תפריט עמוד

שבטים באפריקה: להיות בת שבט

שבטים באפריקה: להיות בת שבט

המפגש הראשוני עם תושבי אפריקה מסקרן ומעלה שאלות לגבי האותנטיות של אורח החיים המוצג בפני המטייל שבא מבחוץ. גילה התרסי, מדריכת טיולים באפריקה, מביאה טעימה מחייהן של נשים בשבטים אפריקאים ומהרהרת איך היו נראים חייה לו היתה בת שבט באפריקה

המפגש עם שבטים ביבשת אפריקה מזמן קשת רחבה של תחושות ורגשות. התייר היורד מהג'יפ ונתקל במבט המחייך של בן השבט המזמין אותו להתארח בכפר, בדרך כלל תוהה עם עצמו – האם זו הצגה לכבוד התיירים? למה הם שמחים וצוחקים? האם הם צוחקים עלינו? באמת בתנאים האלה הם חיים? יש החשים רתיעה וחוסר נוחות, ולכן הם מתרחקים, מתבוננים מהצד, בונים חומה מדומיינת המפרידה אותם מן המראות והריחות. לעומתם, יש את אלה שהמפגש עם השבט באפריקה מרגש אותם, מסקרן, נוגע בכל נים ונים בגוף, תחושה של הגעה למשפחה רחוקה, לזיכרון מתוק שחבוי אי שם בדנ"א, ומציף באמפתיה ובתחושת שייכות.

את קשת הרגשות הרחבה אני פוגשת אצל מטיילים במסעות אותם אני מדריכה לאפריקה, ובמפגשים עם השבטים המקומיים. אפריקה לימדה אותי להתבונן ללא שיפוטיות וללא ביקורת. אני משילה כל מה שאני יודעת, ובאה לחוות וללמוד עכשיו, את הרגע. כאישה וכמדריכה, המפגשים עם נשות השבטים השונים מעוררים בי את המחשבה איך היו נראים חיי אילו הייתי בת לשבט אפריקאי, ולא בת לשבט יהודה בארץ ובמדינת ישראל.

במפגש עם שבטים מקומיים למדתי להתבונן בלי שיפוטיות וללא ביקורת | צילומים: גילה התרסי

במפגש עם שבטים מקומיים למדתי להתבונן בלי שיפוטיות וללא ביקורת | צילומים: גילה התרסי

בת שבט המסאי: הפרות לפני הכל

בביקורים באפריקה אני פוגשת את שבט המסאי, שבט החי בקבוצות קטנות ועצמאיות הפזורות ברובן בדרום קניה ובצפון טנזניה. השבט מונה בסך הכל כמיליון איש, אך הוא בעל נוכחות מרשימה בתודעת העולם בזכות המראה המטופח של אנשיו, תכשיטיהם הצבעוניים ובזכות ריקוד הקפיצות השבטי המפורסם בו מנתרים הגברים לגובה (החזקים שבהם מגיעים אפילו עד לגובה של מטר מעל הרצפה).

אילו הייתי בת לשבט המסאי הייתי לומדת מילדות את חוכמת השבט על ידי שמיעת סיפורים בעל פה, העוברים מדור לדור במשך חמש מאות שנים. הייתי חולקת את  ה"בומה" (אזור מגוריי בכפר המעגלי המורכב מבקתות בודדות) עם נשים אחרות, שחלקן נשואות לבעלי וחלקן לקרובי משפחה. החיים שלי על פני כדור הארץ היו מתנהלים בשטח קטן של מספר קילומטרים רבועים בלבד, הכוללים את הכפר שלי ואת הכפרים השכנים, שעם אנשיהם הייתי נפגשת בטקסים, בנהר וביום השוק השבועי.

