תפריט עמוד

קלטים מאז ולתמיד

קלטים מאז ולתמיד

מהאימפריה הרומית ועד הכיבוש הבריטי, מהרעב הגדול ועד פריחת ההיי־טק, מפטריק הקדוש ועד יום שישי הטוב, תמיד היה באירלנד בלגאן. יהודה ליטני מגיש את קיצור תולדותיו של האי הירוק.

בשנת 82 לספירה עמד המצביא הרומאי גנאוּס יוליוס אָגְריקוֹלה לכבוש את האי השכן לבריטניה, שהיום נקרא אירלנד ובפי הרומים כונה הִיבֵּרניה. זה היה בתום מסע צבאי מוצלח שבמהלכו דיכא מרידות של שבטים קלטיים באי הבריטי והרחיב את שלטון רומא עד סקוטלנד הצפונית.
לאחר שטיהר את כיסי ההתנגדות העיקריים של הקלטים בבריטניה החליט אגריקולה להרחיב את שלטונה של רומי גם לאירלנד. צבאו הגיע אל חצי האי קינטַיֵיר (Kintyre) בדרום־מערב סקוטלנד, מרחק 18 קילומטרים בלבד מהקצה הצפוני של אירלנד. צבאו של אגריקולה – פרשים על סוסיהם, רָגלים נושאי רמחים ומגִנים – כבר עלה ברובו לספינות שהיו אמורות להפליג לאירלנד, אלא שאז הגיע בבהילות למעגן הספינות רץ ובפיו ידיעה על מרד של שבט קלטי־סקוטי. אגריקולה החליט לדחות את הפלישה לאירלנד, וכעבור כמה חודשים, לאחר שדיכא את המרד, נקרא לשוב לארצו. מאז לא ניסתה רומא לכבוש את האי.
החלטת אגריקולה הכריעה את גורל האי. רוב תושביו הקלטים של האי השכן בריטניה היו בהדרגה לחלק מהאימפריה הרומית ואיבדו במהלך השנים את זהותם השבטית־קלטית, ואילו הקלטים באירלנד נותרו עוד כ־1,100 שנים בלא השפעה זרה כמעט (במאה השמינית והתשיעית אמנם פשטו הוויקינגים־דנים על חופי אירלנד והקימו כמה ערים במזרח האי, בין השאר את דבלין, אך הם לא הצליחו לכבוש את כל האי, וסופם שנטמעו באוכלוסייה המקומית). וכך, בזכות ההחלטה ההיסטורית של אגריקולה, המשיכה אירלנד להיות מרחב קלטי עצמאי למשך שנים ארוכות, וכיום היא המדינה הקלטית העצמאית היחידה בעולם. בהיעדר כובש זר המשיכו האירים הקלטים לפתח תרבות ייחודית שהתבססה על המילה המדוברת (ולא הכתובה) ושוּמרה בידי כוהני הדת של השבט (הדרוּאידים) ובידי המשוררים (הפִילִי). תרבות זו כללה בין השאר מיתולוגיה ייחודית מפותחת, שירה ומוזיקה.
עד היום מייחסים בתרבות האירית חשיבות רבה למילה המדוברת. האירים ידועים כאמני מספרי הסיפורים בעל פה. לעתים אפשר להיתקע בפאב נוכח סיפור ארוך שנדמה כי אין לו סוף, אבל בדרך כלל הסיפורים מלאי חן והומור. אמנם הכובשים האנגלים, האדונים המאופקים וקרי הרוח, נטו לזלזל בפטפטנים הבלתי נלאים שזכו בפיהם לכינוי "פֶּדִי" (Paddy, קיצור השם פטריק וגם שמו של הוויסקי הפופולרי ביותר באירלנד), אבל כל מי שמגיע לאירלנד נהנה מקבלת הפנים הלבבית של צאצאי השבטים הקלטיים, המבקשים לכבוש את לב האורח בלשונם המתגלגלת ובסיפוריהם המצחיקים. 

שדים, פיות ורוחות רפאים
בני אדם הגיעו לאירלנד מאוחר יחסית למקומות אחרים באירופה. היסטוריונים ואנתרופולוגים מאמינים כי רק כ־8,000־10,000 שנים לפני הספירה הגיעו לאי יצורים אנושיים. הם הגיעו לאירלנד מבריטניה, שהיתה מחוברת אז לאירלנד בכמה חיבורים יבשתיים. במשך כמה אלפי שנים עסקו תושבי אירלנד הראשונים בעיקר בציד, ורק באלף החמישי או השישי לפני הספירה החלו לעסוק בחקלאות.
עד שפלשו השבטים הקלטיים לאי הגיעו אליו בכמה גלים פולשים מהמזרח. העם האחרון שהגיע לאי לפני הקלטים נקרא בפיהם "טוֹאָטה דה דנאן" — העם עובדי האלה דנה. אותו העם הותיר אחריו בכל רחבי אירלנד אתרים ארכיאולוגיים נדירים — מערות קבורה, מבני קבורה בצורת דולמנים, פסלי אבן ויצירות אמנות חקוקות בסלע – ומכיוון ששפתם לא ידועה, ושפה בכתב לא היתה להם, כנראה לעולם לא נדע את שם העם הזה ומניין הגיע לאירלנד.
על פי אמונת הקלטים, העם הזה ממשיך

מבנה קבורה באזור בורן, אחד משרידים רבים שהותירו אחריהם בכל רחבי אירלנד ה"טואטה דה דנאן", בני העם האחרון שהגיע לאי לפני הקלטים. מכיוון ששפתם לא ידועה, ושפה בכתב לא היתה להם, כנראה לעולם לא נגע מניין הגיעו | צילום: דובי טל

חיות מתחת לפני האדמה ובתִלי עפר, ועל פני האדמה הם לובשים דמויות של פיוֹת ושדונים. בטקס שנערך ב־1923 במלאת שנה לרצח מייקל קוֹלינס, גיבורה הלאומי של אירלנד במאה העשרים, קרא המשורר האירי שֵיְין לֶסְלי שיר לזכרו. באחד מבתיו נאמר כך: "דרך צלחה מייקל קולינס,/ אם תישאר ואם תלך מכאן הרחק;/ אם תישאר עם הפיוֹת במעמקים,/ ואם תשוב באחד הימים עם רוחות הרפאים". דומה כי האוויר הערפילי של האי הירוק, הכינוי שהוענק לאירלנד עוד בימי הביניים, עדיין ספוג בסיפורים הקדומים. שדים, פיוֹת ורוחות רפאים עדיין חיים בתודעתם של אירים לא מעטים, אם כי לא רבים מהם יודו בכך.

אי הקדושים והמלומדים
כמה מאות שנים לפני הספירה פלשו השבטים הקלטיים בכמה גלים לאירלנד מאירופה ונהגו על פי דתם הדרואידית עד שהגיעה הנצרות לאי במאה החמישית והשישית לספירה. הנוצרי הראשון שהביא את בשורתו של ישו לשבטיה הקלטיים של אירלנד היה פטריק הקדוש (ראו מסגרת), ולאחר שהתבססה הנצרות באי החלו ראשי הדת החדשה לרדוף את כוהני הדת הדרואידית ולהוציאם להורג.
במהלך המאה השביעית והשמינית יצאו מאירלנד שליחי דת לארצות שונות באירופה, להנחיל בהן את הנצרות. הם הקימו מנזרים לא רק בבריטניה ובסקוטלנד הסמוכות אלא גם בצרפת, בגרמניה ובשווייץ של היום. מאותן השנים ועד למאה העשירית היתה לכנסייה האירית־קלטית השפעה דתית ותרבותית עצומה במערב אירופה: כאשר היבשת האירופית סבלה מנחת זרועם של השבטים הגרמאנים הפגאניים, וספריות במערב היבשת הועלו באש, הקדישו אלפי נזירים אירים את חייהם להעתקת הספרות הקלאסית ולשימורה. האירים מתגאים כי בכך למעשה "הצילו את הציביליזציה המערבית".
הנזירים והכמרים האירים מילאו תפקיד חשוב גם בשימור המיתולוגיה הקלטית הקדומה. במנזרים נידחים בכל רחבי האי הם העלו על הכתב – בפעם הראשונה בדברי ימי העם הזה, שכל תרבותו התבססה עד להתפשטות הנצרות באי על המילה המדוברת – סיפורים שהועברו מדור לדור על דברי ימיהם באי. כתיבת המיתולוגיה הקלטית נעשתה אגב התאמתה למסורות הנוצריות, ועם זאת נשמרו בה רוב המאפיינים הקדומים המקוריים של הסיפורים.
עד סוף המאה ה־12 שמרה הכנסייה האירית על עצמאות כמעט מלאה, ללא יחסי כפיפות רשמיים לאפיפיור ברומא. בתקופה זו, הנחשבת לתקופת הזוהר של הכנסייה האירית־קלטית, זכתה אירלנד לתואר "אי הקדושים והמלומדים".

ארץ השלום וארץ המלחמה
בכל אותה העת נשלטו שטחי האי בידי מלכים אזוריים [עד היום מחולקת אירלנד לארבעה אזורים גדולים: אָלסטֵר (Ulster) בצפון, מוּנסטֵר (Munster) בדרום, לינסטֵר (Linster) במזרח וקוֹנָאכְט (Connachat) במערב] – מעין התאגדויות של שבטים שבראשן מלך. אמנם האגדות מספרות על מלך "גדול" ששלט על כל שטחי האי, אך ככל הנראה אין בכך מן האמת. במשך כל ההיסטוריה העצמאית שלהם היו האירים מפורדים, ללא שליט שהיה מסוגל לאחדם. את הפיצול הזה ניצלו האנגלים מהאי השכן.
מאז ומתמיד חמדו שליטי בריטניה את האי השכן מסיבות כלכליות, מדיניות וביטחוניות, ובה בעת חששו מפלישתם של תושביו. בסוף המאה ה־12 פלשו לאי נורמנים־אנגלים. הם כבשו את רצועת החוף המזרחית ועוד כמה ערים קטנות במערב ובדרום, וניצלו יריבויות מקומיות כדי לבסס בהן את שלטונם. את האזור שברצועת החוף כינו הכובשים "The Pale" ("התחום"). זו היתה בעיניהם "ארץ השלום", אזור שאפשר לשמור בו את חוקי הממלכה ויש בו תנאים לחיי תרבות. האזורים שמחוץ ל"ארץ השלום" היו בעיניהם "ארץ המלחמה", ארץ מסוכנת שבה חיו ה"ילידים" האירים ובה שימרו את מסורתם הקלטית.
עד לתחילת המאה ה־16 שמרו רוב שטחי אירלנד על עצמאותם. במשך הזמן, למרות ניסיונותיהם להתבדל, הושפעו האנגלים ממנהגי המקום ואף עמדו עם המקומיים בקשרי נישואין, בעיקר של משפחות האצולה האנגליות והאיריות. האנגלו־אירים (כך הם כונו בבריטניה) שלטו בשפה האירית־גאלית וקיימו יחסי מסחר ועבודה עם המקומיים. במרוצת השנים החלו האנגלו־אירים להיחשב בעיני האנגלים באנגליה אירים לכל דבר. 

צילום: דובי טל

המתנחלים באים
הכיבוש האנגלי הלך והתבסס, עד שבתקופת המלך הנרי השמיני, בתחילת המאה ה־16, היה כל האי בידי הכוחות הכובשים. באותה המאה החלה התנחלות מסיבית של סקוטים, וולשים ואנגלים בכל רחבי האי, בייחוד באזור אלסטר. בשנת 1534 ייסד הנרי השמיני את הכנסייה האנגליקנית־פרוטסטנטית והפך אותה בחוזק יד לדת הרשמית של אנגליה. באירלנד ייסדו האנגליקנים כנסייה משלהם בשם "הכנסייה של אירלנד", ועל פי חוק נדרשו כל התושבים, כולל בני הרוב הקתולי, לשלם לה מס חודשי. מס הכנסייה האנגליקנית, שנגבה לעתים באלימות, גרם להתמרמרות בקרב האוכלוסייה האירית. רוב רובם של האירים־קלטים ושל האנגלו־אירים הוותיקים, צאצאי הכובשים הנורמנים, נשארו נאמנים לכנסייה הקתולית. כתוצאה מכך החריף המאבק, שהיה לא רק פוליטי אלא גם דתי־תרבותי, בין האירים לכתר האנגלי.
בסוף המאה ה־16 ובתחילת המאה ה־17 הגיע לשיאו תהליך ההתנחלות של הסקוטים, הוולשים והאנגלים באירלנד. עשרות אלפי מתנחלים הגיעו מהאי הבריטי; רבבות איכרים אירים, בעיקר מהצפון, נושלו מאדמותיהם ועברו לחבל הנידח ביותר של אירלנד – המערב, איזור קונאכט. באותה התקופה נוצר גם רוב פרוטסטנטי ברוב מחוזות אלסטר (מה שהוליך לאחר מכן להקמתה של צפון אירלנד, הנשלטת בידי בריטניה משנת 1922).
האנגלים לא הסתפקו בדיכוי פוליטי של האירים הקתולים וגם לא בנישול תושבי אלסטר הקתולים מאדמותיהם. יותר מתשעים אחוזים מאדמות אירלנד הועברו לידי אצילים ומתנחלים ממוצא בריטי. אירים־קתולים לא הועסקו במשרות ציבוריות או במקצועות חופשיים, ורוב רובם ירדו לדרגת אריסים. מגבלות חמורות הוטלו על הכנסייה הקתולית באירלנד, לעתים נאסר עליה לקיים תפילות המוניות, ונאסר באיסור חמור ללמד את השפה האירית־גאלית. השלטונות הבריטים הכריזו מלחמה גם על נושאי התרבות האירית (בעיקר על נגני הנבל). הם נרדפו בידי נציגי השלטון, ומקצתם הוצאו להורג.

רעב תפוחי האדמה וההגירה הגדולה
כמה פעמים ניסו האירים למרוד בבריטים, והסתייעו לשם כך בספרדים ובצרפתים, אך כל ניסיונותיהם כשלו מול צבאה החזק של בריטניה. שיא השפל בכל התקופה הממושכת של הכיבוש הבריטי היה בעת "הרעב הגדול", בסוף שנות הארבעים של המאה ה־19. האריסים האירים, שבדרך כלל גידלו רק גידול חקלאי אחד – תפוחי אדמה – סבלו שנתיים ברציפות ממגפה שפשתה ביבולים, ורובם הגיעו לחרפת רעב. רוב האריסים לא יכלו לעמוד בחובם לבעלי הקרקעות האנגלו־אירים וגורשו מאדמותיהם. מאות אלפי אירים יחפים וחסרי כל נדדו אז ברחבי האי בחיפוש אחר מקורות מזון. יותר ממיליון אירים גוועו ברעב.
עד היום אפשר לראות, בעיקר בדרום, שרידי כפרים שלמים שתושביהם נטשו אותם באותה התקופה (ראו עמוד 62). "הרעב הגדול" סימן גם תפנית ביחסים עם הכובש הבריטי: האירים מפנים אצבע מאשימה אל ממשלת בריטניה שהמשיכה בייצוא החמאה והבשר מאירלנד לכל רחבי האימפריה בשעה שמיליוני אירים גוועו ברעב, וכשנחלצה סוף סוף לעזרת הרעבים והגוססים, הקימה מטבחים והגישה בהם קדרות מרק ענקיות – המרק היה תפל. עד היום מבדילים האירים בין צאצאי מי שטעמו מהמרק ובין אלה שסירבו לכך. בכפרים רבים מציגים לראווה את קדרות המרק הענקיות, זכר לאותם ימים מרים.
בשנות הרעב הגדול ובאחדות מאלה שבאו אחריה היגרו כשני מיליון אירים אל מחוץ לארצם — לבריטניה, לארצות הברית, לאוסטרליה, לניו זילנד ולדרום אפריקה. בתחילת המאה ה־19 היו באירלנד יותר משמונה מיליון תושבים; בסוף אותה המאה היו בכל רחבי האי האירי קצת יותר מארבעה מיליון. כיום חיים בכל האי האירי בין 5.5 ל־6 מיליון תושבים, ואילו בארצות הברית לבדה חיים 43 מיליון אמריקאים הטוענים להיותם צאצאים למהגרים אירים.

מהרעב הגדול למרד חג הפסחא
מאז הרעב הגדול, שהותיר צלקות עמוקות ביחסי האירים עם כובשיהם, הלכה והתבססה באירלנד התנועה הלאומית ששאפה להשתחרר מעול הבריטים. התנועה פעלה משני עברי האוקיינוס האטלנטי בסיוע פעיל של גולים בארצות הברית. הבריטים ניסו לדכא את התסיסה הלאומית, אולם לקראת תחילת המאה העשרים היה ברור כי יתקשו לבלום את התנועה שכללה את רוב בני העם האירי.
תנועות פוליטיות איריות שיוצגו בפרלמנט הבריטי ודרשו אוטונומיה (Home Rule) לא הצליחו לשכנע את רוב חברי הבית בנחיצות תביעותיהן, בעיקר בשל לחצי נציגי אזור אלסטר הפרוטסטנטים, שהתנגדו בחריפות לכל הצעה מעין זו בסיסמה "Home rule is Rome rule", כלומר ממשל עצמי יביא לשלטונם של האירים־קתולים המאמינים באפיפיור של רומא.
התנועה הלאומית האירית החליטה לנצל את מצבה הקשה של בריטניה באמצע מלחמת העולם הראשונה. באפריל 1916, במה שזכה לכינוי "מרד חג הפסחא", השתלטו מאות מלוחמי הצבא האירי הרפובליקני על מבנים אסטרטגיים בבירה דבלין, ולאחר שלוש יממות הוכרעו בידי הצבא הבריטי שהפעיל נגדם גם ארטילריה כבדה. משתתפי המרד נאסרו, ומנהיגיו הושלכו לכלא ולאחר מכן הוצאו להורג. בתחילה היו רוב תושבי דבלין אדישים למרד, אולם לאחר ההוצאה הסיטונית להורג של מנהיגיו, רובם אינטלקטואלים ידועים, פשט בכל המדינה גל עצום של זעם.
מאותה העת כמו נגזר על הבריטים לוותר

צילום: טל גליק
צילום: דובי טל

על השליטה באי השכן, ומלחמה נואשת של דוד האירי נגד גוליית הבריטי נשאה פרי: בסוף שנת 1921 הסכימו הבריטים לדון עם נציגי התנועה הלאומית האירית, ובתחילת שנת 1922 הגיעו להסכם שעיקרו חלוקת האי לצפון הפרוטסטנטי ולדרום הקתולי. מ־32 המחוזות של אירלנד, שישה מחוזות באלסטר נקרעו ממנה וסופחו לבריטניה. המדינה שתוקם בשאר חלקי אירלנד תיקרא "המדינה החופשית של אירלנד" ("Irish Free State"). היא לא תהיה רפובליקה כדרישת האירים אלא תשתייך לחבר העמים הבריטי, ותושביה יהיו חייבים בשבועת נאמנות לכתר הבריטי.
המשלחת האירית בראשותו של מפקד הצבא המהולל מייקל קולינס, שדנה בפרטי ההסכם עם הבריטים, נתקלה בשובה לדבלין בתגובות זועמות. אף שהפרלמנט האירי אישר ברוב זעום את ההסכם, החלה להתגבש בקרב התנועה הלאומית האירית תנועת אופוזיציה בראשותו של מי שנחשב עד אז מנהיג התנועה, אימוֹן דה־ווָלֵרָה, שקרא לנאמניו ללחום במייקל קולינס ובתומכיו.
משאל עם אישר ברוב גדול את ההסכם, אולם דה־וולרה ותומכיו החלו במלחמת אזרחים. במשך כשנתיים נקרעה אירלנד בין תומכי ההסכם למתנגדיו. קולינס נרצח במארב שנטמן לו בעת סיור בדרום האי, אולם ממשיכיו הצליחו לגבור על מתנגדי ההסכם, וב־1923, לאחר שבע שנות מרי בבריטים ומלחמת אזרחים, החל השקט לשוב לאי הסוער.
דה־וולרה, שכשל במלחמת האזרחים, הצליח לעלות לכס ראש הממשלה בתחילת שנות השלושים של המאה העשרים, ומאז, בהפסקות קצרות, שלט באירלנד עד תחילת שנות השישים. הוא ניתק את כל הקשרים עם בריטניה והפך את "המדינה החופשית של אירלנד" ל"רפובליקה האירית" הנטולת כל קשר לכס המלוכה הבריטי השנוא (על מה שהתרחש באותה תקופה בצפון אירלנד ראו מסגרת בעמוד 40 וכתבה בעמוד 74).
מפלגתו של דה־וולרה, פִינָה פֵייְל, הקיימת עד היום, ביססה שם משטר שמרני קתולי שדגל בשימור העבר הקלטי המפואר של אירלנד, תמך בכנסייה הקתולית והתנגד להפלות. אירלנד בשלטונו של דה־וולרה היתה ארץ שמרנית וחקלאית שפיגרה אחרי מדינות אירופה התעשייתיות.

ב"רעב הגדול" של סוף שנות הארבעים של המאה ה־19 נדדו ברחבי האי מאות אלפי אירים רעבים, יחפים
וחסרי כל בחיפוש אחר מזון.
יותר ממיליון גוועו ברעב ומתו

עלייתו של הנמר הקלטי
המהפך החל בשנות השבעים של המאה העשרים. ממשלת אירלנד העבירה בפרלמנט חוקים לעידוד השקעות זרות בארצה. הפטור המלא ממסים שהנהיגה כלפי משקיעים זרים, וכמוהו גם העובדה שבאירלנד הענייה השכר ששולם לעובדים היה נמוך בהרבה מבארצות כמו בריטניה, צרפת, הולנד וגרמניה, משכו אליה משקיעים זרים רבים. במשקיעים היו גם אמריקאים, שבשל העובדה שאירלנד היא ארץ דוברת אנגלית הקימו בה את מרכז תעשיית הסרטים באירופה. בדבלין למשל יש אולפנים ומרכזי הפקה וצילום המעסיקים עד היום אלפי אירים. זאת ועוד, האמריקאים והיפנים הקימו באירלנד מאות מפעלי תעשייה, בעיקר בענפי הפרמצבטיקה וההיי־טק.
וכך, מארץ חקלאית וענייה, שנחשבה עד לאותה העת אחת משלוש "המפגרות של אירופה" (לצד יוון ופורטוגל), השתנתה אירלנד וזכתה לכינוי "הנמר הקלטי". כל זאת, בצירוף השקעות עתק של האיחוד האירופי בתשתית הכבישים של האי, הפכו את אירלנד ליעד מבוקש הן בקרב משקיעים והן בקרב תיירים.
מה שמסמל בעיני אירים רבים את הפיכתם ל"נמר הקלטי" הוא הגירתם של עשרות אלפי אזרחי ארצות הברית, רובם צאצאי המהגרים מתקופת "הרעב הגדול", לפני יותר מ־150 שנה, שניצלו את הגאות הכלכלית של השנים האחרונות כדי לחזור למכורתם המקורית. יותר מכל דבר אחר במהפך הכלכלי שעבר על המדינה, גאים האירים ב"חזרת הבנים הביתה", והם רואים בכך סגירת מעגל ועשיית צדק היסטורי.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

חוויה ירוקה באירלנד

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות