תפריט עמוד

קיבוץ הרדוף, עשרים שנה אחרי

קיבוץ הרדוף, עשרים שנה אחרי

מקבוצה קטנה של אידיאליסטים ששאלות של מהות וזהות הביאו אותם לעולם האנתרופוסופי, קם קיבוץ הרדוף. עשרים שנה אחרי - מגלה כתב "מסע אחר" אור רכלבסקי - החלטות כבר לא מתקבלות בקונסנזוס, טלוויזיה יש כמעט בכל בית ולפעמים הדוגמטיות משתלטת, אבל בהרדוף עדיין מתרכזים בריפוי ובתיקון העולם הזה

יום של קיץ בקיבוץ האנתרופוסופי הרדוף. המחשבות מפעמות בי: מדע מיסטי, צמיחה אישית, דרך רוחנית. חם פה. מה פתאום רוח, אני תוהה. באוויר שום דבר לא זז.
הדרך האנתרופוסופית מדברת על עולם רוח שנמצא מעבר למה שאנו תופסים בחושינו. רוח, אני חושב אסוציאטיבית: הודו, שאנטי, קליל ומרחף. גם את זה אני מוצא לבסוף, אבל במנות שוליות — התורה הזו היא אירופאית, פרוסית, האנשים רציניים וכבדי ראש, ותחושה של עשייה, פעילות ויזמות שורה בכל.
בתורה האנתרופוסופית (ראו מסגרת), אני למד, הרוח נכנסת לגוף הפיזי. בהרדוף, הרוח האנתרופוסופית שולחת ידיים ורגליים לקרקע בשורה של יוזמות קונקרטיות ויומיומיות, מהרפת ועד הרפואה, מהטיפול השיקומי ועד החינוך. שוב דבר לא נשאר לרחף, אלא מוצמד ביסודות בטון לאדמה.

שיעור אוריתמיה, שיטת תנועה ייחודית. בית הספר האנתרופוסופי בהרדוף הוא היחיד בארץ המספק מסגרת כוללת עד תיכון

בוקר. מהיישוב הקהילתי הסמוך עדי יוצאת שיירת מכוניות בדרכן לעבודה, וחולפת בדרכה על פני רכבים שנוסעים במסלול הנגדי, להרדוף. הרדוף הוא מגנט לאנשים רבים, הבאים כדי ליהנות מהחינוך האנתרופוסופי ומהפרויקטים הייחודיים. כמו הקיבוץ הקלאסי, הרדוף מייצר מקומות תעסוקה לחבריו, אבל כאן לא מדובר במפעלי תעשייה לפלסטיק או רהיטים, אלא ביוזמות שעיקרן תיקון וריפוי. ופתאום, המיקום של הרדוף נראה כל כך נכון. במקום בו עמק יזרעאל – עמק האידיאליזם, החלומות, החלוציות והעבודה הקשה – נושק לגבעת שאר רוח קטנה של הגליל התחתון.

הילדים מרפאים בחזרה
כ־400 אנשים גרים בהרדוף, שלושים אחוזים מהם מוגדרים כאוכלוסייה עם צרכים מיוחדים. פגועי נפש ואנשים הסובלים מבעיות אורגניות שונות מוצאים כאן בית תומך – או, כפי שמכנים זאת באנתרופוסופיה, "קהילה מרפאת". הרדוף מנסה שלא להיות חברה אזוטרית, המסוגרת בעצמה ובדרכה הרוחנית, אלא כזו שעובדת עם ולמען העולם.
אחד המיזמים המרכזיים בהרדוף הוא

פיסול בעץ. האמנות נחשבת לאמצעי הטוב ביותר לאיזון ולטיפוח חיי הרגש, ותופסת חלק מרכזי בחינוך החווייתי

"טוביה", פנימייה שבה מתגוררים כחמישים ילדים ובני נוער שמשרד הרווחה החליט להוציאם מבתיהם. כמו מרבית הבתים בהרדוף, גם המבנים של "טוביה" צבועים בגוני צהוב ואדום עדינים, ולצדם מתקנים וכלים מעץ. צביקה שחורי, המנהל, חי כאן עם אשתו וילדיו. "הגעתי לזה כנראה כי אני עצלן", הוא אומר. "אין לי כוח ללכת לעשות מדיטציה על איזה הר – אני רוצה אותה בתוך החיים שלי. העבודה עם אוכלוסייה עם צרכים מיוחדים היא הדבר הכי קרוב לדרך רוחנית. היא מציבה מולך מראה, מראה לך מה החולשות שלך ומה הדברים שאתה צריך לתקן. כשהילדים גדלים, אני גדל יחד איתם. אתה לא יכול להזיז ילד בסנטימטר לפני שהזזת את עצמך במטר".
אני מקשה ומבקש להבין מה ההבדל בין פנימייה בהרדוף לפנימייה בעיר. "זה לא שיש בהרדוף אנשים יותר טובים", מדגיש שחורי, "יש כאן אנשים כמו בכל מקום אחר, אבל יש בחירה מודעת בדרך מסוימת. אני לא אקבל בעיר את התמיכה שקיבלתי כאן, את הקרקע, את המשפחה המאמצת מהקיבוץ שכל ילד מקבל". במשרד הרווחה נותנים תמיכה מלאה. הם לא מבקשים להתעמק בכתביו של רודולף שטיינר – מספיק להם לראות מקרים שנחשבו אבודים הופכים לילדים המתפקדים ברווחה ובסיפוק.
"השליחות של הרדוף זה ריפוי", ממשיך שחורי. "אני מרפא בעיות סוציאליות, מישהו אחר מרפא את האדמה. בריאות היא לא דבר נפוץ בתחילת המאה ה־21. זה לא אומר שאני בריא. אני מרפא את הילדים האלה והם מרפאים אותי בחזרה. כמה שהם עושים צרות, הם יהיו מורים יותר טובים".
בולטת בהיעדרה: הטלוויזיה. האנתרופוסופים מאמינים שהטלוויזיה והמחשב מנוונים את הפעילות היצירתית והמשחקית של הילד, וגורמים לו להפוך לזומבי מודרני. השינוי הזה לא קל לילדים שהטלוויזיה היתה חלק מרכזי בחייהם. שחורי מסביר: "הכי קל לי לשים להם את 'מלך האריות', אבל אני חושב שפעילויות אחרות יתרמו להתפתחות הפנימית שלהם יותר. פתאום הם מגלים מחדש את עולם הילדות של פעם: לטפס על עצים, לבנות עליהם בית, לשחק כדורגל. מגלים כל מה שאני עשיתי כשהייתי ילד". בתחילת הדרך כמעט לא היו טלוויזיות בהרדוף. עם השנים התרופפה הנוקשות האידיאולוגית, וכיום כמעט לכל משפחה יש טלוויזיה. ועדיין, הצפייה מדודה וקצובה, ואת זמנם הפנוי הילדים צריכים למלא בדרכים אחרות.

הפרה זקופה יותר
הפופולריות של החקלאות האורגנית בישראל הולכת וגדלה בשנים האחרונות, כמו גם מחזור המכירות. החשיבות של מערך חקלאי שאינו משתמש בחומרים שפוגעים בסביבה

ברפת האורגנית היחידה בארץ. קרני הפרה צומחות חופשי, כי "בפרה עם קרניים יש משהו יותר זקוף"

מחלחלת לתודעה. הרדוף הוא מותג בתחום, שם נרדף למזון אורגני. אבל למעשה החברה "הרדוף מוצרי מזון" שייכת לתנובה, ומרבית הירקות ושאר המוצרים כלל לא גדלים או מיוצרים בקיבוץ. הפסטה האורגנית שנמכרת בכלבו, למשל, מיובאת מאיטליה.
הרפת של הרדוף, הרפת האורגנית היחידה בארץ, מבוססת על תפיסת עולם ביו־דינמית כוללת הרואה במערכת החקלאית מערכת של תלות־גומלין. כפי שמסביר יורם קלגרד, מרכז הרפת: "האדם והאדמה הם ישות אחת, לאדמה יש חיים, יש לה יחסי גומלין עם הפרה". אפילו לקוסמוס יש תפקיד. "יש השפעה של גורמי השמים ושל גורמים על חושיים על החיים שלנו. זה לא מתבטא ביומיום, אלא רק בידיעה שיש השפעה. הממשק זהה, אבל המהות שונה". הפרה ההרדופית לא מקבלת תוספי מזון או הורמונים, אלא רק מזון אורגני, אנטיביוטיקה נחשבת זרה לגוף וניתנת רק כאשר אין ברירה אחרת, והקרניים צומחות חופשי, כי "בפרה עם קרניים יש משהו יותר זקוף". 
קלגרד יודע שהרפת האורגנית רווחית פחות מרפת רגילה, ולא שבחקלאות עושים הרבה כסף ממילא. חשוב לו לעמוד על הרגליים כלכלית, "כי אחרת אין לעסק זכות קיום", אבל נקודת המוצא היא אידיאולוגית: זוהי הדרך הנכונה לעשות חקלאות. הרדוף הוא גם אחד המקומות החקלאיים היחידים בארץ בו לא מועסקים פועלים תאילנדים. עניין של עקרונות. "אני לא מתקן עולם", מסביר קלגרד, "אני הולך בדרך שלי, שגם מתקנת נזקים שמישהו אחר עשה".  

"אין לי כוח ללכת לעשות מדיטציה על איזה הר – אני רוצה אותה בתוך החיים שלי"

משיקום האדמה ושיקום בני האדם נבע באופן טבעי שילוב של השניים. פגועי נפש יהודים וערבים מועסקים בגן ירק אורגני בחממות הרדוף. הם מנכשים עשבים, זורעים וקוטפים. תחושת היצרנות היא צעד מכריע עבורם. גיא לפידות, יוזם הפרויקט, מספר: "אנשים שהם פחות בריאים אולי פתוחים יותר לקבל אחד את השני, פחות לשים לב למי ערבי ומי יהודי ויותר להיפגש כבני אדם". גם הוא רואה בפעילות זו שליחות חברתית: "אנחנו לא מנסים לעשות דברים לעצמנו, לשרת את האגו שלנו, אלא בודקים מה אנחנו יכולים לעשות שיכול להיות מועיל לעולם. האנתרופוסופיה היא כלי שמכוון את האנשים לתחומי עיסוק שישרתו בצורה יותר טובה אותנו כאנושות".
אני נעצר ליד לוח המודעות, שמזמין אותי לשורת סדנאות, מבנייה בבוץ ועד ליווי

גן הירק, בו מועסקים פגועי נפש יהודים וערבים. עבורם, תחושת היצרנות היא צעד מכריע בחיים

רוחני של הנוטים למות. "להתעורר למציאות גבוהה יותר של ההוויה… אנו יוצרים בנפש גביע אשר יכול להתמלא במה שזורם אל האדם בתהליך מסתורין מתמשך מתוך המעיין המפכה של החיים עצמם", מכריז קורס האוריתמיה — שיטת תנועה ייחודית לאנתרופוסופיה שנועדה לגלות חוקי תנועה קוסמיים בדיבור ובמוזיקה. בעבר, מקונן נדב נחתומי, המעביר את הקורס, היו מרבית חברי הרדוף משתתפים בקביעות בשיעורים. היום באים בעיקר סקרנים מבחוץ.
זה לא השינוי היחיד שעובר על היישוב. ההתחלה היתה ב־1980 במצפה לבון שמעל כרמיאל – תריסר אנשים שהתרכזו סביב דמותו הכריזמטית של ישעיהו בן אהרן, בנו של יצחק בן אהרן, רטוריקן ואינטלקטואל בחסד. מרביתם היו מקיבוצי השומר הצעיר, יוצאי יחידות קרביות, דור שני של אידיאליסטים ששאלות של מהות וזהות הביאו אותו לעולם האנתרופוסופי.
שנתיים לאחר מכן הם עברו להרדוף, מבצעים דינמיקות קבוצתיות, עוברים יחד תהליכים אישיים עמוקים. העשור הראשון עמד בסימן של התגבשות פנימית ותחושה חזקה של קהילה בדגש על הגות ורוח. לאט־לאט היישוב גדל, החברים החדשים כבר למדו אנתרופוסופיה באירופה ללא תיווכו של בן אהרון, והרדוף הרגיש בשל לצאת מעצמו ולהתחיל לעבוד למען העולם. הגורם המלכד, שבתחילה היה הרוח האנתרופוסופית, עבר לביטויה של רוח זו בחומר — היוזמות והמיזמים.
משהו במרקם הקהילתי התערער. חדר האוכל נסגר, התקציבים הופרטו. כמו בהרבה יישובי אידיאולוגיה וחזון, החברים החלו להיסגר בדל"ת אמותיהם. "לא איש־איש לעצמו, אלא איש־איש ליוזמתו", כפי שהגדיר זאת אחד החברים. העבודה הפנימית מעט נשכחה בפני העשייה החיצונית. החגים, שפעם עמדו בסימן הרצאות על משמעות רוחנית, הפכו להתכנסויות קהילתיות, שכמה מהוותיקים מסרבים להגיע אליהן. לא זה מה שהיה בחזונם. כשלפני ארבע שנים בוטלה החובה לקבל החלטות בקונסנזוס, היו שדיברו על "קץ החלום".

גם הבנים סורגים
ובכל זאת, הרדוף, בניגוד לרובם המכריע של הקיבוצים, לא מפסיק לגדול ולהתפתח. אולי זה הזמן הקצר שעבר מאז הקמתו והדחיפה הגדולה של הגרעין המייסד החדור באידיאולוגיה, אולי זו רוח היזמות שמאפשרת לכל אחד לממש את עצמו ועדיין להרגיש חלק מקהילה. צעירים באים ומבקשים ללמוד את החינוך, לעבוד ביוזמות, לצמוח רוחנית. 

"ילד שלא חונך לסמכות וליראת כבוד למבוגר, משהו ביכולת האנושית שלו כמבוגר פגום"

מרד גיל הנעורים
מכל יישומי האנתרופוסופיה, חינוך ולדורף הוא הפופולרי ביותר. גנים אנתרופוסופיים צצים בכל מקום, יש חמישה בתי ספר יסודיים בארץ, וזה שבהרדוף אף מספק מסגרת כוללת עד תיכון. ההבדלים ברורים לעין. בכיתה א' כולם לומדים לסרוג ולרקום. אחר כך הם מנגנים בחלילית, רוקדים, רושמים, בונים ומפסלים בעץ.
האמנות, הנחשבת לאמצעי הטוב ביותר לאיזון ולטיפוח חיי הרגש, תופסת מקום מרכזי בלימוד החווייתי, גם בשיעורי הגיאוגרפיה וההיסטוריה. אצל המורים מוצאים מחויבות גדולה לחינוך. לא פלא שהתלמידים מספרים כי הם מגיעים כל בוקר בשמחה. אולי בעצם זה כן פלא.
בבסיס הגישה עומדת תפיסת עולם חינוכית ופסיכולוגית שלמה של שטיינר על התפתחות הילד, לפיה הילד הוא ילד ולא מבוגר צעיר, וצריך להתייחס לשלב ההתפתחותי בו הוא נמצא. ילד לא יודע מה טוב לו ולא יכול לבחור לבד. אין טעם לפנות לאינטלקט שלו בשעה שהוא זקוק בכלל לפיתוח רגשותיו באמצעים אמנותיים. מכאן שבית הספר הוא לא מוסד להעברת ידע באופן מתודי, אלא מקום חינוכי במלוא מובן המלה.
בניגוד לחינוך ה"פתוח", בו הילד בוחר מה הוא רוצה לעשות, לאנתרופוסופים דווקא ברור מאוד מה נכון לילד ומה הוא צריך. "ילד שלא חונך לסמכות וליראת כבוד למבוגר,

כל התינוקות האנתרופוסופים חובשים כובע, לפחות בשנת חייהם הראשונה. המטרה: לשמור על הפרדה בין התינוק למרחב, ולהגן עליו מפני העולם החיצוני

משהו ביכולת האנושית שלו כמבוגר אחר כך הוא פגום", מסביר אורי עברי, מנהל בית הספר. "החינוך לחופש עובר דרך סמכות בגיל צעיר. המבוגרים יודעים בדיוק מה נכון, ואם תקשיב טוב אתה תדע".
האם החינוך האנתרופוסופי מגדל ילדים טובים יותר, שמחים יותר? ד"ר מירון ברק, הרופא שמלווה את בית הספר, סבור שלא: "המשברים שאדם חווה במהלך חייו לא פוסחים עליו אם הוא מאמץ את הדרך הרוחנית של האנתרופוסופיה. מה שמשתנה זה היכולת לצמוח ולהתחזק מתוך המשבר. הפוטנציאל לצמוח הוא יותר גדול".
המבקרים מצביעים על נוקשות מאוד גדולה, חוסר התחשבות בילדים שלא מתאימים לסיסטמה, כאלה שלא אוהבים מזון בריא, או לסרוג, או חלילית. או שהם יצירתיים בדרך אחרת מהמבוקש. גם בהרדוף יש מי שמודים שלפעמים הדוגמטיות משתלטת עליהם. ככה זה כשיש דרך אידיאולוגית ברורה. אך בניגוד לדמות הקיבוץ הקלאסית, בהרדוף לא מלחיצים את הדור הצעיר להמשיך את הדרך האנתרופוסופית. בבית הספר, למשל, לא מלמדים את כתביו של שטיינר. מי שירצה יוכל לעשות זאת בגיל מבוגר יותר ולהחליט על דרכו.
בנו של עברי, נדב בן התשע, מותח רצועת גומי עבה ומשחרר אותה. "אם זה פוגע, זה יכאיב?", הוא שואל. התשובה חיובית, ונדב מרוצה: "זה יכול להיות כלי נשק מצוין". משועמם הוא מבקש לראות טלוויזיה. "אבל אתמול ראית סרט", נאבק עברי, "אי אפשר". אז נדב הולך ומשחק עם התוכייה. אחרי כמה דקות הוא שוכח מהשעמום, לפחות בינתיים.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

כרישים מול חופי ישראל

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

+ 15 = 20

כתבות מגליל תחתון והעמקים

טיול לעין חרוד: נוף, אמנות והיסטוריה
טיול לעין חרוד: נוף, אמנות והיסטוריה

התערוכה "מאוצרות המשכן לאמנות" שמוצגת במשכן לאמנות בעין חרוד היא סיבה מצוינת לקפוץ לביקור בקיבוץ המקסים שלמרגלות הגלבוע. מלבד זאת תיהנו כאן מנוף מדהים, אתרים היסטוריים, חנות עתיקות ייחודית וצימרים מפנקים

ליד הצימר: ארוחות הבוקר הכי טובות בצפון
ליד הצימר: ארוחות הבוקר הכי טובות בצפון

בית קפה שמגיש 20 סוגי ארוחות בוקר מרחבי העולם, ארוחת בוקר בתוך גלריה לנפחות, בראנץ' אל מול הרי גלעד ומאפי בוקר פריזאיים בקיבוץ - אפסנו בשבילכם את ארוחות הבוקר הכי טובות בצפון, תענוג אמיתי אחרי לילה בצימר או ...

טיולים ואטרקציות בעמק בית שאן
טיולים ואטרקציות בעמק בית שאן

מעיינות שכיף לטבול בהם, בית כנסת עתיק, מוזיאון לאמנות וגן יפני - עמק בית שאן מציע הרבה אפשרויות טיול ואטרקציות נהדרות. בסיומו של יום גדוש בפעילויות יש גם מקומות לינה נעימים ומשתלמים