תפריט עמוד

רומן רוסי – סיפור מסע

המטוס נגע בעדינות במסלול הנחיתה הקפוא, החליק במיומנות לעבר הטרמינל שעליו התנוססו כמה אותיות קיריליות מיושנות. אם להתרסק ברוסיה, חשבתי, עדיף על הלבן האינסופי הזה, הרך והמהפנט. ביציאה אל האוויר הנקי, הקפוא והיבש קלטתי שהלבן הזה אינו תמיד רך, והקור החל חודר דרך הנעליים בצעידה הקצרה לעבר הדלת. בטרמינל היה לכל ריח של הזנחה וזוקן, כמו בבסיס מילואים חצי־נטוש, והדכדוך השתלט עלי.
הגעתי כדי לעבוד. בפתח חיכה לי נציגו של הלקוח שלנו עם שלט קרטון שעליו נרשם שם החברה. בירכתי אותו לשלום ברוסית עילגת, ואחרי ציפייה ארוכה למזוודה ולציוד הטכני, העמסנו הכל על הטויוטה המחוממת ונסענו לכפר.
שמיכה עבה של עננים כיסתה את העיר. מהכבישים העמוסים יותר סולק הקרח, אך על המדרכות בסמטאות ועל רחבות הבטון והמדרגות היו ערימות לבנות. אנשים עטופי פרוות צעדו בזהירות בדרכם הביתה מהעבודה. התכרבלתי במעיל הפוך הכחול שלי, ונסוגתי לתחושת הזרות.
אחרי כמה שעות של נמנום וקפיצות בדרכי עפר, עליהן התפתלו נחשי קרח ברוח הסיבירית, הגענו למקום; כפר נידח, אי־שם על גדות הנהר. עבר זמן עד שמצאתי את המנהל ועד שהוחלט היכן אגור. בשעה מאוחרת מאוד הגעתי למיטה, בלי להקדיש תשומת לב לאנשים שפתחו בפני את ביתם.
למחרת בבוקר שקעתי בארגון הציוד בחברת פועלים קשי יום, אפופי וודקה, בבגדי עבודה מטונפים, ורק בערב התיישבתי מול ארוחה מסודרת ראשונה. אכלתי במטבח, שנמצא בצריף מחוץ לבית המגורים, ואחר כך הצטרפתי למשפחה שישבה בסלון. האם קראה ספר עב כרס כשרגליה מקופלות על הספה, לידה ישבה בתה שצפתה בסרט אמריקאי מדובב לרוסית. האם הורתה לילדה להנמיך את קול הטלוויזיה עם היכנסי. ישבתי שם, מנסה את כוחי ברוסית, שואל שאלות מנומסות, בסיסיות.
היה לי קשה להבין את הניב הסיבירי שבו דיברו השתיים. האם, מריה, לא עשתה כל מאמץ להבהיר את עצמה, אבל הבת דווקא ניסתה להסביר דברים שלא הבנתי. היא היתה בת 14, שמה קטיה והיא לומדת בכיתה ח'. אחיה, אמרה, תיכף יצטרף אלינו. הוא בן 18 ויש לו אופנוע.
הרגשתי שהמבוכה הולכת ומשתלטת עלי. אחרי כמה דקות הצלחתי לגמגם כמה מלות התנצלות, ונסוגתי לחדרי. אולי היו אלה יופיה של הנערה, שנראתה מבוגרת מגילה, או בדידותה של האם שהיתה מוזנחת ומרוחקת, שגרמו לרתיעה. התגעגעתי הביתה, לאשתי ולילדות. לא רציתי ליצור קשרים במקום נידח זה.
במשך היומיים הבאים גמרתי להכין את מערך הציוד לייצור הראשון. הבנתי שבמשפחת המארחים שלי אין אב. כששאלתי עליו בתום לב, ענתה מריה משהו שנשמע לי כמו: "הוא מת". אך הפועלים, תוך צחקוקים, רמזו לי שהיא אף פעם לא נישאה. לאחר ששמעתי זאת, הסתגרתי בחדרי בערבים וניתקתי את עצמי. בעזרת הדיסק־מן ויוני רכטר טבעתי בים של געגועים.
התחלנו בייצור. מכלית החלב הגיעה בבוקר, וכמה נשים נעצו מבטי התפעלות במכלי הנירוסטה הנוצצים ובמכונות החדשות. כשנתתי להן את החלוקים הלבנים, הן נעלמו בהתלהבות בחדר ההלבשה. הסברתי במלים פשוטות, נעזר בתנועות ידיים נמרצות כדי לחפות על הידע המצומצם שלי ברוסית, את פרטי מערכת הפיסטור וההחמצה, והדגשתי את חשיבות הניקיון.
כמו תמיד, גם הפעם, זיהיתי את אופיין של הפועלות. זאת קולטת מהר, אך שקטה; זו ביישנית וקצת טיפשה; זו המאמא הגדולה, המבוגרת, שאינה מתביישת להתכופף ולשפשף את הרצפה; זו הצעירה ביותר וחסרת הניסיון בעבודה; וזו קצת קשה לפענוח. היו לה עיניים שחורות מלוכסנות, אולי בגלל גנים מונגוליים, והיא היתה גדולת גוף, אך בגדיה הסתירו זאת היטב. היא כמעט לא דיברה. עיניה ננעצו בי שוב ושוב במהלך העבודה. אצל כולן ראיתי, בעיקר אצלה, כיצד גוברת הסקרנות וההנאה בהקמת המפעל החדש על הדכדוך הסיבירי היומיומי. קראו לה אולגה, ובקיצור: אולה.
בארבע אחר הצהריים היא נעלמה, ואני שקעתי בכיוונון מכונת האריזה. כמו תמיד, היו גם למכונה הזאת כמה בעיות בגלל מסע של שבועות באונייה וברכבת. התמסרתי לעבודה שאיפשרה לי להסיח את דעתי מהנשים, והדרכתי את המוז'יק הצעיר שהתעתד להיות טכנאי האחזקה. ניסיתי לפשט את הדברים, ומדי פעם הפניתי אותו לספר שהכנו ברוסית. אבל אחרי כמה נסיונות איבדתי תקווה. הגעתי לכפר נידח באמת. רמת ההשכלה של הטכנאי ושל שאר העובדים היתה נמוכה. הם הרבו לקלל בסלנג, והופתעו מהשפה הגבוהה שבה דיברתי.
יומיים מלאי עבודה עברו, ותוך כדי ההדרכה יצרתי יחסי קרבה וידידות עם כל העובדים. הפועלות התחילו לבצע את המטלות השונות בעצמן. יותר ויותר מצאתי את עצמי עומד וידי בכיסי, מביט בהן. לפעמים הייתי מתעטף היטב במעיל, חובש כובע גרב ויוצא לשאוף אוויר צח. הנהר היה קפוא כמעט לגמרי, ורק במרכזו נראה פס כהה. הקרח כיסה כל פינה, וטפטף מהגג בנטיפים שקופים וארוכים, עף ברוח בפתיתי ערפל זעירים והצטבר לאט מתחת לאפי.
קראתי פעם, שלאסקימואים יש 16 מלים שונות ל"קרח". עכשיו הבנתי מדוע. הנטיף שקפא מהגג היה חומר שונה לגמרי מזה שהצטבר במשטחים גדולים על הנהר, והמדע המודרני חוטא לאמת כשהוא מגדיר את שניהם H2O. בכלל, המדע המודרני קצת מאחר בדרכו לסיביר. כמו אבותיהם ואבות־אבותיהם, אוגרים בני הכפר את תפוחי האדמה, הירקות הכבושים, המרקחות ושומן החזיר המעושן במרתפים ומסיקים את הבתים בתנורי עץ גדולים. זו אולי הדרך היחידה לשרוד שם.
יום אחד, כשצילמתי בווידיאו את תהליך הייצור, הודיעה לי אולגה לפתע שהיא חייבת ללכת, כי עליה להוציא את התינוקת מהפעוטון. "אולי תבוא לצלם גם שם? אמא עובדת בפעוטון וזה בטח יהיה מעניין בשבילך". התלהבתי, וכשהתלבשה נתתי הוראות אחרונות לעובדים, ואמרתי שאחזור בערב.
יצאנו לכיוון הבית הגדול שבמרכז הכפר, שבו נמצאו גני הילדים. ביקשתי מאולגה שתדבר לאט כדי שאבין, וכך הלכנו לנו מפטפטים ברוסית. היא סיפרה שרק עכשיו התחילה לעבוד אחרי חופשת לידה ארוכה. שאלתי, מכוון כלפיה את המצלמה: "למה האבא לא יכול לקחת את הבת מהגן?" "אין אבא", היא חייכה.
המשכתי לצלם, אבל העצב גאה בי, והיד התעייפה במפתיע. היא ראתה משהו וחייכה, כאילו אומרת: מה כאן כל כך מוזר? לא יכולתי להתאפק ושאלתי: "למה?" היא לא ענתה, ואחרי רגע היינו בפעוטון. היא הציגה בפנַי את אמה, גננת כבדת גוף ונעימת סבר, ועשתה לי סיור בכל חלקי הגן. ניסיתי להפגין עניין. ניסיתי להחמיא להם על מראה המקום. אבל לא כל כך הצלחתי. הילדים נעטפו בשכבות של בגדים, כובעים וערדליים, כפפות ומעילים. יצאנו יחד, אולגה, אני והתינוקת, לשביל הקרח, אל מגרש המשחקים ואל הדרך הראשית. השאלה שלי עדיין ניסרה באוויר ללא מענה.
רק בערב, לאחר שהתינוקת נרדמה והסבתא ישבה בחושך מול הטלוויזיה, ישבנו אולגה ואני לשתות תה. "אמא לבד", אמרה, "רציתי לתת לה סיבה לחיות". זה נראה לי כמו תירוץ. אמרתי בחיוך מנומס: "יופי, ממש נחמד". סיפרתי לה מעט על המשפחה הנפלאה שמחכה לי בישראל, ואז שאלתי: "למה אמא לבד?" היא השתמשה בכמה מלים לא מובנות, אבל לפתע קלטתי שגם אמה מעולם לא נישאה.
תחושת בהילות עברה בי. הבטתי בשעון וקראתי קריאת הפתעה. "מאוחר", אמרתי, "לא שמתי לב שהזמן עבר. אני נורא עייף". חמקנו החוצה בשקט. היא ליוותה אותי ליציאה, הרגיעה את הכלב וסגרה את השער אחרי.
למחרת כמעט לא החלפנו מלה. העדפתי להתרכז בעבודה ולבלות את זמני עם הגברים. מנהל המחלבה, ואלרי, ביצע כל מה שביקשתי. הוא דיבר אלי באיטיות רבה ובקול רם, כאילו הייתי ילד מפגר או חירש. בצוות היה אדם נוסף, שעד אותו יום הייתי בטוח שהוא פועל דחק שבא מדי יום לחפש תעסוקה. רוב שיניו כבר נשרו, הסוודר הדהוי שלבש היה מלא חורים, והמעיל היה מלוכלך מאוד. מדי פעם היה מוציא פיסת נייר עיתון, מפזר עליה תערובת של עשבים ומגלגל אותה לסיגריה. העשן שיצא מפיו היה סמיך עד כדי כך שעמד רגעים ארוכים בחדר הייצור. כשצחק, היה נפלט מפיו ריח עז של וודקה. הוא לא היה היחיד; כל העובדים, מהמנהל עד אחרון הפועלים הדיפו ריח וודקה מפיהם.
