תפריט עמוד

רקוד כאילו אין איש מתבונן בך

רקוד כאילו אין איש מתבונן בך

היווניות המודרנית מגלמת בתוכה ניסיון, נואש כמעט, להיאחז בכל הכוח בעבר המפואר ובעולם הישן ההולך ונעלם, ובצדו ההשלמה המתסכלת על כי הם משתנים, כמו העולם סביבם. ירון אנוש ניסה לחפש את היווניות של ימינו - דרך האיים ודרך יוון האירופאית, אך מצא שמחת חיים והרבה חברים

יורגו קאלאמאטיאנוס היה הזורבה שלי. נפגשנו באי קורפו (Corfu), כך באקראי, בפתח גן הילדים הבריטי בעיר היחידה באי, סמוך לטיילת החוף. אני, הזר, שבא להתנסות בחיים על אי והוא, בן פיראוס (Pireas), שהתחתן עם תיירת גרמנייה והתיישב במקום. היתה זו שעת צהריים חורפית. עמדנו ליד הדלת והסתכלנו על הילדים שסיימו לשיר במעגל ונופפו לנו במרץ. בחוץ ירד גשם חסר מעצורים. נחלי מים שטפו על כביש האספלט בדרך אל הים והרי אלבניה הסמוכים, בצדו השני של מצר המים הצר, נחבאו מאחורי שמיכת ערפל עבה. פה ושם נשמע רעם מתגלגל ומיד אחריו נחצו השמים השחורים בברקי אור זוהרים. הצטופפנו בכניסה, מנסים להימלט מטיפות המים הגדולות ששטפו מלמעלה ללא מעצורים.
"אני אבא של רומן", פנה אלי בחיוך, "ואתה?". אני? אני אבא של סיר.
כן – סיר. כך קראו המקומיים לבתנו בת הארבע, מאחר שהיוונים אינם יכולים לבטא את האות שי"ן. "שיר" הפכה ל"סיר" ובהיגוי של הגננות האנגליות: "שיאה".
"אני יורגו", אמר. "מאיפה אתם? מישראל? למה שלא תבואו אלינו מחר? בואו", אמר. "תביא את אשתך ואת סיר". הבטתי בו. עיניו זהרו בידידות. "מחר?", שאלתי, מעכל את ההיכרות המהירה. מחר, מחר. ככה אחרי הצהריים, בשעה שמונה. הוא מסר לי כתובת, לקח את הבן בידיו ופנה ללכת. להתראות, ידידי, קרא בין זרמי המים. אל תשכח — בשמונה. יאסו!
בשעה היעודה טיפסנו ברכבנו אל הכפר הסמוך, חוצים את הגשר הקטן בכניסה, שמתחתיו זרם פלג מים שוצף, ופנינו לדרך צרה. עד מהרה הותרנו את בתי הכפר מאחור, מטפסים על גבעה מיוערת בדרך תלולה וקצרה. העלייה הבוצית הסתיימה לאחר כמה עשרות מטרים בעיקול חד וצר להחריד שהתרחב ימינה והפך לרחבה בפתח בית לא גדול. יצאנו מהרכב, ניצבים על רום גבעה, מול הבית הבודד המשקיף לנופים סביב והוא מוקף משני עבריו בחורש עצים ירוק. שקט שרר מסביב. מן הרחבה טיפסו כמה מדרגות אל מרפסת קדמית שהסתיימה בדלת שהובילה, כך למדנו, למטבח. באותו רגע יצא יורגו לקראתנו, וחיבק את כולנו בעוז כאילו היינו קרובי משפחה שלא ראה זמן רב.
היתה זו הראשונה מתוך סדרת פגישות הזויות ומופלאות עבורי. מן המטבח נפתח פתח אל סלון לא גדול שאח מבוערת בגזעי עצי זית חיממה את חללו והטילה על רצפתו וקירותיו

כפריים במצובו. ליוונים יש לא מעט רגשי נחיתות מול העולם המשתנה מול עיניהם במהירות שאינם רגילים בה. בצד מה שמוכר כחיבה לזר ובצד הכנסת האורחים, מתעוררים גם רגשות תסכול, על כך שהעולם הישן והמוכר כל כך משתנה ונעלם | צילום: דפנה טל

צללים מרקדים. שם, בלילות החורף הקרים, כשעל השולחן הקטן ניצב בקבוק עטוף קש, מלא ביין מקומי, השמיע לי יורגו בפעם הראשונה שירים ביוונית על גבי פטפון, כשהוא מצטרף לשרים, וכשהיתה רוחו טובה עליו, היה קם לחולל על השטיח תוך שהוא צוחק במלוא גרונו וצועק: "לחיים! לחייך ידידי, לחיי שנינו כאן יחד".
באותם רגעים, כשסערת ברקים מפלחת דרך החלון את החשכה, נראה גופו חסר החן מתנועע כאל יווני במרומי האולימפוס. וכאשר היתה מוזיקה עצובה מתנגנת, היה יושב מהורהר, לוחש את המלים, חובק את גווי ומנענע את שנינו חרש. יורגו הכיר כל שיר, כל מנגינה, ידע לספר את סיפורם. ובכל פעם שהבקבוק היה מתרוקן, היה יוצא מן הבית, יורד אל המחסן וממלא אותו מחדש עד קצהו.
כאשר חלפו השעות ועייפות היום היתה מכריעה אותי, היה מוריד מהמדף עותק של "זורבה היווני", פותח היכן שפותח, ומקריא לי מתוכו, לי – הזר שלא דיבר את שפתו, שלא הכיר אותו כמעט והוא חלק איתו ברוחב לב את ביתו ומשקהו.
לא הבנתי אז מלה מן הנאמר, אך ישבתי שבוי בקסם קולו וקריאתו של מי שהפך ברבות הימים לטוב שבחברי. "היי", הייתי אומר לו שעות מעטות טרם זריחה, "עוד מעט מחר". ויורגו מבטל את דברי בהינף יד וצועק: "מחר? עכשיו אין מחר. עכשיו הוא עכשיו. אל תחשוב על מחר".
כך בדיוק דמיינתי, טרם היכרותי את יוון, את אנשיה. רבבות רבות של "זורבה" – אנשים החיים את הרגע עד תומו, אלה הממצים עד תום את החיים ונותנים לתחושותיהם את החירות שבן תרבות המערב אינו מכיר, אלא מן הספרים. חיים על פי הלב. לא על פי השכל. אך האמנם זו היווניות כולה? אינספור גרסאות של זורבה? ככל שחלפו הימים ורבו הפגישות עם בני האיים ותושבי היבשת, הבנתי כי התמונה מורכבת לאין ערוך.

מלאה בהרפתקאות, מלאה בדעת
בשירו הנהדר "איתקה" מתאר קונסטנדינוס קוואפיס, אחד מגדולי משורריה של יוון המודרנית, את חייו של האדם כמסע מתמשך, מלא בהרפתקאות. קוואפיס, איש מיוסר שכף רגלו לא דרכה כמעט על אדמת יוון (הוא עשה את מרבית חייו באלכסנדריה שבמצרים), מתאר על סמך מסעותיו של אודיסאוס המיתולוגי בדרכו חזרה לאי שלו, לאחר מלחמת טרויה, את האדם כמי ששואף למטרה אחת – לשוב אל איתקה (Ithaki) ביתו. זאת המטרה. אך בניגוד לתרבות המערבית, המעודדת את האדם להגיע ממטרה אחת לאחרת, קורא המשורר להולך בדרך החיים לא למהר, ולמצות עד תום כל יום מחייו . רק אז יהיו החיים מלאי משמעות.

"כי תצא בדרך אל איתקה/ שאל כי תיארך דרכך מאוד/
מלאה בהרפתקאות, מלאה בדעת/ … וכל הזמן חשוב
על איתקה/ כי ייעודך להגיע שמה./ אך אל לך להחיש
את מסעך/ מוטב שיימשך שנים רבות".
("איתקה" מתוך "קונסטנדינוס קוואפיס – כל השירים"
תרגום: יורם ברונובסקי, הוצאת כרמל)

הדרך היא העיקר. לא המטרה. כך מתרגמת התרבות היוונית בימינו את עברה המיתולוגי. היא מנסה בכל כוחה להתבסס על מה שאין לו כל הוכחה היסטורית מוצקה – שהיוונים בני ימינו הם צאצאיהם הישירים של הפילוסופים הקדומים, של אותה מורשת עתיקה. כאשר משווה המלחין מיקיס תיאודורקיס בשנה שחלפה את התרבות היוונית והיהודית, הוא מתפאר כי "לנו היוונים יש את פריקלס…" (המדינאי האתונאי הגדול שקידם את רעיון הדמוקרטיה). ומה יש להם? העבריים? יותר מאשר ביטא בזאת תחושות אנטישמיות, גילה המלחין הקשיש והחולה את שמוכר לכל מי שמגלה מעט התעניינות ביוון של ימינו וביוונים – הרצון העז להישען ולשמר את העבר המפואר, ההיסטורי והמיתולוגי גם יחד. ואולי מעבר לכך, את רגשי הנחיתות שאתה מוצא ביוונים כלפי סביבתם המודרנית החיצונית לארצם.
הרצון לראות עצמם כממשיכי היסטוריה מפוארת ניבט מכל עבר – שמות רבים הניתנים לילדים מקורם במיתולוגיה וביוון העתיקה. וכך אתה מוצא את אודיסאוס רוכב כמטורף על אופנוע רועש ברחובות אתונה, את פנלופה (אשתו של אודיסאוס שהמתינה לשובו עשרים שנה) מתפקדת כמזכירה בחברה קטנה, ואת פלאטו (אפלטון) יושב עם חבריו ב"קפה ניאו" קטן, עסוק בוויכוחים פוליטיים תוך כדי עישון סיגריות במקום לכתוב דיאלוגים מעמיקים.

"אני הרקלס" בשירותי הגברים
יוון המודרנית מתרפקת על עברה. כל עבר. היא מאדירה אותו בכל האמצעים שהתרבות מאפשרת, מהללת אותו בטקסים, תיאטראות, אלבומי תמונות מפוארים וכאמור מעניקה את שמותיו לבניה. זכור לי אותו יום שבו ירדתי לשירותי הגברים בשדה התעופה הישן של אתונה. היה זה חלל ארוך שהכיל כמה כיורים ומעליהם מראה ארוכה ובהמשך כמה תאים. כשיצאתי מן האחרון שבהם – הבחנתי כי בקצה השני, מול הכיור האחרון, עמד מוכר כרטיסי פיס מקומי, מאלה המצויים בכל מקום ציבורי בעשרותיהם. איש חסר תואר והדר, לבושו מרופט משהו וכל עמידתו אומרת עליבות.
היינו רק שנינו שם. הוא הבחין בי, אך עסק בבחינת דמותו במראה, מוציא מסרק מכיס חבוי, מסרק בקפידה את שאריות שיער ראשו, מיישר־מותח את הז'קט הבלוי וסוקר את המראה שיצר. לפתע, מתוך העליבות היומיומית, הופיע לפניך אל יווני. ממש כך. קומתו השחוחה הזדקפה, עיניו ברקו וכשהתקרבתי שמעתי אותו ספק ממלמל ספק שר: "אימה או הירקליס" – אני הרקלס.
אגב, בעניין ההתרפקות על העבר, היוונים אינם נוטים לחסות רק תחת צל עברם הרחוק. באותה מידה הם שרים במוזיקה שלהם – הרבטיקה והלייקה – שירי געגועים עזים לסמירנה (איזמיר), שם ישב מיעוט יווני לא מבוטל בגודלו תחת שלטון תורכי עד 1922־1923, למנגס (Manges), אותם פושעים מתחילת המאה העשרים ששלטו על חיי הפשע בפיראוס ובמקומות נוספים.
אבל הצורך העז למצוא הצדקה קיומית מכובדת בהווה מגלה לזר המתבונן ביוון גם לא

שקיעה בסלוניקי. בניגוד לתרבות המערבית, המעודדת את האדם להגיעה ממטרה אחת לאחרת, קורא המשורר היווני להולך בדך החיים לא למהר, ולמצות עד תום כל יום מחייו. רק אז יהיו החיים מלאי משמעות

צילום: דובי טל

מעט רגשי נחיתות מול העולם – בעיקר המערבי – המשתנה מול עיניהם במהירות שאינם רגילים בה. בצד מה שמוכר כחיבה לזר – פילוקסניה (ביוונית Filoxenia. פילוס=חבר, קסנוס=זר), ובצד הכנסת האורחים שהפכה בעשרות השנים האחרונות למפעל התעשייה הגדול שלהם, מתעוררים גם רגשות תסכול, על כך שהעולם הישן והמוכר כל כך משתנה ונעלם. מוצאים עדויות רבות לכך בספרות היוונית המודרנית בעשרים השנים האחרונות, שבה ניכרת היטב הכתיבה האורבנית־אתונאית. זהו דור חדש של סופרים שלא ידע אולי את "זורבה היווני", אך בכתיבתו מבכה על היעלמו.
אפילו הכנסת הטלוויזיה לבית נתפסת על ידי גיבורת הספר "אל קו האופק" שכתב חריסטוס ואקאלופולוס כהרס כל שידעה וחוותה כילדה: "היא חושדת ששני השמנים שהציבו את הטלוויזיה במקום השולחן הקטן עם השושנים עשו מעשה מכריע מאוד, הפרידו לעד בין העולם הנודע ובין העולם הלא נודע" (תרגום: אמיר צוקרמן, הוצאת כתר). גיבורת הספר, צעירה נשואה מאתונה, קמה ועוזבת את ביתה, לכאורה ללא סיבה, ועולה על האונייה הראשונה המפליגה לאחד מאיי הים האגאי כדי לסקור את מהלך חייה. הטלוויזיה המיתה את הקולנוע השכונתי, את המוזיקה, את המגבלות. ואילו התיירים ה"אירופים" כלשונה המיתו את הבושה והרגישות. העבר נעלם והולך, ועבור אומה שעברה הוא המשענת העיקרית לחייה בהווה – יש בכך משום טרגדיה.
היווניות המודרנית היא דבר והיפוכו. יש בה ניסיון, נואש כמעט, להיאחז בכל הכוח בעבר הרחוק והמפואר ובעולם הישן והמוכר ההולך ונעלם, ובצדו ההשלמה המתסכלת משהו בהבנה כי הם משתנים, כמו העולם סביבם.
יש בה אהבת אין קץ למולדת – "אמא יוון", הם מכנים את ארצם. והאם, למי שאינו יודע, היא – בניגוד לתדמית – האוטוריטה היחידה במשפחה. אך בצד אהבה זו, אתה מוצא שנאה לממסד, לכל ממסד, גם שלהם. הם בזים לפוליטיקאים המקומיים ואינם בוטחים בהם. סקרים מגלים כי מרבית היוונים לא בוטחים במפקדיהם בצבא ולא היו מוכנים לצאת איתם לקרב. אך כאשר הוקמה בגבולם הצפוני מדינת מקדוניה, לאחר התפוררות יוגוסלביה, קראו כולם קריאות שבר והיו מוכנים לצאת למלחמה על השימוש בשם היווני העתיק על ידי זרים.
הם מתעבים את ארצות הברית הנתפסת בעיניהם כאם כל הממסדים. כממסד העל העולמי. היכנסו לבית הקפה הקטן והיפהפה בכיכר אביסיניאס (Avisinias), בלב שוק הפשפשים של אתונה, ותגלו כי בעלת המקום, המגישה לשולחן את הגרסה היוונית ל"נובל קוויזין" הצרפתי, אינה מחזיקה "קוקה קולה" כי "מאז הפלישה לעיראק, הוצאנו את כל הפרודוקטים האמריקאיים". ואגב, אין בה כל סימפטיה לסדאם חוסיין.
אתונה של ימינו, כרך המכיל כשלושה וחצי מיליון בני אדם, עוברת בעצם הימים הללו תהליך עיור מהיר. האולימפיאדה באופק וגם כניסת מטבע האירו לשוק המקומי שינתה רבות. אך ברחוב היווני נתפסת האולימפיאדה, בדרך כלל, כאירוע למעטים – למיוחסים – שלעם אין בו בעת המודרנית כל חלק.

חיה את היום, כאילו אין יותר מחר
בליל קיץ קסום אחד בקורפו, יצאנו חבורה של זרים, בני כמה מדינות, לחגוג בשדה פתוח מול הים. את יוון ייצג בחבורה יורגו חברי. קבענו את מושבנו מתחת לעץ היחיד ובסמוך לו ניצב גזע עץ כרות גדול. ממעל נצנצו אינסוף כוכבים ואורו של ירח מלא יצר במים השוקטים פס אור כסוף. במרחק מה מהחוף ניצבו ללא ניע סירותיהם של דייגי התמנונים שפנס גדול התלוי מחוץ לחרטומן הטיל אור על הסלעים בקרקעית הים.
ישבנו וסעדנו את לבנו, מיטיבים גם ביין. כאשר מלאו הקיבות לשובע, קם יורגו, הוציא ממכוניתו טייפ גדול, ולצלילי הבוזוקי החל מרקד. תחילה על האדמה, ידיו פשוטות לצדדים וכפות רגליו רוקעות באדמה. לפתע נדלקו אלפי נקודות אור זעירות מעל האדמה, נעות הנה והנה – גחליליות הקיץ של קורפו.
יורגו זינק על גזע העץ הכרות והמשיך בריקודו, ידו אוחזת בכוס יין שניתז לצדדים עם גבור תנועותיו. אנחנו – הזרים – ישבנו כולנו כמהופנטים. איש לא העז להביע עצמו בחירות כזו – דרך רגשותיו, תנועותיו וגופו. איני יודע למה, אבל באותם רגעים קסומים, כשהתבוננתי בו, עלו במוחי המלים שתיארו עבורי יותר מכל את שאני אוהב ביוון:

רקוד כאילו אין איש מתבונן בך,
אהוב כאילו איש לא עזב אותך מעולם
וחיה את היום, כאילו אין יותר מחר.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

המנזרים התלויים של מטאורה

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    *

    code