תפריט עמוד

קולומביה: רגעים מפוסלים

מסע בין שני אתרים בקולומביה עם פסלים מופלאים: בפארק הארכיאולוגי של סן אגוסטין יש ריכוז עצום של פסלים בני אלפי שנים, בגן הפסלים במדיין אפשר להתרשם מפסליו הדשנים להפליא של בוטרו, הפסל הקולומביאני הנודע

 

קולומביה, או כפי שהיא נקראת בפי תושביה "לוקומביה", מלשון loco, משוגע, היא אכן ארץ משגעת. עם בוקר אני מתחיל כדרכי במסע מזורז להכרת המדינה. בטרמינל האוטובוסים של בוגוטה אני עולה על אוטובוס הנוסע דרומה, לפיטליטו (Pitalito), שמונה שעות נסיעה ארוכות שבהן ניסיתי לשווא למצוא בני שיחה.
עם ערב אנחנו מגיעים ואני מחפש רכב שייקח אותי הלאה, לסן אוגוסטין ( San Augustin). אני צד טנדר ולאחר מיקוח מניח על גגו את התרמיל ומתפלל שלא יעוף בדרך. אנחנו נכנסים לסן אוגוסטין אחרי רדת החשכה, וממש בכניסה לעיר נצמד אלינו קטנוע, שמאוחר יותר מתברר כמשרד הנסיעות הממונע של חואן, שמיד עורך איתי משא ומתן מתחת פנס רחוב המפיץ אור צהבהב. אנחנו מסכמים על מקום לינה והמשך הביקור למחרת בפארק הפסלים הארכיאולוגי.

מדריך מסע אחר לקולומביה כאן

ארץ ירוקה. האזור שבו שוכן הפארק הארכיאולוגי סן אוגוסטין

ציידים, עובדי אדמה ורועים

אני מגיע לאכסניה, שאינה ראויה לתואר הזה, ונופל על המטה בבגדים. כל הלילה מתגרד כמו משוגע, מתברר כי המקום שורץ פשפשים. בבוקר נשמעת צפירה, מעין תרועת השכמה מכיוונו של ג’יפ אדום (נגד עין הרע?) שמחכה לי בחוץ. אני מתיישב על המושב הרעוע ואנו בדרכנו אל פארק הפסלים.

מקץ נסיעה קצרה מתגלה לעיני יופי מדהים: עשרות רבות של דמויות שפוסלו ונחצבו מסלעים ענקיים, עם עינים ענקיות, עיוורות ונטולות פרטים, שמזכירים את דמותו של החייזר הקולנועי E.T. הפסלים מתארים באופן מדויק שליטים ופשוטי עם, ציידים, עובדי אדמה ורועים, נשים, זקנים וטף. יש אפילו פסלים של נשים בהריון. הפארק משתרע על שטח נרחב מאוד, הכולל גבעות, ערוצי נחלים, צמחייה משוונית ירוקה, מפלי מים, ואדיות, שבאחד מהם הג’יפ נתקע ומערכת החשמל שלו קרסה. אני נזכר בכישורים מהעבר ומצטרף לחואן ולנהג בתיקון חלקי של הרכב.

בתום הסיור נותרתי עם סימני שאלה רבים: מי היו אותם אנשים שפיסלו את הפסלים המופלאים הללו? מהיכן הגיעו? ומה הביא להיעלמותה של הציביליזציה הזה? התהיות נותרו גם אחרי שהמשכתי לדרכי.

בן השליט ושומרי ראשו. פסלים בפארק הארכיאולוגי

מפגשים במדיין
מדיין (Medellín), יום ששי, שעת לילה מאוחרת. האוטובוס נכנס בתרועות צופר עצומות לטרמינל, ומבעד לחלון אני מבחין בשיירה ארוכה של מוניות צהובות הממתינות לאסוף את הנוסעים ולפזרם ברחבי העיר העצומה הזו. מדיין התפרסמה בשנות התשעים בעת שהיתה תחת שליטת קרטל הסמים בראשותו של ברון הסמים פאבלו אסקובר. מאז שחוסל המצב בעיר השתפר מאוד.

אני יורד מהמפלס העליון לכיוון שיירת המוניות הממתינה, ובדרכי מתחכך בהמון אנשים, בעיקר נשים יפות ושופעות חזה (מאוחר יותר יספר לי פקיד הקבלה באכסנייה כי יש שמועה שקרטל הסמים הוא שמימן ניתוחים להגדלת חזה לנשות העיר). במפלס התחתון אני רואה מאות אופנועי הארלי דווידסון, אחד יפה ממשנהו. בעלי האופנועים כולם גברים עבי כרס, אוחזים בקבוק בירה, לראשם קשורה בנדנה וגופם מלא בקעקועים. הנשים שלצדם וולגריות וצעקניות, אף הן שותות בירה ומעשנות בשרשרת.

רגע מוזיקלי. שלישיית נגנים על ספסל ברחוב

נהג המונית מוביל אותי לאכסניה במרכז העיר. אני משתרך לאטי עם התרמיל הכבד אל חדרי שבקומה החמישית. מחלון החדר אפשר לראות התקהלות של אנשים בצומת הרחובות ולשמוע צעקות מרחוק. אחרי מקלחת אני מבקש מפקיד הקבלה שימליץ לי על מסעדה טובה. הוא מסתכל עלי בתימהון ועושה באצבעו תנועה המסמלת שאני loco, משוגע. מי יוצא בשעה כה מאוחרת לרחובות העיר? הוא מוביל אותי אל מחוץ לאכסניה, ואני מגלה שהצעקות ששמעתי קודם הפכו לקטטה המונית בין שתי קבוצות של זונות רחוב וסרסוריהן. החלטתי להסתפק בבננה שנשארה לי מהדרך.

בוקר המחרת מצא אותי מטייל בעיר הירוקה, שנראתה בעיניי אופנתית מאוד: נשים וגברים הילכו במיטב מלבושיהם, כולם נראו עסוקים מאוד. ברחבי העיר אפשר לראות הרבה מרכזים רפואיים גדולים, שנותנים שירותי רפואה ברמה טובה ובעלות נמוכה, ומושכים אליהם לקוחות מכל העולם. אני מחפש במבטי את אותן חבורות סמים ופשע שהעיר נודעה בהן, אך לא מבחין ולו בדבר מבהיל אחד. לעומת העבר, כיום רוב חלקי העיר בטוחים יחסית.

פסל של בוטרו וברקע – כמה מהבניינים רבי הקומות של מדיין

שמן זה יפה
אני עושה את דרכי באוטובוס תיירים לאחת הגבעות המקיפות את העיר. המראה הנשקף משם מרהיב: העיר מונחת כולה מתחת, טובלת בירק ובה אינספור מבנים ומגדלים רבי קומות. אני נכנס למרכז תיירותי המשחזר כפר אותנטי ומגלה בהפתעה משפחה עם שני ילדים, האב חובש כיפה. כהרגלי אני מנסה לפתח עמו שיחה, אבל ק לאחר שתהה על קנקני הוא מתרצה ומשוחח איתי באידיש. מסתבר כי זהו הרב של העיר, שמספר לי כי מדי פעם נוהגים תרמילאים ישראלים להגיע לביתו לארוחת שבת, לליל הסדר או לקריאת המגילה בפורים. הצטערתי שבשל חוסר זמן לא אוכל לקבל את הזמנתו לבקר בביתו ובבית הכנסת.

כעת הגיע הזמן להגשים חלום ישן ולבקר במוזיאון המוקדש לאמן הקולומביאני המפורסם פרננדו בוטרו. במוזיאון עצמו יש לא מעט ציורים של בוטרו, אבל המקום המרשים באמת הוא גן הפסלים המשתרע על פני שטח רחב ידיים. בגן פזורים פסלים רבים, רובם שחורים, וגודלם מדהים בנדיבותו. גברים, נשים, ילדים, בעלי חיים, וגם כף יד ענקית הפונה לשמים במעין תחינה. בסמוך, זוג עגבות נשיות ענקיות. אצל הגברים המפוסלים אברי הרבייה קטנים עד כדי גיחוך, מעניין מה בוטרו רצה להביע בכך?

פסל של אישה שופעת. למרות המשמנים, הדמויות של בוטרו מטופחות ואסטיות

בוטרו נולד בקולומביה בשנת 1932, ודמויותיו המצוירות והמפוסלות שופעות, מגושמות, לעיתים מעוותות. למרות היותן שמנות כל כך, הן אסתטיות, מטופחות ובעיני גם יפות מאוד. כשהסתובבתי בין הפסלים בגן חשבתי שהם  מציגים את השלמות וההשלמה של השמנים עם שפעתם.

על השביל מולי פסעת אישה שחורה גדולת ממדים, על ראשה טס מתכת ועליו דברי מתיקה. היא חשפה חיוך צחור שניים וחולצה כתומה שקטנה עליה בכמה מספרים. לרגע היה נראה כאילו ירדה זה עתה מכן של אחד הפסלים.

טרק אל העיר האבודה בקולומביה

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.