תפריט עמוד

ברקואה, קובה: הרוחות של העבר השדים של ההווה

ברקואה, קובה: הרוחות של העבר השדים של ההווה

ירון אביטוב ומשה שי יצאו בשליחות "מסע אחר" לברקואה שבחוף המזרחי בקובה, שם נחת קולומבוס לראשונה, ופגשו את היומיום הקובני העכשווי: צעירים ומבוגרים, פטריוטים ומהגרים, כומר ומכשף - כולם משקפים מדינה בתהליך של שינוי

למחרת הסילווסטר ציינו בקובה 40 שנה למהפכה, אבל נדמה שתושביה השבעים מסיסמאות והרעבים ללחם התעניינו יותר בחגיגות השנה החדשה. בחצי עין הם צפו בנאומו הטלוויזיוני בן חמש השעות של פידל קסטרו, ובחצי אוזן האזינו לנאומו הרדיופוני שארך ארבע שעות. אולי כי היו עייפים מחגיגות השתייה של ליל אמש, אולי כי הם עייפים מהמהפכה, שלא ממש היטיבה עימם.
בלילות ירושלמיים קרים, חלמתי לחגוג איתם את הסילווסטר בברקואה
(Baracoa) החמה והמיוזעת, עיירה טרופית יפהפייה, מוקפת ג'ונגל סבוך, השוכנת בקצה המזרחי של קובה. עד 1960, אז נסלל הכביש הצר אליה, אפשר היה להגיע לברקואה רק בדרך שקולומבוס הגיע אליה: מהים. כיום מובילה לעיירה דרך מרהיבה, מרובת פיתולים וזרועה מפרצים. 50 אלף תושבים מתגוררים בה, רובם בפרברים. המרכז נקי ומטופח למדי, אבל כשמתרחקים משם בולטים ההזנחה ועירוב סגנונות הבנייה, משיכונים מכוערים ועד צריפים דלים.
הבמה הגדולה שהוצבה ברחובה הראשי של ברקואה, ועליה שרו וענטזו חברי להקת סלסה אשר הובאה במיוחד מהעיר סנטיאגו דה קובה (Santiago de Cuba), תפסה הפעם את מקומן של הבמות המקושטות בכתובות מהפכניות. בבתים עצמם, לפחות באלה שהתארחנו בהם, דחקה תמונת האפיפיור, שביקר באי לפני כשנה, את מקום תמונתו של המנהיג הנערץ צ'ה, עד שנדמה כי האפיפיור הוא הגיבור הלאומי החדש של הקובנים. כמעט בכל בית בברקואה ניצב עץ אשוח מואר, ושתי הכנסיות במרכז העיירה, הקתולית והבפטיסטית, היו עמוסות אנשים. שמו של ישו נישא בפי המתפללים יותר משמו של פידל – כחלק מהפריחה המחודשת לה זוכה הדת בקובה, כמו בארצות מזרח אירופה לאחר התמוטטות הקומוניזם.

הצלב של קולומבוס

68 שנה עובד ליברדו סדניו את האל בכנסייה הקתולית, שהוקמה בברקואה ב־1805 והיא העתיקה ביותר באי. תפקידו הרשמי של האיש בן ה־81, אשר קרחתו חומה כצבע עיניו שזיק שובב בוער בהן, הוא מזכיר הכנסייה; למעשה, הוא מופקד על שמירתו של הצלב יקר הערך ביותר בקובה – זה, שלפי המסורת, תקע קולומבוס בחופי ברקואה ב־1492. הצלב מאופסן בארון זכוכית נעול, ואפילו ליברדו אינו מחזיק במפתחותיו. נראה שרק הפאפא בוותיקן מחזיק בהם, ואולי בכלל צריך לפנות בעניין לדיוס שבשמים.
כבר בגיל 13, כאשר היה פרח כהונה צעיר, נמשח ליברדו לתפקיד כלב השמירה של הצלב העתיק ביותר באמריקה הדרומית. מאז, ה"קרוס" הוא מרכז חייו, ולעיתים הוא חולם כיצד הוא זה שתוקע אותו בחוף בברקואה, ולא קולומבוס. לליברדו אין ספק שהצלב שבמשמורת הוא אכן המקורי – זה שדייגו ולסקז חיפש לפי הרישומים בספר המסעות של קולומבוס, כאשר הגיע לכאן 20 שנה אחריו, בראש 300 אנשיו, וייסד את העיירה. אבל בברקואה יש מי שמפקפק בכך, אם כי לא בגלוי, שהרי איש אינו רוצה לפגוע במונומנט ההיסטורי הכי עתיק באי, שהוא בבחינת סלע קיומה של העיירה הראשונה בקובה.
ליברדו מספר שבדיקת פחמן 14 הוכיחה שהצלב אכן בן 500 שנה לערך, אלא שלפי העדויות, תקע קולומבוס צלב עץ בגובה שני מטרים, ואילו זה שבכנסייה – גובהו חצי מטר בלבד. גם לכך יש לליברדו הסבר: לא שיני הזמן נגסו בצלב, היו אלה גנרלים ספרדים ואח"מים אחרים שהגיעו לכאן בספינותיהם ונטלו כל אחד לעצמו מהצלב פיסת עץ למזכרת, עד שהקרוס האומלל, הכלוא באקווריום הזכוכית שלו, התקצר לו כדי רבע. אפשר כמובן לפקפק בספק־אגדה הזו, אבל כל אלה הם עניינים קטנוניים כאשר רוצים לפתח סביב הצלב תעשיית תיירות שתצא למסע ארוך בעקבות קולומבוס.
התיירים כבר גילו את המקום שאליו הגיע קולומבוס, והם זוכים להסבריו המפורטים של השומר הנאמן. יותר מכל ייחל ליברדו לביקורו של האפיפיור, אלא שעד לפני שנים

 

ברחובות אפשר עדיין לראות ציורי קיר ענקיים של צ'ה גווארה, גיבור המהפכה. בבתים פרטיים נראה שתמונתו של האפיפיור נפוצה יותר, וכי הוא הגיבור הלאומי החדש של הקובנים | צילום : משה שי

 

מספר, היה הסיכוי שהאפיפיור יבקר בקובה דומה לסיכוי שקולומבוס יחזור. אבל בינואר אשתקד חגג ליברדו פעמיים: יום הולדת 80 ופגישה עם הפאפא, שהאכילו בכנסייה של סנטיאגו דה קובה מלחם הקודש, העניק לו מחרוזת תפילה וגם תעודת הוקרה מיוחדת על שנות שירותו הארוכות.
ביקורו של האפיפיור כאן החזיר את קובה לחיק הנצרות לאחר 40 שנות קומוניזם. ליברדו בהחלט מרוצה מהמצב, אבל הוא מתעקש שגם קודם לכן השלטון לא רדף את הכנסייה. הוא עצמו היה גם נוצרי טוב וגם מהפכן טוב, ואין הוא רואה בכך שום סתירה. מהפכה שתומכת ברעבים מגשימה, לדעתו, את דרך הכנסייה. "המהפכה עשתה המון למען העם ולא הטילה מגבלות על הדת. אחרי המהפכה היו הרבה התנגשויות בין המשטר לבין אנשי הדת, אבל כיום הדת כאן חופשית".
את ליברדו מכעיסה העובדה שדווקא הפארק המרכזי של ברקואה, הנמצא בפתח הכנסייה, הפך למרכז חיי הלילה והזנות של העיירה, ועל ספסלי האבן שלו ממתינות ההינאטרס (זונות) המקומיות לתיירים. בצידן אפשר לפגוש את הצ'יקוס דה לה קאיה (נערי הרחוב) ואת יתר הטיפוסים המפוקפקים – רובם חמושים במשקפי שמש שחורים גם בלילה. "יש גם כמה צדדים שליליים בזמן האחרון", אומר ליברדו. לדעתו, הבלם למניעת הפשע והזנות הוא הדת ולא המשטר הקומוניסטי. כאשר הוא נשאל אם קובה זקוקה עתה למהפכה נוספת, הפעם דתית, נזהר ליברדו בלשונו ואומר: "לא, אין צורך במהפכה כזו. אבל היו פה כמה שליטים בעבר, ומכולם חזקה הדת".
כמה ימים לאחר מכן נענתה תפילתו של ליברדו. בנאומו המהפכני הכריז קסטרו שהוא עומד לבער את הזנות ואת הפשיעה מארצו. כוחות המשטרה פשטו על הפארק והעלו על רכביהם עשרות הינאטרס, שאולי יישלחו, כפי שהזהיר פידל, ל־20 שנה בכלא. אלא שכמה ימים לאחר מכן, שוב שקק הפארק חיים, ואוכלס לאו דווקא בבנות טובים.

תרנגול כפרות קובני

שדים עבריים עתיקים, בני יותר מאלפיים שנה, לוחשים באוזניו של סניור אנטוניו גיולרטה עצות מן הקבלה כיצד לרפא את מדוויהם של לקוחותיו הקובניים. אנטוניו, שכולם בברקואה קוראים לו טוני, כורה אוזן לשדים, מוטען בכוחותיו של האר"י הקדוש, לא כולל ההילה הסגלגלה, ואחרי כן טורף בעיניים עצומות את קלפיו ה"יהודיים", המעוטרים באותיות האלפבית העברי בכתב עתיק ובציורים של גביעי קידוש והבדלה. כשהוא פוקח את עיניו נגלה לו האור, והוא יודע מה בדיוק עליו לעשות כדי לרפא את האיש המשווע למזור.
היה מוזר, וגם מפתיע, לעשות מרחק של אלפי מילין, להגיע לחור הנידח ביותר בקובה, לברקואה, ולפגוש שם מכשף מקומי המסתייע ברזי הקבלה וחולם ללמוד ולהעמיק בה אף יותר. "הקבלה מאוד ידועה אצלנו, ואני נעזר בכוחותיה", הוא אומר. אל הקבלה הגיע טוני בעקבות מפגש עם יהודי קובני, שלימד אותו את השימוש בקלפים ובגלגול האותיות העבריות, אשר בעזרתן הוא שולף כוחות עלומים מעולמות נסתרים. אבל טוני מסתייע גם בדתות, אמונות ותורות נסתר נוספות במסגרת הטיפול הלא־קונוונציונלי שהוא מעניק.
הסאנטרייה (כישופים, הגרסה הקובנית לווּדוּ) היתה אסורה בעבר בקובה, כי נדמה היה שהיא חותרת תחת אושיות השלטון, אבל במחתרת המשיכה לפעול המאגיה השחורה בצד הכנסייה, ושתיהן פורחות עתה. המכשף הידוע של ברקואה נפטר כמה ימים לפני הגיענו לשם, ונאלצנו לבזבז יום שלם בחיפושים, עד שמצאנו את ממשיך דרכו. טוני, איש שמן ומיוזע, לבוש חולצת טריקו מפוספסת, הגיע למפגש במרכז העיר רכוב על אופניו ולקח אותנו אל דירתו. בכניסה קיבלו את פנינו פסל של קדושה וכלבלב חום, הזוכה למעמד של פרה קדושה. טוני ביקש את רשות כוהני הוודו לקיום הראיון, כדי שלא לעורר עליו את זעם האלים. לאחר שהעלו באוב את אחד מאליליהם, אישר קונסיליום הכוהנים לקיים את הראיון, במגבלה אחת – אסור לצפות בתשמישי הכישוף המוצפנים מאחורי הווילון הלבן, איסור שיבוטל בהמשך, מבלי שהבחנתי שטוני מבקש שוב את רשות האלים. שם נתגלו ראש של טיגריס, פגרי עופות ונוצותיהם, סכינים ומאכלות.
עם כניסתנו לחדר לבש טוני את גלימת המכשף הלבנה שלו, עם מצנפת משולשת, המשווה לו מראה של מקובל ירושלמי. זרקור שאורו דלוח האיר בקושי על מזבח האבן, המורכב משעטנז של כל האלים שבהם הוא נעזר. כך ניצבו זה בצד זה אחד אלוהינו, צלב עץ ופסלי קדושים נוצרים, בובת בודהה ו־16 אלילים אפריקאיים, ולידם פטיפון מיושן, תרמוס קפה, מנדרינות ואגוזי קוקוס.
באבא טוני לא נח לרגע. הוא אוחז במוט עץ שראש כלב מגולף בידיתו, מגלגל באצבעותיו אבנים טובות, ממלמל פסוקים נוצריים, קורא בכמה סוגים של קלפים משומשים, בוחן באותיות, בוחש באבקות, מדליק נרות. השולחן הכחול שלו, העטוף במפה סגולה, נראה כמו מעבדה קטנה. עליו מונחים "קערת רוחות", מים מגנטיים, פסלים, תצלום של אביו הגמד השכוב בארון מתים, כוס ספיריטואליסטית, מפות אסטרולוגיות, חפיסות קלפים רבות וספר על חייו ומותו של השטן, שבו הוא מרבה להסתייע.
תוך כדי מלמולי תפילתו, נשמעו מבחוץ צעקות ירקני השוק, מוסיקת דיסקו מחרישת אוזניים ומישהו שקרא לטוני מהחלון. הוא קם לפתוח לו. למקדש האלילים המקומי נכנס עוזרו המסור. כמו שלרבים מהמקובלים בארץ יש חצר עם עוזרים, כך גם לטוני יש עוזר משלו – ברנש ממושקף שהסיר, לבקשתו של טוני, את חולצתו וגילה חזה מעוטר בקעקועים של הבתולה הקדושה, אותם קעקע בהיותו בכלא, לא ברור בשל מה.
טוני זימן לחדר תרנגול, שבשל תפארת נוצותיו נראה יותר כמו טווס, וקידש אותו בעזרת ה"מרקה", כלי הקודש שלו, לקראת הקרבתו למחרת היום, ליל הסילווסטר, כקורבן לאל

אנטוניו גיולרטה (טוני), מכשף סאנטרייה וקלפיו ה"יהודיים". שדים עבריים עתיקים לוחשים לו עצות מן הקבלה, ודמותו של האר"י הקדוש מספקת לו השראה צילום : משה שי

האפריקאי צ'נגון. טוני הפציר באלים שיעניקו לכולנו מזל, שלום, בריאות, שלווה, עתיד פורה והגשמת כל המשאלות.
את תורת המאגיה למד טוני, העוסק כבר 30 שנה בכישופים, מאמו. האם לא עסקה ממש במקצוע, אבל התגלו בה כוחות מיוחדים כאשר לקה אביו בפוליו וסבל משיתוק, והיא נאלצה לטפל בו. כשהיתה אמו בהריון ובבטנה המכשף, הגיע "איש זקן מההרים" – חוזר טוני על אגדה שמסופרת בווריאציות שונות בכל הדתות והאמונות – ובישר לה שהבן שייוולד לה יבורך בכוחות על־טבעיים.
אל טוני פונים אלפי לקוחות שבורי לב, וכאלה הסובלים מבעיות בריאותיות ואישיות. טוני מטפל בהם בכמה שיטות ריפוי ומטעינם באנרגיות חיוביות המאפשרות להם להחלים. השלטונות, אומר טוני, מאפשרים לו לעסוק בכישוריו באין מפריע. ואם אלה הם פני הדברים, אולי ניתן להסיק מכך שאת מקום הקומוניזם תופסת המאגיה להמונים.