ביקור בשבט המסאי

ביקור בשבט המסאי

כל חיי היו מורכבים משני מעגלים – המקום בו נולדתי וגדלתי, והמקום אליו נדדתי בעקבות נישואי. המעבר ממעגל ילדותי למעגל בעלי היה נתפס בעיניי כמו מעבר לעולם אחר וחדש לגמרי, גם אם כפרו היה למעשה רק כמה עשרות קילומטרים מאזור הולדתי. את חיי הייתי מעבירה בקישוש עצים לבישול, בחיפוש אחר צמחי מרפא מצמחיית הבר, בסחיבת מים על ראשי או בערימת עצים על גבי, בחריזת תכשיטים, קליעת סלים ומחצלות ובמכירת מזכרות לתיירים בניסיון לשמור את הכסף לעצמי (ולא רק לפרנס את הגברים בחיי), על מנת לנהל משק כלכלי עצמאי לי ולילדיי שלי. לו אחד מילדיי או קרוב משפחה היה חולה בתסמיני מלריה, הייתי אוספת גללים של פילים, מייבשת אותם ועוטפת עם שמיכה מסאית אדומה את גוף החולה לצד מדורה בה נשרפים הגללים. העשן יגרום להזעה מרובה אצל החולה וסיכוייו להירפא יעלו. למה גללים של פילים? הפיל הולך קילומטרים רבים בסוואנה וגם ביערות הטרופים, אוכל ענפים, גזעים, שורשים ועלים, בעוד מערכת העיכול שלו מעכלת רק חלק קטן מכל מה שהוא אוכל. בערך כשבעים אחוז זוהי תצרוכת לא מעוכלת אשר נפלטת לאדמה בגושים גדולים, והנה יש לי בית מרקחת לצמחי מרפא שהפיל ליקט עבורי. לכן הייתי אוספת גללים של פילים, מה שנחשב כמציאה חשובה לשעת חולי ומזור.

 לו הייתי אמא מסאית הייתי נאלצת לשלוח את ילדיי לבית הספר לחינוך חובה, אך אם יש חוסר בידיים עובדות החוק הופך לשולי כיוון שצריך לפני הכל לדאוג לדבר החשוב ביותר – הפרות. הפרות שבבעלות הגבר הן סמל סטטוס וקובעות את מעמדו, ראש המשפחה, ולכן גם ממוקמות במרכז הכפר לשם הגנה מחיות הבר שסביבנו. אם כך, בלית ברירה הייתי מפרה את החוק ושולחת את הבן שלי לרעות צאן לבדו על זמן בית הספר, כבר בגיל 7, באזור בו יש חיות בר מסוכנות. הייתי מציידת אותו בבקבוק דייסה למהלך היום ובמקל להגנה. כמובן שלא הייתי שולחת אותו ללא קמע נגד פילים.

למרות שיש חוק חינוך חובה, לפעמים הצורך לשמור על הפרות גובר על החוק

למרות שיש חוק חינוך חובה, לפעמים הצורך לשמור על הפרות גובר על החוק

כבת שבט יהודה שנולדה בישראל אני מלמדת את ילדיי היוצאים לדרכם על זהירות בדרכים ומפגש עם אנשים זרים, אך אילו הייתי בת שבט באפריקה באזור של חיות בר הייתי מלמדת על מפגש עם אותן החיות. "ילדי, אם תפגוש בבפאלו – תשתדל כמה שיותר מהר לרוץ ולטפס על עץ קרוב, אם תפגוש פיל והקמע לא עוזר – תדמה את עצמך למת (נצפו פילים שמכסים את מתיהם בענפים אז אלה סיכוייך לשרוד ילד קטן שלי) ואם תפגוש נמר – תלך לאט לאט חזרה לכפר ותזרוק לו תרנגולת".

לו הייתי בת שבט מסאי הייתי עם ילדיי כל היום, במטלות היומיום, בישיבה האינסופית מתחת לעץ הבאובב או בצל הסוכה הקטנה ומאפשרת לילדיי ללמוד את החיים מהתנהלות היומיומית שלי ושל שאר האנשים החיים אתנו. הילד הקטן הוא חלק מהשבט 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. אין חוג תנועה, או חוג בישול, או חוג ליקוט. האנשים, הצמחייה ובעלי החיים הם בית הספר לחיים שלו.

בת שבט ההדזבה: ליקוט שורשים וצמחי בר

אני ממשיכה במסע המדומיין שלי ועוברת לשבט שכן, לארצם של אנשי ההדזבה, שבט של ציידים לקטים. אנשי השבט חיים בצפון טנזניה משני צדי ימת אייאסי, המזרחי והמערבי. הם נחשבים לאחת החברות הקדומות בעולם, ומונים כאלף אנשים בלבד, החיים באותו אזור למעלה ממאה אלף שנים. זהו שבט קטן המשמר תרבות וידע קדום של צייד וליקוט.

לקטות משבט ההזדבה

לקטות משבט ההזדבה

לו הייתי בת שבט ההדזבה הייתי יוצאת ללקט שורשים, צמחי בר ופירות מלפחות 200 מינים שונים לפי מחזוריות הצמיחה והבשלות של הטבע. הייתי דואגת לעצמי ולכוחותיי בהווה, כי אם יש אוכל – אז אוכלים (את מה שנותר לי הייתי מביאה לשאר החבורה). כמובן שאת פעולת הליקוט הייתי עושה בזהירות כדי להימנע מפגיעה בשורשי הצמח או העץ כדי שימשיך לגדול ולתת מזון בעתיד. אם הייתי מוצאת מחילה של מכרסמים הייתי לוקחת מכרסם לצלייה לפי צרכיי, ושמה לב להשאיר את הזכר והנקבה הפוריים, כדי שימשיכו להתרבות ושמחזוריות החיים תמשיך.

נשים וילדים משבט ההדזבה. השבט מונה רק אלף אנשים

נשים וילדים משבט ההדזבה. השבט מונה רק אלף אנשים | צילום: franco lucato / Shutterstock.com

לו הייתי בת שבט ההדזבה הייתי בזוגיות עם גבר, ובאמת היינו נחשבים לזוג, אך הייתי גם יכולה להחליף בן זוג ולהיות בזוגיות עם הצייד הטוב ביותר או הצלף הטוב ביותר או עם מספר הסיפורים המצחיקים ביותר והייתי ממשיכה לגדל את ילדיי גם עם בני הזוג המתחלפים.

בת שבט ההאמר: מנערות לבגרות

בהמשך המסע "לו הייתי", אני עוברת לדרום אתיופיה, לשבט ההאמר. אנשי ההאמר מונים כארבעים אלף אנשים באזור סוואנה יבש וקשוח במיוחד בין נהר האומו לבין ימת צ'ואו. הם עוסקים במרעה ובחקלאות ועד לפני כארבעים שנה הם היו מבודדים, כי אזור מחייתם לא היה נגיש.

לו הייתי בת האמר צעירה, ביום טקס המעבר לבגרות של אחד מנערי השבט, טקס "האוקלי" המעניק גם כשירות להינשא, הייתי קמה בבוקר בהתרגשות רבה ביחד עם שאר חברותיי. היינו מורחות זו לזו אבקה אדומה, שהכנו מאבן חול אדומה ושומן בקר, על תסרוקת החימר העשויה מצמות קטנות ועל הגוף. הייתי מתקשטת בצמידי פעמונים על רגליי, לובשת שמלה צבעונית חגיגית שהכנתי, עוטפת את פלג גופי העליון בפיסת בד החושפת את הגב ומתרגשת ומקווה שהאחראי על הטקס ההצלפות יגיע בזמן. עליו להגיע מהכפר הסמוך הנמצא במרחק של 12 ק"מ, אך אם הוא לא יגיע מספיק זמן מראש לפני השקיעה, הטקס יידחה ליום אחר וכל ההכנות היו לשווא.

טקס ה"אוקאלי" בשבט האמר

טקס ה"אוקאלי" בשבט האמר

לו הייתי נערה בת לשבט ההאמר ביום מרגש זה הייתי יושבת עם חברותיי הצעירות מתחת לעץ בתוך ערוץ נחל אכזב רחב ומחכה בהתרגשות לתחילת טקס ההצלפות, שהוא מנת חלקן של הנשים. חברותיי ואני היינו מתחילות לרוץ בהתרגשות כשקול הפעמונים שעל רגלנו מצלצל ומרעיד את האוויר בצלילים קופצניים ושמחים. הייתי תוקעת בחצוצרה קטנה תוך כדי קפיצות שמחה והתרגשות, ובעיקר עומדת על זכותי בגאווה לקבל כמה שיותר הצלפות על הגב מענף שהכנתי מראש, אותו אני נותנת לגבר צעיר שיצליף על גבי עד זוב דם. הצלקות על הגב הן סימן היכר ליופי, לחוזק, לחוסן, ליכולת עמידות והן מסמלות אישה חזקה וראויה להקמת משפחה.

בת שבט האמר רצה כאחוזת אמוק לקבל הצלפות בעוד שחברתה מחזיקה אותה

בת שבט האמר רצה כאחוזת אמוק לקבל הצלפות בעוד שחברתה מחזיקה אותה

לאחר סיום טקס ההצלפות, הריקודים, השירה וצביעת הפנים נעלה מערוץ הנחל לעבר הכפר, שם נערך טקס קפיצה מעל שוורים, בו הנער המיועד להפוך לגבר מדלג מעל לארבעה שוורים בדילוגים מהירים מאחד לשני.

רב הדומה על השונה

בכתיבתי על נשים באפריקה לא התייחסתי הפעם לנושאים הנחשבים כ"בוערים", כמו מילת נשים ומעמד האישה. רב הדמיון על השונה בין נשים הגרות בבית אבן בחיים מודרניים לנשים הגרות בבית ארעי מעשי ידיהן. הצרכים והרצונות בדרך להישרדות והמשכיות דומים, אך הדרך להשיג את המטרה שונה. כשביקרתי בשבט האמר הייתי אורחת שלהם כמה ימים, הזרה היחידה בטקס ה"אוקאלי". משכה את תשומת לבי אישה שהמשיכה לרוץ אחוזת אמוק עם הענף ביד במטרה לקבל עוד הצלפות, למרות ששלב ההצלפות עבר וכבר עלינו מערוץ הנחל לכפר. אותה אישה המשיכה לרוץ עם הענף ומאחוריה רצה בת שבט אחרת ששמרה עליה וניסתה להרגיע אותה. חייכתי לעצמי ולה ואמרתי לה במבט שכולנו היינו בשלב זה או אחר בחיינו אחוזות אמוק להשיג את מבוקשתנו, וטוב שיש חברה תומכת ששומרת.

השבטים באפריקה מנסים לשמור על אמונותיהם ואורחות חייהם למרות השינוי שמביאים התיירים והמפגש עם האחר. הביקור באפריקה מאפשר לנו הצצה חטופה למציאות שונה וזרה, לעיתים מאתגרת ולעיתים קסומה, ובזכותה אנחנו לומדים על עצמנו כיחידים וכחברה.

____

גילה בן ארי התרסי – מדריכת טיולים ותיקה, בעלת ניסיון עשיר בהדרכת טיולים באפריקה. מדריכה מגוון טיולים בשיתוף חברת מיי טריפ לאפריקה – לצפייה בטיולים הקרובים לחצו כאן

צילום תמונה פותחת: Dennis W Donohue / Shutterstock.com

האם היית ביעד הזה?

  • 1

    כן הייתי

  • 2

    לא, אבל מתכנן

  • 2

    לא מעוניין

האי הכי צפוף בעולם

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות