תפריט עמוד

צרפת: פולחן החופש

בכל שנה ביולי מתחילה בצרפת הנדידה הגדולה, כאשר מיליוני צרפתים נוטשים את בתיהם ושמים פעמיהם אל חוף הים או אל חיק הטבע. עבור הצרפתים, המושג "ווקאנס" אין פירושו סתם חופשה אלא זכות אזרחית שהופקעה מידי האליטות לאחר מאבק - והם לא מתכוונים לוותר עליה כל כך מהר

כאשר חיים בצרפת, ובעיקר ככל שחודשי הקיץ החמים קרבים והולכים, אפשר לטעות ולחשוב כי גם הקלושאר היושב בכיכר המקומית יקום לו בבוקרו של ה־1 באוגוסט, יאחז במזוודתו המרופטת וברצועה של כלבו הרזה ויפסע בצעד בוטח אל עבר תחנת הרכבת הקרובה, שם יעלה על קרון וישים פעמיו אל חוף הים – לא לפני שיותיר כמובן שלט בפינתו הקבועה: "אשוב לאחר הווקאנס".
תמיד דימיתי לחשוב שבדיוק כשם שציפורים מרגישות את השינוי באוויר ויודעות שהגיע הזמן לפרוש כנפיים אל עבר יעד רחוק, כך גם מיליוני צרפתים חשים דגדוג מיוחד ברגליים לקראת סוף שנת הלימודים. למרות עומסי התנועה ותאונות הדרכים הרבות, אף על פי שכל הנתונים מראים שבקיץ

נופשים בחוף פיאמנסון
(Piamencon) שבדרום צרפת, על שפת הים התיכון. צרפתים רבים "גילו" את הים בפעם הראשונה בחייהם המאה ה-19, ועד היום זהו היעד החביב ביותר על רובם. יש הרואים בכך דמוקרטיזציה של מרחב שהיה שייך בעבר באופן בלעדי לאליטות | צילום: סיריל וויינר

המחירים עולים והתמורה יורדת, ואף על פי שהממשלה משתדלת לפרוש את החופשות על פני השנה כולה, כבר שנים שהצרפתים מעדיפים לצאת מבתיהם בתקופה הכי חמה של השנה ולנסוע כמעט כאיש אחד אל אותם היעדים בדיוק, כך שמתרבים סיכוייהם לפגוש שם את שכניהם מהדירה שממול.
בפריז, למשל, נעשים בחודש אוגוסט חילופי אוכלוסין של ממש. תושבי העיר, שמשום מה רכשו מוניטין של טיפוסים לא חביבים במיוחד, נוטשים את בתיהם בדיוק בתקופה שבה מציפים את פריז תיירים רבים יותר מבכל זמן אחר. מן הפריזאים נחסך המפגש עם המטרד הקולני, והתיירים זוכים ליהנות מהעיר היפה ביותר בעולם כמעט בלי לבוא במגע עם הילידים.
"אין ספק שהצרפתים קשורים מאוד לחופשות שלהם", אומר אבנר להב, בעבר מנהל לשכת התיירות הצרפתית בארץ וכיום מתרגם, עורך וחוקר ספרות. "אם מישהו ייגע להם בווקאנס הם יעיפו אותו. מבחינתם זו סיבה למהפכה. הנושא הזה מוסדר מבחינה מדינית מדורי דורות, ואיש לא יערער על כך. זו זכותו של כל אזרח, והדבר מעיד על היותה של צרפת מדינת רווחה אמיתית. לנו לא נותר אלא לקנא, כי לנו אין תרבות אמיתית של חופשה קולקטיבית".

חיסון נגד המהפכנים
"תנאי העבודה הטוב ביותר הוא החופשה".
(ז'אן־מארי גוריו)

עבור העובדים והפועלים של ארצות אירופה בעשורים הראשונים של המאה העשרים היתה החופשה – נחלתם של המעמדות הגבוהים – יעד לכיבוש. עד 1919 לא דרשו ארגוני העובדים חופשה בתשלום, אולם במהלך שנות העשרים ותחילת שנות השלושים תפס הנושא מקום גדול יותר ויותר בסדר היום.
באירופה שררה אז תקופה של מתחים פוליטיים יוצאי דופן, ובמהלכה היה גם נושא הפנאי לזירת עימות. המשטרים הפשיסטיים באיטליה, בגרמניה, ב

החלטתם של בעלי ההון לתמוך בחוק החופשה בשכר ֿלא היתה תמימה: הם ראו בו "אמצעי לפיזור רגשות מהפכניים" ו"חיסון" נגד מאבק מעמדי

פורטוגל וביוון, שביקשו להבטיח לעצמם קונצנזוס פוליטי, יצרו מוסדות פנאי בשליטתם ובמימונם. בתגובה להצלחתם, ולאחר כמה שביתות עובדים גדולות שהפריעו את הסדר בצרפת במחצית הראשונה של שנת 1936, חוקקה ממשלת החזית העממית בצרפת, בראשותו של הסוציאליסט לאון בלום, חוק שלפיו זכאי כל עובד בארגון ל־12 ימי חופשה בשכר בשנה. אלא שבצרפת, בניגוד למשטרים הפשיסטיים, מדיניות הפנאי היתה ביטוי לאידיאלים דמוקרטיים, ובעיקר לחופש בחירה.
עיקרון ה"חופשות לכל" והיוזמות להנהיג שבוע עבודה של ארבעים שעות ולהעלות את השכר היו כמה מהצעדים שנקטה הממשלה בניסיון לאפשר למעמד הפועלים נגישות למגוון פעילויות פנאי ותרבות – מאמנות ומוזיקה ועד חופשות. השמרנים אמנם התנגדו לחוק החופשה בשכר, אך המעסיקים דווקא תמכו בו ואף הקימו קבוצות שמטרתן לארגן חופשות לעובדיהם. החלטתם של בעלי ההון לתמוך בחוק לא היתה תמימה: הם ראו בו "אמצעי

חופה של ביאריץ (Biarritz), עיר בדרום-מערב צרפת, לחוף האוקיינוס האטלנטי. מה שהתחיל כתביעה מרכזית של מעמד הפועלים ל"חופשה לכל" היה, באופן אירוני, לכלי המרכזי שעיצב ואושש את ערכי הצרכנות הקפיליסטית המתגבשת | צילום: אימג'בנק ישראל

לפיזור רגשות מהפכניים" ו"חיסון" נגד מאבק מעמדי.
"התופעה של החופשות הגדולות
(les grandes vacances) של יולי־אוגוסט", אומרת נדין קונפרטי־צור, ראש החוג לצרפתית באוניברסיטת תל אביב, "התפתחה עם חוק חינוך חובה עד גיל 12. בתי הספר היו נסגרים בעבר ביולי־אוגוסט, בתקופת הקציר, כדי לאפשר לילדים לעזור בפרנסת המשפחה. עם התיעוש המואץ במאה ה־19, לצד הגידול במעמד הפועלים ועליית האיגודים המקצועיים, התבטל הצורך הזה והתגברו הצרכים של אוכלוסיות הערים ההולכות וגדלות. חוקי העבודה שינו את המושג 'חופשה': לא עוד חופשה לצרכים חקלאיים אלא חופשה ממוסדת. זה תהליך שבא להחליף את הארגון הכפרי־חקלאי של החיים".
החקיקה של 1936 אמנם הצליחה לקחת מידי האליטות את הזכות הבלעדית לחופשה, ותמונות הפועלים המנופפים בידיהם מחלונות הרכבת בדרכם לחופשתם הראשונה נצרבו בתודעה הציבורית, אך לא היה בכך כדי לשנות את הסטטוס קוו: עדיין לא היה מדובר בקבוצות גדולות של אנשים משכבות חברתיות מגוונות היוצאים לחופשה, והווקאנס סימל עדיין הבדלי מעמדות. ממשלת החזית העממית היתה קצרת ימים מכדי לראות את חזונה מתגשם, ונדרשו שינויים חברתיים, תרבותיים וכלכליים ניכרים כדי להפוך למציאות את רעיון הנופש ההמוני.

נורמה חברתית חדשה
"השנה הפכה מחולקת לשני חלקים:
ההמתנה לחופשות והחופשות". (קלוד גוגול)

לא היתה תקופה אידיאלית יותר להתפתחות תרבות הנופש הצרפתית מאשר זו שבאה לאחר מלחמת העולם השנייה. שני גורמים מרכזיים בתהליך זה היו השגשוג הכלכלי ופיתוח רעיון מדינת הרווחה שעמד בבסיס המדיניות הממשלתית. הממשל המשיך לעודד את יציאת בני המעמד הנמוך והמעמד הבינוני לחופשה, בין היתר באמצעות הקמה וסבסוד של עמותות תיירות שלא למטרות רווח. בה בעת גדל והלך ענף התיירות לשם רווח. אתרי נופש רבים נפתחו, מחירי החופשות ירדו והיו בהישג ידו של הצרפתי הממוצע, ויכולת

משפחה רוכבת על אופניים באזור
Cevennes-Ioz. בעבר בילו הילדים
ב-colonies de vacances, קייטנות שהתקיימו למשך כמה שבועות על חוף הים או בחיק הטבע, ובהן בילו הילדים את זמנם בפעילויות חברתיות וספורטיביות באוויר הפתוח, הרחק מבתיהם ומהוריהם | צילום: טיירי ארדואן (Thierry Arduin, Tendance Floue)

הניידות האישית השתפרה הודות להוזלת מחירי הטיסות ולריבוי כלי הרכב הפרטיים.
הפער בין רעיון למציאות הצטמצם והלך: אם באמצע שנות השלושים של המאה הקודמת יצאו לחופשה רק חמישה עד עשרה אחוזים מהצרפתים, ובשנת 1950 עשו זאת רק 15 אחוזים – ב־1974 כבר זינק שיעור הנופשים הצרפתים ליותר מחמישים אחוזים, ובמהלך חופשת הקיץ של שנות השמונים נפשו יותר משישים אחוזים מהאוכלוסייה בחופים, בכפר או בבית הקיט שלהם. אין עוררין על כך שהחופשה היתה לתופעה "המונית" אמיתית.
גם לתקשורת ההמונים היה חלק לא מבוטל בתהליך הזה. הייצוגים התרבותיים של החופשות – כפי שבאו לידי ביטוי בספרות, בקולנוע, בעיתונות ובפרסום – תרמו באופן ישיר להפיכתן למושא של צריכה המונית. עד שנות השישים המאוחרות היתה התיירות ההמונית המודרנית לנורמה חברתית חדשה, בעיקר בקרב צעירים עירוניים בני המעמד הבינוני ומעלה. מה שהתחיל כתביעה מרכזית של מעמד הפועלים ל"חופשה לכל" היה, באופן אירוני, לכלי המרכזי שעיצב ואושש את ערכי הצרכנות הקפיטליסטית המתגבשת: בחירה חופשית, הנאה, סיפוק עצמי, שפע, נוחות, יופי, נעורים, חזרה לטבע ואסקפיזם.

פעם ראשונה בים
"אל נא תדבר על אודות עבודתך. אמור לי כיצד אתה מבלה את חופשתך, ואומר לך מי אתה". (מישל שדפו)

במשך השנים קיבלה התיירות הצרפתית מאפיינים הייחודיים לה. "מכל האומות באירופה, הצרפתים הם אלה שנוסעים הכי פחות אל מחוץ לגבולות המדינה. יש להם מחסום של שפה כי הם לא אלופים בשפות זרות. ואם הצרפתים כבר נוסעים לחו"ל, הם מעדיפים לבקר בקולוניות, משום שזה לא

הפער בין רעיון למציאות הצטמצם: בשנות השלושים יצאו לחופשה רק חמישה עד עשרה אחוזים מהצרפתים;  במהלך שנות השמונים נפשו יותר משישים אחוזים מהאוכלוסייה

לגמרי חו"ל מבחינת שפה ותרבות. כך זה היה בעבר, וכך זה ממשיך עד היום", אומרת קופרטי־צור.
"במאה ה־19 צרפתים רבים 'גילו' את הים בפעם הראשונה בחייהם", היא ממשיכה ומספרת, וכאשר התברר בתחילת שנות השבעים של המאה העשרים כי כמעט מחצית מהנופשים נוסעים לחוף הים, היו שראו בכך דמוקרטיזציה של מרחב שהיה שייך בעבר לאליטות, והיו שטענו כי זוהי דוגמה לכוחה של התקשורת, שקישרה בין חופשה מוצלחת לתענוגות החושניים שהציע החוף. בכל מקרה, עד היום אין ספק כי שפת הים היא היעד החביב ביותר על רוב הצרפתים.
"יעד מסורתי אחר הוא חזרה לכפר שממנו באו המשפחות – בילוי בחיק הטבע, רוגע, פיקניקים, דיג, טיולים. בה בעת מתפתחת תעשיית הפנסיונים – בתי מלון משפחתיים עם הווי חברתי של ערבים משותפים ועליזים. למרבה הצער, כיום התופעה הזאת הולכת ונעלמת".
גם אבנר להב מספר כי "בשנים האחרונות אותרה תופעה מעניינת: כשבוחנים את התנועה הפנימית של הנופשים הצרפתים בין האזורים השונים במדינה, מגלים שהיא משקפת למעשה את הלך רוחו של הצרפתי כשהוא

פריזאים ותיירים מנצלים את החוף המלאכותי שהקימה עיריית פריז על גדת הנהר סן. חול, שמשיות ודקלים במרכז העיר לרווחתם של הנשארים בה גם בחודש אוגוסט | צילום: רויטרס

חושב על וקאנס: סביבה כפרית או סביבה של שמש וים. ולכן שלושת האזורים הכי פופולריים הם פרובנס־קוט ד'אזור
(Provence-Cote D’azur), לנגדוק רוסיון (Languedoc-Roussillon) והאזור של מידי פירנה (Midi-Pyrenees). התנועה הזאת היא המשך גובר והולך של המגמה הקלאסית של הצרפתים בנופש".
תופעה אחרת קשורה בחופשותיהם של הילדים ובני הנוער. משמעות חופשת הקיץ הממוסדת שהתגבשה בסוף המאה ה־19 היתה כי בעוד ילדי הבורגנות נהנו מכמה שבועות בכפר, נידונו ילדי השכבות החברתיות העניות יותר לבלות את חודשי הקיץ החמים ברחובות הערים הצפופות והמזוהמות. כדי לפתור את הבעיה יובא לצרפת בשנות השמונים של המאה ה־19 רעיון ה־ colonies de vacances – קייטנות שהתקיימו למשך כמה שבועות על חוף הים או בחיק הטבע, ובהן בילו הילדים את זמנם בפעילויות חברתיות וספורטיביות באוויר הפתוח, הרחק מהבית ומההורים.
הקייטנות, שנועדו בתחילה לילדים ממשפחות מעוטות יכולת, משכו בהדרגה גם ילדים מהמעמד הבינוני, וב־1956 בילו בקייטנות כמיליון ילדים וכמאתיים אלף בני נוער. "זו היתה הכרה בצורך של הילדים לשנות אווירה", אומרת קופרטי־צור, "ילדים שנשארו בעיר נחשבו מסכנים. בתקופה ההיא התפתחה התופעה של 'פולחן החופשה'".

טירת הנשרים בדרום צרפת

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות מצרפת

פאריס הפחות מוכרת: הגדה הימנית
פאריס הפחות מוכרת: הגדה הימנית

הפעם אביטל ענבר מציג אתרים לא מאוד מוכרים בפאריס השוכנים על הגדה הימנית של הסן. הואיל והנהר זורם מערבה, במפה היא "מעל" הנהר. מתחיל באתרים שבמרכז העיר, ומרחיק קילומטרים שבגבול פאריס. בצפון מערב, פרבר סן-דני. בדרום-מערב, בולוניה-ביאנקור

פאריס הפחות מוכרת, הגדה השמאלית
פאריס הפחות מוכרת, הגדה השמאלית

בספרו החדש, פאריס של כולנו, מספר הסופר אביטל ענבר על פאריס שהוא מכיר זה 65 שנה. במסע אחר הוא בחר להציג פנים מוכרות פחות של העיר, מקומות שרוב התיירים אינם מכירים. כאן התמקד בגדה השמאלית, כלומר, פאריס שמדרום, ...

מסע אל התרבות והעבר של נורמנדי ובריטאני
מסע אל התרבות והעבר של נורמנדי ובריטאני

תרבותו של עם צומחת בעיקר מהסביבה הפיזית ומההיסטוריה שלו, מהאירועים שעברו עליו וההשפעות שהוא קיבל מאומות אחרות לאורך השנים. ביקור בחבלי הארץ של נורמנדי ובריטאני הוא ביקור בהיסטוריה של צרפת בזעיר אנפין, כמעט כל חלק ממנה מיוצג כאן ...