 דפקתי על הדלת, עמדתי על מפתן הדלת פגשתי את לובו בפראג (Prague), והוא לקח אותי לביקור בשכונת חנוב (Hanov) ליד העיר מוסט (Most) שבצ'כיה. "חייך יהיו בסכנה", הזהירו אותי כשיצאתי לחנוב, ולא הרשו לי לצאת מן המכונית. "אנחנו לא מעוניינים בצלמים ובעיתונאים. גם כשהם מתכוונים לטוב, בסוף יוצא רע", אמרו לנו דרך חלון המכונית תושבי השכונה הצוענים (או "רומא", אדם בן גזענו, השם של צועני אירופה בשפתם, שלא נלוות אליו הקונוטציות השליליות של המלה "צועני"). הם כבר ראו יותר מדי אוטובוסים של תיירים שהוכנסו לשכונה כדי להוכיח שגם כאשר מנסים להיטיב עם הצוענים ונותנים להם דירות, הם הורסים במו ידיהם את שניתן להם.
פחם, ושכונות חדשות נבנו כדי לאכלס את התושבים המפונים. אל חנוב הפנו בעיקר את הצוענים. השכונה המבודדת, "גטו" כפי שמכנים אותה אנשי פראג והעיר מוסט, מאפשרת הפרדה שהצ'כים מעוניינים בה. באחרונה הוקם בצמוד לשכונה מבנה מגורים ל"אוכלוסיה בלתי מסתגלת", רובה של צוענים. וכך, במסגרת החוק, מרחיק הממשל הצ'כי את הצוענים מהמרכזים המאוכלסים. "אתמול הרביצו לי ברחוב במרכז מוסט", סיפר לנו אחד מתושבי השכונה. "ניאו נאצים באים לכאן בחבורות. גם המשטרה באה הרבה פעמים, אבל מגולחי הראש מגיעים בלי אזהרה. כולם בורחים מכאן, לצרפת, לקנדה, לניו זילנד. אף אחד לא נשאר". הניאו נאצים לא פועלים בחלל ריק. מסקר שנערך ב־1995 עולה כי 31 אחוז מאזרחי צ'כיה לא היו רוצים לגור ברחוב שבו חיה משפחה רומאנית. בולטת במיוחד היתה עמדתם של רבים כי "יש לתת למגולחי הראש חופש לפתור את בעיית הרומא". במלים פשוטות, מדובר במתן הרשאה לרצח עם. באווירה כזו, אין פלא כי מלכת היופי של צ'כיה לשנת 1993, תושבת העיר אוסטינד לאבן ממחנה העבודה לבית החרושת לאחר פלישת הנאצים לצ'כיה רוכזו הצוענים במחנה העבודה לטי (Lety), ומשם שלחו אותם להשמדה. "הנאצים עשו בשביל הצ'כים את העבודה", אומר מרקוס פפה, שכתב ספר על מחנה לטי ועובד כיום בארגון הפועל למען זכויות האדם של הצוענים בצ'כיה. "צ'כיה הוכרזה על ידי הנאצים כ'נקייה' מצוענים. בסוף מלחמת העולם השנייה לא נותרו בה צוענים ויהודים. הצוענים שחיים כאן היום היגרו אליה מארצות בסביבה, בעיקר מסלובקיה. תשאלי כל אחד שיושב כאן ב'קפה סלביה', והוא יגיד לך שאת הצוענים צריך להכניס למחנות עבודה". גם תחת המשטר הקומוניסטי, ובעיקר לאחר מלחמת העולם השנייה, גורלם של הצוענים לא שפר עליהם, אם כי המדיניות לא היתה אחידה: בשנות השלושים של המאה ה־20 הם זכו לשגשוג תרבותי מסוים בברית המועצות, שם פורסמו ספרים בשפתם, בעיקר כדי לחנך אותם. ביוגוסלביה הם הוכרו כמיעוט והדבר נרשם בתעודות הזהות שלהם, בבולגריה יצא לאחר המלחמה כתב עת רומאני, ובצ'כוסלובקיה הוקמה בשנות השישים אגודת סופרים צוענים. יחד עם זאת, הקו הרשמי של מרבית מדינות מזרח אירופה הקומוניסטיות כלפי
הצוענים היה שעליהם לשכוח את העבר ולמחוק את זהותם האתנית, כדי שיוכלו להשתתף בבניית החברה הסוציאליסטית החדשה. עוולות מחנות הריכוז וההשמדה הושתקו, ההיסטוריה של הנוודות ומסורת העבר דוכאו, ובטיעון של הקמת חברה שוויונית נאסר על רוב הצוענים לשמר את תרבותם, ללמוד בשפתם, ללבוש את בגדיהם המסורתיים ולעסוק במקצועותיהם האופייניים – סחר בסוסים, נפחות, הכנת סלים, כלי אוכל ומטאטאים, איסוף עשבי מרפא ונגינה באירועים. אמנם ההתעוררות התרבותית של
הצוענים בישרה טובות; חלק מהם התחילו לחפש אחר זהותם ולפתוח את תרבותם לזרים, אחרים הקימו כתבי עת וספרות ודיברו על הרומא כמיעוט אתני ייחודי, אולם נפילת הקומוניזם, שאזרחים רבים בצ'כוסלובקיה קיבלו בברכה, לא בישרה טובות לצוענים. שינוי חברתי יוצר חוסר ביטחון, במיוחד לאור קשיים כלכליים, ורבים מחפשים אחר "אשמים". כאשר מנהיגי המדינות תלויים בדעת הקהל, הם נוטים להתכופף לכיוון הדעות הפופולריות, גם כשהן גזעניות, כפי שקרה לאחר חלוקת צ'כוסלובקיה לשתי מדינות. ביוני 1993, כחצי שנה לאחר עצמאות צ'כיה, התקבל חוק האזרחות, שלפיו כל תושב שלא היה צ'כי במקור צריך לבקש אזרחות. מאחורי החוק עמדה מטרה ברורה – לגרש את הצוענים. הצוענים של צ'כיה הושמדו למעשה במלחמת העולם השנייה, וצוענים שחיו בשטחי צ'כיה אחרי המלחמה היו במקור מסלובקיה, ועל כן נדרשו לבקש אזרחות. התנאים שהוצבו לקבלת האזרחות היו כאלה שהיה ברור כי רבים מהרומא לא יעמדו בהם: הוכחה כי יש בבעלותם מקום מגורים, שבו מספר נפשות מוגדר לחדר, וכי אין להם תיק פלילי.
בית היתומים חסר כל, בלי מקום לגור בו וללא זכויות עבודה. בית משפט צ'כי קבע שיש לגרשו מהמדינה, ואילו סלובקיה מנעה ממנו כניסה אל ארץ הולדתו. באותם ימים הוא היה בן 19, נטול אזרחות ואב טרי. ארוסתו ילדה את בנם בבית חולים צ'כי, וגורשה ממנו שלוש שעות לאחר הלידה. הילד שהם לא ראו מעולם, ואפילו מינו לא נאמר להם, נלקח מיד לבית יתומים בסלובקיה. אפליה נוסח צ'כיה הדעות הקדומות נגד הצוענים, העדר השכלה והמשבר הארוך סביב אזרחותם צמצמו מאוד את אפשרותם למצוא עבודה, ושיעור האבטלה בקרבם בעשור האחרון גבוה מאוד בהשוואה לאוכלוסיה הכללית. האמונה הפופולרית שהצוענים הם עצלים ומתנגדים באופן עקרוני לעבוד אינה מדויקת. בקרב רבים מבני הרומא באירופה יש אכן נטייה להימנע מעבודה כשכירים, אך יש להם מסורת של יזמות. מכל מקום, גם אלה שמעוניינים בעבודה כשכירים נתקלים לרוב באפליה: מעסיקים רבים מודיעים כי המדיניות הרשמית שלהם היא לא להעסיק צוענים, ובכשני שלישים מהמסעדות לא מוכנים אפילו לשרת לקוחות צוענים. באוקטובר 1999 פסק לראשונה בית משפט לטובת בני הרומא בעניין אפליה במסעדה: מלון אימפריאל במורביה חויב לשלם סכום השווה ל־800 דולר כפיצוי ללקוחות צוענים שסירבו לשרתם. דחיקת הרומא לשוליים החברתיים נעשית גם באמצעות בתי הספר. בין 65 ל־75 אחוז מהילדים הצוענים במזרח אירופה לומדים בבתי ספר למפגרים, במקרים רבים רק מפני שאינם יודעים את שפת המדינה. בכמה מבתי הספר שבהם הם לומדים עם צ'כים וסלובקים, יש לרומא בתי שימוש נפרדים. הסיבה הרשמית: היגיינה. קומר וישוואנת'אן, מורה ועובד סוציאלי שנולד בהודו והגיע ב־1997 לצ'כיה עם רעייתו הצ'כית, מנסה לחולל שינוי. במשך יותר משנה הקדיש את כל מרצו לעבודה עם 25 משפחות של פליטים. הוא גילה שהתלמידים שנחשבו למפגרים פשוט לא ידעו צ'כית, נקט יוזמה וכיום הם לומדים צ'כית ואנגלית. וישוואנת'אן פועל לשנות את מתכונת המבחנים הפסיכולוגיים לילדים כדי למנוע חזרה על טעויות העבר, ועסוק בימים אלה גם בפרויקט שיכון ל־50 משפחות צועניות, שנועד להסיר מחיצות ולקרב בין הצ'כים לבני הרומא. "אם צ'כיה לא רוצה למצוא את עצמה כמדינה שולית באירופה, אל לה לדחוק את המיעוטים שבקרבה לשוליים", הוא אומר. רוצה להיות מייקל ג'קסון
הקומוניסטי לשעבר אינם מתעניינים בהיסטוריה של בני עמם. "בעוד שהיהודים הקימו מפעל גדול של זכרון השואה, הפכו הצוענים את שכחת השואה שלהם לאמנות", אומרת איזבל פונסקה, מחברת הספר "קבור אותי בעמידה: הצוענים ומסעם". ביקשתי מלובו שיספר לי משהו חיובי על עמו. הוא לא היה מסוגל. הוא רצה לדעת איך אומרים ג'יפסי בעברית, ואם בישראל יש אפליה נגד צוענים. הוא אמר שהיה רוצה לשנות את צבע עורו, "כמו שעשה מייקל ג'קסון". שאלתי אותו מה היה מלמד לו יכול היה ללמד בבית ספר של רומא. הוא לא היה מלמד על "יציאת הודו", לא על חיי הנדודים, לא על השפה, השירים והסיפורים, וגם לא על מנהגי הניקיון, האבלות והשמחות המיוחדים לבני הרומא (ראו עמ' 50). כל שרצה היה לדבר על אושוויץ, להחליף את צבע עורו לבהיר ולהיטמע. כשנפרדתי מלובו, שילמתי לו על הזמן שבילה איתי, ודמעות עמדו בעיניו. "במצב נורמלי, הייתי מסרב לקבל תשלום", אמר. גבר בוגר בעל משפחה, חסר עבודה, חסר תקווה, עם דמעות של גאווה פגועה בעיניים. דמעות של אי צדק וחוסר אונים. |
צוענים בצ'כיה
נפילת הקומוניזם במזרח אירופה ובמרכזה, שם חיות עד היום מרבית הקהילות הצועניות, העמידה את הצוענים במצב מוזר. עכשיו אמנם מותר להם לעסוק בחיפוש זהות ובהתעוררות תרבותית, אבל זה לא אומר שאירופה החדשה מאירה להם פנים. צ'כיה כמקרה מבחן |
מוזיקת רחוב בפראג
Array
(
[continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 551
[name] => אירופה
[slug] => europe
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 551
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 3846
[filter] => raw
[term_order] => 0
)[country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 628
[name] => צ'כיה
[slug] => czech-republic
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 628
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 551
[count] => 88
[filter] => raw
[term_order] => 0
))