הטרנספגרשאן. כמה חיכינו לכביש הזה. 151 ק"מ של פיתולים אינסופיים, מעברי הרים גבוהים, מפלים בלי סוף, יערות סמיכים… אנחנו נוסעים, ובכל קילומטר שאנחנו עוברים סופת השלג מתחזקת, והראיה הופכת ליותר ויותר קשה. כשאנחנו מגיעים לפסגה, כבר לא רואים כלום – הכל לבן מסביב, אנחנו בתוך ענן. חושבים על הנזיר שפגשנו לפני כמה שעות בכנסיה הקטנה בצד הדרך שאמר לנו שהסופה תתחזק לקראת הערב וסיכויים גדולים שיסגרו את הכביש. בהחלטה של רגע אנחנו ממשיכים קדימה, מוותרים אפילו על עצירה באגם בלאה (Balea) הנחשב לאחת הנקודות היפות במסלול. נוסעים בזהירות בעיקולים החדים עד שאנחנו יוצאים מהכביש – ומגלים שהוא אכן נסגר ממש אחרי שעברנו, לכמה ימים לפחות, ואולי כבר לכל עונת החורף.
לקריאה נוספת:
שלושה צלמים ברכב, תוכנית טיול מסודרת עם נקודות ציון על מפת גוגל – אבל מישהו אחר מכתיב לאן נוסעים ומה עושים היום – גנרל מזג האוויר. בהרי הקרפטים בחודש אוקטובר מזג האוויר מכתיב את ההתנהלות. גשם, שלג, ערפל – כל אחד מהם יוביל לכיוונים אחרים, ואנחנו זורמים ומשתפים פעולה. בדיעבד, השינויים במסלול, הדברים שוויתרנו עליהם, ואלה שנוספו במקרה – הם אלה שהפכו את הטיול הזה לחוויה כל כך מוצלחת עבור כל אחד מאיתנו.
כביש הטרנספגרשאן, המכוסה שלג, נסגר זמן קצר אחרי שנסענו בו
שלושה ימים לפני היציאה, היקום שולח מסר חזק. סופת שלגים ראשונה מכסה את הפסגות והכבישים באזור שבו רצינו לנסוע בשכבה עבה של שלג, מוקדם מהרגיל לעונה. במקביל, גשמים בקנה מידה היסטורי מציפים את רחובות בוקרשט ואת האינטרנט בתמונות מהבירה. אנחנו לא נבהלים – כבוגרי צפון נורווגיה בחורף, הקור לא מפחיד אותנו ויש לנו את כל הציוד הדרוש. גשם וערפל שמשפיעים על הראות בכבישים ההרריים המפותלים, ובעיקר החשש הכבד שיסגרו את הכבישים לעונה, מטרידים אותנו הרבה יותר. דיווחים ממטיילים באזור מספרים שהדובים הפסיקו לצאת לקרבת הכבישים כפי שהם נוהגים לעשות בקיץ, ויש חשש שהם מקדימים את הכניסה לשנת החורף שלהם. הקור המוקדם משפיע גם על השלכת שעדיין לא הגיעה לגוונים האדומים שאנחנו כל כך אוהבים לצלם. מה עושים? נוסעים ומגלים.
שלכת בהרי הקרפטים
הטרנספגרשאן: פיתולים, שלג והמון הפתעות לצד הדרך
הטיול שלנו מתחיל בנחיתה בבוקרשט, ויציאה מיידית לכיוון הרי הקרפטים. אחרי שעתיים של נהיגה "מנהלתית" ולא קשה, אנחנו מגיעים למקום הלינה של הלילה הראשון, בעיירה Curtea De Arges. כמו בכל מקום שנעבור בו בעשרת הימים הבאים, גם כאן יש כנסיות יפות ונהר זורם – אבל אנחנו כבר לא יכולים לחכות לעלות על הכביש, ויפה שעה אחת קודם. וזה לא סתם כביש… זהו הטרנספגרשאן, אחד הכבישים היפים בעולם, שמגיע עד לגובה של 2,042 מטר. הדרך חוצה את הרי הקרפטים, שרשרת ההרים השנייה בגודלה באירופה (אחרי האלפים), שעוברת בין היתר באוסטריה, צ'כיה, סלובקיה, פולין, הונגריה ואוקראינה ומכסה שטח גדול במרכזה של רומניה. הכביש נבנה בתחילת שנות השבעים בהנחייתו של צ'אושסקו, שליט רומניה דאז, כדי לאפשר מעבר לכוחות צבא בין ההרים. העבודות, בתוואי שטח כל כך קשים ותנאי אקלים קיצוניים, הביאו למותם של מאות פועלים, לפי דיווחים לא רשמיים. היום יש ברומניה כבישים מהירים ורחבים יותר שחוצים את ההרים, והטרנספגרשאן נותר בעיקר כאטרקציה לחובבי טבע – ולחובבי נהיגה מאתגרת.
הפיתולים של הטרנספגרשאן
הכביש מתחיל לטפס בהרים ואנחנו איתו. הנופים מדהימים, וכל סטיה קלה מהדרך פותחת חלון לטבע עוצר נשימה. חצי שעה לתוך הנסיעה, אנחנו יורדים לכפר קטן לצד הכביש, וחונים לצד כנסיה קטנה ומקסימה. מתוך הכנסיה יוצא אלינו קוסטנטין שעובד בגינה – אנחנו מספרים לו שהגענו מישראל, והוא מתעקש לפתוח בפנינו את המבנה שמעוטר כולו בציורי קיר מרהיבים ולעשות לנו סיור קצר במקום. הוא יהיה הראשון מבין הרבה רומנים מקומיים שנפגוש בימים הקרובים, שכולם ממש שמחים לפגוש תיירים מישראל, וכולם נוצרים שאחד החלומות שלהם הוא לבקר בישראל ובמקומות הקדושים לנצרות. אנחנו נפרדים מקוסטנטין המקסים ומהכנסיה היפה, לא לפני שהוא מתעקש לצייד אותנו בליקרים תוצרת בית וריבה שהנזירים מכינים ומוכרים בחנות הקטנה בחצר.
סטיה מהדרך מובילה אותנו לכנסייה מרהיבה באמצע היער
סטיה נוספת מהכביש ואנחנו מגלים דרך קצרה שמובילה ללב היער. בקצה עומדת כנסיה מרהיבה באמצע שום מקום. בשני הצדדים מפלים אינסופיים ונחלים שזורמים לכל עבר. בקתה קטנה עם גג אדום ועשן שיוצא מהארובה משלימה את הסצנה. אגב, בשלב הזה עוד לא ברור לגמרי אם הדובים אכן התחילו מוקדם את שנת החורף שלהם, או שהם רק חיכו לאורחים הנכונים… אנחנו הולכים דרוכים בין העצים, מסביב פזורים שלטים ברומנית עם ציורים של דובים ("זהירות דובים!", ו-"לא להאכיל את הדובים"), וכל רעש קטן מקפיץ את הלב. כמה קליקים, וממשיכים לטפס.
בקתה קטנה עם גג אדום ועשן שיוצא מהארובה משלימים את הסצנה
מתקרבים לפסגה והכל מסביבנו נצבע בלבן. שלג ומפלים, זה שילוב שצלם לא יכול לעמוד בו. אנחנו עוצרים באמצע שום מקום ומסתובבים במשך דקות ארוכות, נושמים עמוק לריאות ומצלמים. עוברות כמה דקות, והשלג מתגבר. אנחנו בתוך ענן, והראות הולכת ונהיית מוגבלת יותר ויותר. עכשיו אנחנו כבר לא רחוקים מהפסגה ומאגם בלאה שנמצא לידה. החשש שהכביש ייסגר ונצטרך לחזור את כל הדרך מביא אותנו להחלטה לוותר על האגם וסביבתו ולהמשיך לנסוע. בדיעבד – אחת ההחלטות הטובות שקיבלנו….את הנסיעה הזו אנחנו מסיימים בחושך בדירה בעיר סיביו (Sibiu), נכנסים לפורומים של מטיילים ברומניה ומגלים שהכביש אכן נסגר מעט אחרי שעברנו. צלמים קוראים לזה "מזל של שועלים".
מפלים אינסופיים ונחלים שזורמים לכל עבר
דרכים נופיות, ערים עתיקות ומצודות מרשימות
הגשם יורד כבר 24 שעות ומזכיר לכולם מי בעל הבית האמיתי. יש הרבה יתרונות בטיולי סתיו, אבל מזג האוויר הפכפך ואתה לא יודע מה יהיה מחר – התחזית היא רק הסתברות סטטיסטית שבחלק מהמקרים גם מתגשמת. אנחנו מנסים לעשות מהלימונים לימונדה ומבלים אחה"צ וערב גשום בשוטטות בסיביו, נמלטים מהגשם מפעם לפעם לאיזה פטיסרי מחומם וטעים. במרכז העיר שוק מקורה עם סחורה טרייה מכפרי האזור, עיר עתיקה עם כנסיות מפוארות, גשרים וסמטאות צבעוניות, ועיר קצת יותר מודרנית, שהיא למעשה מדרחוב מלא מסעדות וחנויות מקומיות ובינלאומיות, מהסוג שאפשר למצוא בכל עיר גדולה.
בעיירה היפהפיה מדיאש (Medias) נמצא אחד המרכזים ההיסטוריים השמורים ביותר ברומניה, לצד עוד אחת מהכנסיות המבוצרות המרשימות
הבוקר עולה, ואנחנו יוצאים בנסיעה ארוכה יחסית לטירת קורבין (Corvin castle), אחת הנקודות שסומנו "בתחקיר" שערכנו בארץ. מגיעים ומגלים שהטירה בשיפוצים וחלקה החיצוני מכוסה בפיגומים מכוערים. מאות שנים החזקתם מעמד ועכשיו זה הזמן? מתוסכלים קלות אנחנו פונים לג'ימיני לטכס עצה, והוא לא מאכזב ושולח אותנו לטירה אחרת שלא שמענו את שמה ולא היתה ברשימה שלנו. איזה מזל שהקשבנו לו! מצודת דבה (Cetatea Deva) המרשימה בנויה על גבעה מעל העיר. רכבל תלול מביא את המבקרים עד לפסגה שם אפשר לסייר במצודה שמוקפת בנוף עוצר נשימה. אנחנו יורדים ברכבל ואני פוגש את אסתר, נציגת משרד התיירות של האזור. היא שומעת שאני מישראל ומבקשת ממני להצטלם לסרטון קצר בעמוד הפייסבוק המקומי שלהם, ואז משתפת אותי בחלום הגדול שלה – לבקר בנצרת וירושלים. אני מעניק לה מגנט עם תמונה של נצרת שהבאתי מהארץ, ואנחנו ממשיכים.
אנחנו רואים חניה קטנה לצד הכביש, עוצרים ומגלים גן עדן
כביש נופי נוסף שחוצה את שרשרת הרי הקרפטים הוא הטראנס אלפיין (Transalpina, 67c), הכביש הגבוה ביותר ברומניה שמגיע לגובה של 2,145 מטרים. אנחנו נוסעים לכיוונו, כשעדיין לא ברור אם הכביש כבר נסגר בשל מזג האוויר. כמה קילומטרים לפני החיבור לכביש, אנחנו רואים חניה קטנה לצד הכביש. עוצרים ומגלים גן עדן – נהר שזורם בתוך היער, מפלונים מפכים בין עצים וסלעים, פטריות מסוגים שונים… אנחנו מתמסרים ומשקיעים זמן אור יקר במקום. ממשיכים ומגיעים לחיבור עם הטראנס אלפיין, ושם מבינים שהכביש סגור בכיוון דרום, ופתוח רק בכיוון צפון – לשם אנחנו מחליטים להתקדם. לא עובר הרבה זמן, ואורח מפתיע יוצא אלינו מבין העצים והשלג – שועל אדום וידידותי להפתיע. כמה קילומטרים נוספים, ועוד אחד. אנחנו מצלמים בהתלהבות ולא שמים לב איך הזמן עובר…עד שאנחנו מוצאים את עצמנו נוסעים את אחד הכבישים המפותלים ביותר באירופה בעיקולים חדים ובחושך כמעט מלא. עוד חוויה שלא נשכח בקלות.
מבין העצים והשלג יוצא אלינו שועל אדום וידידותי
ביום הבא אנחנו יוצאים מסיביו צפונה. עצירה ראשונה בבירטאן (Biertan), כפר סקסוני שבמרכזו כנסיה מרשימה עם גגות אדומים ומגדלים מחודדים. זוהי אחת מהכנסיות המבוצרות שהקימו הסקסונים כדי להגן על עצמם מפלישה, ומוכרות היום כאתרי מורשת עולמית של אונסק"ו. ממשיכים לעוד המלצה של הבינה המלאכותית ומבקרים בעיירה היפהפיה מדיאש (Medias) שם נמצא אחד המרכזים ההיסטוריים השמורים ביותר ברומניה, לצד עוד אחת מהכנסיות המבוצרות המרשימות. הכנסיות והמצודות הרבות עשירות בפולקלור, ובחלק גדול מהם הסיפור קשור לסלבריטי האמיתי של האזור – הדמות הבדיונית דרקולה, המבוססת על סיפורו האמיתי של ולאד צפאש "המשפד" שנולד בשנת 1431 ושלט על אחד האזורים הגדולים ברומניה, והיה ידוע באכזריותו הרבה. בחלק מהמצודות האגדה היא ששם הוא נכלא לכמה שנים. באחרות יש דוכנים שבהם אפשר לקנות שלל מוצרים שנושאים ציורים של דרקולה. סלב, כבר אמרנו…
מסביב נוף, וטבע, ושדות חקלאיים על שטחים עצומים עם איכרים שחורשים וזורעים וקוצרים
דרכים צדדיות
רומניה גדולה מישראל פי עשרה בשטח, ופי שתיים באוכלוסייה. תעשו לבד את החשבון מבחינת הצפיפות… אנחנו נוסעים ונוסעים, ומסביב נוף, וטבע, ושדות חקלאיים על שטחים עצומים עם איכרים שחורשים וזורעים וקוצרים. בכלל, אנחנו פוגשים שתי "רומניות" שונות מהותית זו מזו – האחת של כבישים מהירים וערים, לא שונה בהרבה ממקומות אחרים בעולם המפותח שביקרנו בהם. השנייה, זו של הכבישים הצדדיים יותר, תופסת אותנו בכל קילומטר וכל עיקול של הכביש. עוברים בכפרים קטנים עם כנסיה יפה ומכולת קטנה שמגישה קפה במחירים מצחיקים. מדי פעם עגלה רתומה לסוסים מופיעה על הכביש. כשאתם נוסעים, תעשו לעצמכם טובה גדולה – כמה שפחות זמן אוטוסטרדה. תודו לי אחר כך.
מדי פעם מופיעה עגלה רתומה לסוס
בין הכפרים אנחנו עוצרים ליד שדה תירס קטן, ופוגשים את אלסנדרו ואווה שקוצרים את העשב שצמח במהלך הקיץ, כדי שישמש אוכל לבהמות במהלך החורף. העבודה נעשית באמצעות חרמש עצום שאלסנדרו מניף במיומנות, בזמן שאווה עורמת את העשב לייבוש במבנים דמויי פירמידות. אנחנו מנסים את החרמש (תענוג קטן מאד), משאירים לזוג הנחמד מגנט של נצרת, וממשיכים בדרכנו. מסכמים יום של טירות, מצודות וכפרים בקלוז' נאפוקה. סיבוב קצר בפארק העירוני לתצפית על העיר, ואנחנו נופלים שדודים במלון קטן בכניסה לעיר.
מקלוז' אנחנו ממשיכים לטרגו מורש, העיר שתהיה הבסיס שלנו שני הלילות הבאים. כמה מילים על לוגיסטיקה – רומניה עצומה, באמת. גם ב-12 יום, לא ראינו חצי ממה שיש למדינה הזו להציע. הטיול שבנינו התמקד בטרנסילבניה, אזור עצום שכולל את החלקים המרכזיים והמערביים של רומניה. המדינה עצומה, ויש חבלי ארץ שלמים ואטרקטיביים שאנחנו בכלל לא מגיעים אליהם – משאירים משהו לפעם הבאה.
שלג ומפלים, זה שילוב שצלם לא יכול לעמוד בו
כשבנינו את התוכנית בארץ, התחלנו להבין את מה שיתחדד מאד בהמשך – אין טעם לתכנן מסלול מעגלי, גם כי לא מצאנו מסלול כזה שיש בו הגיון, וגם בגלל שמזג האוויר מכתיב ויתורים ושינויים תוך כדי תנועה. כאן קורה עוד נס קטן – אנחנו בוחרים בצורה כמעט אקראית כביש קטן במקום לנסוע על הכביש המהיר. הכביש עובר בין כפרים ושטחים חקלאיים, ופתאום אנחנו מוצאים את עצמנו לצד חווה שבה מסתובבים איילים מסוגים שונים. הדברים הכי טובים הם אלה שלא יכלנו לתכנן…
פתאום אנחנו מוצאים את עצמנו לצד חווה שבה מסתובבים איילים מסוגים שונים
ידוע שהצלם צועד על קיבתו, ורומניה לא מאכזבת במובן הזה. כמעט בכל מסעדה אקראית על הדרך שנכנסנו אליה מצאנו אוכל מקומי טרי וטעים. כל מקום כזה מגיש לפחות 4-5 סוגי צ'ורבה, המרקים המקומיים, שהפופולריים מביניהם הם צ'ורבה דה בורטה (מרק בשרי מחלקי פנים), צו'רבה דה לגום (מרק ירקות), וצ'ורבה פסולה (מרק שעועית) סמיך וטעים, שבגרסה המהודרת יותר מגיע בתוך לחם. בשר יש בכל מקום, החל מהמיצ'י, הלא הוא הקבב הרומני המפורסם שלא חוסך בשום, והרבה מאד אופציות של מנות עוף, בקר וחזיר. סלטים מסוגים שונים, הרבה מאד חמוצים, ותפוחי אדמה בכל צורה ומרקם אפשריים. המחירים זולים ביחס לארץ, כאשר ככל שמתקרבים לבירה בוקרשט או לעיירות התיירותיות יותר המסעדות נהיות יקרות יותר.
הכפרים מלאים בהפתעות
בכפרי הצוענים
בטרגו מורש אנחנו פוגשים את גיולה, צלם ומורה לצילום שמתעד את קהילות הצוענים בכפרים ברומניה כבר למעלה מ-30 שנה. תמונות של גיולה מופיעות במגזינים ובתערוכות בינלאומיות, והוא מסתובב בכפרים כמו בן בית. הוא לוקח אותנו למסע מדהים בכפרים שנמצאים בשולי כפרים אחרים, ואין שום סיכוי שהיינו מגיעים לשם בעצמנו. כשאנחנו איתו, הדלתות נפתחות, משפחות מזמינות אותנו לתוך הבתים הדלים אבל צבעוניים, וחבורות ילדים מלוות אותנו מדלת לדלת כשגיולה מספק להם סוכריות.
כשאנחנו עם גיולה, דלתות נפתחות ומשפחות מזמינות אותנו לתוך הבתים הדלים אבל צבעוניים
קהילת הצוענים ברומניה עוברת שינוי גדול בשנים האחרונות. הגברים נוסעים לעבוד באיטליה וגרמניה, ובכסף שהם מרוויחים הם משפרים דיור. עדיין, הכפרים עניים, ורוב הבתים לא מחוברים לתשתית של מים וחשמל. רק אחד מכל חמישה ילדים לומד בבית ספר, והמדינה לא מספקת שירותי בריאות (למעט שירותי חירום) לרבים שלא מחזיקים בתעודת זהות רומנית. באחד הבתים אנחנו פוגשים את יאנוש, שקולע סלים גדולים מקש – על כל סל כזה הוא יקבל בערך שני יורו, וכל אחד לוקח כמה שעות עבודה. בכפר אחר, לאג'י ואשתו מארחים אותנו בביתם הקטן. הוא חוזר מהמכולת עם כמה בקבוקי בירה, ומדליק לעצמו מקטרת בחצר. הנכדה שלהם, בת 13, מאכילה את חיות הבית – אווזים, תרנגולות, חזיר וסוס. תחושה של עולם שלא השתנה בהרבה במאה האחרונה.
כפרי הצוענים באזור טרגו מורש. תחושה של עולם שלא השתנה בהרבה במאה האחרונה
הפתעות בדרך
שעה נסיעה מטרגו מורש, בכפר סובאטה (Sovata), רכבת קיטור תיירותית – אחת מכמה כאלה שפועלות ברומניה – לוקחת מטיילים (בעיקר משפחות עם ילדים) לנופים של שלכת ונהרות. לא רחוק משם אנחנו מוצאים מתחם של אגמי מראה צלולים עם שביל הליכה אינסופי שנמתח מסביבם. זמן טוב לשבת בבית קפה קטן לצד האגם, עם קפוצ'ינו ופאי דלעת נהדר, ולנשום את הנוף.
רכבת הקיטור התיירותית בכפר סובאטה
את הלילה הבא אנחנו מעבירים בסיגישוארה (Sigishoara), עיירה קטנה על גדות נהר, יפה להפליא, עם מרכז היסטורי שהשתמר בשלמותו ומוכר כאתר מורשת עולמי של אונסק"ו. המלון שלנו כאן נמצא ממש על סף העיר העתיקה, במבנה עתיק ומדהים. הנוף מחלון החדר עוצר נשימה, אבל אנחנו מחליטים להיות חרוצים ומטפסים במעלה גבעה לתצפית על העיירה בזמן השקיעה. השמש שוקעת, האורות מתחילים להידלק, ומאירים את הסמטאות, הכנסיות והמצודות הרבות שפרושות עכשיו מתחתינו.
סיגישוארה יפה להפליא והמרכז ההיסטורי שלה מוכר כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו
אחרי ארוחת בוקר משובחת, אנחנו ממשיכים בנסיעה שלנו. כל הדרך מלאה הפתעות – בכל פינה מסתתר כפר ציורי, ובו כנסיה או מצודה מרשימים. אחת העצירות היפות היא ברופאה (Rupea), מבצר סקסוני מרהיב שנבנה במאה ה-14 על צוק בזלת בגובה 120 מטר. אנחנו עולים במעלה המבצר, ובכל פינה הנוף יפה יותר מקודמתה. בצד אחד מתפרש כפר קטן עם בתים בעלי גגות אדומים, ובצד השני נמתחים שדות ירוקים אינסופיים עד האופק. את היום אנחנו מסיימים בבראשוב, שתהיה הבית שלנו בשני הלילות הקרובים.
רופאה, מבצר סקסוני מרהיב שנבנה במאה ה-14 על צוק בזלת בגובה 120 מטר
בראשוב היא עיר עתיקה עם מרכז היסטורי עשיר ומרשים – אבל אנחנו אנשים של טבע ונוף, ומשאירים את העיר לאחרים. ממש מעל העיר נמצאת פויאנה בראשוב, עיירה קטנה שהופכת בחוף לאתר הסקי הגדול ברומניה. כשאנחנו מגיעים המדרונות עדיין לא מכוסים בשלג, אבל מכל פינה משתקף נוף מרהיב. ממשיכים משם בכבישים קטנים ועוצרי נשימה לזרנשטי (Zarnesti). אנחנו עושים סיבוב קצר בפארק הלאומי פיאטרה קראיולוי (piatra craiului) ומוקסמים מצבעי העצים בשלכת.
אנחנו מוקסמים מצבעי העצים בשלכת
על דובים ואנשים
גולת הכותרת של החלק הזה של המסע תהיה צפיה בדובים החומים המפורסמים של רומניה. בפארק אנחנו פוגשים את דן מארין (Transylvanian Wolf), מדריך רומני מנוסה שלוקח אותנו למסתור שנמצא באמצע היער. המסתור הוא מבנה קטן שצופה למעין קרחת יער, שם מניחים הריינג'רים של שירות היערות הרומני אוכל שימשוך את הדובים. הרעיון שהתחיל עוד בעידן הקומוניסטי הוא להרחיק את הדובים מריכוזי האוכלוסייה והכפרים. אוכלוסיית הדובים החומים ברומניה נמצאת בעליה מתמדת, וכך גם מספר המקרים בהם נוצר מפגש אלים בין דובים ובני אדם – למעלה מעשרים איש נהרגו בשנים האחרונות, ורבים אחרים נפצעו. אנחנו מחכים בסבלנות, ואחרי מספר דקות (וכמה שועלים סקרנים!) מגיע הדוב הראשון ומתחיל לכרסם. בזה אחר זה יוצאים דובים מהיער, כולל דובה בהריון מתקדם, אוכלים קצת ומפנים את הזירה לבאים אחריהם. סך הכל זכינו לראות שישה דובים ודובות, במשך קצת יותר משעה.
בזה אחר זה יוצאים דובים מהיער
הדובים מרתקים אותנו ואנחנו מחליטים לחזור ולבקר למחרת במחסה הדובים שליד זרנשטי (Libearty Bear Sanctuary). זה פרויקט מקסים במיוחד – לכאן מגיעים דובים חומים שעברו התעללות בקרקסים בכל רחבי רומניה ומזרח אירופה. הדובים האלה איבדו את האינסטינקטים "הדוביים" שלהם ואת כישורי ההישרדות בטבע, ולכן צריך לספק להם מזון (2 טון ביום!) וטיפול וטרינרי. המימון לפרויקט מגיע מתרומות וממבקרים בפארק. ניתן לצפות בדובים ממרחק קטן יחסית אבל מאחורי גדר עץ וגדר חשמלית, כך שמדובר בחוויה בטוחה למבקרים – וגם לדובים… המתחם עצום ובנוי בצורה שמזכירה את הסביבה הטבעית בה חיים הדובים ביערות. אנחנו עוברים בין מתחמים שונים, רואים גורי דובים צעירים, ואפילו שני זאבים שהובאו למחסה אחרי שעברו התעללות.
הנסיעה עוברת דרך העיירות התיירותיות (מאד) סינאיה ובראן. בשתיהן ארמונות מרהיבים – בבראן זוהי הטירה המפורסמת של דרקולה (שספק רב אם ולאד צפש האמיתי שהה בה אי פעם), ובסינאיה נמצא בין היתר ארמון פלש העצום. אנחנו מתרשמים, שותים קפה טוב, וממשיכים בנסיעה. המסע שלנו מסתיים בבוקרשט, משם יוצאת הטיסה חזרה לישראל. 12 יום, 2,000 ק"מ, עשרות קבבים (לכל הפחות…) ואנחנו מגיעים הביתה עייפים אך מרוצים, ועם כרטיסי זיכרון עמוסים בתמונות. רומניה שאנחנו חווינו היתה אחד היעדים העשירים (בנוף…) והמגוונים שפגשנו. אנשים מרתקים, טבע פראי ועשיר בבעלי חיים, מבנים מרהיבים, אוכל טעים… מה עוד אפשר לבקש? מתישהו נצטרך לחזור לגלות את השאר.
הרכב למסע הושכר דרך חברת "אופרן" הישראלית העובדת עם ספקים רבים ברחבי העולם ובמקרה הזה – אוויס רומניה
————
אמיר ירחי הוא צלם נוף המתגורר בקיבוץ כברי בגליל המערבי. מוזמנים לעקוב באינסטגרם – @amiryarchi
 |
ורדה הגיב:
מסע מרתק! בפעם הבאה תסעו לאורך כביש הצפון של רומניה. אנחנו נסענו מקאריי לרדאוץ (טיול שורשים), דרך עיירות קטנות ונופים מדהימים
חני ב הגיב:
איזו כתיבה נפלאה על נופים מקסימים שצולמו להפליא. ולא רק נוף. גם תיאור אתנוגרפי. אמיר מציג אפשרות לגעת בעבר שהשתמר, של מדינה מגוונת אוכלוסין. ברומניה גםם היסטוריה משמעותית ליהודים שחיו בה משך השנים. מוזמנים להמשיך ולקרוא עליהם.