תפריט עמוד

צוענים בצ'כיה

צוענים בצ'כיה

נפילת הקומוניזם במזרח אירופה ובמרכזה, שם חיות עד היום מרבית הקהילות הצועניות, העמידה את הצוענים במצב מוזר. עכשיו אמנם מותר להם לעסוק בחיפוש זהות ובהתעוררות תרבותית, אבל זה לא אומר שאירופה החדשה מאירה להם פנים. צ'כיה כמקרה מבחן

דפקתי על הדלת, עמדתי על מפתן הדלת
והם טרקו את הדלת בפני.
ישבתי על מפתן הדלת ובכיתי
כי רציתי להוכיח, לשכנע את הלבנים
שהרומא [צוענים] הם טובים.
אבל הם זרקו אותי החוצה. אז הם ניצחו!
אלוהים, למד אותי כיצד עלי לחיות,
כיצד עלי לאהוב,
כיצד עלי להתפלל,
כיצד עלי לשבת על מפתן הדלת
ולחכות ללבנים
שיפתחו אותה.
(שיר שכתבה ורוניקה סיבריקובה, בת 10,
תלמידת בית ספר יסודי בצ'כיה)

לובומיר זובק, שכולם קוראים לו לובו, נולד בצ'כוסלובקיה לפני יותר מ־40 שנה. הוא דובר צ'כית, הוא למד בבית ספר צ'כי, התגייס לצבא הצ'כי ומזדהה בכל ליבו עם יאן הוס, הגיבור הלאומי הצ'כי. לובו הוא פטריוט צ'כי, אבל הוא מרגיש שהצ'כים לא רוצים אותו בארצם. כי העור שלו כהה. כי הוא צועני. לפני שלוש שנים ביקר באושוויץ, בעקבות סיפורי הוריו על השמדת הצוענים במלחמת העולם השנייה. מאז הוא חולם על אושוויץ כל לילה ומדבר על מחנה ההשמדה כל היום. "שואה שנייה עומדת בפתח", הוא אומר.

פגשתי את לובו בפראג (Prague), והוא לקח אותי לביקור בשכונת חנוב (Hanov) ליד העיר מוסט (Most) שבצ'כיה. "חייך יהיו בסכנה", הזהירו אותי כשיצאתי לחנוב, ולא הרשו לי לצאת מן המכונית. "אנחנו לא מעוניינים בצלמים ובעיתונאים. גם כשהם מתכוונים לטוב, בסוף יוצא רע", אמרו לנו דרך חלון המכונית תושבי השכונה הצוענים (או "רומא", אדם בן גזענו, השם של צועני אירופה בשפתם, שלא נלוות אליו הקונוטציות השליליות של המלה "צועני"). הם כבר ראו יותר מדי אוטובוסים של תיירים שהוכנסו לשכונה כדי להוכיח שגם כאשר מנסים להיטיב עם הצוענים ונותנים להם דירות, הם הורסים במו ידיהם את שניתן להם. 

בחנוב חיים 800 איש בלי מים, גז או חשמל. הם חיים מכספי עזרה סוציאלית, מאחר שכמעט אף אחד בצ'כיה לא מוכן להעסיק צוענים. במוסט נתגלו מרבצי

זוג בני 19 ו-16, מובטלים, בקהילה צוענית בכפר ז'רובניס, סלובקיה. הדעות הקדומות נגד הצוענים, העדר השכלה והמשבר הארוך סביב אזרחותם צמצמו מאוד את אפשרותם למצוא עבודה | צילום : בן עדן

פחם, ושכונות חדשות נבנו כדי לאכלס את התושבים המפונים. אל חנוב הפנו בעיקר את הצוענים. השכונה המבודדת, "גטו" כפי שמכנים אותה אנשי פראג והעיר מוסט, מאפשרת הפרדה שהצ'כים מעוניינים בה. באחרונה הוקם בצמוד לשכונה מבנה מגורים ל"אוכלוסיה בלתי מסתגלת", רובה של צוענים. וכך, במסגרת החוק, מרחיק הממשל הצ'כי את הצוענים מהמרכזים המאוכלסים.

"אתמול הרביצו לי ברחוב במרכז מוסט", סיפר לנו אחד מתושבי השכונה. "ניאו נאצים באים לכאן בחבורות. גם המשטרה באה הרבה פעמים, אבל מגולחי הראש מגיעים בלי אזהרה. כולם בורחים מכאן, לצרפת, לקנדה, לניו זילנד. אף אחד לא נשאר". 

הניאו נאצים לא פועלים בחלל ריק. מסקר שנערך ב־1995 עולה כי 31 אחוז מאזרחי צ'כיה לא היו רוצים לגור ברחוב שבו חיה משפחה רומאנית. בולטת במיוחד היתה עמדתם של רבים כי "יש לתת למגולחי הראש חופש לפתור את בעיית הרומא". במלים פשוטות, מדובר במתן הרשאה לרצח עם. באווירה כזו, אין פלא כי מלכת היופי של צ'כיה לשנת 1993, תושבת העיר אוסטינד לאבן 
(Ustinad Laben) שבצפון בוהמיה, הצהירה כי חלומה הגדול הוא להפוך לתובעת ציבורית, "כדי לנקות את עירנו מן האנשים כהי העור".

"שואה שנייה עומדת בפתח", חוזר ואומר לובו. "מה שהנאצים התחילו, הקומוניסטים המשיכו, ועכשיו ממשיכים בזה הממשלות החדשות במדינות הגוש הקומוניסטי לשעבר וגם העולם כולו, שמתייחס לצוענים כאילו הם מבקשים מקלט מדיני מסיבות כלכליות ולא כמיעוט נרדף שבורח ממקרים חוזרים ונשנים של אפליה, אלימות ורצח".

ממחנה העבודה לבית החרושת
עד מלחמת העולם השנייה התגוררו כחצי מצועני אירופה ביישובי קבע בעוד שהאחרים נדדו, בעיקר בעונת הקיץ, לצורך עסקים, מסחר ומפגש עם בני משפחה (ראו "מסע אחר" 10). במדינות רבות באירופה נחקקו חוקים כדי להצר את צעדיהם. המצב החוקי היה שונה ממדינה למדינה, ובארצות מסוימות התירו להם להישאר בכל מקום רק לילה אחד, כך שילדיהם לא יכלו לבקר במוסדות חינוך.

לאחר פלישת הנאצים לצ'כיה רוכזו הצוענים במחנה העבודה לטי (Lety), ומשם שלחו אותם להשמדה. "הנאצים עשו בשביל הצ'כים את העבודה", אומר מרקוס פפה, שכתב ספר על מחנה לטי ועובד כיום בארגון הפועל למען זכויות האדם של הצוענים בצ'כיה. "צ'כיה הוכרזה על ידי הנאצים כ'נקייה' מצוענים. בסוף מלחמת העולם השנייה לא נותרו בה צוענים ויהודים. הצוענים שחיים כאן היום היגרו אליה מארצות בסביבה, בעיקר מסלובקיה. תשאלי כל אחד שיושב כאן ב'קפה סלביה', והוא יגיד לך שאת הצוענים צריך להכניס למחנות עבודה".

גם תחת המשטר הקומוניסטי, ובעיקר לאחר מלחמת העולם השנייה, גורלם של הצוענים לא שפר עליהם, אם כי המדיניות לא היתה אחידה: בשנות השלושים של המאה ה־20 הם זכו לשגשוג תרבותי מסוים בברית המועצות, שם פורסמו ספרים בשפתם, בעיקר כדי לחנך אותם. ביוגוסלביה הם הוכרו כמיעוט והדבר נרשם בתעודות הזהות שלהם, בבולגריה יצא לאחר המלחמה כתב עת רומאני, ובצ'כוסלובקיה הוקמה בשנות השישים אגודת סופרים צוענים. 

יחד עם זאת, הקו הרשמי של מרבית מדינות מזרח אירופה הקומוניסטיות כלפי

בשנות השישים והשבעים עוקרו בצ'כוסלובקיה – וגם בשוודיה ובשווייץ – נשים צועניות, "כדי לאזן שיעורי ילודה גבוהים באורח לא בריא"

הצוענים היה שעליהם לשכוח את העבר ולמחוק את זהותם האתנית, כדי שיוכלו להשתתף בבניית החברה הסוציאליסטית החדשה. עוולות מחנות הריכוז וההשמדה הושתקו, ההיסטוריה של הנוודות ומסורת העבר דוכאו, ובטיעון של הקמת חברה שוויונית נאסר על רוב הצוענים לשמר את תרבותם, ללמוד בשפתם, ללבוש את בגדיהם המסורתיים ולעסוק במקצועותיהם האופייניים – סחר בסוסים, נפחות, הכנת סלים, כלי אוכל ומטאטאים, איסוף עשבי מרפא ונגינה באירועים. 

ברומניה המשיכו הצוענים לעסוק במקצועות אלה ב"שוק האפור", ובהונגריה ובצ'כוסלובקיה הם עברו בהדרגה כבר מהמאה ה־18 לעבוד כפועלים בחקלאות ואחר כך בתעשייה. הם הועסקו במכרות הפחם, במפעלי מתכת ובבתי חרושת, ויושבו במבנים בלי חשמל, חימום או מים חמים, עם שירותים חיצוניים שלא הספיקו לכמות התושבים. ניתוק הצוענים ממקצועותיהם המסורתיים גרם לכך שרבים מהם נותרו בתחתית הסולם החברתי והפכו נתמכים של המדינה. "מה שהנאצים התחילו, הקומוניסטים המשיכו", חזר ואמר לובו, שכל משפט שני שלו כלל את המלה אושוויץ. גם באירופה המערבית, הדמוקרטית, מצבם של הרומא לא היה תמיד טוב יותר, וכיום, רק פינלנד ואוסטריה מכירות בהם כמיעוט אתני, ובגרמניה הם הוכרו כמיעוט נרדף רק בשנת 1982.

המקרה של לודוביט גורג'
לובו גורש מצ'כיה בשנות השבעים, כיוון שהכריז כי אינו מזדהה עם הקומוניזם. הוא היגר לארצות הברית, שם עבד עשר שנים כנהג מונית. ב־1989, אחרי "מהפכת הקטיפה", חזר למולדתו, חדור תקווה שהדמוקרטיה תעזור גם לבני עמו. הוא התאכזב.  

אמנם ההתעוררות התרבותית של

בין 65 ל-75 אחוז מהילדים הצוענים במזרח אירופה לומדים בבתי ספר למפגרים, במקרים רבים רק משום שאינם יודעים את שפת המדינה

הצוענים בישרה טובות; חלק מהם התחילו לחפש אחר זהותם ולפתוח את תרבותם לזרים, אחרים הקימו כתבי עת וספרות ודיברו על הרומא כמיעוט אתני ייחודי, אולם נפילת הקומוניזם, שאזרחים רבים בצ'כוסלובקיה קיבלו בברכה, לא בישרה טובות לצוענים. שינוי חברתי יוצר חוסר ביטחון, במיוחד לאור קשיים כלכליים, ורבים מחפשים אחר "אשמים". כאשר מנהיגי המדינות תלויים בדעת הקהל, הם נוטים להתכופף לכיוון הדעות הפופולריות, גם כשהן גזעניות, כפי שקרה לאחר חלוקת צ'כוסלובקיה לשתי מדינות. 

ביוני 1993, כחצי שנה לאחר עצמאות צ'כיה, התקבל חוק האזרחות, שלפיו כל תושב שלא היה צ'כי במקור צריך לבקש אזרחות. מאחורי החוק עמדה מטרה ברורה – לגרש את הצוענים. הצוענים של צ'כיה הושמדו למעשה במלחמת העולם השנייה, וצוענים שחיו בשטחי צ'כיה אחרי המלחמה היו במקור מסלובקיה, ועל כן נדרשו לבקש אזרחות. התנאים שהוצבו לקבלת האזרחות היו כאלה שהיה ברור כי רבים מהרומא לא יעמדו בהם: הוכחה כי יש בבעלותם מקום מגורים, שבו מספר נפשות מוגדר לחדר, וכי אין להם תיק פלילי.

חוק האזרחות היה קנוניה לגירוש הצוענים, שבה היו שותפים כל דרגי השלטון, מהמחוקק ועד למבצע. ידוע, למשל, על עובדים סוציאלים, שייעצו לרומא לעבור לסלובקיה, שם יקבלו בית. כבוגרי המשטר הקומוניסטי האמינו להם הרומא ועברו לסלובקיה, רק כדי למצוא את עצמם חסרי בית פעם נוספת. כאשר הם חזרו לצ'כיה נאמר להם: "באתם מסלובקיה, אינכם רשאים לקבל אזרחות". 

קחו, למשל, את לודוביט גורג'. הוא נולד ב־1976 כאזרח צ'כוסלובקיה, ובילה את רוב חייו בבית יתומים שנוהל על ידי המדינה. ב־1994, לאחר עצמאות צ'כיה, עזב את

חנוב, צ'כיה. שכונה מבודדת, "גטו" כפי שהיא מכונה בצ'כיה, שבה חיים 800 איש בלי מים, גז או חשמל 
צילום : בן עדן

בית היתומים חסר כל, בלי מקום לגור בו וללא זכויות עבודה. בית משפט צ'כי קבע שיש לגרשו מהמדינה, ואילו סלובקיה מנעה ממנו כניסה אל ארץ הולדתו. באותם ימים הוא היה בן 19, נטול אזרחות ואב טרי. ארוסתו ילדה את בנם בבית חולים צ'כי, וגורשה ממנו שלוש שעות לאחר הלידה. הילד שהם לא ראו מעולם, ואפילו מינו לא נאמר להם, נלקח מיד לבית יתומים בסלובקיה.

הגדרת הרומא כ"בעיה חברתית" הביאה בעבר לשורה של מעשי זוועה, שאחדים מהם נמשכים כנראה גם כיום. בשנות השישים והשבעים עוקרו בצ'כוסלובקיה – וגם בשוודיה ובשווייץ – נשים צועניות, "כדי לאזן שיעורי ילודה גבוהים באורח לא בריא". אחות של לובו עוקרה בצ'כיה כשהיתה בת 22. היא מדברת על החוויה כעל "הסיוט הגדול". 

ב־1993 אמר ולדימיר מציאר, אז ראש ממשלת סלובקיה, מנהיג גזען ואלים שתחת שלטונו הוטל עוצר על יישובי צוענים בסלובקיה, כי "יש להגביל את הילודה של האוכלוסיה הבלתי מסתגלת והמפגרת מנטלית [הצוענים], שכן אם לא תטופל הבעיה עכשיו, הם יטפלו בנו מאוחר יותר". נשיא צ'כיה, ואצלב האוול, יצא נגד הכרזה זו ואמר ש"הצוענים הם מבחן הלקמוס של חברה תרבותית". זה לא עזר ללובו, כאשר הגיע להתלונן במשטרה על שהיכו אותו בפעם המי יודע כמה. "לך תתלונן אצל הנשיא ה'צועני' שלך", אמרו לו השוטרים. הרומא טוענים כי גם כיום יש רופאים שיוזמים עיקור של נשים צועניות על רקע דעות גזעניות, ומכנים את התופעה "ניסיון לרצח עם".

אפליה נוסח צ'כיה
לפני כשנתיים, עם עלייתם לשלטון בצ'כיה של הסוציאל־דמוקרטים, שונה חוק האזרחות כך שלא יפגע יותר באוכלוסיית הרומא. ארגוני זכויות אדם בעולם פעלו בנושא, ובחמש השנים האחרונות מצב הצוענים בצ'כיה נמצא במעקב של מועצת אירופה. צ'כיה מבקשת להתקבל לאיחוד האירופי, ואחד התנאים לקבלתה הוא קידום הצוענים. אבל לדברי לובו, בחיי היומיום זה לא ממש עוזר. "אני מטלפן בקשר לעבודה במלצרות, והם שואלים אם אני יודע אנגלית. אני אומר להם שכן. כשאני מגיע והם רואים את צבע העור שלי, הם אומרים לי שאין להם עבודה", הוא מספר בלי טרוניה. הוא כבר עייף, מדוכא, חסר תקווה.

הדעות הקדומות נגד הצוענים, העדר השכלה והמשבר הארוך סביב אזרחותם צמצמו מאוד את אפשרותם למצוא עבודה, ושיעור האבטלה בקרבם בעשור האחרון גבוה מאוד בהשוואה לאוכלוסיה הכללית. האמונה הפופולרית שהצוענים הם עצלים ומתנגדים באופן עקרוני לעבוד אינה מדויקת. בקרב רבים מבני הרומא באירופה יש אכן נטייה להימנע מעבודה כשכירים, אך יש להם מסורת של יזמות. 

מכל מקום, גם אלה שמעוניינים בעבודה כשכירים נתקלים לרוב באפליה: מעסיקים רבים מודיעים כי המדיניות הרשמית שלהם היא לא להעסיק צוענים, ובכשני שלישים מהמסעדות לא מוכנים אפילו לשרת לקוחות צוענים. באוקטובר 1999 פסק לראשונה בית משפט לטובת בני הרומא בעניין אפליה במסעדה: מלון אימפריאל במורביה חויב לשלם סכום השווה ל־800 דולר כפיצוי ללקוחות צוענים שסירבו לשרתם.

דחיקת הרומא לשוליים החברתיים נעשית גם באמצעות בתי הספר. בין 65 ל־75 אחוז מהילדים הצוענים במזרח אירופה לומדים בבתי ספר למפגרים, במקרים רבים רק מפני שאינם יודעים את שפת המדינה. בכמה מבתי הספר שבהם הם לומדים עם צ'כים וסלובקים, יש לרומא בתי שימוש נפרדים. הסיבה הרשמית: היגיינה.

קומר וישוואנת'אן, מורה ועובד סוציאלי שנולד בהודו והגיע ב־1997 לצ'כיה עם רעייתו הצ'כית, מנסה לחולל שינוי. במשך יותר משנה הקדיש את כל מרצו לעבודה עם 25 משפחות של פליטים. הוא גילה שהתלמידים שנחשבו למפגרים פשוט לא ידעו צ'כית, נקט יוזמה וכיום הם לומדים צ'כית ואנגלית. וישוואנת'אן פועל לשנות את מתכונת המבחנים הפסיכולוגיים לילדים כדי למנוע חזרה על טעויות העבר, ועסוק בימים אלה גם בפרויקט שיכון ל־50 משפחות צועניות, שנועד להסיר מחיצות ולקרב בין הצ'כים לבני הרומא. "אם צ'כיה לא רוצה למצוא את עצמה כמדינה שולית באירופה, אל לה לדחוק את המיעוטים שבקרבה לשוליים", הוא אומר.

רוצה להיות מייקל ג'קסון
בשנים האחרונות החלה התעוררות חברתית, תרבותית ופוליטית בקרב הרומא באירופה (ראו עמ' 40). עשרות ארגונים פועלים נגד האפליה הממסדית ולמען שיפור הדימוי העצמי והחברתי של אנשי הקהילה הרומאנית, ובכמה אוניברסיטאות נפתחו תוכניות ללימודי רומא. ועדיין, רוב הצוענים בגוש

מבנה מגורים ל"אוכלוסיה בלתי מסתגלת", כך, במסגרת החוק, מרחיק הממשל הצ'כי את הצוענים מהמרכזים המאוכלסים | צילום : טל שפנצר

הקומוניסטי לשעבר אינם מתעניינים בהיסטוריה של בני עמם. "בעוד שהיהודים הקימו מפעל גדול של זכרון השואה, הפכו הצוענים את שכחת השואה שלהם לאמנות", אומרת איזבל פונסקה, מחברת הספר "קבור אותי בעמידה: הצוענים ומסעם". 

ביקשתי מלובו שיספר לי משהו חיובי על עמו. הוא לא היה מסוגל. הוא רצה לדעת איך אומרים ג'יפסי בעברית, ואם בישראל יש אפליה נגד צוענים. הוא אמר שהיה רוצה לשנות את צבע עורו, "כמו שעשה מייקל ג'קסון". שאלתי אותו מה היה מלמד לו יכול היה ללמד בבית ספר של רומא. הוא לא היה מלמד על "יציאת הודו", לא על חיי הנדודים, לא על השפה, השירים והסיפורים, וגם לא על מנהגי הניקיון, האבלות והשמחות המיוחדים לבני הרומא (ראו עמ' 50). כל שרצה היה לדבר על אושוויץ, להחליף את צבע עורו לבהיר ולהיטמע. 

כשנפרדתי מלובו, שילמתי לו על הזמן שבילה איתי, ודמעות עמדו בעיניו. "במצב נורמלי, הייתי מסרב לקבל תשלום", אמר. גבר בוגר בעל משפחה, חסר עבודה, חסר תקווה, עם דמעות של גאווה פגועה בעיניים. דמעות של אי צדק וחוסר אונים.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

מוזיקת רחוב בפראג

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות