תפריט עמוד

קקובה, העיר הטבועה של ליקיה

קקובה, העיר הטבועה של ליקיה

מבני קבורה עתיקים, נמל קדום, רחובות מרוצפים ובתים - כולם שקועים בקרקעיתו של מפרץ קקובה שבדרום־מערב תורכיה. משלחת "מסע אחר" ירדה אל מתחת למים, להתפעל מקרוב ממוזיאון ארכיאולוגי מתחת לגלים


לפני 36 שנים, בקיץ של 1963, שהיתי קרוב לחודשיים עם משלחת אמריקאית של ארכיאולוגים תת־ימיים על אי קטנטן, מרחק כמה שעות הפלגה מערבה מעיירה נידחת בשם בודרום (Bodrum), בפינה הדרום־מערבית של תורכיה. אל בודרום הגיעו אז בדרך עפר משובשת, והיו בה פונדק אחד וחמאם ציבורי אחד. במהלך אותו קיץ התפנו לנו מדי פעם סופי שבוע ארוכים, שבהם נהגנו לצאת לטיולים בארץ הלא נודעת בספינת מנוע קטנה, ששכר צוות המשלחת משולי ספוגים מקומיים.

באחת ההפלגות האלה, שייטנו בנחת לאורך חופיה של ליקיה (Lycia), מעין חצי־אי גדול בין מפרץ פתהייה (Fethiye) במערב למפרץ אנטליה במזרח, ובו גוש הררי עם פסגות מושלגות, המתנשאות לגובה של יותר משלושה קילומטרים. מהפלגה זו זכור לי במיוחד המעבר מהים הגלי והמטלטל אל שטח מים רגוע ומוגן, צר וארוך, המוקף הרים עם צמחייה ירוקה.

תוך כדי ניווט זהיר בין גושי סלע בולטים ושרטונות רדודים, הצביע השייט על מבני אבן יפים וקברי אבן ענקיים שניצבו בחוף ובמים. לא עמדנו בפיתוי. הטלנו עוגן מול כפר קטן בשם קאלה־קוי (Kaleköy, כפר המצודה), אשר לא היה אלא אוסף בקתות במדרון גבעה, שאת פסגתה עיטר מבצר מרשים. סביב המבצר היו פזורים עשרות מאותם מבני אבן מפוארים. היו אלה קברים ליקיים, שרידים של תרבות העם הליקי, אשר חי כאן בעבר ואליו עוד נשוב בהמשך.

ההרים, הים ועוצמתם של המבנים העתיקים השרו עלינו שלווה גדולה. סירה קטנה התקרבה אלינו בים הצלול והרגוע. ישבו בה שתי נשים מבוגרות, שחתרו בעזרת זוג משוטים. הן נצמדו לדופן ספינתנו והציעו לנו קערת נחושת מלאה באורז ובנתחי בשר כבש, צרורות של תאנים מיובשות ומטפחות רקומות מעשה ידיהן. במרוצת השנים שחלפו מאז, הייתי בליקיה עוד פעמים רבות, אך הזיכרון מאותה פעם ראשונה נשאר בי כאחת החוויות החזקות בסיפור אהבה מתמשך עם חופיה הדרומיים של תורכיה. עכשיו, ב־1999, יותר מ־30 שנה אחרי, יצאתי שוב בדרך לשם, הפעם במשלחת מיוחדת של "מסע אחר", יחד עם הצלם איתמר גרינברג. דהרנו במכונית מיטלטלת בליל ירח על הכביש הנבזי והמפותל שבין פיניקה (Finike) לביימלק (Beymelek).

ארצם של הליקים

ליקיה היא חבל ארץ הררי, המוקף בים ממזרח, מדרום וממערב. קו החוף שלה ארוך ומפורץ ונראה כקו כמעט מקרי, שמי הים הגואים הגיעו אליו, הציפו את מדרונות ההרים והותירו פסגות כאיים וכחצאי־איים. בדרומה של ליקיה שוכנת קקובה (Kekova), איזור הכולל איים וחצאי־איים בין אנדריאקה (Andriake) לאוצ'אגיז (Üçagiz).

למעשה שייך השם קקובה רק לאי הררי, צר ומאורך, הנמצא במקביל לחוף. אורכו כ־12 קילומטרים ורוחבו כקילומטר אחד. היום אין בו תושבים, אך נראה כי בעת העתיקה היה האי מיושב. לדעת חוקרים, מקור השם קקובה הוא בשפה המקומית העתיקה, השפה הלווית, ומשמעו "ארץ הבקר". האי שימש כנראה כשטח מרעה, שאליו העבירו הכפריים בסירות צאן ובקר, אשר הושארו שם ללא השגחה.

 
השם "ליקיה" ניתן לארץ הזאת כבר לפני יותר מ־3,000 שנה. לפי מסורות שונות, קרויה הארץ על שם העם הליקי, אשר היגר לכאן מכרתים באמצע האלף השני לפני הספירה. מקור המידע העיקרי לגבי העם הליקי הוא כתביו של ההיסטוריון היווני הרודוטוס, שנולד בהאליקרנסוס (בודרום), ואשר חי וכתב במחצית המאה החמישית לפני הספירה. הרודוטוס, הנחשב "אבי ההיסטוריונים", הִרבה בתיאורי ארצות ובתולדות תושביהן, לרוב מנקודת מבטו של איש התרבות היוונית. לכן ראוי להסתייג מעדותו, המושפעת ממסורת התרבות שלו, שלפיה לכל חבל ארץ ישנו שם התואם את שם העם שהתיישב בו, כשהוא מונהג על ידי דמות של "מייסד".

הרודוטוס כתב על עם מיוחד בשפתו ובמנהגיו. הגבר, למשל, שעמד בראש המשפחה, נקרא על שם אמו וסבתו, ולא על שם אביו. ייחודם בא לידי ביטוי גם בכך שתושבי הערים השונות בליקיה ראו עצמם כחלק ממסגרת מדינית רחבה יותר, המקיפה את הארץ כולה — תפיסה משונה ויוצאת דופן בעיני יווני, הרגיל למבנה של ערי המדינה היווניות.

היום אנו יודעים שהעם הליקי נהנה מעצמאות חברתית, תרבותית וכלכלית, ונשלט על ידי מועצה נבחרת, שהיה בה ייצוג לכל הערים (בין 23 ל־70 ערים, בתקופות שונות). כל אחת מהן שלחה בין נציג אחד לשלושה – בהתאם לגודלה, למספר תושביה ולעוצמתה הכלכלית. העצמאות הזו נמשכה גם אחרי הכיבוש הפרסי בשנת 540 לפני הספירה (שבעטיו התאבדו כל אזרחי קסנתוס, על נשיהם וטפם, כמו במצדה – 600 שנה מאוחר יותר), דרך השלטון ההלניסטי בעקבות כיבושי אלכסנדר מוקדון (334 לפני הספירה), ואפילו תחת שלטון רומי.

לוחמים ושודדי ים
על מקור השם ליקיה מספר הרודוטוס, כי כאשר נאבקו האחים מינוס וסרפדון על השליטה בכרתים, גבר האח הראשון, ובשל כך היגר השני עם מלוויו אל דרום אנטוליה ודחק משם את התושבים המקוריים. בהתחלה נקראו המתיישבים החדשים טרמילים, אך משהצטרף אליהם ליקוס (Lycus), בנו של פנדיון מלך אתונה, אשר גורש על ידי אחיו הבכור אגיאוס (Aegeus, זה שעל שמו נקרא הים האגאי), קראו לארץ על שמו – ליקיה.

