תפריט עמוד

קראקס, ונצואלה. תמונות מהחיים

קראקס, ונצואלה. תמונות מהחיים

"ונצאולה אין דומה לה" שרו פעם. חלק מן הבנות אמנם בצבע שוקו כמאמר השיר, אבל תלבושותיהן לא עשויה קליפות בננה. בקראקס הכריע זיהום האוויר את הג'ונגל ותושבי העיר בה נולד סימון בוליבר משתדלים להתגבר על פערים חברתיים אדירים. על החיים בבירת ונצואלה, המדינה שנחשבה עד לפני כמה שנים לנס כלכלי ולאחת העשירות שבמדינות אמריקה ומנסה עתה להתאושש ממשבר חריף

קראקס, בירת ונצואלה, שעות הבוקר המוקדמות. כבישי העיר עמוסי מכוניות, הנוסעות בשיירות אינסופיות. מספר המכוניות הרב והדרכים המשובשות הם ערובה להיווצרות פקקים. מצב התנועה דורש מתושב העיר (CARAQUENO) לפתח שתי תכונות בסיסיות: סבלנות והתייחסות סלחנית לדיוק בזמנים. חצי שעה של איחור לפגישה, פירושו הגעה בזמן ואין טעם להתנצל. מיזוג אוויר ומוסיקה טובה בהחלט יכולים להועיל לנהג המתקדם באיטיות ברחבי קראקס בשעות הבוקר, ובשעות היום האחרות.
חלק מהנהגים אוכלים ארוחת בוקר תוך כדי נסיעה. ארפה (מאפה) במילוי בשר, עוף או גבינה, היא הארוחה המקובלת, בדרך כלל בלוויית קפה קטן. הארפה עשויה מקמח תירס והיא ממלאת את הקיבה עד לשעות הצהריים. נהגים אחרים מדברים בטלפון הסלולרי. לרבים יש. בכלל, תושבי קראקס מתחרים בתושבי תל אביב והונג קונג על השיא העולמי בשיעור הטלפונים הסלולריים לנפש. המכשיר תלוי בדרך כלל על החגורה, והוא נחשב לסמל סטאטוס. מאחר שתפקודה של חברת הטלפונים לקוי, במרבית המקרים טלפון כזה אינו מוצר מותרות, אלא הכרח. איש קראקס שמכבד את עצמו לא ייפרד מהטלפון אפילו לרגע. כך, כשיד אחת אוחזת בארפה והיד שנייה בטלפון, יוצאים תושבי קראקס למאבקם היומיומי בפקקים, חשים בנחת ידו של זיהום האוויר.
אלה שאין בבעלותם מכונית (וטלפון סלולרי), ויש רבים מאוד כאלה, צריכים להסתפק ב- POR PUESTO אוטובוס קטן וישן במצב תחזוקתי ירוד, העוצר לפי דרישה, ללא תחנות קבועות. אוטובוסים אלה מיועדים, בדרך כלל, לתושבי השכונות העניות, המגיעים בעזרתם לעבודתם בחלקים שונים של העיר. ברי המזל מתגוררים ליד תחנה של הרכבת התחתית. התחתית היא הפנינה שבכתר, מקור גאווה לתושבים ומקור השתאות לזר המבקר בעיר, במקום שבו הפקקים מאיטים את קצב החיים וזיהום האוויר הוא חלק בלתי נפרד מהם, התחתית היא מופת לדיוק, נקיון, סדר ואיכות.
בוקר עצבני, לחוץ ותוסס בקראקס. גם אם אינו מקפיד על לוח זמנים מדויק, תושב קראקס ממוצע תמיד ממהר ממקום למקום. מי שמקווה לנוח בחברת התושבים בבית קפה קטן ולהתבונן על החיים מהצד, כדאי שייסע למקום אחר.

