תפריט עמוד

שביל ישראל: חניון מצפה המכתש – מפעל אורון (מסלול 17)

שביל ישראל: חניון מצפה המכתש – מפעל אורון (מסלול 17)

כשחצה את המדבר היה לשמעון לב זמן להרהר. במעלה עקרבים הוא תהה למה קראו כך לדרך הזאת, במצד צפיר עצר לחשוב מה עושה גיל חמישים להולכים ברגל, ובמעלה פלמ"ח נזכר איך התחילה התרמילאות הישראלית. מהרהר והולך

היום הראשון: מחניון מצפה המכתש לעין ירקעם

  • נקודת התחלה: חניון הלילה מצפה המכתש (ליד כביש 227)
  • נקודת סיום: עין ירקעם
  • אורך המסלול: 17 קילומטר
  • משך הטיול: 8־10 שעות
  • דרגת קושי: בינוני־קשה
  • מים: אין לאורך המסלול,
  • צריך לסחוב הרבה
  • לינה: חניון לילה כ־400 מטר מצפון לעין ירקעם, חניון החולות הצבעוניים בכניסה למכתש
  • מפת סימון שבילים: מספר 14 (צפון הערבה ומזרח הנגב)
  • אתרים באזור: המכתש הגדול, חולות צבעוניים, תצפית הר אבנון, נחל גוב, נחל עקרבים, מעלה עקרבים הרומי, עין ירקעם

אין בארץ הרבה כבישים שכל מי שנוסע בהם נמצא בטיול. כביש 227 שבין צומת רותם למעלה עקרבים הוא כביש טיולים מהסוג הזה. בימי השבוע הוא שומם למדי, אבל כשאנחנו מטיילים באזור, בזמן חופשת חג סוכות, רבים פוקדים אותו.

דורון ורמי, חברַי מימי השירות הסדיר, מצטרפים אלי ליומיים האלה, שאמורים להיות מהיפים עד כה בשביל ישראל, הקלאסיקה של הנגב. אנחנו מתחילים לעלות בתווי נוח בנוף המדברי, והרחק מולנו בולט היעד הראשון שלנו, מצד צפיר. בתחילת העלייה עומדת חבורת מטיילים צעירים שמחכים לחברים שיחזרו מהקפצת הרכב. בינתיים הם מעבירים את הזמן בהטלת אבנים לעבר אחד השלטים.

פיתולים שנדמו לזנבו של עקרב
לאחר כארבעה קילומטרים אנחנו מגיעים למצד שבראש הדרך הרומית המפורסמת של מעלה עקרבים. פירוש השם מעלה עקרבים אינו ברור. ייתכן שמקורו בעובדה הפשוטה ששרצו כאן עקרבים, או אולי בפיתולי הדרך שנדמו בעיני מישהו לזנבו של עקרב. על כל פנים, מעלה עקרבים נזכר כבר בתנ"ך בתיאור הארץ המובטחת: "…והיה לכם גבול נגב מקצה ים המלח קדמה; ונסב לכם הגבול מנגב למעלה עקרבים…" (במדבר ל"ד, ג'־ד'). במעלה עקרבים עבר הגבול הדרומי של שבט יהודה, כמתואר בספר יהושע: "ויהי הגורל למטה בני יהודה למשפחתם אל גבול אדום… ויצא אל מנגב למעלה עקרבים…" (יהושע ט"ו, א'־ג'), אבל לא לגמרי ברור אם מדובר באותו המקום. בתקופת החשמונאים נלחם כאן יהודה המכבי בבני אדום והשתלט על המעבר האסטרטגי החשוב הזה, ובמאה השנייה לספירה נפרצה כאן הדרך הרומית המרשימה, שהשתמרה היטב ונקראת היום מעלה צפיר. לאורך המעלה הרומי הוקמו תחנות משמר, ושרידיהן עוד נראים בשטח: רוגם צפיר למטה, חורבת צפיר באמצע ומצד צפיר בראש המעלה, שולט על כל סביבתו. ב־1927 פרצו הבריטים ממזרח למעלה צפיר את כביש מעלה עקרבים הפתלתול, שנקרא גם הכביש המנדטורי, לטובת כלי הרכב שנעו מתחנת המשטרה הבריטית בעין אל־חוצוב (עין חצבה) אל זו שבכורנוב (ממשית). בראשית שנות החמישים שיפץ חיל ההנדסה את הכביש, ועד 1956 היה מעלה עקרבים הדרך היחידה לאילת.

בפיתולי הכביש אירע ב־1954 פיגוע שבו נרצחו 11 מנוסעי אוטובוס אגד שחזר מ"חגיגות ים סוף" במלאות חמש שנים לכיבוש אילת. האוטובוס הותקף בעיקול האחרון בראש המעלה, ולאחר שנפגע הידרדר אחורה. המחבלים עלו לאוטובוס וירו בנוסעיו מטווח קצר. רק 14 שנה לאחר מכן נסגר החשבון, כשסיור צה"לי הרג ליד קדש ברנע את סעיד אבן בנדק, בדואי משבט עזאזמה שעמד בראש חוליית המחבלים הזאת. האירוע היה טראומטי מאוד וקידם את ההחלטה לסלול את כביש מצפה רמון־אילת.

מה בין השביל למשבר הגיל
במצד צפיר אנחנו פוגשים שלושה אחים ממשפחת רוטשילד מהיישוב רמת ישי. הם נשענים בגבם אל קיר המצד ואוכלים ארוחת צהריים של קופסת תירס, טונה, לחם ועגבנייה אחת. שני האחים הגדולים, גלבוע ואיתמר, לקחו איתם את אחיהם הצעיר, אביתר בן ה־13, שמסתובב עם שיער צבוע בפסים בלונדיניים בגוון מדברי, למסע של כמה ימים שבוודאי ייחרט בזיכרונו לשנים ארוכות. הם מופתעים לשמוע שאנחנו חברים עוד מתקופת הסדיר, במיוחד כשמתברר שהתגייסנו עוד לפני שגלבוע, המבוגר שבהם, נולד. כשהוא שואל אם אנחנו במשבר גיל הארבעים, אנחנו צוחקים ועונים שלא, ושאם כבר, אנחנו מתקרבים למשבר גיל החמישים. אבל אז אנחנו מחליטים שלמען האמת זה כבר לא מצחיק.

ממצד צפיר נשקפת תצפית יפהפייה לעבר הערבה ובקעת צין, וכשמביטים מערבה אפשר להבחין במצלעות המכתש הגדול, שאליהן מועדות פנינו. מתחתינו מתחתר נחל גוב, שהוא אחד המסלולים הקלאסיים של הנגב. אחרי החורף אפשר לרדת בו בחבלים היישר לתוך גבי מים צוננים, ולעתים ירוקים־מעופשים. משפחת רוטשילד פונה מזרחה לנחל גוב, ואנחנו מעמיסים את התרמילים ופונים מערבה. לאחר כשני קילומטרים וחצי אנחנו מגיעים לנחל ימין שמוצאו במישור ימין, שם שוכן הכור האטומי (או שמא יש לומר הקריה הגרעינית) שכיפתו נראית למרחוק מעבר לגבעות. כעבור עוד כמה דקות מתגלה המפל הגדול של נחל ימין. אנחנו חוצים בקע גיאולוגי עמוק ומרשים בסלע ואחריו הולכים על משטח סלע לבן רחב ידיים שמוביל למפל הגבוה. זהו אחד המקומות היפים ביותר בנגב, ואנחנו עושים את מה שמתבקש: משתרעים על משטח הסלע למנוחה ארוכה ומתבוננים בנוף המדהים הפרוש לכל עבר. איזה יופי.

דורון ורמי מתחילים לטפס על קיר המכתש. העלייה קשה למדי,
וצריך להיעזר בידיים וברגליים


השמש מתחילה לנטות. הזמן עובר לו במהירות, והדרך עוד ארוכה. מה שהיה אמור להיות מסלול קל־בינוני מתחיל להסתמן כמסלול קשה יותר מכפי שציפינו. איש מאיתנו לא במיטבו הפעם: אני סוחב בעיה ברגל, רמי סובל מבעיות גב, ודורון בולע כדורים נגד כאבי שיניים. בחוסר רצון אנחנו קמים מרבצנו ומתחילים לרדת במעלה ימין הנוח. חבורת המטיילים שפגשנו בתחילת היום מגיעה אחרינו לראש המפל הגדול, ומלמטה הם נראים כנקודות זעירות. השביל יורד דרך בולדרים גדולים ותצורות סלעים ציוריות, ולאחר קטע קצר בערוץ צדדי מגיע לערוץ נחל חתירה. נחל חתירה מגיע ממכתש חתירה (המכתש הגדול), זורם לדרום־מזרח ונשפך לנחל צין. ערוץ הנחל, על קירותיו הזקופים שגובהם 300־400 מטר ועל עצי השיטה שפזורים בו, הוא מסלול נהדר.

תרמילאות עברית, פרק א'
השמש נעלמת במהירות מעבר להרים, וקרניה האחרונות מאירות את הקירות. למעלה פלמ"ח התלול אנחנו מגיעים סמוך לחשכה ומטפסים בו עד לסולמות. מצפון־מערב אפשר להבחין באור אחרון במפל של נחל חתירה, שגובהו כמאה מטר. בראש מעלה פלמ"ח כתוב על סלע "מעבר זה נפרץ בידי אנשי פלוגה ג פלמ"ח בשנת תש"ד — במוצא באין דרך במסעה", ועוד שורה מהמנון הפלמ"ח: "שביל לפרא בין הרים". מסעות הפלמ"ח בנגב היו בעצם מחנות אימונים בתהליך ההכשרה של הלוחמים. בתחילה יצאו המסעות ביוזמתם של מפקדים מקומיים וארכו עד שלושה ימים, אך בסופו של דבר הם התפתחו למסעות ארוכים, כמו המסע המפורסם שבו נפרץ מעלה פלמ"ח: עקב תכנון לקוי של הדרך, שלא הביא בחשבון את המפל הגבוה, נאלצו הפלמ"חניקים לפרוץ דרך אחרת. אפשר להרהר רבות בהתפתחותה של מסורת התרמילאות הישראלית ממסעות הפלמ"ח האלה ועד שהפכנו למעצמת טיולים, לפחות בכל הקשור בתרמילאות בחו"ל. אמנם כבר בימי העלייה הראשונה הבינו המורים במושבות את חשיבות הטיולים, ו"הסתדרות הצופים בארץ ישראל" נוסדה כבר ב־1919, אך מסעות הפלמ"ח הם שהביאו את הטיול הארצישראלי למעמדו והתחילו את מסורת הטיולים של תנועות הנוער בנגב. היום סגנון הטיול הנפוץ הוא תרמילאות בהודו ובאמריקה הדרומית, אך העלייה העקבית במספר ההולכים את שביל ישראל היא אולי סימן מעודד לחזרתה של מסורת המסעות הפלמ"חית.

כשאני מטפס בסולם של מעלה פלמ"ח לקראת חשיכה אני מהרהר אם את שמו הערבי של המעלה – נקב אל־יהוד – קבעו הפלמ"חניקים שביקשו להנציח את פועלם, או כמו שמספרת האגדה, התושבים הבדואים שהופתעו לראות את חבורת היהודים צצה בקצה המעלה. יש לי הרגשה שהאפשרות הראשונה היא הנכונה.

לעין ירקעם אנחנו מגיעים בחשיכה מוחלטת ומוותרים על הירידה למקום היפה הזה. בנקיק הקצר והקטן יש בור גדול מלא במי שיטפונות, ולעתים אפילו זרימה קלה. טבילה במי הבור לאחר שיטפון ולאחר יום הליכה ארוך ומאובק היא חוויה מומלצת.

להפתעתנו אין כמעט מטיילים בחניון הלילה שביציאה מהמכתש. נראה שרוב המשפחות המטיילות בחרו להעביר את הלילה בחניון הסמוך, שבו אפשר למלא בקבוקים בחול הצבעוני של המכתש. אנחנו מארגנים מדורה קטנה ואוכלים ארוחת ערב שמבוססת על "מנות חמות" זוועתיות. חברי ישנים, ואני שוכב ומביט בירח המלא ובמעט הכוכבים. אני מוטרד ממצב הרגל שלי ומהסיכוי ללכת למחרת את המסלול הארוך מהר כרבולת לנחל עפרן. אני חושש מאוד שלא נצליח לסיים אותו עד הערב, ולאחר התלבטות ארוכה ומעיקה אני מחליט שנקצר את המסלול ונלך רק על צלע המכתש הגדול עד מפעל אורון. אחרי ההחלטה אני חש הקלה ומצליח סוף סוף להירדם לשעתיים לא מספקות שנותרו עד אור הבוקר.

קירות המכתש הגדול נטויים בזוויות משוגעות


היום שני: מעין ירקעם למפעל אורון

  • הערה: המסלול המקורי ליום הזה — מעין ירקעם עד לחניון הלילה בנחל עפרן — מציב אתגר לא פשוט למטיילי שביל ישראל. רבים בוחרים לקום מוקדם מאוד וללכת את כולו ביום אחד ארוך וקשה. אני בחרתי לחלק אותו ליומיים כדי להפוך אותו לסביר יותר. המסלול מעין ירקעם לאורון קצר, ולכן מומלץ לחזור בבוקר היום השני לביקור בעין ירקעם.
  • נקודת התחלה: עין ירקעם
  • נקודת סיום: מפגש השביל עם הכביש לאורון
  • אורך המסלול: 7 קילומטרים
  • משך הטיול: 4 שעות; 6 שעות אם מבקרים בבוקר בעין ירקעם
  • דרגת קושי: העלייה תלולה וההליכה קשה למדי, אבל המסלול קצר מאוד
  • מים: אין במסלול. צריך להטמין מים בנקודת הסיום של היום הראשון או לדאוג להקפצת מים. אפשר להזמין הקפצה בתשלום, למשל אצל חיים ברגר משדה בוקר
    (טלפון: 5343797־054), ואפשר לקבל מים גם במפעל אורון
  • לינה: חניון הלילה שנמצא ממזרח לכביש, כקילומטר לפני המפעל
  • אתרים באזור: למי שעושה את המסלול הקצר מומלץ לבלות את הבוקר בעין ירקעם


אנחנו משכימים ופוגשים את חיים משדה בוקר שמגיע עם הג'יפ להקפיץ לנו מים. "הזהב השקוף" בבקבוקי הפלסטיק החבוטים והמקומטים הוא ללא ספק המים היקרים ביותר ששתינו אי פעם.

מצפה לנו חצי יום הליכה על קיר המכתש הגדול, שמואר עכשיו באור זריחה. אנחנו מעמיסים את התרמילים, חוזרים מהחניון לשביל ישראל ומטפסים לעבר פסי הרכבת המובילים למפעל אורון. השביל עובר מתחת לפסי הרכבת במנהרה ארוכה, שהולכים בה כפופים. ביציאה מהמנהרה מתחיל הטיפוס על קירות המכתש הגדול הנטויים בזוויות משוגעות. העלייה קשה, וצריך להיעזר בידיים וברגליים, אבל רק אחרי שאנחנו עוברים כמה מצלעות גיאולוגיות מרשימות מתחיל הטיפוס האמיתי. אנחנו מטפסים בזווית חדה על שכבה שמכוּנָה "הסנפיר הגדול" שעולה לשיא קיר המכתש. הפעילות הגיאולוגית שהתרחשה כאן חשופה וברורה, ויש תחושה חזקה של עולם בראשיתי תזזיתי. דורון אומר שזה נראה לו כהליכה אל לב שִדרת כדור הארץ. רמי אומר שזה דווקא מזכיר לו את עמוד השדרה הנטוי שלו בצילום הרנטגן האחרון. לי, בגלל הבעיות ברגליים, זה מרגיש כמו הליכה על סכין חדה.

הצורות המוזרות של מצלעות המכתש
לאחר כשעה וחצי של טיפוס והזעה אנחנו מגיעים לנקודת התצפית המדהימה שבראש המצוק בפתחו של מכתש חתירה. מתחתינו פרוש כל המכתש, ובתוכו ערוצים רבים שמתנקזים לערוץ המרכזי של נחל חתירה. כביש ירוחם־אורון חוצה את המכתש, וכמו במכתש הקטן, גם פתחו של המכתש הגדול הורחב.

צורתו של המכתש מוארכת: אורכו כ־13 קילומטר ורוחבו חמישה קילומטרים. כיוונו מדרום־מערב לצפון־מזרח, ועומקו כ־300 מטר. הנתונים היבשים האלה מקבלים משמעות חזותית מרהיבה כשאנחנו מעבירים את הזמן בעצלתיים בראש מצוק המכתש ומביטים אל הנוף הפרוש לרגלינו.

לאחר מנוחה ארוכה אנחנו פונים דרומה בשביל ההולך על קיר המצוק. השביל הצר עולה ויורד, וההליכה לאורכו נפלאה, אך גם קשה למדי. מדי פעם יש תצפיות מהממות לעבר קרקעית המכתש מצד אחד ולעבר הצורות המוזרות של מצלעות המכתש מצד שני. שני הקילומטרים בשביל הזה לוקחים לנו זמן רב. כשאנחנו מגיעים למפגש שבילים, אנחנו יורדים שוב דרך קירות המכתש והתצורות הגיאולוגיות המפתיעות לכיוון מסילת הברזל, חוצים אותה ומגיעים סמוך למפעל אורון.

בסיום המסלול בא לאסוף אותנו בן משפחת סבן מירוחם. חביבה ושלמה סבן הם ידידים של רמי מאז שנת השירות שעשה בירוחם לפני שנים רבות. היום הקצר אך המדהים הזה מסתיים בביתם, שם אנחנו זוכים לקבלת פנים נעימה, לעוגיות תוצרת בית ולשיחה מרתקת על בעיותיה של ירוחם ועל פיתוח הנגב בכלל. כשאנחנו מתארים את יופיו של המסלול המדברי ביומיים האחרונים, הם צוחקים: "כשאנחנו נוסעים לטייל אנחנו נוסעים לצפון, רוצים לראות קצת ירוק בעיניים".

להמשך שביל ישראל:

 

אורון - נחל מדור - נחל צין - עין עקב  
אורון – נחל מדור – נחל צין – עין עקב
שמעון לב  |  צילום: שמעון לב  
שמעון לב הוא בחור קשוח. זה לא הפריע לו להתלונן על כל מה שנקרה בדרכו ביומיים האלה: השיפוע, השרירים התפוסים, העשן מהמפעלים, השמש. טוב שהנוף היה שם כדי לשמח אותו

 

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

הכנרת - ים של חיים

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

code