הימים האחרונים עברו לאט. הקפדתי שבכל יום ייצרו העובדים את המוצרים, כך שילמדו לעשות הכל לבדם. כמעט לא התערבתי, ורק במקרה של תקלה באתי כדי לעזור. בכל פעם שהפסיקה המכונה לפעול, או שפעלה לא כשורה, נראו הפועלים כאילו חרב עליהם עולמם ופקפקו בקול רם בטכנולוגיה המערבית. האמת היא שלא יכולתי להרגיע אותם: הבאת חלקי חילוף למקום נידח זה היתה בעיה אמיתית.
ככל שחלפו הימים חדלתי להאמין שהגעתי לכאן לעשרה ימים בלבד. הזמן הפך לנצח, והגעגועים הפכו לרעב קשה למגע אנושי. בחרתי בהתנזרות והעדפתי להסתגר לשעות בחדר, קורא לאט את הספר היחיד שהבאתי, או לטייל לאורך הנהר עד שרגלי קפאו. ניסיתי גם להאריך את השהות באמבטיית האדים שהכינו לי מדי יום.
בבוקר יום נסיעתי יצאתי מוקדם מאוד. היתה בי איזו עצבות. כשעליתי על המכונית לשדה התעופה חשבתי על אולגה ועל חמלה. לא נפרדתי מאיש לשלום. לא רציתי להכיר בכך שרכשתי לי חברים. פשוט נסעתי.
הנהג הוריד אותי בפתח הטרמינל והשאיר אותי לבדי עם מזוודה ותיק צד. עמדתי בתור לטיסה למוסקבה. לפני עמדו אשה מטופחת ועצבנית, בחורה צעירה בשיער מפוזר ושפתון ורוד ובחור גבוה. האשה רצה לברר משהו, וכשחזרה הסבירה לבחורה בקול כעוס שהמטוס שלנו מאחר. לא היה היכן לשבת. ירדתי לקומת המרתף, שם היה חדר לאחסון המזוודות. תמורת 6,000 רובל השתחררתי מעוּלם של התיקים.
עכשיו הייתי חופשי להסתובב בין הדוכנים ולתרגל בפעם האחרונה את קריאת כותרות העיתונים. "גם אתה מחכה למטוס למוסקבה", הבחורה ורודת השפתיים עמדה לידי מחייכת. "כן", ניסיתי להיראות אדיש. "יש לי עוד טיסה לתפוס, לישראל". "גם אני צריכה להמשיך ממוסקבה", אמרה. "כן?" התעניינתי. "לאן?" "לפריז", אמרה, "לחברה שלי".
אמרתי להתראות בנימוס, ונסוגתי לעבר הדלת החיצונית. לא רציתי להיראות כאילו אני מעוניין בה: אולי הבחור הגבוה שעמד לידה בתור הוא חבר שלה.
יצאתי לקור שבחוץ. השמים היו בהירים והשמש זרחה. העברתי את השעתיים שנותרו לי בהליכה רגלית לאורך השדרות הקפואות, בביקור בחנויות ובאכילת שוקולד. כשעליתי למטוס ראיתי שהיא לבד. חשבתי שהיה עליה להיפרד גם מהחבר הגבוה ובטח לא קל לה. אבל לא העזתי לפנות אליה.
חמש שעות ועשרים דקות של טיסה נמשכו נצח. כשירדנו מהאוטובוס בנמל התעופה היא חייכה אלי שוב. בהמתנה למטוס לישראל ראיתי אותה שוב מסתובבת בשדה. היא ניגשה אלי ושוחחנו. סיפרתי לה על המפעל שהקמתי בכפר נידח על גדות הנהר. היא סיפרה שהיא מורה לספורט ועובדת במכללה העירונית. גם אחיה, שעמד איתה בתור, מורה לספורט. "חשבתי שהוא החבר שלך", אמרתי. "לא", היא אמרה, "החבר שלי מחכה לי בצרפת". ואני חשבתי שהיא נוסעת לחברה. זה מה שקורה כשאתה משוחח בשפה זרה.
המשכנו לפטפט על הבעיות של רוסיה, על הפיגור הטכנולוגי, המשכורות הנמוכות והוודקה. היא נראתה כמי שלא לתמיד תישאר במדינה הקפואה. "את יודעת מה עוד ראיתי בביקור הזה?" שאלתי, "אמהות שמגדלות ילדים ללא בעל. זה די נפוץ בסיביר, לא?"
כן". היא אמרה. "ברוסיה כולה. אתה מבין, אין הרבה גברים שראויים לגדל משפחה. אז הן, הנשים, מעדיפות לעשות את זה לבד. הרבה גברים הופכים לאחר זמן לעוד ילד בבית". הדברים היו כנים ואמיצים, ופתאום הם נשמעו לי נכונים.
לפני שנכנסתי לבדיקות במכס, נתתי לה את כרטיס הביקור שלי. "אם תבואי פעם לארץ", אמרתי. "תתקשרי". היא שלפה כרטיס ביקור משלה: "קטרינה בוחגובה", היה כתוב ברוסית ובאנגלית, "פרופסור להתעמלות". השם מעניין", אמרתי. "מאיפה אביך? הוא נולד ברוסיה?" "לא", היא אמרה בחיוך, "אין לי אבא, זה השם של אמי. היא גידלה אותנו לבד. היא עשתה את זה כל כך טוב, שאף פעם לא חיפשתי את אבי".

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

סנט פטרסבורג בחורף

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות

כתבות מרוסיה

הקווקז הרוסי: יופי שאין לו סוף
הקווקז הרוסי: יופי שאין לו סוף

אם פעם הקווקז הרוסי נחשב "מעבר להרי החושך" עבור מטיילים רבים, הרי שהיום האזור היפהפה, שמתאפיין בנופים דרמטיים מאין כמותם, מתחיל להתגלות, ואיזו תגלית זו! אבי בלום משרטט קווים לדמותו של הקווקז הרוסי ובוחר מתוכו שלושה אתרים מרשימים ...

הצלת הילדים מבסלניי
הצלת הילדים מבסלניי

לא רבים מכירים את סיפור ההצלה המרגש של ילדים יהודים יתומים שאחרי תלאות רבות הגיעו במהלך מלחמת העולם השנייה לבסלניי, כפר צ'רקסי מוסלמי בקווקז הרוסי. תושבי הכפר אימצו את הילדים ללא היסוס, הפכו אותם לחלק ממשפחותיהם והציגו מסמכים ...

מוסקבה: סחרחורת של צבעים וטעמים
מוסקבה: סחרחורת של צבעים וטעמים

מוסקבה היא עיר מסחררת, עם בניינים מרהיבים, אינספור מסעדות, בתי קפה וקונדיטוריות, תחנות מטרו שנראות כמו מוזיאונים ואנשים שרובם מסבירי פנים. כמעט שלושה עשורים אחרי שעזבה את ברית המועצות, אלה בורמן הגיעה לחופשה במוסקבה וגילתה עיר מערבית ומודרנית. ...