אמהות וילדות

גדלתי עם הסיפורים על הסבתות הטברייניות שלי, אשר נישאו שתיהן בגיל 11, ולא ממש ידעו מה הן צריכות לעשות בליל הכלולות. לעומתן, ליסדנייה ארסה מסנטה רוזה, כפר ליד ברקואה, אולי ידעה קצת יותר, והתוצאה – בגיל 12 היא כבר בחודש השביעי להריונה. לאב המיועד מלאו 27, וליסדנייה הקטנה הכירה אותו שבעה חודשים לפני כניסתה להריון.
הצ'יקיטה ליסדנייה מאושפזת זה חודש תחת השגחה רפואית בבית היולדות של ברקואה, יחד עם עוד 34 נשים הרות, בשעה שחברותיה לכיתה מוצצות את קצה העיפרון וטורחות על הכנת שיעורי הבית של כיתה ו' בבית ספרן. ליסדנייה היא היולדת לעתיד הצעירה ביותר שהתקבלה אי פעם לקליניקה המיוחדת בברקואה (אשתקד הגיעה יולדת מבוגרת ממנה בשנה). אחרי הלידה היא תצטרף שוב אל חברותיה לכיתה – אמא קטנה שתיאלץ להקשיב בשיעורים להטפותיו של המחנך, המרביץ בהן את תורת הקומוניזם, ולרוץ בהפסקות להניק את הרך הנולד, שאת מינו, אגב, היא אינה יודעת.
איש לא חשב לשלוח את אבי התינוק לכלא על בעילת קטינה. בקובה חושבים כנראה שזה בסדר שילדות רכות יביאו צאצאים לעולם. ואולי הגוף הבשל של ליסדנייה ושדיה השופעים, העומדים בחוסר התאמה למראה התמים והבתולי שלה ולקומתה הזעירה, בלבלו על פועל הכפר שחשק בה את דעתו, והוא טעה להאמין כי היא מבוגרת מכפי שנותיה. בכל מקרה, ליסדנייה מאמינה שהאיש האחראי לכרסה התפוחה, שאותו היא מכנה אותו "בעלי" על אף שאינם נשואים, אכן יעמוד בדיבורו, יחיה איתה לאחר הלידה ויתמוך בה ובתינוק. כששואלים אותה איך ילדה כמותה תוכל לתפקד כאם, היא אומרת שהיא "מאוד רוצה להיות אמא, והמשפחה שלי ובעלי יעזרו לי".
המטופלת הצעירה ביותר בקליניקה היא ליסדנייה, והמבוגרת ביותר היא ננסי מאטוס, בת 42, שבגילה כבר הופכות קובניות רבות לסבתות. מאטוס, מהכפר מַאיסי, היא אם לבת יחידה, 21, ועתה היא מצפה לבן. המטופלות ישנות בחדרים קטנים, שש בכל חדר, במבנה מיושן אך נקי ומסודר, וכאן מכינים אותן ללידה. בזמנן הפנוי הן מתרכזות סביב מקלט הטלוויזיה (בעת כניסתנו הזכיר קריין החדשות את שמו של נתניהו, שלהן לא אומר מאומה) או יוצאות לטייל בחבורה ברחוב הראשי של העיירה, בהליכה ברווזית מתנדנדת, ותוך כדי כך הן מלטפות את כרסיהן ומציגות אותן לראווה, עד שזר הנקלע למקום לראשונה יכול להאמין לרגע כי כל הנשים כאן הן בהריון.
על קירות הקליניקה מצוירות המלצות לאמהות שבדרך על הנקה טבעית. אחת מהן פוקדת: "מוצץ לא – הנקה טבעית כן". הכרזות הללו הן שריד למשטר הקומוניסטי ההולך ונעלם, שממשיך – ייאמר לזכותו – לאשפז חינם אין כסף יולדות לעתיד, תוך התעלמות מהשאלה המטרידה כמה מהן התעברו מהקפיטליסטים המערביים המציפים בהמוניהם את חופי האי.

לאדה־לימוזין

רוברט דה נירו היה שמח להיפטר מהמונית הצהובה שסידרו לו ב"נהג מונית", ולשאול לצורך צילומי הסרט את זו של סניור ולנטין אורטיז. כפי הנראה, זוהי מונית יחידה מסוגה בעולם, ובזכותה עשוי בעליה להיכנס לספר השיאים של גינס. הלימוזין של ברקואה היא לאדה 2105 כחולה, המורכבת משלדה של שתי לאדות שחוברו להן יחדיו, בלי תוספות אחרות למנוע, לגיר או לשאסי. ואם נדמה למישהו שהלאדה הזו עלולה להתבקע כמו ביצה תוך כדי נסיעה, הוא צריך לראות באיזו מיומנות לוקח סניור אורטיז את הסיבובים בדרך מברקואה ללפוּאה, מרחק 15 קילומטרים משם.
בדרך כלל נוהג אורטיז במהירות המאפשרת לו לעקוף במקרה הטוב רוכבי אופניים, כלומר – 20 עד 30 קילומטרים בשעה. כיוון שהקובנים לא ממהרים בדרך כלל, גם כשהם צריכים להגיע בדחיפות למקום כלשהו והם מאחרים, איש מנוסעיו של אורטיז אינו מחמר בו שייסע כבר.
לאורטיז יש הרבה מקום בלאדה־לימוזין שלו, ויש לה גם הרבה דלתות – ארבע מכל צד – וכך כל העת עולים הנוסעים ויורדים, אבל לרגע לא יורד מספרם מתחת ל־20 ראש, היושבים בצפיפות של עדר כבשים. סניור אורטיז הוא אדם אוהב חברה, שרוצה כמה שיותר נוסעים במונית שלו. שני מניינים של קובנים בצוותא, משמעו שבדרך הארוכה הם כבר יערכו פייסטה קטנה, ישתו רום או בירה וישירו על אהבה. ואולי בזכות הנסיעה הכל־כך איטית גם יתפתח רומן בין הנוסע מספסל ב' צד ימין לנוסעת מספסל ד' צד שמאל.
אורטיז ונוסעיו נהנים מאוד מהשהות יחד, וכלל לא אכפת להם אם תיירים שמתלהבים מהאטרקציה עוצרים אותם לחצי שעה. לקובנים, כבר אמרנו, לא אצה הדרך, וגם לאורטיז, שמרוויח היטב מהכפריים הנוסעים איתו, לא אכפת להפסיד כמה פזו בעבור צילום. אורטיז מתנפח מגאווה כשהוא מדבר על הלימוזין שלו, ואת השלדה שלה הוא אוהב כמו שמאצ'ו קובני מצוי אוהב את גזרת ה־90־60־90 של הדֵייט האחרון שלו. אורטיז, גבר ממושקף ששערו מאפיר, פניו שמנמנות והוא לבוש חולצה כחולה ומכנסי טרלין חומים, מספר שהלימוזין הזו היא המצאה קובנית, וכי היא הורכבה במיוחד למענו בעזרת מהנדס רוסי, במוסך בברקואה, לפני שלוש שנים. מאז עשה איתה 285 אלף קילומטרים, לא כולל עצירות לצורך צילומים.
הממשלה הקובנית חוקקה חוק מיוחד, כדי שיוכל לשכלל את המצאתו. הוא היה זכאי לכך מפאת גילו, 63, ונהגי המוניות האחרים, שנאלצים להסתפק בלאדה עם ארבע או שש דלתות, ירוקים מקנאה. אבל אורטיז, הנהג הנבחר, מצפצף על כולם, ובדומינגו (יום ראשון) הוא מרשה לעצמו להעמיס את כל החמולה – אשתו, שמונת ילדיהם, נשותיהם וששת הנכדים – על הלימוזין, ולקחת אותם לפיקניק בחוף הים של יומורי.

כלה בדרך לחגיגת כלולותיה. רומנטיקה קובנית: שני מניינים של קובנים כבר יערכו פייסטה קטנה, ישתו רום וישירו על אהבה | צילום : משה שי

ביקור הדוד מאמריקה

472 שנה לאחר שעגן כריסטופר קולומבוס בחוף המזרחי של קובה, בראש צי שכלל שלוש ספינות, נמלט משם הנירוסו אוליברוס ב"בלסאס" (רפסודה העשויה מצמיגי מכוניות), אל חופי הארץ המובטחת החדשה, מרחק 300 קילומטרים משם. יחד עם הנירוסו, אז צעיר מורעב בן 18, הפליגו בשתי סירות פצפונות עוד תשעה "בלאסרוס" מבוגרים ותינוקת כבת שנה.
השנה היתה 1964. התעמולה האנטי־אמריקאית היתה אז בשיאה בעקבות פלישת הנפל למפרץ החזירים, כשלוש שנים קודם לכן. אבל אלפי קובנים התעלמו מהתעמולה והעדיפו לסכן את חייהם ולנסות לברוח למיאמי, מאשר להמשיך לחיות תחת שלטונו של פידל קסטרו. הסיפורים המזעזעים על בלאסרוס שטבעו או נטרפו על ידי כרישים (כמו הבעל שנאלץ להשליך את אשתו המדממת לים כדי להציל את עצמו ואת ילדיו, אחרי שלהקת כרישים התנפלה על סירתם) לא הרתיעו את הנירוסו ואת חבריו מהבריחה ההירואית.
כשאך יצאו לדרך, היה הים רגוע ואפילו התינוקת נהנתה מההפלגה. אבל כעבור יום־יומיים החלו האוקיינוס לקצוף והתינוקת להקיא, ומזל עמד למעפילים הקובנים, שבחלוף ארבעה ימים מעת צאתם לדרך, הם נאספו על ידי ספינה של משמר החופים האמריקאי. וכך כולם, כולל התינוקת, הגיעו לבסוף בריאים ושלמים. שנתיים מאוחר יותר, מעודד מכך שהאמריקאים קיבלו אותו בזרועות פתוחות, צירף אליו הנירוסו את הוריו ואת שני אחיו הצעירים ממנו, אחד מהם הוא אלדו אוליברוס, אז נער בן 14, שהיגרו כולם באופן חוקי למכורה החדשה.
תשעת הבלאסרוס חיים כיום במיאמי. רובם עוסקים במקצועות חופשיים, וכולם נישאו לקובניות אשר היגרו באופן לא חוקי אחריהם. הנירוסו שותף יחד עם אחיו אלדו בעסקי נדל"ן ורכב.  התינוקת היא היום אם בת 34, שלא זוכרת דבר מההפלגה. הנירוסו, לעומת זאת, לעולם לא ישכח. בקובה הוא לא ביקר מאז, אחיו אלדו דווקא כן.
יחד עם מאות התיירים שהגיעו לברקואה בעת חופשת חג המולד האחרונה, הגיע גם אלדו כדי לחגוג את השנה החדשה עם בני משפחתו החיים בעיירה. לקרוביו היתה סיבה לייחל לבואו של הדוד אלדו מארצו של הדוד סם; לאחד סייע לבנות מוטל, לשני חילק דולרים. לאלדו יש משפחה ענפה בברקואה, וכדי לא לקפח איש עליו להצטייד עם הגיעו לא רק בחבילת ירוקים עבה, אלא גם בקונטיינר ענק. אלדו עוזר לכולם, כי "עצוב לי לראות באילו תנאים הם חיים".
זהו ביקורו הרביעי של אלדו בקובה, וכל ביקור מלמדו על תהליך השינוי שעובר על ארצו אשר נפתחת אל העולם. הוא מברך על השינוי ואף שוקל להשתקע בה מחדש. "היום יותר קל לחיות כאן מאשר בתקופה שעזבתי", הוא אומר. על אף שכבר יותר מ־30 שנה הוא חי בארצות־הברית, ולמרות שערו המצמח כמו של ביטניק אמריקאי, נשאר אלדו קובני בנשמתו – מארח לבבי, חם ופתוח, שפניו קורנות. בביתו שבמיאמי הוא מקפיד לשמור על המסורת הקובנית "כמו שהישראלים במיאמי שומרים על המסורת שלכם".
אלדו נאמן לפתגם: היה אמריקאי בצאתך, וקובני בביתך. כאשר הגיע בתור נער למיאמי, חיו בה 150 אלף יוצאי קובה. היום חיים בה כבר יותר מ־1.2 מיליון קובנים, ובקהילה כה גדולה קל יותר לשמור על המסורת ועל השייכות החברתית.
בעת ביקורו בברקואה, מתארח אלדו בבית סבתו בת ה־99, רוזה דוראן. סבתא רוזה, האשה הכי זקנה בברקואה, עומדת בראש שבט המונה כ־120 איש: 11 בנות ובנים, 37 נכדים, יותר מ־50 נינים ולמעלה מ־20 חימשים. הצעירה שבהם היא תינוקת בת חודש, שכבר לא תצטרך להפליג ברפסודה רעועה אל חופי ארצות־הברית. לנוכח תהליך ההיפתחות שעובר על קובה והחלטתו של קלינטון לפתוח שירות טיסות לאי, סביר שכשתגדל התינוקת, יממן לה אלדו כרטיס טיסה למיאמי.
סבתא רוזה, אשה קטנת קומה, צלולה ומלאת עזוז, נולדה בברקואה בתחילת 1900, ומימיה לא עזבה את העיירה. לא, היא אינה מעוניינת לבקר את נכדה אלדו במיאמי, טוב לה כאן. היא אפילו לא רצתה להחליף את ביתה, שבו התגוררה 80 שנה, ורק לפני שלוש שנים נכנעה ללחצים והסכימה לעבור לדירה שיש בה מים זורמים וחשמל.
להפתעת כולם, הישישה, שכל חייה הסתדרה ללא מכשירי חשמל, נהנתה לגלות את יתרונותיהם. מדי יום היא צופה בטלוויזיה ומקפידה להאזין לנובלות ברדיו. היה לה פטיפון "ויקטוריה" שהופעל באמצעות מנואלה ולמעשה, הרדיו הראשון בעיר, מתוצרת "פיליפס", היה בביתה. בתחילה חיברו ילדיה את המכשיר למצבר של מכונית, עכשיו הוא כבר מחובר לחשמל. היא אוהבת להאזין לשירי הסלסה של שלישיית מטמורוס, המזכירים לה את ריקוד הסלסה הראשון עם בעלה המנוח, שאותו פגשה במועדון ריקודים. כן, היו לה חיים טובים, היא אומרת, ובעיקר נעורים טובים מאוד. בני המשפחה שמתאספים בסלון מתבדחים ש"סבתא שלנו היא הצ'יקה הכי ותיקה בברקואה". רוזה מצחקקת כנערונת לשמע הבדיחה, ושן הזהב בפיה מנצנצת באור יקרות.
מספר שנותיה של רוזה כפול ויותר מזה של המהפכה, אבל כששואלים אותה על החיים בקובה טרם עליית פידל לשלטון, בוגד בה פתאום זכרונה הצלול. המהפכה עברה לידה, ולא שינתה כמלוא הנימה את אורח חייה. היא המשיכה לשאוב מים מדי בוקר ולגדל את ילדיה בתנאים קשים. ליבה נשבר כשנכדה הנירוסו, שנמלט מקובה, צירף אליו גם את אמו, בתה אוניידה. זמן רב לא נפגשה עם בתה, ורק לפני שנים מספר, כשסבלה אוניידה ממחלה ממארת וקיצה היה קרוב, היא הגיעה כדי להיפרד מאמה – ביקור שריגש מאוד את רוזה הישישה.
כשהיא מספרת על אמו, מנשק אותה אלדו בחום ומבטיח לה שהוא מתכנן פייסטה גדולה לקראת יום הולדתה ה־100. בינתיים, ארגן אלדו כנס שורשים משפחתי בליל הסילווסטר. כדי להביא את כולם, כולל העניים והרחוקים, הוא שכר משאית, שכמו כל המשאיות בקובה, השאירה אחריה עננת גז רעיל אשר נותרה תלויה ברחוב שעה ארוכה. יום קודם לכן טיפס גם אלדו, שנוסע במיאמי במכונית מהודרת, על סולם הברזל הקטן של המשאית, ונסע "כמו בימים ההם" לעוד ביקור משפחתי בסדרה.
לכנס, שהתקיים במוטל המשפחתי, הגיעו כולם לבושים במיטב מחלצותיהם – הנשים בשמלות, שנראו כאילו נתפרו במפעל בשכם, והגברים בחולצות מיאמי, עד שנראה שהם באו בתלבושת אחידה. כמו בכל כנס שורשים, המצלמות – כולל מצלמת וידיאו – תקתקו במרץ. שנת 1999 נפתחה בצפירת זמבורה של אופניים ובשירים קובניים עממיים, שזומרו בגרונות צמאים לרום משובח ולקובה ליברה (משקה קובני חריף). כולם שתו לשוכרה, במיוחד אלדו – כולם חוץ מסבתא רוזה, שישבה לה בצד כמו ציפור מבוהלת, חוגגת באיפוק את כניסתה לשנתה ה־100. אחד אחד הם עלו אליה לרגל, בירכו ונישקו אותה לפי התור, ואילו היא ניגבה במטלית קטנה, שהיתה מונחת על מסעד הכיסא, את לחייה מריר נשיקותיהם.
אחרי שבירכו כולם את המטריארך של המשפחה, התפנו לחפש את קרבתו של אלדו, הפטריארך, וזה לא נזקק לתחפושת סנטה קלאוס כדי לחלק מתנות לכולם.

סייע בתחקיר: אבי הזאב.

 

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות