמה מקומות על שמם של רעיו הנאמנים של איוב. הישוב צוקים שהוקם ב- 1996 שוכן במקומו של מחנה צבאי – בלדד שפורק וניתן רק לשער איזה בדיחות הריצו החיילים (אלו שבכלל שידעו ) על שמו של המחנה בעקבות בלדד השוחי. הישוב אליפז באזור תמנע נקרא על שם אליפז התימני והישוב צופר, נחל צופר ורמת צופר נקראים על שם הרע האחרון – צופר הנעמתי. לא ברור מדוע ועדת השמות החליטה "שארץ עוץ" נמצאת דווקא באזור בערבה, אבל שהות בנופי הערבה הרחבים, במיוחד ביום קיץ לוהט, בהחלט מאפשרת לדמיין את השטן טס לו (נראה אותו הולך ברגל בחום הזה) ומחפש קורבנות תמימים היושבים תחת צל עץ שיטה להציק להם.

אבל הערבה לא רק מתאימה לשטן אלא גם לדמות "היהודי החדש" הרוכב על סוסו בתערובת משכרת של המערב הפרוע בניחוח ציוני, שירי עם רוסיים וניחוח בדואי אקזוטי מקומי. המשורר יעקב אורלנד כתב את שירו המפורסם "שיר הבוקרים" שכולנו מכירים בביצועם של הדודאים או של אריק סיני.
"ערבה, ערבה אין קץ
עין הבוקרים תרה
לא ערער לא דרדר לא עץ
רוח מן המדבר באה
זמר הבוקרים יעלה ויבקע
על מרחבים אבודים עלי גמר…"

ביום עצמאות ובשבתות עמוסות מטיילים, הריקות הזו היא כמובן אשליה מכיוון שבעוד כמה קילומטרים יתברר שהמדבר שוקק סימני חיים בדמות ילדים נלהבים והוריהם המפוחדים המטפסים על סולמות קניון נחל ברק המרהיב. עד שנגיע לאוטוסטרדת שבת של נחל ברק אני נהנה ללכת מאחור ולשיר בקולי קולות בזיופים נוראים את שיר הבוקרים של יעקב אורלנד. בוקרים קשוחים הדוהרים על סוסים בוודאי אין כאן, אבל רוכבי אופנים יש בשפע. במקום שיר הבוקרים שיר הרוכבים.

הסולמות בקניון נחל ברק

שני קילומטרים נוספים ואנו מגיעים להצטלבות שבילים, שאחד מהם פונה להר נשפה המרשים – "על הר נשפה שאו נס" – חזה ישעיהו בן אמוץ ורש"י פירש על "הר שקט ובוטח". אנו רק "שופים" (מהפועל בערבית לשוף – לראות) את ההר הבוטח הזה מרחוק. אנו עוזבים את נחל צופר והשביל הרחב עולה על אוכף קטן ומשם לעבר הקירות הבולטים הנראים למרחוק של נחל זעף. במפה מסומנים בשתי הדפנות של נחל זעף ציורי סלע, אך לאחר התלבטות קלה, אנו מוותרים על החיפוש אחריהם. כשאנו עוצרים לארוחת בוקר מאוחרת תחת עץ שיטה גדול בנחל זעף אנו כבר רואים את ראשוני הרכבים נוסעים בדרך העפר לכיוון קניון נחל ברק.

חניון הלילה של נחל ברק הוא אחד המעצבנים ביותר שיש. למרות כל המרחבים האדירים שמסביב והעובדה שהקניון עצמו נמצא במרחק של כשמונה קילומטרים מערבה, החליטו למקם אותו קרוב לכביש הערבה בסמוך לאתר מגודר קטן ומגעיל עם פנס שמאיר כל הלילה. עניין בלתי נתפס שבודאי מסייע לאנשים לרצות לעבור על החוק ולישון בטבע במקום מוצלח יותר. גם אני שוקל את העניין. השעה היא מוקדמת למדי ואין טעם לסיים את המסלול עכשיו, ולכן אנו ממשיכים בשביל הנוח לכיוון נחל ברק. הדרך הרחבה מתפתלת בערוץ הרחב של נחל ברק ומדי כמה דקות חולף רכב מעלה אבק שגורם לי לעטוף את המצלמה היטב ולהכניסה עמוק בתרמיל. אנו לא מתפתים לעצור טרמפ עם אחד מהרכבים הללו, למרות שבודאי אפשר להתווכח אם זאת לא איוולת, אך מה שיותר מפליא הוא, שאף אחת מהמכוניות הרבות החולפות אינה עוצרת כדי לבדוק אם אנחנו צריכים מים או אולי רוצים טרמפ.

