תפריט עמוד

תולדות הסכסוך בצפון קפריסין

תולדות הסכסוך בצפון קפריסין

בצפון קפריסין יש חופים יפהפיים שאינם מביישים את רודוס ומלטה, ואוכל נפלא במחירים זולים. התושבים מכנים את האיזור הרפובליקה התורכית של צפון קפריסין. אבל רוב מדינות העולם אינן מכירות בה, ובניגוד לדרום היווני של האי יש בה חיילים בכל פינה, והרבה פחות תיירים. על תרומתה של ההיסטוריה לסכסוך הקפריסאי בין היוונים לתורכים; וכיצד משפיעים תחושת העוינות והעלבון על הכלכלה ועל שמחת החיים?

 

המראה העצוב ביותר בכל קפריסין הצפונית הוא ה"סיטי" – מרכז העסקים הנטוש של פמגוסטה. זו עיר רפאים במזרח האי, שהאנשים היחידים בה הם חיילים תורכים המוצבים על הגגות הפונים לעבר הצד היווני. פעם פעלו כאן בנקים גדולים, חברות ביטוח, משרדי יצוא ויבוא וחברות ספנות גדולות; פעם היה זה אחד ממרכזי העסקים ההומים ביותר בכל המזרח התיכון. הוא היה צמוד לנמל המרכזי של האי, והאי כולו היווה צומת דרכים ימי בין מצרים, ישראל, סוריה, לבנון, תורכיה ויוון

הקולות היחידים המגיעים היום מרבי־הקומות הניצבים על שפת המפרץ היפהפה הם משק כנפי העופות, וההד החלול של ציוצי הציפורים העולה מהבתים הריקים. אני צופה מן הצד התורכי ברבי־הקומות השוממים באמצע חודש אוקטובר. בבריכה של מלון "פאלם ביץ'" בפמגוסטה שוחים לידי תיירים גרמנים ובריטים, ומול המראה העצוב הזה אני מנסה לדמות מה היה חושב קפריסאי ממוצא יווני שהתגורר פעם בעיר הזו, שעשה בה עסקים, שבילה במועדוני הלילה שלה; ומאליהן עולות בי השורות של יהודה עמיחי: "מן המקום שבו אנו צודקים,/ לא יצמחו לעולם/ פרחים באביב./ המקום שבו אנו צודקים/ הוא רמוס וקשה/ כמו חצר". 

כשפלש הצבא התורכי לקפריסין ב-1974 וכבש יותר משליש משטח האי, נועד למקום תפקיד של קלף מיקוח. רק חיילים הורשו להיכנס לאיזור הסיטי או להתגורר בו. התורכים מתנים את החזרת הסיטי של פמגוסטה לקפריסין היוונית בהסכם שלום בין שני חלקי האי. למעשה מדובר בדרישה להכרה יוונית בכיבוש התורכי. מ־1974 מסרבים הקפריסאים היוונים לעשות כל צעד שתשתמע ממנו הכרה כזו. וכך עומדת העיר המשמימה כתזכורת לסכסוך היווני־תורכי על האי, סכסוך שהגיע לשיאו בשנות החמישים, השישים והשבעים של המאה, אך שורשיו נעוצים בכיבוש התורכי של האי בשלהי המאה ה־16.
קפריסין היוונית רכשה מרוסיה כמה סוללות של טילי 300-S, טילים משוכללים נגד מטוסים. החשש של מדינות המערב מפני התפרצות מחודשת של האלימות באי הביא אותן להפעיל לחץ כבד על ממשלת קפריסין, בניסיון לעכב את קבלת הטילים למשך שנה וחצי. למרות המתיחות נמשכים נסיונות התיווך בין הצדדים. לאו"ם יש נציגות קבועה בקפריסין המטפלת במאמצי התיווך.

חלוקה ברורה
בכל המקומות החצויים חברתית, פוליטית ולאומית שבהם ביקרתי – אירלנד הצפונית, ארץ הבסקים, דרום־אפריקה בתקופת האפרטהייד, ברלין של המלחמה הקרה – למרות השוני בין האנשים והתרבויות, ראיתי תגובות דומות: חלוקה ברורה בין "שלנו" ל"שלהם", בין "אנחנו" ל"הם"; תחושה שהעולם מתעלם מהצד "שלנו", אדיש לבעיותינו; ניסיון לעוות את ההיסטוריה כדי להצדיק את "צעדינו" ואת "בעלותנו" הבלעדית על המקום; הגאווה על כך שלא "ויתרנו", שנשארנו במקום הקרוע והמסוכסך; והבוז הכבוש לאלה שעזבו. ובעיקר, התחושה ש"זר לא יבין", ולכן אין טעם להאריך בהסברים, בתירוצים ובהנמקות. הרי אף אחד לא סבל כמונו, לא הקריב כמונו, ולא איבד כמונו את יקיריו מול היריב המושבע, המאיים לנשל אותנו ממה שייך לנו.

כך קורה שאהבה למקום קשורה קשר בל יינתק לאיום הקיומי. זוהי גאווה של השרדנים שתקעו יתד, למרות ואף על פי כן ודווקא. "תמות נפשי עם פלישתים", אומר שמשון במהלך מאבקו באויביו, ובכך הפך למיתוס התרבותי של "הבלתי נכנעים". אלה תושבי שטח ההפקר המוכנים תדיר לפיגועים, לאסונות, למארב דרכים בדמי הליל ולמלחמות פתע; אך מעל פני השטח, בעיקר בשעות היום, הם נוהגים כאילו החיים נורמליים, כמו בכל המדינות הרגילות בעולם התרבותי.

הם צופים בתחנות הטלוויזיה המקומית בסכסוכים אחרים בעולם ומתנחמים בינם לבין עצמם, וגם מתגאים בכך בפני זרים, שהסכסוך "שלהם" אלים פחות, עקוב מדם פחות. הם מנסים להבהיר מדוע אצלם זה קל יותר, פתיר יותר, ניתן להסדר מיידי; אלמלא הצד האחר, כמובן, המוכיח עיקשות בלתי מובנת ואינו מכיר בצדקתם. כך אמרו לי בבלפסט על ירושלים, וכך אמרו לי בניקוסיה (לפכושה בשמה התורכי הרשמי, שהוא בעצם שם יווני עתיק) על הסכסוך היהודי־ערבי. 

"תראה כמה שקט כאן", אמר בעל סוכנות תיירות גדולה בניקוסיה התורכית, "תיירים מגיעים, הקשר עם העולם נמשך, למרות החרם הבינלאומי. בסוף, האי הזה ישמש דוגמה לדו־קיום, כשאצלכם עוד ימשיכו להקיז דם בין שני העמים".
בינתיים, למרות התקוות לעתיד ורוד, נושאים גורמי התיירות בצפון קפריסין עיניים מקנאות בחלק היווני של האי. הרפובליקה התורכית של צפון קפריסין, בשמה הרשמי, משתרעת על שליש משטח האי, אך בעוד שלקפריסין הדרומית מגיעים שני מיליון תיירים בשנה, לכאן מגיעים – בשל החרם הבינלאומי – כ־70 אלף תיירים, רובם תורכים.

גם ישראלים אינם מרבים לבקר בחלק זה של האי. הנסיעה אליו מסובכת יותר. אי־אפשר להגיע בטיסה או בהפלגה ישירה מהארץ; קודם כל יש להגיע לתורכיה – אנטליה או איסטנבול – ורק משם אפשר לטוס לצד התורכי של האי, או להפליג במעבורת במשך ארבע־חמש שעות. למרות היחסים ההדוקים והידידותיים עם תורכיה, ישראל, כמו שאר מדינות העולם, אינה מכירה ברפובליקה התורכית של הצפון.

לחברת התעופה של צפון קפריסין, "קיבריס", יש אמנם סוכן בתל־אביב, אבל ישראל אינה מתירה טיסות ישירות לנמל התעופה ארג'אן, המרוחק כעשרים דקות נסיעה מניקוסיה התורכית. אין גם אפשרות להפליג לנמל פמגוסטה התורכי מחיפה או מאשדוד, בגלל הקשיים שמערימים שלטונות ישראל, אבל גם משום שהפעלת קו כזה אינה כדאית מבחינה כלכלית. מדי פעם מארגן סוכן נסיעות ישראלי מטוס חכור לאנטליה, ומשם לנמל התעופה ארג'אן. רוב הקבוצות הישראליות המגיעות במטוסים אלה מורכבות ממהמרים שלא הוציאו לישראל שם טוב בחלק התורכי של האי. גורמי התיירות שם מעדיפים משפחות ותיירים רגילים.

אבל העברת בתי הקזינו מתורכיה לצפון קפריסין כבר הגדילה את מספר המהמרים המגיעים אליה. חוק תורכי, שנחקק עוד בתקופת ממשלתו האיסלאמית של ארבקאן, סגר החל מינואר 1998 את רוב בתי ההימורים בתורכיה עצמה. אבל צפון קפריסין נחשבת מדינה עצמאית, וחוק זה אינו חל עליה. בעליהם של מועדוני הקזינו בתורכיה השקיעו מבעוד מועד עשרות מיליוני דולרים בפתיחת בתי הימורים חדשים באיזור התיירות המובהק של צפון קפריסין – העיר קִירֶנְיָה (גִירֶנָה, בשמה התורכי) ובסביבותיה, במרכז החוף הצפוני של האי וגם באיזור פמגוסטה. 

הקפריסאים התורכים מביטים מגבוה על המהגרים החדשים מתורכיה, בעיקר על אלה שהגיעו מאיזור אנטוליה בעידודה של ממשלת תורכיה ושל הממשלה המקומית. 90 שנות שלטון בריטי לימדו את הקפריסאים התורכים קצת סנוביות. הם רואים עצמם שונים מהתורכים של היבשת, משכילים ומעודנים יותר, קוסמופוליטיים ותרבותיים יותר, כמעט עם אחר. "בין 200 ל־300 אלף תורכים קפריסאים עזבו את האי מאז שנות החמישים", אמר לי בעל מסעדה בקירניה, "אילו רק מחציתם, ואפילו רבע מהם, היו חוזרים לא היינו צריכים את המהגרים הפרימיטיביים מאנטוליה".

"בכל פעם שתראה כאן תושב מקומי מזוקן או אשה במטפחת ראש", אמר לי איש עסקים מפמגוסטה, "דע לך שאלה מהגרים תורכים מהיבשת. אמנם, אנחנו לא מקילים ראש בדת המוסלמית, אבל כמעט כולנו אוהדים מושבעים של הרפורמות של אתא־תורכ". תושב מן השורה, מהתושבים המקוריים של האי, הסביר לי, הולך אולי פעמיים בשנה למסגד. "מאות שנים חיינו לצד שכנינו היוונים, ולמדנו להעריך את סגולותיו הטרוּמיות של אוזו", אמר איש העסקים, "ומהבריטים למדנו שאין כמו כוסית וויסקי טובה לאחר שקיעת השמש".

מקהלה מתוזמנת היטב
לילה אחד בקירניה שמעתי יריות מבין העצים ליד מלון "ג'סמין קורט" שבו התארחתי. היה זה מטח יריות שנמשך כדקה. לאחר דממה שארכה שתי דקות נשמע שוב מטח יריות. בבוקר שאלתי את פקיד הקבלה לפשר הדבר, והוא חייך: "זה מטווח שמקיימים בבסיס הצבאי התורכי הסמוך, כבר התרגלנו". כשעליתי לחדר שמעתי מבין העצים קולות חיילים מתאמנים בריצה, פקודות רמות של מפקדים ואת תשובות החיילים, שנשמעו כמו מקהלה מתוזמנת היטב. ערב לאחר מכן שמעתי את נביחותיהם של הכלבים השומרים על המחנה הסמוך. 

התיירים התורכים – רוב אורחי המלון – לא נראו מוטרדים. כמו רוב התושבים של צפון קפריסין, הם אינם רואים עניין יוצא דופן בשכנות של המלון לבסיס צבאי. התיירים, קהל מעורב של תושבי צפון האי ותיירים מתורכיה, המשיכו לשחק בלק ג'ק ורולטה באולם הענקי של הקזינו הצמוד למלון, כאילו קול הירי הוא צליל טבעי, ממש כמו המוסיקה המערבית שהושמעה ברמקולים.
במסעדה בקירניה פגשתי קצין בריטי בדימוס, המתגורר בכפר כרמי – היום, קרמאן – שליד העיר. זהו כפר יווני לשעבר, שהשלטונות התורכיים מסרו לפנסיונרים בריטים. "דווקא אתה, מכל התיירים באי, לא צריך להיות מוטרד מהיריות ליד המלון", אמר איש הצבא הקשיש, "בשנות החמישים הייתי במלון 'המלך דוד' בירושלים, וכל בוקר שמענו יריות של ליגיונרים ירדנים מן החומה שמול, אבל במלון נמשכו העסקים כרגיל".

ארדיל נאמי, בן 56, איש עסקים תורכי קפריסאי מניקוסיה, אומר כי נוכחות החיילים התורכים נוסכת תחושת ביטחון בלב תושבי החלק הצפוני של האי. הידיעה כי הצבא הזה, שקציניו וחייליו נראים בכל פינה, מסוגל להגן על המיעוט התורכי, המונה 180 אלף תושבים, מפני הקפריסאים היוונים, המונים יותר מחצי מיליון, מעניקה להם שקט ונחת רוח.
לאדם מן החוץ נדמה כי מספר החיילים התורכים באי עולה על מספר התושבים. רואים אותם במרכזי הערים, במיוחד ליד בנקומטים וטלפונים ציבוריים, בבזאר של ניקוסיה, בעשרות ואולי במאות הבסיסים המפוזרים בצפון האי, בכבישים הראשיים ובצמתים. הקצינים הבכירים מתגוררים בווילות מהודרות בערים הגדולות, וליד כל וילה ניצבים זקיפים במדים מגוהצים.

ממשלת הרפובליקה הצפון־קפריסאית מאפשרת לקצינים תורכים לרכוש מכוניות ללא תשלום מס. אלפי מכוניות מרצדס וב.מ.וו, מהמודלים החדישים ביותר, נעות בדרכי האי, ורובן שייכות לקצינים או לסטודנטים תורכים, שגם הם זכאים לאותה הטבה. צבא כובש, המכונה בפי התושבים "כוח השלום בקפריסין" (CYPRUS PEACE FORCE).

אין שכנות בכלל
"גדר טובה – שכנות טובה", נאמר ב"תיקון קיר", אחד משיריו הידועים של המשורר האמריקני רוברט פרוסט. אבל כאן, למרות הגדר או הגבול – הנקרא הנקרא בלשון בינלאומית "הקו הירוק" ובפי היוונים "קו אטילה", על שם המבצע לכיבוש צפון קפריסין שכונה על ידי התורכים מבצע אטילה – אין שכנות טובה; למעשה אין שכנות כלל. יש רק געגועים לימים עברו. הפליטים היוונים מִקִירְנֶיה, גִירְנֶה התורכית, שעברו ללימסול מתגעגעים לעיר החוף הנמצאת תחת שלטון תורכי. ואילו תושבי לימסול מתגוררים כיום בקיריניה, וגם הם מדברים באהבה גדולה ובגעגועים רבים על העיר שעזבו. המסעדה הידועה ביותר בחלק הצפוני, "ניאזי", מצויה בקירניה ושייכת לפליט מלימסול, שטרח לכתוב על כל מפית, כל צלחת וכל כוס במסעדתו: "נוסדה בלימסול, 1949".
בחוברת תעמולה שהוציאו הקפריסאים היוונים הם מאשימים את התורכים בחילול מציבות, הרס כנסיות והזנחה מכוונת של אתרים ארכיאולוגיים. אך הקפריסאים התורכים מתייחסים לכך בביטול, ומדגישים כי כל רצונם הוא להשכין שלום בין שני הצדדים. 

"על רודוס וכרתים נאלצנו לוותר בתחילת המאה", אמר ארדיל נאמי, "וזה האי התורכי האחרון שנותר. עליו לא נוותר, בשום מחיר. ברגע שנסכים לנסיגת הצבא התורכי, היוונים לא ישאירו מאיתנו שריד ופליט, הם פשוט ישמידו אותנו כפי שעשו ברודוס ובקפריסין, וכפי שניסו לעשות לנו כאן בשנות השישים והשבעים. עכשיו, עם טילים שהם רכשו ברוסיה, הם מנסים לאיים עלינו. הם לא מבינים מה הם עושים לעצמם. מצפה להם הפתעה מאוד לא נעימה, אם יעזו להציב את הטילים באי, הפתעה מאוד לא נעימה. אנחנו מסוגלים בקלות למחוק אותם מהמפה. למה להם להסתבך?"

הקפריסאים היוונים רואים בכיבוש התורכי קביעת עובדה ברגל גסה, גזילת אדמה יוונית בכוח הזרוע למען מיעוט קטן ותוקפני. הם מאמינים כי אדמתם תושב לידיהם באחד הימים. הקפריסאים התורכים, לעומתם, רואים בשליטתם על 37 אחוזים מאדמת האי עשיית צדק והשבת הרכוש לידי הבעלים המקוריים והלגיטימיים של האי. שלטונות קפריסין היוונית מתירים לתיירים לעבור לצד התורכי, "הכבוש", למשך 12 שעות בלבד, ובמקרים מסוימים למשך יממה, אך אינם מתירים לאלה המגיעים ישירות לצד התורכי לעבור אליהם.
במעבר לדרה פאלאס שבניקוסיה המחולקת עברו אנשי או"ם ודיפלומטים. תיירים מגרמניה נפרדו מהמדריך היווני ועברו לצפון. קפריסאי ארמני, תושב לימסול שהתגורר עד 1974 בקירניה, התחבק במעבר עם ידיד תורכי מניקוסיה שאיתו ניפגש באקראי. מה העניינים בקירניה? שאל הארמני, איך נראית לימסול? שאל התורכי. הם מתחבקים שוב, והארמני אומר: "חבל שהמצב נהיה כזה, היינו פעם כמו אחים. אתם והיוונים עם השטויות שלכם, עם השנאות שלכם, ואנחנו באמצע. חבל, זה המקום הכי נחמד במזרח התיכון ובים התיכון, אתם והיוונים הרסתם אותו!"

סוכן תיירות אמר לי פעם, כי בצפון קפריסין לא ניתן להשתמש בביטוח רפואי רגיל, כי "אין שם בתי חולים, הכל פרימיטיבי". אבל בשלוש הערים הגדולות של השליש התורכי – ניקוסיה, פמגוסטה וקירניה – יש בתי חולים עם ציוד מודרני ומשוכלל. בתי המלון הם על רמה בינלאומית. במסעדות ניקוסיה וקירניה תמצאו שילוב מרתק של אוכל תורכי, יווני, לבנוני ובריטי במחירים זולים להפליא. אתרי התיירות והאתרים הארכיאולוגיים במפרצים הגדולים והשקטים של צפון קפריסין (למשל, המבצר הוונציאני הנהדר בנמל קירניה) מהנים לא פחות מאתרים דומים ברודוס, כרתים ומלטה.

אבל משהו אכן חסר. חסרה שם שמחת חיים. בקפריסין הצפונית לא תמצאו את הספונטניות והעליזות המצויות בצידו הדרומי, היווני, של האי. הבדידות והעלבון זועקים מכל פינה: מהבזאר הצבעוני של ניקוסיה התורכית, מאכסדרות בתי המלון המפוארים, ממעגן היאכטות היפהפה של קירניה על עשרות המסעדות ובתי הקפה הפזורים בו, ואפילו מחופי הרחצה השקטים. הקפריסאים התורכים, בדומה לבָּלָק – הכלב חולה הכלבת של ש"י עגנון – אינם מבינים מדוע כל העולם מחרים אותם; מדוע הם נחשבים מושבה של מצורעים.
במושבת המצורעים מודעים להיותם כאלה. בשדה התעופה של ארג'אן מוכן פקיד ביקורת הכרטיסים עם ערימת ניירות בצד, למקרה שהתייר יבקש חותמת על דף נפרד, ולא בגוף הדרכון. הוא מחתים אוטומטית את הדף הריק, כמורגל ובקי. הוא יודע כי הטבעת חותמת קפריסאית תורכית בדרכון תביא לכך שלתייר, או לכל זר אחר, לא יוּתר להיכנס לקפריסין היוונית או ליוון.

השנאה בין הקתולים של פולס רוד לבין הפרוטסטנטים של שנקילס רוד בבלפסט היא מוחלטת. השנאה של התורכים ליוונים בקפריסין שונה: הם שונאים ומתגעגעים לאויביהם־שכניהם. רמדאן, בעל סוכנות להשכרת רכב בקירניה, אמר לי: "מי צריך את הערבים האלה? אנחנו ואתם נסדר את העניינים בינינו. יש לכם מסדרון טיסה העובר מעל קפריסין התורכית, אתם צריכים אותנו ואנחנו צריכים אתכם. יחד נשלוט במזרח התיכון!" אבל כשהוא מדבר על היוונים, שכניו לשעבר בלימסול, הופך מבטו לנוסטלגי. "יש לי הרבה ידידים טובים שם", אמר, "אנחנו עדיין ידידים טובים, למרות כל האיבה. בכל זאת גרנו יחד שם מאות שנים".

ארדיל נאמי, שבני המחזור שלו מהאוניברסיטה בתורכיה הם שרים ופקידים בכירים בממשל התורכי היום, מספר כי בבית הספר התיכון הבריטי למד עם יוונים. שנה אחת לפני סוף הלימודים חייבו הבריטים את היוונים ללמוד תורכית, ואת התורכים הם חייבו ללמוד יוונית. "אני מדבר יוונית שוטף, קורא שירה, פרוזה. קראתי את ה'אודיסיאה'. היו לי הרבה חברים טובים בצד השני, שלצערי נאלצתי להילחם נגדם". את כפר הולדתו, שישה קילומטרים בתוך הטריטוריה היוונית, נאלצה המשפחה לנטוש ב־1974. "זוהי אותה ארץ", הוא אומר, "אותו מזג אוויר, אותם הרים, אותם מפרצים; וגם בני האדם לא כל כך שונים. הם יוונים ואנחנו תורכים, אבל אנחנו די דומים".

חיילים גאים
בערב סתווי חמים ישבתי עם ארדיל נאמי ואשתו ליד שולחן במסעדת דגים שבמעגן היאכטות של קירניה. ארדיל ניסה לדבר על נושאים אחרים, אבל כל הזמן הוא חזר לשנות השישים, ל"מלחמה הגדולה" של המיעוט התורכי ברוב היווני. הוא היה אז קצין בכוח המתנדבים התורכי, "לוחמי הגרילה התורכים", בלשונו. 

במסעדה שכנה שרה להקה תורכית קטנה בלוויית תזמורת קטנה שירים תורכיים עצובים. אורות היאכטות נצצו למרחוק כמו עיניו של ארדיל נאמי, שסיפר על פרק הגבורה של חייו, כשפיקד על כמה עשרות לוחמים תורכים מתנדבים בהרים. "היינו רעבים, ללא אספקת מזון סדירה, תשושים משמירות ארוכות על העמדות ביום ובלילה", סיפר. ואז אמר פתאום בזעם עצור: "הם לא מבינים שהם הפסידו במערכה. אנחנו אולי פחות טובים בתעמולה, אולי אנחנו צריכים לעבוד על זה יותר; אבל מה? העולם לא מבין? רק אנחנו כבשנו? רק אנחנו גירשנו? רק אנחנו נישלנו? היוונים עשו אותו דבר: הרגו באכזריות נשים וזקנים ממוצא תורכי, ואף אחד לא אמר מלה. ועכשיו הם מייללים ובוכים. הם לא טבחו בנו?"

"אני אומר לך", המשיך ארדיל נאמי כשעיניו נוצצות, "יבוא יום וכולכם תכירו בנו! אתם עוד תראו מה נעשה עם האי הזה, עם המדינה הקטנה שלנו בעלת הפוטנציאל האדיר. אנחנו – ולא הצד השני – שימרנו את האי ואת האווירה שלו, רק אצלנו נותרו המים צלולים, ולא עכורים כמו בצד השני. רק אצלנו החופים נקיים, רק אצלנו האנשים חייכנים ואדיבים. אז מה הם חושבים לעצמם, היוונים? בכל מצב כזה צריך לבחון: מי מיילל, ומי שותק. אנחנו שותקים כי ניצחנו, והם מייללים כי הפסידו, בגלל טעויות טיפשיות מצידם".

אז הצביע ארדיל נאמי על שולחן סמוך ואמר לרעייתו משהו בתורכית. אחר כך עבר לאנגלית ואמר בהתרגשות: "זה מוסטפא, שלחם איתי בהרים בשנות השישים. היום יש לו רשת מכבסות בניקוסיה, אני מוכרח להזמין אותו לכאן". לאחר שהתחבקו, הציג אותי ארדיל בפני מוסטפא ואמר: "סיפרתי לו קצת על הימים ההם, שלא יחשבו להם, הישראלים, שרק אצלם יש גיבורים. שיידעו שאנחנו לחמנו על האדמה הזאת, בדיוק כמותם". מוסטפא חייך במבוכה, וארדיל נאמי הוסיף: "אתה זוכר שכמעט הרגתי אותך בלילה כשנרדמת בשמירה? תגיד לו, תגיד לו מוסטפא, שגם אנחנו נהיה כמותם, חזקים וגאים ומצפצפים על האויבים שלנו. תגיד לו, שגם אנחנו נעשה שלום עם היוונים היהירים האלה". ומוסטפא בעל הכרס הכבירה, שקשה היה אפילו לדמיין כי פעם היה חייל גרילה צנום, שוב חייך במבוכה.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 1

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

כדור פורח בקפדוקיה

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות