ריצת ניווט

עכשיו אני כי ההוא הלך
הנווטים של  שעה 10:43 יצאו, מה שאומר שנשארו לי עוד שבע דקות. אני מסתכל על היער הירוק שסביבי ומריח את הקרקע הרטובה. טיפות גשם עדינות מלטפות את פני. כדי לנווט היטב הנַוָוט חייב להרגיש ביער כמו בבית ולקבל את כל התנאים בטבעיות. המטרה היא לעבור בזמן קצר ככל האפשר את המסלול המסומן במפה. לאורך המסלול פזורות תחנות ביקורת ממוספרות שבהן הנווט חייב לעבור לפי הסדר. במסלול שלי, שאורכו 5,250 מטר בקו אווירי, יש 14 תחנות כאלה. השאיפה העיקרית היא לבחור את הציר המהיר ביותר מתחנה לתחנה, ויש לזכור שהדרך הקצרה ביותר אינה בהכרח המהירה ביותר; בדרך כלל קשה לנווט בה או שהיא טומנת מכשולים כמו מצוקים, סבך קוצני או עליות תלולות.
10:50. הגיע הזמן שלי. אני מרים את המפה, מאתר את נקודת ההתחלה, מסובב את

תחנת ביקורת. המטרה היא לעבור בזמן קצר ככל האפשר את כל תחנות הביקורת המסומנות במפת הניווט לפי הסדר | צילום: אלון הוד

המפה עד שהדרך לתחנה מספר 1 מופיעה לפני, ואז מצפין אותה על ידי כך שאני מסתובב במקום ומתאים את הצפון המסומן במפה לצפון שמוֹרה המצפן שבידי.
כעת גופי פונה לכיוון התחנה הראשונה. שבילים רבים חוצים את הנתיב ואני בוחר אחד לרוץ איתו. נווט תחרותי מקצועי יקבל את ההחלטה הזאת בשנייה אחת. אני רץ, וכשנגמר השביל אני נכנס לתוך היער, ממשיך לרוץ דרומה ומגיע לאזור מסולע. לפי תיאור התחנות שניתן מראש ולפי הסימון במפה, התחנה הראשונה היא בולדר, סלע גדול. ואכן, ליד אחד הסלעים אני מזהה מנסרת ניילון קטנה בצבעי כתום־לבן, הסימון הבינלאומי לתחנת ביקורת. התחנה נמצאת בגובה של כחצי מטר מעל הקרקע, כך שאי אפשר לזהותה מרחוק, ונדרש ניווט מדויק מאוד. יש עליה סמן אלקטרוני שבו הנווט מניח את כרטיס הביקורת שקיבל בשעת ההרשמה, וכך מתועדת השעה שבה הגיע לתחנה.
הגוף מבקש להמשיך לרוץ קדימה, אבל אני לא מתפתה לו. במקום זה אני נשאר בתחנה, וממש כשם שעשיתי בנקודת ההתחלה, אני מתכוונן לעבר התחנה השנייה ומצפין את המפה. במפה פרוש לפני עושר של מידע, ועלי לסנן מתוכו רק את הפרטים הנחוצים לי. מתברר שתחנה 2 דורשת פנייה חדה מאוד. קווי הגובה החומים מסמנים את מתאר התבליט, ומהם אני למד שהדרך מתחילה בעלייה ואחר כך יורדת, קודם בתלילות ואחר כך במתינות. אני חוצה שביל, מזהה את מפתחי הגיאיות היורדים מאוכפי הגבעות שמסביב ורץ בשביל עפר עד סמוך לתחנה. אני מזהה אותה ומכוון את הריצה אליה כך שאוכל לצאת לתחנה השלישית בלי להשתהות.

עייפים אך מרוצים
אני ממשיך לתחנות הבאות, רץ לאורך שדות, חוצה יערות, סבך קוצני מותיר בגופי קוצים ושריטות. כמה טוב להרגיש את הגוף החי, גם אם כואב ועייף. אני קופץ ממדרגות סלע ומשיפולי קרקע תלולים שדורשים דיוק באופן הנחת כפות הרגליים. דריכה אקראית על שיחי סירה קוצנית נותנת תחושה של מזרן רך, ומזכירה לי שזו לא אותה הריצה החדגונית על שבילים וכבישים, אלא ריצה שמאמצת את כל הגוף ומאלצת אותו להתמקד גם במכשולים ובתכנון. זו אינה הדרך השגרתית לשמר כושר ולשפר אותו.
תחנה 5 דורשת ניווט מדויק במיוחד. אני בוחר פינה של גדר אבן כנקודת תקיפה, לוקח אזימוט במצפן וסופר צעדים כפולים למדידת המרחק. לפי החישובים שלי הייתי אמור לעמוד עכשיו על התחנה, אך איני מוצא אותה. גם נווטים אחרים מחפשים אותה. אני מסתכל שוב בתיאור התחנות ומגלה שהתחנה נמצאת ממערב לסבך קטן. פתאום אחד הנווטים רץ, נעצר כחמישה מטרים ממני ושותה מים מג'ריקן. הוא מצא. הסבך היה ממש לידי, והתחנה היתה מעט מוסתרת. גם אני מרטיב את הגרון ומיד ממשיך, חולף בדרכי על פני עדר פרות דשנות שמעודדות אותי ב־מוּ ארוך.
בדרך לתחנה 8 העייפות משפיעה עלי. אני כבר לא מקפיד על ניווט מדויק ומתברבר בשטח על שלוחה רחבה בקרבת התחנה. במצב כזה מומלץ לחזור למקום האחרון שזיהינו או לאתר נקודה ודאית וממנה לתקוף את התחנה. אני בוחר באפשרות השנייה, עולה בשלוחה ומגיע לכיפה. ממנה אני חוזר למטה, הפעם במדויק, ומאתר חומות אבן המסומנות במפה ואחריהן את התחנה: בור עתיק חצוב בסלע. איבדתי זמן רב ויקר, כ־15 דקות.
גופי עייף ונשימתי כבדה. אני מביט במפה ורואה שנותרו שלוש תחנות לסיום: עלייה קטנה לתחנה 12 ואחריה ירידה ארוכה אל שתי התחנות האחרונות. חמור בודד קשור לגדר מביט בי בשלווה. זה הזמן לתת את כל מה שנשאר. אני מאיץ, יודע שכל שנייה חשובה לזמן הכללי. ספרינט אחרון מביא אותי לנקודת הסיום, ואני מקבל סיכום של הזמן. שעה ושמונה דקות של עונג צרוף. כעת אפשר לשתות לרוויה ולשטוף את הפנים מהזיעה המלוחה.

תודת הכותב לזיו נוימן