הייתי במקום יותר מעשר פעמים. הפעם הראשונה הייתה כמובן בטיול בדד כתלמיד (ספק רב אם אפשר היה לכנות אותי תלמיד מן המניין) שברח מהישיבה התיכונית לכמה ימי הליכה באזור נחל ברק ורדית. הפעמים הבאות היו באפן טבעי בניווטים שונים בצבא, אך בשנים האחרונות, נחל ברק חזר ותפס את מקומו הראוי מחדש עם הרבה כבוד כאופציה משפחתית מועדפת ביותר. נחל ברק הוא ללא ספק אחד המסלולים הקלאסיים ביותר בארץ. קניון נחל ברק הוא קצר וצר ביותר, קירותיו מזדקרים לגובה שישים- שבעים מטר והמרווח בין הקירות הוא של מטרים ספורים בלבד. הקניון מרהיב ביופיו ובפראותו ומהווה הרפתקה שבהם יש לעלות את סדרת המפלים הקטנה בעזרת חבלים וסולמות ברזל נוחים המקובעים אל הסלע. גולת הכותרת היא כאשר מדי כמה שנים יש בקניון שטפון נחמד הממלא את הגבים. ירידה במפלים היישר אל גבי המים המרעננים היא חוויה יוצאת דופן, אך לרוע המזל היא מתרחשת רק מדי כמה שנים.

כשאנו מגיעים לתחילת הקניון אבי ומרלה מטפסים בשביל התלול מסביב כדי לרדת את המפלים במורד הקניון, אך אני מחליט לעלות את הקניון ולרדת שוב את המפלים – זה תמיד כיף. למזלי אני מצליח להתברג בין כמה קבוצות ילדים כך שאני לא צריך להמתין בתור לסולמות. מדהים כמה יופי יכול להיות ב-20 דקות של מסלול. הירידה במסלולי סולמות וחבלים תמיד מפחידה יותר ולכן בדרך כלל אני ממליץ למשפחות עם ילדים לעלות מסלולים כאלו. גם במפלי נחל ברק ישנם מספר שלבי ברזל הצמודים לסלע, שיש לדרוך עליהם בקצות האצבעות והם עלולים להיות מפחידים למדי. בפעם האחרונה שהייתי כאן ההליכה לקחה זמן רב יותר, מכיוון שעילאי בני, שהיה אז בן ארבע, התעקש לרדת את הסולמות לבדו ולא היה מוכן בשום פנים ואופן שארד לפניו. לא אגלה כמובן מי ויתר למי ומה עשיתי בסוף, אבל למזלי לא הייתה שם עובדת סוציאלית אם כי בהחלט היו כמה הורים משתאים והמומים.

בתחתית הנחל שאון והמולה, ג'יפים, משפחות, פיקניקים, שינוי קיצוני למדי מההליכה שעשינו בבוקר בערבה השוממה רק מרחק קילומטרים ספורים מכאן. מנחל ברק שביל ישראל ממשיך לעבר קניון נחל ורדית הנפלא, אך בגלל בעיית חניון הלילה אנו חוזרים עם ג'יפ לכביש הערבה, וחולפים על פני חניון הלילה הזוועתי למשהו מוצלח ומפנק יותר.

להמשך שביל ישראל:

שביל ישראל: נחל ברק – נחל שחרות (מסלול 23) שמעון לב | צילום: שמעון לב באחד מן הקטעים הקשים ביותר של המסלול, שמעון לב מוותר (זמנית) על ההליכה ועולה על אופניים, מנהל שיחות נפש וחוזה בסערת ברקים מרהיבה לכתבה המלאה >