תפריט עמוד

קרחונים בדרום אמריקה: מסן רפאל לפריטו מורנו

קרחוני ענק הם מסוג הדברים שצריך לראות כדי להאמין בקיומם. הקרחונים המרוחקים בדרום אמריקה, דוגמת סן רפאל בצ'ילה ופריטו מורנו בארגנטינה, מותירים את המתבונן משתאה מול הכוחות הפועלים בטבע. ביקור בהם הוא גם הזדמנות להבין כיצד נוצרו הקרחונים ומה עומד לקרות להם בעולמנו המתחמם

בפוארטו אייזן, שלושה ימים לאחר הגעתנו, היינו על סף יאוש. אף לא דייג אחד בנמל הדייגים הקטן שעל חוף האוקיינוס השקט הסכים לצאת איתנו בספינתו אל קרחון סן רפאל. לאחד התקלקל המנוע, השני היה חתום על חוזה דיג ארוך, השלישי טען כי אין לו ביטוח מתאים, והרביעי פשוט לא רצה. "הים קשה עכשיו", אמרו, "בחודש הבא תצא לשם אוניית תיירים". בחודש הבא נהיה כבר בדרום הרחוק ולא בכפר הקטן והמשמים הזה. מלבד זאת, מעולם לא התלהבנו מספינת תיירים עמוסה.

קשה היה להפעיל את הדייגים הצ'יליאניים שהיו שקועים בשלווה דרום אמריקאית. וכך, לאחר שהשלמנו עם העובדה שלא נגיע לקרחון הנכסף, והתחלנו לארוז את מיטלטלינו באכסניה הביתית הקטנה של הדונה ריקרדה, נשמעה דפיקה חזקה על הדלת, ובפתח עמד קפיטן חואניטו. "אקח אתכם איתי מחר אל קרחון סן רפאל. אני יוצא ב-5 בבוקר".

אנחנו אמנם היינו שם בחמש, אבל איש מלבדנו לא הגיע לנמל הדייגים בבוקר הערפילי והקר ההוא, ואולי במידה של צדק. זיהינו את הספינה של חואניטו על פי תיאורו, ובחשש מה התחלנו לבחון אותה מכל צדדיה: זו היתה סירת דיג קטנה מאד, רעועה למדי, בעלת תורן גבוה ותא צוות זעיר בתוך החרטום. לא מצאנו שירותים, מטבח או תא שינה. למרות זאת מילאה אותנו הרגשה מתוקה של הרפתקה.

ארבע שעות מאוחר יותר, בשעה תשע לערך, הגיעו למקום הקפיטן חואניטו, בנו פדרו, שהוצג כטבח הצוות, ואיתם חורחה, בחור צנום שהיה המכונאי. חואניטו נראה מבוגר מכפי גילו. שנות ים רבות נחקקו היטב בקמטי הפנים ובעיניים. היה לו שפם עבות ורב שנים וחיוך חביב מאין כמוהו. הוא לא כל כך ידע לומר מתי נצא לדרך, אבל ידע שהשייט לקרחון אורך יומיים-שלושה. בחשבון פשוט עמד לפנינו כשבוע ימים בספינה רעועה, ללא שירותים בסיסיים, נתונים לחסדיהם של האוקיינוס הקר והשוצף ומיומנותם הבלתי ברורה של הקפיטן ושני עוזריו. על אף כל אלה, שעתיים וחצי לאחר מכן יצאנו לדרך.

חמש שעות הפלגנו בים שקט בתוך פיורד נפלא. השמש שלחה קרניים מענגות, ואנו תפסנו שלווה על הסיפון הצר ברגיעה מתוקה. כשירד הלילה ניסינו להירדם בתוך החרטום הצר של הספינה, בתנוחות שונות ומשונות. במשך היום שלמחרת עצרנו בכמה מקומות כדי לחטוב עצים לחימום ולבישול, אכלנו דגים מעושנים וצדפות חיות עם טיפות לימון, ושתינו הרבה מאטה, אותו משקה דרום אמריקאי מריר, בגירסתו הצ'יליאנית. במהלך ההפלגה חלפנוו על פני איים רבים, והתקרבנו לחופים עטורי יער גשם ממוזג. ניסינו להיכנס כמה פעמים לתוך היער החשוך והקר הזה, אך הוא היה כה סבוך, עד כי זה היה בלתי אפשרי. הטחב, החזזיות והשרכים הרבים צבעו אותו בירוק, והעניקו לו נופך מיוחד ומסתורי.

באותו לילה נכנסנו אל תוך לגונת סן רפאל, שאליה יורד הקרחון. הלגונה, ובעצם כל הפיורד הארוך שבו הפלגנו, הם העמק שיצר הקרחון בעבר, כשהיה גדול הרבה יותר. בבוקר כבר יכולנו לראותו. ממול, ממרחק קילומטרים ספורים, מגיח מבין הרי הגרניט הכהים אל תוך הלגונה, ניצב לו גוש לבן עצום ממדים ומלא הוד, קרחון סן רפאל.

לגונת סן רפאל. בחודש הבא הספינה תגיע | צילום: Vincent Huang, flickr

לגונת סן רפאל. בחודש הבא הספינה תגיע | צילום: Vincent Huang, flickr


קיר בגובה 60 מטר
שלושת אנשי קונ"ף, אירגון שמורות היער הצ'יליאני, ששהו בבקתתם סמוך לחוף שבו עגנה ספינתנו, לא הפגינו התלהבות מיוחדת עקב בואנו, אבל הסכימו לקחת אותנו בסירתם קרוב לקרחון למרות הפרת שלוותם. עם ספינה כמו שלנו קשה ואף מסוכן להתקרב, שכן גושי הקרח הגדולים הניתקים מחזית הקרחון וצפים בלגונה, עלולים לפגוע בה. בסירות הקטנות אפשר לנווט ביניהם, ולהתקרב למרחק של כמה עשרות מטרים בלבד מחזית הקרחון עצמו.

שביל צר מוביל מהבקתה, דרך יער הגשם, לתצפית יבשתית אל הקרחון. המעבר בין עצי האשור והבמבוקים היה מרתק. העלים הענקיים והדוקרניים של שיחי הגונרה נראו דומים לריבס המוכר, והמקומיים משתמשים בהם כמטריה, יעילה הרבה יותר משכמיות הפלסטיק שלנו. היער רחש בציוצי ציפורים, ואף זכינו לראות קוליברי ירוק (צופית דרום אמריקאית). השילוב הזה בין קרחון לבן ובין ג'ונגל כמעט טרופי קשה לתפישה.

עלינו על גבעת גרניט, ומפסגתה יכולנו לתפוס את גודלו העצום של הקרחון. הוא מסתיים בתוך הלגונה בקיר תלול שאורכו כארבעה קילומטרים וגובהו כ-60 מטרים. הקרחון נמשך פנימה אל תוך ההרים למעלה מ-25 קילומטרים, אל מקום "הולדתו", בכיפת הקרח הפטגונית הצפונית שבהרי האנדים. זהו למעשה הקרחון הקרוב ביותר בעולם אל קו המשווה המגיע עד הים. קו הרוחב כאן הוא 42 מעלות דרומיות, זהה לזה של ונציה הים תיכונית בחצי הכדור הצפוני. ההסבר להופעתם של קרחונים בקו רוחב כזה, בגובה פני הים, נעוץ במימיו הקרים של זרם הומבולדט, המגיע מאנטארקטיקה, וזורם לאורך חוף האוקיינוס השקט (דוגמא הפוכה היא זו של זרם הגולף, המחמם את חופי נורבגיה). יחד עם זאת, קרחון סן רפאל, שבו צפינו בהתפעלות כה רבה, הוא רק שארית קטנה של מה שהיה בעבר, והוא נסוג ללא הרף אל תוך ההרים.

ממקום התצפית אפשר היה לראות את פני הקרחון: זוהי ערבוביה פנטסטית של חודים, סדקים, עמודים חרוטיים ותהומות, שנוצרו עקב דחיסה והפשרה של קרח, ועקב תנועתו של הקרחון. מדי שנה מתקדם הקרחון כמה מאות מטרים אל תוך הים. מחזיתו הכחולה ניתקים גושי קרח עצומים הנופלים בקול רעם לתוך המים. עמדנו על הגבעה וקיוינו לראות נפילות כאלה כשגשם שוטף החל ניתך עלינו. קשה היה לנו להינתק מהמראה, ולפני שעזבנו קרס ללא כל הודעה מראש גוש ענק למים, וגרם לנחשול גיאות גדול ול"גייזר" גבוה.

פריטו מורנו. אחד הקרחונים הבודדים בעולם שחזיתו ממשיכה להתקדם, ואינה במצב של נסיגה | צילום: "חבלי ארץ"

פריטו מורנו. אחד הקרחונים הבודדים בעולם שחזיתו ממשיכה להתקדם, ואינה במצב של נסיגה | צילום: "חבלי ארץ"



קרחון כזה מסוגל לשחוק את הסלע תחתיו בכ-2 מילימטרים בשנה, שהם שני מטרים ב-1000 שנים. אבל אלף שנים הן מצמוץ עין בקנה מידה גיאולוגי. האיזור כולו מחורץ בחריצים עמוקים ובשריטות שהוטבעו על-ידי הקרחון בעבר, ונגרמו מהסלעים ומהחצץ שהיו בתחתית הקרחון ונעו עמו.

חזרנו לבקתת השומרים ולספינה, ובאותו ערב ניצלנו את מצב רוחו המרומם של הקפיטן חואניטו כדי לסחוט ממנו הבטחה לשיט בקרבת הקרחון למחרת בבוקר. השיט בין גושי הקרח הכחולים היה חוויה מצמררת. המראה דמה לנופי אנטארקטיקה כפי שהצטיירו בדמיוננו, אך החופים הירוקים הוסיפו מימד נוסף שאינו קיים ביבשת הקפואה. עברנו ליד הרי קרח (קרחונים צפים) שנראו כאוניות גדולות, במגוון צבעים שבין לבן בוהק לירקרק שקוף וכחול עז. גושי הקרח הצפים, שהיו בתהליך התמוססות, התהפכו מפעם לפעם ברעש גדול עם עליית מרכז הכובד שלהם.

כידוע, רוב נפח הרי הקרח הצפים (ICEBERGS) חבוי מתחת לפני המים, ורק תשיעית ממנו בולטת החוצה. אורכם של גושים כאלה, הניתקים מקרחונים הקרובים לקטבים, עשוי להגיע לאורך 300 קילומטרים, והם מסוכנים ביותר לאוניות. הרי הקרח נעים עם זרמי הים, והגדולים שבהם, הניתקים מהקרחונים וממעטה הקרח של אנטארקטיקה, סובבים לעיתים מספר פעמים סביב כל היבשת. בשנת 1912 התנגשה האוניה הענקית טיטאניק, במהלך הפלגת הבכורה שלה, ולאחר שכונתה "בלתי ניתנת לטביעה", בהר קרח צף באורך של כשני קילומטרים, וירדה למצולות יחד עם 1,517 מנוסעיה ואנשי צוותה.

הבטנו על המים הזרועים בגושי קרח, וקיווינו לחזור יבשים. המחשבה על שחיה במים הקפואים הללו עוררה בנו חלחלה. בחרטום הסירה גחן בנו של חואניטו על פני המים, סרק ביסודיות את המצב בחזית וכיוון את אביו. שטנו לאט קדימה, הישר לעבר חזית קרחון סן רפאל.

ממרחק מאה מטר נראה קיר הקרח התלול גדול מאד ומפחיד. הקשבנו לקולותיו: היו אלה השתברויות חדות שנשמעו כמו יריות ורעמים חזקים. את הקולות אפשר לשמוע גם ממרחק של שישה-עשר קילומטרים. למרות שחלקים ממנו נוטים בזוויות בלתי אפשריות, קשה מאוד לצפות איזה חלק מן הקרחון עומד להתמוטט או מתי. תופעת הינתקומם של גושים מהקרחון למים נקראת "שגירה", והיא גורמת לגלים גבוהים מאד, ועלולה אף לגרום לגלי צונאמי ענקיים. הגלים הבלתי פוסקים מכרסמים ביער, הגולש באתרים אחדים עד לקו המים, ומה שנותר הוא חוף סלעי, תלול וחשוף.

ברד כבד שהחל לרדת בעת שהיינו בנקודה הקרובה ביותר לקיר הקרח, גרם לנו להתעשת ולחזור במהירות אל הנמל הבטוח, שם קרחונים אינם מתרסקים, המים אינם קפואים, והברד רק מרעיש מהגג. כעבור עשרה ימים היינו בארץ אחרת, ליד קרחון ענק אחר.

גוש קרח נופל מקרחון פריטו מורנו ומתרסק למים | צילום: Calyponte, GFDL

גוש קרח נופל מקרחון פריטו מורנו ומתרסק למים | צילום: Calyponte, GFDL


פריטו מורנו, התקדמות עיקשת
מהעיירה קלפאטה שבדרום פטגוניה, ארגנטינה, יוצא כביש צר לעבר שמורת הקרחונים (PARQUE NACIONAL DE LOS GLACEIROS). הפארק נמצא מצדם השני, המזרחי, של הרי האנדים, ומדרום לכיפת הקרח הפטגונית הדרומית, הגדולה יותר.

קרחון פריטו מורנו, שאליו היו פנינו מועדות, הוא אחד הקרחונים הבודדים בעולם שחזיתו מתקדמת ללא הרף, ואינה במצב של נסיגה. התופעה שאינה ברורה דיה גורמת לתוצאה מהממת ויחידה במינה: התפוצצות של קרחון.

קרחון פריטו מורנו הוא אולי המעניין באיזור, אך אינו הגדול כאן: קרחון אופסלה (מהגדולים בעולם) וקרחון ויידמה עולים עליו בגודלם. קרחון פריטו מורנו גולש לקצה המערבי של חצי האי מגז'אנס שבאגם ארגנטינו (התכול כצבע דגל ארגנטינה, ומכאן שמו), חוסם את האגם ומונע את ניקוז חלקו הדרום מערבי. כתוצאה מכך עולים פני המים ש"נכלאו" בחלק החסום ויוצרים לחץ כבד על הקרחון. בין שני חלקי האגם נוצרת מנהרה שדרכה עוברים מים, ואחת לשלוש-ארבע שנים, בהגיע הפרש המפלסים ל-30 מטר בערך, הקרחון אינו עומד בלחץ הגדול ומתפוצץ. גושי קרח עצומים עפים באוויר ומתרסקים מסביב, וכך נוצרת תעלה שדרכה מתנקזים עודפי המים במהירות אל אגם ארגנטינו. האירוע כולו נמשך כמה ימים. לאחר מכן הקרחון ממשיך להתקדם, חוסם שוב את התעלה, והתופעה חוזרת על עצמה.

כדי לצפות בחזיתו של קרחון פריטו מורנו איך צורך לשוט, לשמחתנו. כך, ביום שמש אביבי, כשהקרח היה כחול ונוצץ, התקרבנו אליו ככל האפשר. הוא אמנם קטן בהרבה מסן רפאל, אבל האפשרות לצפות בו מקרוב והתופעות הקשורות בו מצדיקות בהחלט את ההגעה. התפוצצות הקרחון האחרונה אירעה כשנה לפני שהגענו, כך שלא היו סיכויים להתפוצצות נוספת במשך הזמן ששהינו שם. למרות זאת אפשר לראות התרסקויות של גושי קרח גדולים אל המים.

בסרטון: התפוצצות קרחון פריטו מורנו בארגנטינה

שמענו קצת על ההתפוצצות בשנה הקודמת: צוותי חוקרים מרחבי העולם הגיעו כדי לתעד את הפלא הזה, ומכיוון שלא ניתן לחזות במדויק מתי תתרחש הפריצה נאלצו לחכות במקום משך שבועות ארוכים. בגלים הגדולים שנוצרו נסחפו כמה סקרנים שעמדו קרוב מדי למים.

צוק התצפית מעל הקרחון מאפשר כאמור התבוננות מקרוב על פניו. ניתן לזהות כמה תופעות מעניינות ואופייניות כבקיעי קרח (CREVASSE) ומורינות. הקרחון מסיע עימו חומר מוצק בכמות גדולה: סלעים בגדלים ובסוגים שונים ושפוכת אחרת. החומר המצטבר נקרא מורינה, ונגרר מתחת לקרחון, בצדדיו, בחזיתו, על פניו ובתוכו. הצטרפות של שני קרחונים מחברת את המורינות שהיו בצידי כל אחד מהם למורינה תיכונית, הממשיכה לנוע במרכז הקרחון המאוחד. מעמדת התצפית שבה ניצבנו ראינו בבירור מורינה תיכונית שחורה במרכז פריטו מורנו. במקומות אחרים, וגם באלפים, מופיעות על פני קרחון שנוצר מהתחברות של כמה קרחונים מורינות תיכוניות רבות. הן מופיעות כשורות מקבילות כהות על פני הקרחון הלבן. המורינות גבוהות מעט מפני הקרחון, אך הפרש הגובה עשוי לגדול לעיתים עד כדי עשרות מטרים. במצב זה מתחיל החומר להתפזר לצדדים ו"ללכלך" אותו, ולפעמים מכסה את הקרחון כולו. באלסקה גדלים כמה יערות גדולים וסבוכים על פני שפוכת כזו הפזורה על גבי קרחונים הנעים במסלולם.

בקרחונים שאינם מסתיימים בים או באגם, אלא ביבשה, נערמת לפני החזית מורינה קצווית, שלוחה קשתית של חומר שנגרר על-ידי הקרחון. עם נסיגתו נותרות מורינות כאלה כעדות ברורה להימצאות הקרחון בעבר במקום זה.

קרחון פריטו מורנו. כדי לצפות בחזיתו אין צורך לשוט | צילום: Luca Galuzzi


עוצמת השפעת הקרחונים על עיצוב פני כדור הארץ לא התבררה עדיין לגמרי. בכל אופן לא ניתן להתעלם מהתוצאות בנוף: עמקים קרחוניים, פיורדים, הרי פירמידה או קרן (כדוגמת המטרהורן המפורסם), וצורות רבות נוספות של עיצוב קרחי. אך ההשפעה היא גם מעבר לאיזור המקורחן עצמו: בשינוי מפלס גובה הים, ואף בגובה פני היבשה, עם שינויי הלחץ שמפעיל משקלם העצום של הקרחונים על היבשה וגורם לשקיעתה.

השפעתו של הקרח על התפתחות המין האנושי בעבר, על המקומות שבהם בחר האדם להתיישב, ועל עתידם של הקרחונים, שאם יימסו הם עלולים לגרום לעליית גובה פני הים ולהצפת שטחים נרחבים, הופכת את ההתבוננות בקרחונים לחוויה המעוררת השתאות. על-יד קרחון פריטו מורנו אמר מישהו: "אם יש מושג כזה, עוצמתו של הטבע, הרי הוא כאן".

זוהי רק אחת האטרקציות המחכות לנו בטיול בדרום אמריקה.

קרחון סן רפאל בצילום לוויין

לחצו להגדלה

לטיול לדרום אמריקה כאן >

הרצאת וידאו: פטגוניה המסעירה

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.