הליקים נזכרים לא רק אצל הרודוטוס. ב"איליאדה" של הומרוס מוזכרים הליקים, או ה"לוקים", כאלו שסייעו לטרויאנים במלחמתם נגד היוונים. לפי המתואר שם, הם סיפקו למאבק 50 אוניות ואלפי לוחמים. מקור אחר הוא מכתבי תל אל־עמארנה, תעודות פרעוניות מהמאה ה־14 לפני הספירה, שם מוזכר "לוקה" (Lukka) ככינוי לעם של שודדי ים, לוחמים וסוחרים. אזכורים נוספים יש גם בכתבי אוגרית ובתעודות חתושש, בארכיונים העוסקים באימפריה החיתית בשלהי המאה ה־13 לפני הספירה.

לא נותרו שרידים ארכיאולוגיים רבים מפעילותם של הליקים בתקופה שקדמה למאה השביעית לפני הספירה. עם זאת, מה שנשאר אינו כה מועט. שפתו המיוחדת של עם זה, כפי שהיא רשומה בכתובות שנחרתו באבן, על מצבות קבורה ובעמודי זיכרון, דווקא ניתנת לקריאה ולהבנה די טובה. נראה שכתב זה מתבסס על 19 אותיות האלפבית היווני ועל עשרה סימני עיצורים ותנועות המיוחדים לשפתם. הכתובות ששרדו עד ימינו, כ־170 בסך הכל, הן בעיקר כתובות הקדשה או ציון שמות של נפטרים וייחוסם המשפחתי.

מהנתונים הגיאוגרפיים והארכיאולוגיים, נראה כי הליקים נאלצו להתמודד עם כמה בעיותלא פשוטות. הבעיה הראשונה מוכרת היטב לתושבי המזרח התיכון, בעיית המים. ליקיה והריה בנויים מאבן גיר סדוקה ומחלחלת, שאינה אוגרת מי תהום ואינה משופעת במעיינות ובנחלים הזורמים כל השנה, למעט במרכז ההררי. הקיץ הוא חם ויבש, ועד לאחרונה נהגו איכרים ורועי צאן מהכפרים באיזור החוף לנטוש את מקום מושבם עם תום הקציר של תבואות החורף, ולנדוד עם עדריהם לרמות ההרריות שבצפון. מי שמטייל בארץ זו נתקל, משום כך, לא פעם ביישובים בעלי שם זהה באיזור החוף ובפנים הארץ. לקראת הסתיו הם נהגו לחזור לחוף, לעונת מסיק הזיתים ואסיף פירות הקיץ, בעיקר תאנים וענבים.

בעיה נוספת שהקשתה על החיים בליקיה היתה שודדי הים. מאז ימי ראשית הספנות, היה קו החוף של דרום תורכיה נתיב שיט עיקרי לאוניות סוחר, אשר הפליגו מחופי מצרים, ארץ ישראל וסוריה לאיי הים האגאי, לכרתים ולמערב. נתיב זה מתחייב ממשטר הרוחות באגן המזרחי של הים התיכון בחודשי הקיץ. ואכן, בכף גלידוניה (Cape Gelidonia) ובחצי־האי אולובורון (Uluburun) שבאיזור קקובה, התגלו מטעני סחורה מהאלף השלישי לפני הספירה ובהם מטילי נחושת, זכוכית, תכשיטים וחפצי אמנות. החוף המפורץ, שפע הכפים ונתיבי השיט הצרים והמסוכנים לאורכו של ציר חשוב זה הביאו לשגשוגו של השוד הימי, אשר פגע גם בערי החוף.

עיר חלזונות הארגמן
למבקר בליקיה היום קשה להעריך נכונה את חשיבותה היחסית של כל עיר על סמך מה ששרד ממנה. יד המקרה ופעילותם של מתיישבים בדורות מאוחרים יותר שינו, הרסו או כיסו את שרידי העבר במקום אחד, והותירו אותם ללא פגע במקום אחר. על רקע זה בולטת קקובה בהשתמרות יוצאת הדופן של עבר קדום ומפואר, בחבל ארץ מרוחק מדרכים ראשיות ומתנופות הבנייה והפיתוח של הדורות האחרונים.

העיר הראשית באיזור קקובה היתה, ללא ספק, אפרלאי (Aperlae), ששלחה יחד עם איסינדה (Isinda), סימנה (Simena) ואפולוניה (Apollonia) נציג אחד למועצה המשותפת של הליקים. העיר נוסדה כנראה במאה השישית או החמישית לפני הספירה, והתקיימה ברציפות עד המאה השביעית או השמינית לספירה.

אפרלאי שוכנת בקצהו הפנימי של מפרץ צר וארוך, מעין פיורד הנפתח לדרום־מערב. אחדים מחוקרי האתר משערים כי קיומה של העיר במשך יותר מאלף שנה התבסס על מקור פרנסה מיוחד: הפקת ארגמן. ערמות גדולות של חלזונות הארגמן, הפזורות לאורך חופו של היישוב הנטוש, ושברי צדפותיהם, המעורבבים בטיט המחבר את האבנים בקירות הבתים ובחומת העיר, מהווים כנראה עדות לתעשייה מיוחדת במינה זו, אשר אין לה אזכור בתיעוד ההיסטורי.

המים בפיורד שקטים וצלולים במיוחד. ההר יורד אל הים במדרון משופע ומכוסה צמחייה ירוקה, שממנה מזדקרות חומות ובולטים מבנים עתיקים: בתי מרחץ, כנסיות ביזנטיות, בורות מים ובעיקר סרקופגים. אלה הם ארונות קבורה ענקיים, מסותתים מאבן גיר מקומית, אשר הוצבו על גבי מסד בנוי ובולטים בכל מקום בשטח. מבני הקבורה המפוארים, הייחודיים לליקיה, פזורים לעשרות גם בין הבתים בכפר אוצ'אגיז ולאורך כל החוף שבינו לבין סימנה, היא קאלה־קוי של ימינו. אלפי שעות עבודה של חוצבים וסתתים ושיתוף פעולה של כמה עשרות פועלים נדרשו כדי לייצר מצבות אלה ולהציבן במקומן. בחבל ארץ שבו חיים הכפריים בבתים פשוטים יחסית, הבנויים מאבני גוויל קטנות ומטיט, עם מרפסות עץ וגגות רעפים, מהווים מבני קבורה אלה מרכיב מרשים ביותר בנוף.

בית מרחץ מתחת למים
אבל לא הסרקופגים הביאו אותנו לאפרלאי. הגענו אליה בעקבות זוג יאכטונרים אנגלים בשם סינתיה ורוברט קרטר, אשר הפליגו לכאן בספינתם ב־1972, 130 שנה לאחר שקצין ימייה בריטי בשם ספראט (Spratt) ערך עם מלחיו את הסקר הארכיאולוגי היחיד באתר עד אז. הקרטרים שכשכו במים, וגילו להפתעתם שהיישוב ובתיו ממשיכים עד קרקעית הים. בעקבותיהם הגיעו שני ארכיאולוגים אמריקאים, בוב הואלפלדר ולינדי ואן, ידידים ושותפים לשעבר במחקר שאני עורך כבר 20 שנה בקיסריה. הואלפלדר וואן ערכו בשנתיים האחרונות סקר תת־ימי מפורט יותר במקום.

כמו בני הזוג קרטר בשעתם, גם אנחנו הוקסמנו מהאפשרות לצלול לאורכו של רחוב מרוצף בעומק של מטר אחד מתחת למים. במהלך הצלילה התרשמנו מרצפת פסיפס תת־ימית, שהיתה אולי עיטור של רצפת כנסייה ביזנטית, ולשכשך בחדרי בית מרחץ רומי. התפעלנו גם מאבני הגזית הענקיות המרצפות את הנמל העתיק, שמזדקר מעומק של כמעט עשרה מטרים ועד כשני מטרים מתחת לפני הים. עיר טבועה אמיתית.

שתי רעידות אדמה עזות החריבו את רוב הערים בליקיה, ומאז לא שככה הפעילותהטקטונית בחבל ארץ זה. אחרי הרעידה הראשונה, בשנת 141 לספירה, תרם מיליונר מקומי בשם אופרמואס חצי מיליון דינרי זהב לפעולות שיקום. בשנת 249 התחוללה רעידה שנייה ונגרם הרס רב, אשר הביא לנטישה סופית של רוב היישובים שנפגעו. בגלל הפעילות הטקטונית הזו נמשך תהליך השקיעה של חוף היבשת, והטייתו לכיוון דרום־דרום־מערב.

אבל זו אינה העיר הטבועה היחידה באיזור. למי ששט בסירה (ורצוי עם קרקעית מזכוכית) בסמוך לקו המים המצוקי של קקובה, צפויה חוויה מיוחדת במינה: לאורך כשני קילומטרים אפשר לראות מעל לים רצף של משטחים ריבועיים, שחלקם משופעים במתינות אל הים. שניים מהם נחתכו על ידי שבר גיאולוגי, כך שחלק אחד עומד באתרו והחלק האחר שקוע במים הצלולים כבדולח. כמו כן, אפשר לראות מדרגות חצובות באבן, מערכות ניקוז ואיסוף של מי גשמים ובית מרחץ עתיק, הניצב כיום על מדרגת סלע צרה, בעומק של פחות משני מטרים. אבל בעיקר אפשר לראות שפע עצום של כדי חרס עתיקים, הצבורים בשכבה עבה לאורך המסדרון התת־ימי שבשולי אותה מדרגה. מוזיאון ארכיאולוגי מתחת לגלים בסביבתו הטבעית. אין פלא שהמשטרה התורכית אוסרת לשחות ברצועת חוף זו מחשש לגניבות, והיא מפקחת על אכיפת האיסור על ידי תצפית במשקפות מקאלה־קוי, בעברו הצפוני של המיצר.

פיצוי מסוים נמצא לא רחוק משם, במפרץ טרסנה (Tersane). מקור השם הוא שיבוש המלה הלטינית "דרסנה", שפירושה מספנות. על החוף החולי של המפרץ הקטן מזדקרת כנסייה מהמאה החמישית לספירה, שחלקה המזרחי השתמר בשלמות, וקבועים בו ציורי קיר צבעוניים המעטרים את חלונות האפסיס. שולי המפרץ, במזרח ובמערב, כוללים רצף של אגנים חצובים, רציפי אבן טבועים ומכלולי מבנים, השקועים מעט מתחת לפני המים. נראה כי במאות הראשונות לאחר הפיכת הנצרות לדת מדינה במזרח האימפריה הרומית, וקודם לשקיעה הטקטונית של האי, שגשג כאן מרכז לבניית כלי שיט. ענף זה נשען על מאגרי העץ שמקורם ביערות האורן האדום, אשר צמחו על מדרונות ההרים המשתפלים אל הים.

בחזרה לקאלה־קוי
עשיתי את דרכי לקאלה־קוי, אותו מקום קסום שבו ביקרתי בראשונה לפני 36 שנה. אותו יישוב, שהיה אז שכוח אל וריק כמעט מתושבים בעונת הקיץ, הוא היום תחנה "הכרחית" לכל ספינת תיירים ולכל גולט (ספינת עץ) המסיע מטיילים בין הנמלים של קָאש ופיניקה. כתריסר מזחי עץ מאפשרים ירידה נוחה לפנינת חמד, שאליה אין עדיין גישה לרכב מן היבשה.

סימנה היתה עיירה קטנה בחסות אפרלאי בתקופה הקלאסית והרומית. לפי ממדי התיאטרון החצוב בסלע, המצוי היום בתחומי המצודה הסלג'וקית שבראש הגבעה, לא היו בה יותר מ־300־400 אזרחים גברים. יש חוקרים הרואים בשם העיירה הליקית, סימנה, שריד לשם קדום יותר – ארצה של האלה־האם, "האלה הגדולה", אותה אלוהות ראשית של התושבים המקוריים באנטוליה.

מלבד התיאטרון, אפשר לראות בתחומי המבצר סדרה של חומות ביצור קדומות יותר ושרידי מקדש לפוסידון. אבל את הרושם העיקרי משאירים על המבקר הקברים הליקיים, החל מסרקופג השקוע במים ועד לאוכף שלמרגלות המבצר, ממזרח. ניצבים כאן עשרות ארונות קבורה אדירי ממדים עם מכסי אבן דמויי גג בית מקומר, שכרבולת בראשו וזיזי הרמה בצידיו. על רבים מהארונות שרדו כתובות בליקית וביוונית המציינות את שם הנפטר, את שם אביו (לא אמו!) ואת עובדת היותו "איש אפרלאי מסימנה".

במדרון הפונה צפונה אפשר לראות סוג אחר של קברים ליקיים, המזכיר את קבר זכריה שבנחל קדרון בירושלים. בקברים אלה מעוצבת חזית כשל מקדש בעל גג גמלוני, הנשען על זוג (או שני זוגות) עמודים מעוטרים בכותרות יוניות, ובמרכזו פתח רבוע, חצוב, אל חדר הקבורה. קברים כאלה, במגוון ובעושר הדומים למה שהעין רואה בפטרה, אפשר למצוא במירה (Myra), אתר השוכן כ־30 קילומטרים מזרחה, עם הכביש הראשי לאנטליה. מירה, הנקראת היום דמרה (Demre), היתה עיר הולדתו ומקום קבורתו של ניקולאוס הקדוש, הוא "סנטה קלאוס" של חג המולד הנוצרי.

לסיום, חזרנו לכפר שאליו מגיעים היום ברכב – אוצ'אגיז. במהדורה מלפני עשר שנים של מדריך השיט הפופולרי ביותר בקרב היאכטונרים, Rod Heikell, מתואר הכפר כ"שריד של זמנים אחרים, מקום שכוח אל, שבו אתה עדיין צפוי למכות אם תנסה לצלם אשה מבנות הכפר". היום יש שם כביש, ועליו דוהרים אוטובוסים ממוזגים. בכפר נבנו מלונות קטנים, אכסניות, מסעדות וחנויות שטיחים (Kilim). בחצי תריסר מזחים עוגנות סירות וספינות טיולים מכל הסוגים – מסירות דיג שבקרקעיתן שובצו חלונות זכוכית ועד לגולטים עם תריסר תאי מגורים זוגיים ושירותים צמודים. את מקום הדייגים תופסים משיטי תיירים עם שמות כמו "רמבו", "יוליסס" ודומיהם. ועם זאת, אפשר עדיין להיתקל בשירות זול, ידידותי, תמים־משהו ונוטה לעזור, גם אם מגישים במסעדה ארוחת בוקר "קונטיננטלית" של פרוסת לחם וחריץ גבינה יבשה עם ביצה קשה, עגבניה וכוס תה.

למרות תנופת הפיתוח, עדיין יש לכפר קסם אמיתי. הבתים החדשים משמרים את הסגנון המקומי המסורתי, וכמה מהם נבנו על יסודות בתי הגזית של הכפר העתיק תאימוסה (Theimussa), ואפילו בתוכם. שם הכפר העתיק שרד בכתובת יחידה על גבי סרקופג דמוי בית, מאלה הניצבים גם כאן, בקו החוף, בשולי הכפר ועל הגבעות שממזרח לו.

גם אם במקומות אחרים אפשר למצוא אוצרות ארכיאולוגיים מרשימים יותר, אינני מכיר צירוף מרוכז כל כך של נוף הרים וצמחייה, ים, מפרצים, איים ואיונים, מעגני חמד נסתרים, שרידי עבר שקפאו במקומם ויותר משמץ של אווירה כפרית אמיתית לאורך חופה הים־תיכוני של תורכיה.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

כדור פורח בקפדוקיה

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

code