היסטוריה של מאבקים
פעם היה האיזור, שעל שטחו כיום משתרעת העיר ההומה, הצפופה והמזוהמת, עמק ירוק. ב-1560 התגלה העמק על-ידי פרנסיסקו פאחארדו מהאי מארגאריטה, ובמקום הוקם כפר בשם סאן פרנסיסקו. בעמק חי אז שבט של לוחמים, טורומאימה (TOROMAIMA), שאנשיו הציקו למתיישבים החדשים, ובסופו של דבר הבריחו אותם. שנה אחר כך החזיר חואן רודריגז סוארס (SUAREZ), את תושבי הכפר למקומם. שש השנים הבאות היו בסימן מאבקים קשים עם האינדיאנים, במהלכם נהרגו רבים מהמתיישבים, כולל רודריגז עצמו. רק ב- 1567 נכבש העמק כולו ביוזמתו של מושל הפרובינציה מטעם ספרד, פדרו פונסה דה ליאון. המושל ייסד במקום כפר חדש בשם קראקס, או בשמו המלא SANTIAGO DE LEON DE CARACAS: סנטייגו על שם הקדוש הפטרון של ספרד, ליאון על שם המושל וקראקס, על שם שבט אינדיאני ידידותי שחי סמוך לחוף.
ב-1577 בחר המושל חואן דה פימנטל את קראקס לבירת פרובינציית ונצואלה. המפה העתיקה ביותר של העיר, מ-1578 מבהירה שגודלה של העיירה לא היה אז יותר מ-25 רחובות, בהם התגוררו כ-60 משפחות. במאות הבאות מנעו התקפות של שודדי ים, מגיפות ואסונות טבע את פיתוחה הרציף של העיר. ההתקפה הראשונה של שודדי הים היתה ב-1595 ובמהלכה נשרפה העיר כליל. ב-1641 נהרסה העיר שנית, הפעם בעקבות רעידת אדמה, שגרמה למותם של כ-500 תושבים.
המאה ה-18 הטיבה עם קראקס. ב-1725 נוסדה בה אוניברסיטה (UNIVERSIDAD REAL Y PONTIFICIA DE VENEZUELA), הקיימת עד היום. שלוש שנים אחר כך נוסדה חברת המסחר REAL COMPANIA GUIPUZCOANA. החברה, שכללה 700 רבי חובלים וסוחרים מהפרובינציה הבאסקית, שבספרד, קיבלה את המונופול על הסחר בין ספרד לקולוניה. חברת הסחר תרמה רבות לפיתוח העיר, אך בסופו של דבר הביאה ההתנהגות התוקפנית של חבריה והשחיתות שפשטה בקרבם, להתפרקותה ב-1785.
ב-28 במרץ 1750 נולד בקראקס פרנסיסקו מירנדה, שסלל את הדרך לעצמאותה של ונצואלה, וב-24 ביולי 1783 – סימון בוליבר, שהפך את העצמאות לעובדה. הבית בו נולד בוליבר, הנחשב לאבי האומה, הפך למוזיאון, בו מבקרים תיירים רבים.
המאבק הפוליטי הגלוי נגד "בעלי הבית" הספרדים החל ב-19 באפריל 1810, כשקבוצה של תושבים מכובדים של העיר הכריזה על ביטול שלטונו של המושל הספרדי ועל הקמת ממשלה אלטרנטיבית. המאבק נמשך עד 5 ביולי 1811, אז הכריז הפרלמנט על עצמאותה של ונצואלה. כשנה לאחר מכן הרסה רעידת אדמה את העיר כמעט לחלוטין וכ-100,000 איש נהרגו. הכמורה הקונסרבטיבית הציגה את האסון כעונש אלוהי על המרד בכתר הספרדי. כך החלו תשע שנים נוספות של שיעבוד, וב-24 ביוני 1821 הפך ניצחונו של בוליבר בקרב של קאראבובו (CARABOBO) את העצמאות לעובדה. אבל רק ב-1845 הכירה ספרד בריבונותה של ונצואלה.
למרות ההישגים הפוליטיים גדלה קראקס לאט מאוד. תוכנית המודרניזציה הראשונה, שכללה כמה מבנים מונומנטליים, ביניהם בניין הפרלמנט והסנאט, בו נמצאים מסמכי היסוד של ונצואלה והפנתיאון הלאומי, בו קבור בוליבר, יצאה לפועל בסוף המאה ה-19. מדי 25 שנים, בטקס רב רושם, פותח נשיא ונצואלה את ארונו של בוליבר במפתח של זהב.
רעידת אדמה רצינית שאירעה ב-1900 הרסה את מרבית הבניינים. גילוי הנפט בוונצואלה הביא להאצת פיתוחה של העיר. אוכלוסיית העיר הרבתי (כולל השכונות המקיפות אותה) גדלה מ-300,000 לחמישה מיליון בני אדם, כיום. חלק מהכסף הושקע במודרניזציה של העיר והבניות החדשות הפכו את קראקס מעיירה כפרית קולוניאלית, לעיר ביטון. בשם הקדמה הרסו השלטונות את מרבית הבניינים הקולוניאליים ובנו במקומם מפלצות עתידניות ומגדלי פלדה וזכוכית. שכונות המגורים נדדו בהדרגה למזרחה של קראקס, לשטחים שפעם היו אחוזות לגידול קפה, ואילו המרכז ההיסטורי שלה נכבש על-ידי בתי מסחר ומשרדים. בניית המטרו, מקור הגאווה של התושבים, ב-1980, היתה תוכנית הפיתוח האחרונה שמומשה.

צמיגים ושימורים
העיר ממוקמת כ-30 קילומטרים מחוף הים, ומעיר הנמל לה-גואריה (LA GUAIRA), בגובה של 1,000 מטרים מעל פני הים. היא בנויה כאליפסה ענקית ואורכה כ-40 קילומטרים. מעליה מתנוסס רכס האווילה (AVILA), שגובהו 2,000 עד 2,800 מטרים. מראה הרכס מכל נקודה בעיר מקל על ההתמצאות בה.
עד לפני 20 שנים, נהנתה העיר מאקלים נפלא, שזיכה אותה בכינוי: "עיר האביב התמידי". כיום, בגלל הבנייה הצפופה וזיהום האוויר (הנגרם גם מאיכותו הירודה של הדלק), איבד האוויר את איכויותיו. גם נהר גוארה (GUARE), החוצה את העמק בו ממוקמת העיר, שהיה פעם מקור בלתי נדלה של דגים, איבד את אוצרותיו בגלל זיהום המים, והיום אפשר לדוג בו רק צמיגים וקופסאות שימורים.
זיהום אוויר ומים אינן צרותיה היחידות של העיר הגדולה הזו. מרבית האוכלוסייה מתגוררת בטבעת של שכונות עוני, המכונות באריוס (BARRIOS), המקיפה את מרכז העיר. העוני בשכונות אלה גובר ומתעצם בכל שנה. הבתים באיזור זה בנויים כמו משחק קוביות מאיכות גרועה: בלוקים של חימר אדום פשוט מונחים אחד על השני, בלי שום חיזוק. בעונה הגשומה, הנמשכת מחודש מאי עד אוקטובר, מתמוטטות לא פעם שכונות שלמות בגלל הגשם החזק. למחרת, בונים תושביהן בתים חדשים.

מעגל העוני
לאיסמניה, צעירה חייכנית המתגוררת בקראקס, יש עדיין תקווה, אבל היא גם מפחדת, בעיקר מהגשם. הגשם הטרופי החזק הרס יותר מפעם אחת את הפחון בו היא מתגוררת עם בעלה וילדיה בשכונת העוני פטארה (PETARE). לפחון, הממוקם על אחת הגבעות בקרבת קראקס ומוקף בעשרות אלפי בתי מגורים ארעיים דומים, יש רצפה מעפר, תקרה מפח וקירות מבלוקים חשופים ומלוחות של פח גלי. איסמניה הגיעה לכאן עם אלפי כפריים ונצואלינים עניים, המציפים את העיר כל שנה בתקווה למצוא את העושר. רובם מוצאים עצמם בשכונות העוני, ותורמים בכך לגידולה של אוכלוסיית שוליים, חסרת שורשים, הנאבקת על כל פירור של קיום. איסמניה כבר אינה חולמת להתעשר. היא עובדת כעוזרת בית וחולמת לעבוד בבית חרושת, בעבודה קבועה, שתעניק לה ביטוח רפואי ותנאי פנסיה.
לעומת איסמניה נולד ריקרדו בקראקס. כששאלתי אותו מה הוא חושב על עירו, הציע לי במבט נוסטלגי לסייר בשכונה בה נולד. בטרם יצאנו לסיור, הסביר לי ריקרדו כי איתו אראה קראקס אחרת, שלווה יותר ויפה יותר. בלה-פסטורה (LA PASTORA), השכונה בה גדל, הסביר לי, אין מפלצות ביטון או פחונים, אלא בתים קטנים ומטופחים.
לריקרדו, כמו לשאר תושבי קראקס, כך התברר לי, יחס דו ערכי לעירם. מצד אחד הם חשים גאווה רבה על היותה מטרופולין מודרני ומתקדם, ומצד שני הם חשים בושה מול הפערים החברתיים הגדולים, הפשע הרב ושכונות העוני.
כשהגענו לשכונה התברר לריקרדו שהזמן עשה את שלו. ההזנחה שולטת בבתים הקטנים ונסיונות הטיפוח הלכו לאיבוד בים של קירות מתקלפים. לה פסטורה, שכונה עתיקה שנבנתה סביב לה פוארטה דה קראקס (LA PUERTA DE CARACAS), שער העיר בימי האימפריה הספרדית, ששכן על הדרך לעיר הנמל ולחוף – הפכה לשכונת עוני. ריקרדו בהה בשכונת ילדותו בתדהמה, מסרב להאמין.
בסמטאות הסתובבו נערים עם בקבוקי בירה ביד ואקדח תקוע בחגורה. נכנסתי לחצר שממנה בקעו קולות שירה. במקום, ששימש ככנסייה וכמרכז סוציאלי לנערים עבריינים, עצרו אותי שלושה ילדים כבני 12, חמושים באקדחים. רק כשהסברתי שאני זרה, שמצלמת עבור מגאזין ישראלי, הם הניחו לי להיכנס. בפנים מצאתי מורה למוסיקה וכומר, המנסים לשקם נערים קשוחים מחיי עוני באמצעות שירה במקהלה. הם גם מנסים גם לחנך את הילדים לכך שעליהם לפרנס את עצמם ואף מנסים, בהצלחה חלקית ביותר, למצוא להם עבודה.
אחת הדרכים הפופולריות להשיג פרנסה, כשאין עבודה קבועה, היא הרוכלות. מדי יום ניתן לראותם, אלפי צעירים ומבוגרים, המוכרים את מרכולתם בשולי האוטוסטרדות, על המדרכות, מתוך משאיות קטנות ובתוך קיוסקים. התופעה נקראת כאן "מסחר בלתי פורמלי", ומהווה פיתרון תעסוקתי לאלפים רבים, שאלמלא הרוכלות היו נוספים לשורות המובטלים. מדי פעם מצהירה הממשלה שיש להפסיק את הצפת הרחובות ברוכלים, אך כמו דברים רבים בוונצואלה, המרחק בין ההצהרות למעשים רב.
בפינת הרחוב, ליד הבית בו אנו גרים, יושב חואן ומתקן נעליים. לידו, סיומארה, המוכרת דברי מאפה, שהיא מכינה בבית מדי בוקר. ברחוב עצמו מסתובב רוכל עצוב ומוכר גלידה לצלילי מנגינה עליזה הבוקעת מהעגלה.

על הפערים
אחדים מצליחים לצאת ממעגל העוני ולהשיג תנאי חיים טובים יותר. בגיל 32 מרגיש חואן, שכל חייו עוד לפניו. הוריו גרים עדיין באחת השכונות העניות, אבל הוא הצליח להיחלץ. חואן הוא אופטימיסט מושבע, אוהב חיים ועובד מצאת החמה ועד לשעות הלילה המאוחרות. במשך היום הוא נהג ושליח במפעל גדול, ואילו בערבים ובסופי שבוע הוא נהג מונית, אינסטלטור, צבע, סבל ועוד ועוד.
הוא מנהל בעליזות חיי המשפחה סבוכים למדי. מלבד אשתו הרשמית, עימה הוא מגדל שתי בנות, יש לחואן גם פילגש רשמית. אף כי הפוליגמיה אסורה לפי חוק, לגברים רבים בקרב השכבות הנמוכות בוונצואלה יש חיי אהבה וחיי משפחה כפולים. בדרך כלל האשה הרשמית מודעת לקיומה של הפילגש ואינה מתלוננת, כל עוד הגבר מקפיד לפרנס אותה, וכל עוד האשה האחרת לא מסכנת את מעמדה.
באחד מסיורינו מחוץ לקראקס, פגשנו אדם שלו 24 ילדים, משלוש נשים שונות, החיות בכפרים שונים. האיש התגאה בפנינו: "אני לא צריך להוכיח לאף אחד שאני גבר, 24 ילדים הם הוכחה מספקת".
לצד אלה הנאבקים על הקיום, חיה בקראקס האריסטוקרטיה של ונצואלה, שאף פעם לא נאלצה להאבק על לחמה. מוצאם של מרבית האריסטוקרטים ממשפחות שהגיעו מספרד לפני למעלה מ-300 שנים והקפידו לחתן את בניהם ובנותיהם רק עם בני משפחות אצולה אחרות, כדי לשמור על השושלת. דונה אליסיה גוטיארז דה מנדוזה היא אחת מהם. כאלמנתו של בנקאי מקראקס לא ידעה אליסיה מחסור. היא עדיין זוכרת בנוסטלגיה את קראקס של פעם: עיר קטנה ומנומנמת, מטופחת ושקטה, בה נערכו מסיבות פאר באחוזות יפות. היא גם זוכרת בגעגועים את התקופה, שקדמה לדמוקרטיה, בה "היו במדינה שלנו סדר ומשמעת".
לאחר מות בעלה חיה אליסיה לבדה. לכן מכרה את הווילה המשפחתית המפוארת ועברה לגור בבית דירות יוקרתי. ארבע פעמים ביום היא מורידה את הכלב לסיבוב קצר בשכונה. אלה רגעים יקרים, המנוצלים למה שאליסיה אוהבת לעשות במיוחד: לשוחח על דא ועל הא עם שכניה המכובדים.
בעוד האריסטוקרטיה שומרת על עצמה ומבלה את חייה בבטלה, שכבות הביניים בוונצואלה נפגעו מאוד בעקבות הידרדרות מצבה הכלכלי של המדינה בשנים האחרונות. אלברטו, מורה פרטי לפסנתר, הוא נציג מובהק של המעמד הבינוני, שהתעשר בשנות השבעים ובתחילת שנות השמונים, כשוונצואלה היתה, בזכות כמות הנפט העצומה שהתגלתה בה, "ערב הסעודית של אמריקה הלטינית". התקופה הקשה שעוברת ונצואלה כיום לא פסחה על אלברטו. מספר תלמידיו יורד והוא מתקשה להרוויח כדי לממן את נסיעותיו התקופתיות למיאמי.
עם זאת, על סמלי הסטטוס לא מוכן אלברטו לוותר. רכב אמריקאי, טלפון סלולרי לכל אחד מבני המשפחה, חולצות משי ותכשיטים, הם חלק בלתי נפרד מחייו. המורה לפסנתר, שהגיע לקראקס מעיירה נידחת, רואה בכל אלה עדות להצלחתו.
למעשה, החזקת מכונית בקראקס אינה יקרה כל-כך, בגלל מחיר הדלק הנמוך. הנהג הישראלי, הנאלץ להקדיש חלק משמעותי ממשכורתו לתדלוק רכבו, ירווה נחת בוונצואלה. מחיר הדלק כאן הוא הזול ביותר בעולם: שמונה אגורות לליטר. תדלוק רכב עולה כאן בסביבות 250 בוליבר (המטבע המקומי), שהם כארבעה שקלים. הדלק הזול מעודד רכישת מכוניות גדולות ואלברטו, כמו רבים מאוד מבני קראקס, נוהג במכונית אמריקאית ענקית, מפלצת תוצרת דטרויט.
לעומת הדלק הזול, המים בוונצואלה יקרים. אסור לשתות מים מהברז (בגלל זיהומם וקיומם של שרידי מתכות שונות במים), ולכן שותים רק מים מטוהרים. בקבוק של ליטר מים מינרליים עולה בערך כמו עשרה ליטר דלק.

קפה ותרבות להמונים
לא רק שפע דלק יש בקראקס, אלא גם שפע של מסעדות ומכל הסוגים. ממסעדות פועלים פשוטות ועד למסעדות פאר בסגנון צרפתי, איטלקי, ספרדי, פורטוגזי, קולומביאני וכמובן שפע של מסעדות ונצואליניות טיפוסיות, המגישות ארוחה קריאויו (COMIDA CRIOLLO). הקריאויו הוא פרי הצבר של ונצואלה.
ההרפתקאה הקולינרית לעולם אינה מסתיימת בתום הארוחה. הזמנת הקפה גם היא חלק מהטקס. הקפה הוונצוליאני הוא, לכל הדעות, מצויין וניתן להכנה ולהגשה בדרכים שונות: מנגרו (NEGRO), קפה שחור וחזק מאוד, דרך מארון אובסקורו (MARRON OBSCURO), קפה חום כהה עם מעט חלב ומארון קלארו (MARRON CLARO), קפה חום בהיר עם יותר חלב וכלה ב-גואיויו (GUAYOYO), קפה חלש מאוד, למעשה מים בטעם קפה.
וכמובן אפשר לשתות כאן גם קפה ערבי, פיסת מזרח תיכון קטנה, אותה אוכלים לאחר ניגוב של חומוס טוב ב- SABANA GRANDE, המדרחוב של קראקס.
גם חיי התרבות בקראקס, עיר מלאת פראדוקסים והפתעות, הם מעניינים ומגוונים. העיר עשירה במוזיאונים, בתיאטראות, באולמי קונצרטים, בגלריות לאמנות, לרבות גלריות קטנות בבתים פרטיים, ובמופעי רחוב. הכניסה לרוב הפעילויות היא בחינם או במחיר סמלי. זהו נסיון מרתק לנתק, עד כמה שאפשר, את הזיקה הבלעדית בין התרבות לשכבות הגבוהות באוכלוסייה.
המוזיאון לאמנות מודרנית, סופיה אימבר (על שמה של מייסדת המוזיאון, העומדת בראשו, עיתונאית יהודיה נמרצת) נחשב לטוב מסוגו באמריקה הדרומית ומכיל אוספים קלאסיים, בין השאר של רישומים וציורים של פיקאסו. לא הרחק שוכנים המוזיאון לאמנות יפה (MUSEO DE BELLAS ARTES), ה- GALERIA DE ARTE NACIONAL וה- TEATRO TERESA CARENO, קומפלקס לאמנויות הבמה.
אבל המלהיב בין מוזיאוני העיר הינו ללא ספק מוזיאון הילדים (MUSEO DE LOS NINOS). במוזיאון זה, אחד היחידים מסוגו בעולם, מוזמנים הילדים לגעת בכל אחד מהמוצגים, הממחישים ניסויים בתחום הפיסיקה, הכימיה, האסטרונומיה (יש העתק מדויק של חדרי ניסוי של נאסא) והביולוגיה. הילדים יכולים להתנסות אישית וללמוד תוך הנאה. מבוגרים המבקרים במוזיאון זה נהנים לא פחות מהילדים.
מופעי ה- GAITAS, המתחילים בעיר כמה שבועות לפני חג המולד גם הם הזדמנות למפגשים בין מבוגרים וילדים עניים ועשירים. קבוצות של נגנים וזמרים מופיעים בחוצות העיר ובמועדונים המפוזרים בה ומרקידים את הקהל בקצב המסחרר של ה- MERENGE, הגרסה המקומית לסלסה.
בשלוש אחר הצהריים, בחצר הכנסייה ברובע CHACAO (המכונה על שם לוחם אינדיאני נועז, שלחם בכובשים הספרדים), מסתופפים מאות אנשים וממתינים להופעה. הלהקה הראשונה עולה על הבמה. הקצב מהפנט והרגליים מתחילות לרקוד מעצמן. הזמרים שרים על אהבה לאנשים ולמולדת. כולם רוקדים. ילדים הקטנים מכל השכבות לצידן של סבתות מכובדות, אריסטוקרטיות ועניות. רגע אחד קטן של מפגש תרבותי, בו נעלמים הפערים, נשכחים הפקקים וזיהום האוויר היה כלא היה.

 
 

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 3

    לא, אבל מתכנן

  • 1

    לא מעוניין

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות