תפריט עמוד

פריז בכיסא גלגלים

פריז בכיסא גלגלים

לאה ליאור, שדרנית בקול המוזיקה, היא נכה בכיסא גלגלים. אבל זה לא מפריע לה לממש את אהבתה לפריז. בעבר משמעותו של שיטוט בעיר היתה עבורה סיבוב אינסופי של חישוקי כיסא הגלגלים, שאיפת עשן אוטובוסים שנפלט בגובה הישיבה וכפות ידיים שאספו כמעט כל לכלוך. התמונה השתנתה משנת 2002, כשעיריית פריז החלה להפוך את העיר לנגישה יותר

פריז היא בשבילי סיפור אהבה ארוך ומתמשך שמתחיל בשירים של אדית פיאף, שרל טרנה ואיב מונטאן וממשיך באהבה גדולה לשפה ולספרות, לאוכל וליין.
בכיסא הגלגלים שלי נסעתי למקומות בצפון אמריקה, באנגליה, בסקוטלנד ובהולנד, שכנותיה של צרפת, עוד לפני שהגעתי אל בירתה. בכל נסיעה שכזו קיבלה פריז יותר ויותר את ההגדרה "היעד הבא", נכספת וחלומית. עד שבסתיו אחד, בסוף שנות השבעים, החלום התגשם.

שלטי אמייל בחנות
 Papeterie Moderne של ז'וז'ף, ברחוב "הפרזול בברזל" מספר 12. עדות לאמנויות של פעם

הערפילים שריחפו מעל נהר סן (Seine), רשרוש עלי השלכת הצהובים־החומים בגן החיות הקטן של הז'רדן דה פלנט (Jardin des Plantes), טעם האויסטר הראשון בלה־קופול 
(La Coupole), מסעדת "מנקה הארובות הקטן"
(Le Petit Ramonneur) אפופת העשן בלה־האל (Les Halles), וכמובן הריח של פריז – תערובת של סיגריות ז'יטאן עם ניחוחות בשמים ועשן הרחוב – כל אלה בשבילי הם פריז בפעם הראשונה.
אבל היא היתה גם סיבוב אינסופי של חישוקי כיסא הגלגלים שלי, לא פעם על הכביש עצמו כשעוד לא היו מדרכות נגישות, מאבק באבנים מחוספסות וישנות, שאיפת עשן האוטובוסים שנפלט בגובה הישיבה שלי, וכפות ידיים שאוספות כמעט כל לכלוך שהצטבר על המדרכה.
זו היתה פריז של טרום פלוגות הקקנוע הירוקות, האופנוע ששואב את צואת הכלבים, הקרוי בפי הפריזאים Moto-Crottes. אז עדיין לא היה חוק שאילץ את הפריזאים לאסוף את צרכי הכלבים בשקית ניילון, ועד היעלמו של המטרד הזה פיתחתי מיומנות בלתי רגילה לעקוף את המכשולים המצחינים, ממש כמו המיומנות של הממהרים למטרו בבקרים.
יש משהו בחוויות הללו שמזכיר לי את חוויית הביבים של הסופר ג'ורג' אורוול ("זרוק ודפוק בפריז ובלונדון") בפריז. למשל, המפגשים הבלתי אמצעיים שלי עם הקלושארים, דרי הרחוב, בעיקר לאורך רציפי הסן, כאשר נזקקתי לעזרתם במפגש של כיסא הגלגלים שלי עם ספי המדרכות הגבוהים. כאחים למדרכה, הם תמיד שמחו לעזור.

לטעום מפריז שבמעבה האדמה
לשמחתי, מאז 2002 מובילה עיריית פריז מדיניות של הנגשה לנכים: הוספת רמפות למדרכות ולמעברי החצייה בכל רבעי העיר, התקנת מעליות במוזיאונים ישנים והתאמת

מעלית המותאמת לנכים בקו המטרו 14 בתחנת Gare de Lyon

חדרי שירותים למידות של כיסאות גלגלים. המדרכות גם הרבה יותר נקיות מבעבר. בפריז יש כיום 22 קווי אוטובוס נמוכי־סף, שנראים כמשתוחחים אל עבר המדרכה ונגישים לנכים.
זה חמש שנים פועל בעיר גם קו מטרו חדיש, קו 14, המכונה "מטאור", שהוא אוטומטי לחלוטין ונגיש לכיסאות גלגלים. כך הקִדמה משנה לבלי הכר את זווית הראייה שלי על עיר האורות. "לזזי המוקסמת", כפי שכתב ריימון קנו בספרו "זזי במטרו" שראה אור ב־1959, "לקח זמן מה להבחין שעל המדרכה, לא רחוק ממקום עומדה, ניצבה יצירה משונה מברזל אשר השלימה אותה הכתובת: מטרו" (תרגום איילה רהב, הוצאת כנרת).
אמנם מה שמעבר לפרזולי האר־נובו הירקרקים האלה בפתחי רוב תחנות המטרו עדיין נותר בגדר חידה בשבילי, אבל בשנים האחרונות לפחות גם אני יכולה לטעום מעט מפריז שמתחת לאדמה, באמצעות קו המטרו החדש. בינתיים יש בו שמונה תחנות; ב־2008 מתוכננת להיפתח תחנה נוספת ברובע הסיני.
כשאני יוצאת לשוטט ברחבי העיר, נקודת המוצא שלי היא לרוב סמוך לכיכר השָטֶלֶה 
(Châtelet), שבה עוברים רוב קווי האוטובוס הנגישים. בגדה הימנית של הסן, ברחוב ששמו "הפִרזול בברזל" (Rue de la Ferronnerie ).
פרקו בעבר סחורות ששימשו לבניית העיר, והרחובות נושאים עד היום את שמות האומנים ומלאכותיהם. על המדרכה שליד בית מספר 11 מוטבע סמל מלכותו של הנרי הרביעי, שנרצח כאן בחודש מאי 1610, בדרכו מארמונו בלובר לארסנל שברובע מארה (Marais).
בבית מספר 12 נמצאת עדות לאומנויות של פעם, שריד אחרון של עידן השוק הסיטונאי – חנות בשם Papeterie Moderne. זו פריז הישנה שהכרתי בסרטים.
על רקע מדפים עמוסים לעייפה מספר לי ז'וזף בסלנג פריזאי כבד את קורות שלטי האמייל שממלאים את חנותו, הניצבת כאן מאז 1967. באוסף יש שלטי רחוב כחולים שמסגרתם ירוקה ותבליט האותיות שעליהן צבוע לבן, שלטי פרסומת מאמייל לאפריטיף הצרפתי Ricard שעיטרו בעבר ביסטרו שכונתיים, ועוד.
"זה התחיל ממש במקרה. עברתי פעם ליד קיטון של אומן באמייל ונשביתי ביופיים של

כעבור פחות מעשר דקות מאז עליתי לקו 14, בלי פקקי  נועה
ובלי להיות תלויה ברצונם הטוב של נהגי מוניות רוטנים שאינם ששים תמיד לקחת נוסעים בכיסאות גלגלים, אני עולה במעלית בחזרה לרחוב

השלטים. כמעט שלא נותרו אומני עבודות יד באמייל", נאנח ז'וזף, "הם הולכים ומתים, הכל נעשה במחשב, והשלטים עצמם הפכו להיות שטוחים, כבר לא מרקעים אותם".  בתום הביקור בחנות מובילה אותי המעלית השקופה באמצע מדרחוב לה־האל, שעיצובה עתידני, היישר אל מעבה האדמה, אל קו 14 של הרכבת התחתית. ביציאה מהמעלית אני פונה למכשיר האוטומטי לקניית כרטיסים, המותאם לגובהו של היושב בכיסא גלגלים. השירותים ברציפים נגישים לכיסאות גלגלים, והם גם אוטומטיים: הם נפתחים בלחיצת כפתור, נסגרים אוטומטית ונפתחים מחדש כאשר כיסא הגלגלים מיישר קו עם עין אלקטרונית.
על מדרכות פריז אפשר לראות מדי פעם בפעם מבני שירותים ועליהם הסמל הבינלאומי של כיסא הגלגלים. אבל לאלה אין טעם לנסות לשלשל מטבע – הם נפתחים רק באמצעות כרטיס מגנטי שמחלקת עיריית פריז – לתושביה בלבד, משום מה.
חוויית המטרו שלי סטרילית למדי, משום שבין קו 14 הנקי והיעיל ובין המטרו המיוזע והדחוס בשעות השיא יש קשר מנהלי בלבד. מתכנני ה"מטאור" אפילו מתגאים בכך שאי אפשר להתאבד בקו הזה – קירות זכוכית חוצצים בין המסילה לרציף, והם נפתחים רק כשהרכבת עוצרת בתחנה.

מרק עם מאה שנות היסטוריה
במסלולו מצפון־מערב פריז לדרום־מזרחה עובר קו מספר 14 בתחנת Gare de Lyon, שהכניסה אליה מן הרציף עוצבה כחממה טרופית ענקית, ובתחנת Cour Saint-Emilion (שבה יש יציאה לפארק ברסי [Bercy], ובו גם הגן על שמו של יצחק רבין). בנקודה זו חוצה הרכבת את הסן בדרכה מזרחה לרובע 13, הוא צ'יינה־טאון.
לרובע הזה אני נוסעת לפחות פעמיים בשנה כדי למלא את המזווה המתרוקן שלי בתבלינים מן המזרח הרחוק, ובעיקר כדי להתענג על האוכל הווייטנאמי שהכרתי כאן בביקורים קודמים. זה מסע אחר, לפריז שונה, אירו־אסייתית.
הנסיעה במטרו משנה גם את תפיסת הזמן שלי באשר לפריז. כעבור פחות מעשר דקות מאז עליתי לקו 14, בלי פקקי תנועה ובלי להיות תלויה ברצונם הטוב של נהגי מוניות רוטנים שאינם ששים תמיד לקחת נוסעים בכיסאות גלגלים, אני עולה במעלית בחזרה לרחוב, בתחנה הסופית – Pont de Tolbiac. בצד ימין רואים למרחוק את בנייני הספרייה הלאומית, פתוחים כספר.

אמיפריית התה. תה ואורז אמנם יש בסין, אבל באימפריה הצרפתית הזאת לוגמים מספלי חרסינה עדינים גם תה מסרי לנקה, מיפן, מהודו, מתורכיה ומאיראן

עד שתיפתח תחנת המטרו הבאה ב־2008 בלב הרובע הסיני, במקום ששכנו בו פעם מאגרי הפחם של העיר, אני מבדרת את עצמי ב"הליכה" אטית של עשר דקות אגב בהייה בעוגות ובלחמים שבחלונות הראווה של הפטיסרי והבולנז'רי.
הרובע הסיני הוא לא בדיוק סיני. יותר משיש בו סינים, יש בו מהגרים וצאצאי מהגרים שהגיעו לכאן כפליטי מלחמה מווייטנאם, מקמבודיה ומלאוס מאמצע שנות השבעים ואילך, ופיתחו חיי מסחר ומסעדנות ענפים. את ההמלצה על Le Bambou, המסעדה הווייטנאמית שאני אוהבת לפקוד, קיבלתי מטרין, צלם ממוצא וייטנאמי שעובד בסופי שבוע כפקיד קבלה בבית המלון Citadines, שבו אני נוהגת להתאכסן.
בכניסה למסעדה יש מדרגה אחת גבוהה, והצוות ישמח לעזור. המקום צפוף ורועש, גם בשל הלגימות החטופות והמהירות של דיירי השכונה ממרק ה־Pho. מספרים כי מאחורי המרק העממי הזה יש מאה שנות היסטוריה, וכי יש לו לפחות 17 אופני הכנה. לטעמי, הגרסה הערבה ביותר לחך היא גם הפשוטה ביותר – מרק עשוי מציר בשר, רוטב דגים ותבלינים, בהם אניס, קינמון, ציפורן, צ'ילי, ג'ינג'ר וכוסברה, ומוגש עם אטריות אורז.
אין צורך להתאמץ לשחזר את המרק הנפלא הזה בבית. אצל Tang Frères, סופרמרקט ענקי למוצרים מן המזרח הרחוק, מרחק חמש דקות הליכה מהמסעדה לתוך Avenue d’Ivry, אפשר לקנות גרסת עשה זאת בעצמך המיובאת מן המזרח הרחוק, בתרכיז הדומה מאוד למקור.

אל מרתפי ג'אז בזרועות שומרי סף
לאחר הארוחה אני יוצאת לאחד התענוגות הגדולים בפריז – שיטוט חסר מטרה, מקרי ועצל. Flâner – כך הוא נקרא בצרפתית. באחד השיטוטים האלה ברובע הסיני גיליתי פעם גם את אימפריית התה L’Empire des Thés, ב־101, Avenue de Choisy. תה ואורז אמנם יש בסין, אבל באימפריה הצרפתית הזאת – אי של שקט ושלווה בלב השדרה ההומה – לוגמים מספלי חרסינה עדינים גם תה מיפן, מהודו, מתורכיה ומאיראן.
בסמוך לבית התה, ב־Place d’Italie, עובר אוטובוס 27 הנגיש, שחוזר במסלולו צפונה למרכז העיר לעבר הסן, דרך גני לוקסמבורג (Jardin du Luxembourg) ורחוב Saint Michel וחוצה את הנהר ליד מוזיאון הלובר, ב־Pont du Carrousel. לא רחוק מכאן נמצא עוד אי שלו – בית הקפה Le Fumoir (מדרגה גבוהה אחת בכניסה ושירותים נגישים).
כאן אפשר להתענג על הקפה תוך כדי עיון בעיתונים ובכתבי עת מכל העולם. אבל ההפתעה של המקום היא ספרייה עם 3,000 כותרים, הפועלת בשיטת "קח ותן". אם לקחתם כמה ספרים מיותרים לטיול ואתם רוצים להיפטר מהם, זה המקום. בתמורה אפשר לקחת ספר אחר.
מבית הקפה אפשר לחזור בקלות ב"הליכה" לאורך רציפי הסן אל כיכר השטלה. הכיכר קשורה אצלי גם לחוויות ג'אז מעניינות שהיו לי כאן לפני שנים רבות. אל המרתף של מועדון Le Dreher (שכבר הלך לעולמו, כמו רבים מהנגנים שהופיעו בו), ירדתי פעם בכיסא גלגלים בגרם מדרגות לולייני, בעזרת שני גברתנים. מטרת חוויית ה"אקסטרים" הזאת היתה לשמוע, בפעם הראשונה, את נגן סקסופון־הסופרן סטיב לייסי. ואל מרתף אחר, שם ניגן ושר בקולו המופנם החצוצרן צ'ט בייקר, נישאתי פעם בזרועותיו של שומר הסף.
גם כיום משמשת כיכר השטלה נקודת מוצא טובה למחפשים לשמוע ג'אז, והמקומות שבקרבתה נגישים קצת יותר. ב־Rue des Lombards מספר 42 נמצא אחד המועדונים המובילים, Duc des Lombards (מדרגה קטנה בכניסה), ובחודש שעבר נפתח מחדש גם מועדון הג'אז Sunside, שנשרף בראש השנה האזרחית 2005. יש מדרגה גבוהה בכניסה, המקום צר וארוך, ואם רוצים לשבת במקום טוב – כדאי לתאם זאת מראש.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

טירת הנשרים בדרום צרפת

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות

כתבות מפריז

טיול קולינרי בפריז
טיול קולינרי בפריז

הפריזאים מתייחסים לאוכל ברצינות רבה, בין אם זאת ארוחה עם חברים, קניות בשוק מקומי או פיקניק בסוף שבוע. וגם אם אין לכם חברים מקומיים שיזמינו אתכם לארוחה ביתית, תוכלו לאכול ולשתות טוב במסעדות יוקרתיות, בבתי קפה מיתולוגיים, במסעדות ...

סדנאות בישול בצרפת
סדנאות בישול בצרפת

טיול לצרפת, בירת הגסטרונומיה העולמית, מהווה הזדמנות מצוינת לשפר את הכישורים הקולינריים. בין אם אתם מחפשים סדנה יומית למקרונים בפריז, רוצים ללמוד להכין גבינות בצפון צרפת או מעדיפים קורס בישול של שבוע בפרובנס - קבלו המלצות לסדנאות הבישול ...

פריז לצעירים – בילויים בעיר האורות
פריז לצעירים – בילויים בעיר האורות

איפה תוכלו ליהנות מקוקטייל עם תצפית נהדרת על העיר, באיזה מלון תלונו במחיר מצחיק ותקבלו אופניים בחינם, באיזה פארק תוכלו להשתזף ליד סטודנטים מקומיים ואיפה תמצאו אוכל טבעוני ובריא? טיפים והמלצות לצעירים שרוצים לטייל בפריז