תפריט עמוד

פרחים בטוסקנה

פרחים בטוסקנה

תחת שמי התכלת של גבעות טוסקנה פורחים שדות של אירוסים סגולים־לבנים, ועימם תרבות שלמה בסימן האירוס: תמרוקייה עתיקה האוצרת סודות מרקחת מימי הביניים, גן בוטני מיוחד ובו אוסף הזנים העשיר בעולם, פסטיבל האירוס השנתי וגידול שורשי האירוס כענף חקלאי מסורתי המצוי על סף הכחדה. מסע בעקבות היופי והריח

כתבים טיבטיים עתיקים מספרים כי שוּ־טוּ־ווּ – "מתנת השמים" – נמסר לבני האדם לראשונה מידי שמים למרגלות ההימלאיה, ומשם הופץ הפרח לכל רחבי העולם. לטיבטים – כמו ליוונים הקדומים, שראו בפרח את התגלמותה של איריס, אלת הקשת בענן – היתה סיבה לחשוב שהפרחים המרהיבים הללו ניתנו לאנושות מידי שמים. כחול או סגול, ורוד ולבן, צהוב או אדום, כמו בקרני השמש הנשברות בטיפות הגשם לקשת ססגונית, כך מגוון הצבעים הרחב שבו מתהדרים שלל מיני האירוס. הצורה יוצאת הדופן של הפרח – שלושה סעיפים וביניהם מעין דגלים צבעוניים – תרמה גם היא לתשומת הלב המיוחדת שהוענקה לפרח והביאה להנצחתו כסמל בולט באמנות ובתרבות האנושית .
רוב מיני האירוסים פורחים באביב. בישראל, בה מכונה הצמח בשם "אירוס", השונה במקצת מהשם איריס המקובל בעולם, פורחים רוב המינים ממחצית פברואר עד תחילת אפריל, אך באירופה עיקר פריחתם במאי. לא פשוט לצפות באירוסים בטבע. הכשרת שטחים חקלאיים, הרס בתי הגידול ויד הקוטף הפרועה צימצמו את אתריהם. פרחי האירוס ההדורים משכו את עין האדם, שהעביר כבר בעבר הרחוק אל גינותיו את שתיליהם, ישירות מהטבע. קליטת מינים בעלי קנה־שורש בגינה מוצלחת למדי, וכך היו האירוסים נפוצים בגננוּת וקיבלו מעמד של צמחי נוי תרבותיים. מסוף המאה ה־18 התחיל פיתוח נרחב של זנים גנניים, בעיקר בדרך של הכלאה מלאכותית וברירה, ומספרם היום הוא כ־20,000. 

יצאנו לאיטליה למסע אל סודותיו של הפרח, בעקבות היופי והריח. היופי מרוכז בגן בוטני בפירנצה, שנוסד במיוחד לאירוסים, ובו אוסף הזנים העשיר בעולם. הריח נישא מגבעות טוסקנה ומופק באחד מבתי המרקחת העתיקים בעולם, בלב העיר העתיקה של פירנצה. ביקרנו גם בחגיגת האירוסים השנתית בכפר סן־פולו בקיאנטי (San Polo in Chianti) ובשדות הפורחים בסגול־לבן תחת שמי התכלת של גבעות טוסקנה, שם עוסקים עדיין איכרים ספורים בענף חקלאי מסורתי על סף הכחדה – גידול אירוס הבר המקומי, שמשורשיו מפיקים חומר מבושם לתעשיית התמרוקים. 

שבעים הצבעים של האלה איריס
במשך שלושה שבועות בחודש מאי התכנסו בגן האירוסים שבפירנצה חוקרי אירוסים מכל העולם, מטפחי אירוסים לנוי, חברי החברה האיטלקית לאירוסים, כפריים מחבל קיאנטי שליד פירנצה, נציגי חברות תמרוקים מאיטליה ומצרפת וקהל רב של משוגעים לאירוסים. הגן ( Iris’Giardino dell) שוכן במורדות מתונים בין כרמי זית, ליד כיכר מיכלאנג'לו, הצופה מגבוה על העיר העתיקה. קשה לתאר במלים את מגוון צבעי הפרחים ואת אלפי השילובים המשתוללים בגן – מאות ערוגות אינסופיות לאורך מדרון נרחב, ובהן מההדורים שבאירוסים בכל גוון שרק עולה על הדעת. הגן פתוח למבקרים במשך 20 ימים בלבד, בחודש מאי – שיא עונת הפריחה. 

הגן נוסד ב־1954 ביוזמת חובבים ומגדלים מקומיים, כדי לטפח ולקדם גידול זני אירוס תרבותיים. ב־1957 התקיימה כאן תחרות האירוס הבינלאומית הראשונה, אליה נשלחו זנים מכל רחבי העולם. מאז מתקיימת התחרות מדי שנה במתכונתה המקורית: בעונת הסתיו, כחצי שנה לפני מועד התחרות, מביא כל מגדל המעוניין להשתתף את קני השורש של הזן שלו, המסומן במספר בלבד. שם הזן ופרטי המגדל מופקדים במעטפה חתומה, וכך נשמר הזן אנונימי. הצמחים הממוספרים נשתלים בערוגות מוכנות בגן, וכל הצמחים המתחרים זוכים לטיפול זהה.
בכל שנה נקבעת מועצת שופטים ובה חמישה חברים – ארבעה מרחבי העולם ואחד איטלקי. השופטים סובבים בגן במהלך כל השבוע שלפני הכתרת הזוכים ובודקים את הזנים המתחרים. אמות המידה מרובות, וכוללות בין היתר את התפתחות הצמח והעלים, מספר גבעולי הפריחה, איכות התפרחת – מספר הפרחים על גבעול (המינימום הנדרש הוא שבעה), צורת ההסתעפות של הגבעול, וכמובן הפרח; צבעו, צורתו ויציבותו. "לא סתם קראו לו היוונים איריס", אמרה לי ואלרי, השופטת האיטלקיה באביב האחרון, "עם צבעים כאלה, לא ייתכן שהצמח אינו שמיימי". 

מאז הקמתו מיתוספים אל הגן עוד ועוד זנים וצבעים. אפשר לשוטט בו ולראות את הזנים שהתחרו בשנות השישים בצד אלה של שנות התשעים; כולם נותרים בערוגות, כנכס לכלל חובבי האירוסים. בנוסף לאירוסים תרבותיים, הוקם בגן ב־1984 אוסף של מיני בר מרחבי איטליה, המהווה ספר לימוד חי ובנק גֵנים, לשימור המינים הללו מהכחדה. טקס סיום התחרות נערך בבניין מועצת העיר. הזן המוכתר ומגדלו המאושר זכו במדליה ובפרסום עולמי, וזנים נוספים זכו בפרסי משנה. בנוסף לכך, לכבודו של סמל העיר, הוענקה מדליית "הפלורין המוזהב" לאירוס בעל גוון אדום מהמם, הדומה לזה המצויר בסמלה של פירנצה.   

פעם בשנה מתכנסים בגן האירוסים בפירנצה חוקרים, מגדלים וחובבים מכל העולם לבחון את הזנים החדשים. הגן פתוח למבקרים 20 יום בשנה בלבד. קשה לתאר את מגוון הצבעים והשילובים

מסן-פולו לשדות הסגולים
באזורים הכפריים של פירנצה, במיוחד באיזור קיאנטי, גידלו בעבר שטחי ענק של אירוס הבר המקומי, שמשורשיו, המוכרים בתחום הרוקחות בשם "אוריס" (Orris root), הפיקו חומר מבושם לתעשיית התמרוקים ולשימושים רפואיים. הצמח, הקרוי בפי התושבים המקומיים גָ'ג'וֹלוֹ (Giaggiolo), דומה מאוד לאירוסים התרבותיים הגדלים בגינות נוי. עליו רחבים, דמויי חרב וירוקים כל השנה, ובאביב עולה ביניהם גבעול שגובהו כ־80 סנטימטרים, הנושא פרחים אחדים שצבעם סגול־לבן. 

יצאנו מפירנצה דרומה, לאיזור קיאנטי, בשיא עונת הפריחה. הדרך מתפתלת בין גבעות מיוערות. בצידה ובגינות הכפרים פרחו אירוסים. מהכפר סְטְרָדָה מסתעף כביש צר מזרחה, חוצה הלוך ושוב את הערוץ הצר של הנהר אֶמָה ומגיע אל הכפר סן־ פולו בקיאנטי, שנודע כמרכז מקומי עתיק לגידול אוריס. חודש מאי, שבו פורח האירוס בשדות, נחשב זה מאות שנים כחודש השמחה, ובו חוגגים בכפרים את פֶסְטָה דֵל גָ'ג'וֹלוֹ – חג האירוס. רחובות הכפר הקטן היו מקושטים בדגלים שעליהם מצויר האירוס, ובכל כניסה ניצבו אגרטלים עמוסי פרחים. בעבר היה חג האירוסים אירוע דתי, ובמהלכו נקהלו תושבי הכפרים בכנסייה למיסה חגיגית, שבה הודו לאל על היבול וביקשו ברכה לתנובת השדות (ועלייה במחירי האוריס).
בסוף שנות השישים מיסדה המועצה האזורית את החג העממי, שהוסב לפסטיבל. בעת ביקורנו השנה, התקיימה בכפר חגיגת הג'ג'ולו השלושים במספר. זו נמשכה כל החודש וכללה הופעות רחוב, תחרויות ספורט, הצגות פנטומימה ותיאטרון, מופעי מוסיקה ויריד אמנויות. האירוע המרכזי התקיים פעמיים, בימי ראשון, שבהם הוצף הכפר בחוגגים מכל האיזור. משעה עשר בבוקר ועד שמונה בערב הוצגו בחדרי בית הספר המקומי תערוכת צילום ותערוכה על שלבי העיבוד של האוריס ועל ההיסטוריה שלו. בביתנים נמכרו מוצרי אוריס, עבודות קדרות וקרמיקה מסורתיות ומוצרים חקלאיים מקומיים, כיין קיאנטי המפורסם, שמן ודבש. 

החגיגה הכפרית והאירוסים בגינה ובאגרטל היו לנו כתפאורה בלבד; יצאנו לחפש בשדות את הדבר עצמו. כבר בשולי הכפר, בצד הכביש המוביל מזרחה, עצרנו נדהמים ליד משק כפרי קטן. בחצר האחורית, בתחתית המדרון התלול, זיהינו חלקות אחדות של הסגול־לבן הנכסף. בצד געגועי אווזים וערוגות ירק, מגדלים כאן אירוסים בחלקות צפופות, הפורחות עתה מתוך משטח רצוף של עלים ירוקים־מכחילים ובתחתיתם האוצר – קני השורש השטוחים בשכבה אחידה בסמוך לפני הקרקע. הגשם החמים והרך שטיפטף הפך את השטיח הסגול למט ערפילי על רקע צבעם הירוק־אפור של עצי הזית.
בהמשך הגענו אל וילה גָ'ג'וֹלוֹ ("אחוזת האירוס"), שם ראינו שדות נרחבים של אירוסים פורחים. קרניים אחרונות של שמש בהקו על המשטח הצבעוני, ובעוד אנו מצלמים, יצא בעל הבית והזמין אותנו לכוס יין ביתי; יין טוסקנה מתובל בתמצית שורשי אירוס, המעניקה לו טעם מוזר ומעניין. "עוד שבועות אחדים", סיפר, "ייבול כל היופי הזה בשדה, ובקיץ הקרוב נעקור את הצמחים ונשטח את שורשיהם לייבוש". 

כבר בעת העתיקה שימשו שורשי האירוס לתעשיית התמרוקים ולרפואה. היום מפיקים את האוריס משורשי מינים אחדים של אירוס, אך המפורסם והמשובח שבהם הוא האירוס שמגדלים בטוסקנה והמוכר בשמו המדעי איריס פלידה 
(Iris pallida). לאחר ייבושם בשמש ועיבודם, מיושנים השורשים הקלופים במקום קריר ויבש במשך כשלוש שנים. השורש הטרי נטול ריח, ורק בשלב היישון מתפתחים בו קטונים (מרכיבים ארומטיים נדיפים), המהווים גורם חיוני בהפצת הריח. לאחר שלב היישון, נטחנים השורשים לאבקה המוכרת בשם "פודרת אוריס". האבקה מהווה את חומר הגלם הראשי בתעשיית התמרוקים ומשמשת, ללא עיבוד נוסף, לסבונים ולמסכות פנים. את האבקה הגולמית מזקקים באדים במשך כעשרים שעות, ובסוף התהליך מתקבל שמן דמוי חמאה, המפיץ ריח סיגליות עז ומשמש מרכיב ראשי בבישום. כדי לקבל כ־100 גרם שמן, יש לזקק כ־100 קילוגרם אבקה!

האירידין והאירון, מרכיבים כימיים המצויים בשורש, ידועים גם ברפואה המודרנית כחומרים מעוררי כיח ומשַתנים. ברפואה העממית צוין האוריס גם כמרגיע שיעול וברונכיט. משרה מומלצת להטבת שיעול כרוני, נרקחת על ידי הרתחת 10 גרם של שורש ב־500 גרם מים במשך רבע שעה והמתקת הנוזל בקורטוב דבש. האוריס נחשב גם כמנקה רעלים טבעי, המסייע למניעת זיהום קל בפצעים פתוחים. היום אין משתמשים עוד באבקת אוריס לצרכים רפואיים, והיא משמשת לקוסמטיקה בלבד.  
שיא גידול האירוסים באיזור פירנצה היה מ־1850 עד 1920, אבל גם לפני כשלושים שנה ייצא מחוז טוסקנה לבדו כ־500 טונות של שורשי אוריס לצרפת, לארצות־הברית ולאנגליה. מאז התמעט הגידול החקלאי המסורתי באיזור בגלל המחירים הנמוכים והקושי בטיפול בשורשים, המצריך עבודה ידנית מאומצת. בתחומי סן־פולו עוסקים היום בגידול אוריס איכרים ספורים, וייתכן שבתוך שנים מעטות לא יהיה מי שיעסוק בכך באיזור. 

זכרונות אבהב ממשפחת פרונטי
בהמשך הדרך זרועים המדרונות התלולים משבצות של כרמי גפנים, זיתים, ברושים אחדים המזדקרים השמימה ושטיחים של פרחי בר צבעוניים. באחד הבתים סיפר לנו טוני, בחור בן 20, על תהליך הגידול. הוא למד את המלאכה מאביו ומסבו המתגוררים כאן גם הם, ומשפחתו, משפחת פְרוּנֵטִי, עוסקת בכך זה מאות שנים. שנתיים או שלוש לאחר שתילת הצמחים, בין יולי לספטמבר, מגיעים קני השורש לגודל ולצפיפות מתאימים. אז עוקרים את האירוסים במעדרים מיוחדים, המונחים בצד החלקות. בסכין חדה חותכים את קנה השורש, כסנטימטר מתחת לעלים, ושותלים שוב את החלק הירוק בחלקה שהוכשרה למחזור הגידול הבא. את עיקר קנה השורש הנותר – גוש כבד ומסועף – שוטפים מהאדמה ומניחים על משטחי קורות דקים, הבנויים על סמוכות עץ ליד השדות. שמונה ימים מתייבשים השורשים הפרושים כך בשמש ואחר כך מוכנסים אל צל המחסן הסמוך. עכשיו מגיע השלב הקריטי: בחודשים הבאים הם מעובדים, לפני התקשותם. בחוותו של טוני נהוגות שתי צורות עיבוד: השיטה הפשוטה היא הסרת השורשונים הדקים וחיתוך השורשים לפרוסות שטוחות על קליפתם; השיטה השנייה, המתישה יותר, היא קילוף ידני של קני השורש, ממש כקילוף תפוחי אדמה.   

כמעט כל מי שאיתו שוחחנו זיכה אותנו בזכרונות נוסטלגיים מימי הקילוף של שורשי האירוס. "כשהייתי קטנה", סיפרה בתו של החוואי שבביתו התאכסנו, "גידלה אמי חלקות ג'ג'ולו. בלילות הקיץ החמים, כשהשורשים כבר היו יבשים, התכנסו אצלנו שכנות אחדות ובילו כל יום בחצר; כמה שעות של קילוף, מלווה בשיחה ורכילות סביב ערימת שורשים". טוני הוסיף, כי בעבודת הקילוף עוסקים לרוב הילדים, בני המשפחה וידידים, כבילוי חברתי ללא תשלום; אחרת, הגידול אינו משתלם. "אתה רואה את הכרם הזה והמדרונות שלידו?" הצביע על הגבעה שמול, "כולם היו שטחי ענק של אירוס, אבל היום צימצמנו מאוד את הגידול".
במחסן הסמוך הודגם לנו הקילוף בסכינים קטנות ומעוקלות, שיוצרו במיוחד למטרה זו. "את החומר המקולף, היקר יותר, וגם את החומר החתוך", סיפר טוני, "אנחנו מספקים לחברת התמרוקים של סנטה מריה נובלה בפירנצה, אבל בכל איטליה מגדלים את האוריס רק בכמה כפרים, כאן באיזור. לצערנו, באחרונה השתלטו על השווקים העולמיים מגדלים מארצות שבהן כוח העבודה זול – מרוקו, איראן וצפון הודו".
הלילה שקע על גבעות טוסקנה, אורות פירנצה הבהיקו למטה במרחק, ואנו הירהרנו על מאות שנים של גידול שורשי האירוסים, שיהפכו אולי בקרוב לזיכרון בלבד.    

כחול או סגול, ורוד ולבן, צהוב או אדום, כמו בקרני השמש הנשברות בטיפות הגשם לקשת ססגונית, כך מגוון הצבעים הרחב שבו מתהדרים שלל מיני האירוס

תמרוקי אירוס וחומץ שבעת הגנבים
חזרנו משדות האירוסים אל תחנת הרכבת של פירנצה. בדוכנים שבצידי הרחובות מוצע שפע של מזכרות מקומיות, כולן מעוטרות בדיוקן האירוס – חולצות, יומנים, תכשיטים, תיקים וארנקים. התייר והזר אולי לא יזהו במבט ראשון את הצורה המסוגננת בסמלה של פירנצה, אבל כל תושב מקומי יסביר לכם, כמובן, שזהו אירוס, ג'ג'ולו. השם נגזר משמו העתיק של האירוס הפלורנטיני הלבן (Iris florentina), שהיה נפוץ בשפע בעמק הארנו בימי הביניים, בתקופת הרפובליקה של פירנצה. אז נקרא הצמח בשם העממי Ghiaccioli, שמשמעותו נטיפי קרח, בגלל צבע פרחו – לבן ובו שמץ גוני תכול קרחוני.

שוטטנו ברחובות הצרים בעירם העתיקה של מיכלאנג'לו וליאונרדו דה וינצ'י, הנראית כמוזיאון גדול. אבל הפעם לא באנו לציד אמנות, אלא להתחקות אחר גלגולו של הג'ג'ולו במפעל הרוקחות, המתמחה במוצרי קוסמטיקה מאז ימי הביניים: "התמרוקייה הרפואית סנטה מריה נובלה". כבר בכניסה עוטף את המבקר ניחוח הנישא באוויר. מסדרון מפואר מוביל אל אולם עתיק ובו חנות המפעל. בטיח הפרסקו של כיפת האולם מצוירים ארבעה קצות תבל, ובארונות עץ האגוז העתיקים, המעוטרים בתגליפי עץ מדהימים בסגנון ניאו־גותי, מוצג העושר של המוצרים הנמכרים. האולם הוא בית תפילה לשעבר, שנתרם למסדר הדומיניקני בפירנצה ב־1335 על ידי משפחת אצ'ולי, להנצחת סגולות הריפוי של מוצרי המרפאה.
המקום נחשב לאחד מבתי המרקחת העתיקים בעולם. הוא הוקם על ידי חברי המסדר הדומיניקני זמן קצר לאחר שהתיישבו בפירנצה בשנת 1221. הנזירים, שעסקו גם בסיעוד ובריפוי, ייסדו בסמוך למנזרם מרפאה לנזקקים. בגן המנזר גידלו עשבי מרפא, ומהם הכינו תרופות, מרקחות, משחות ואף בשמים ואבקות ריחניות. מוצרי הדומיניקנים מפירנצה התפרסמו בימי הביניים ברחבי העולם ונהנו מחסותה של משפחת מדיצ'י, שבניה נודעו בחיבתם לאלכימיה. כמו מקומות פרטיים אחרים שעסקו ברוקחות, נפתח בית המרקחת הזה לציבור הרחב בתקופת הרנסאנס, ונחנך רשמית בשנת 1612, בחסות הדוכס הגדול של פירנצה. בחדרי חדרים רקחו הנזירים מוצרים רפואיים וגם תמרוקים, בהם מי פרחים, מי ורדים, קרם ידיים על בסיס שקדים ומשחת מור למניעת דימום חניכיים. 

גם היום מצוינים בקטלוג מוצרים אחדים הנרקחים על פי המרשמים העתיקים; למשל, "מי סנטה מריה נובלה" – שיקוי העשוי מעשבי מרפא, על פי מתכון מ־1614, הידוע כמרגיע עצבים ומשפר עיכול (טעמנו. יש לו טעם קריר נהדר); "חומץ שבעת הגנבים" הוא חומץ ארומטי מפורסם להפגת עלפונות, גם הוא לפי מתכון מהמאה ה־17. מהבשמים העתיקים מצאנו מי קולון בריח הדרים, על פי מרשם מהמאה ה־16, שנרקח במיוחד לקתרינה דה־מדיצ'י מלכת צרפת. הסבונים הנמכרים באולם התצוגה מיוצרים גם היום, אחד אחד, במכונות מאמצע המאה שעברה.

עפר כהן בשדה אירוסים

בושם האירוס של נשי פירנצה
ב־1866 עבר תחום הרפואה והתמרוקים בפירנצה לפיקוח ציבורי־ממשלתי. אז רכש את המקום – ואיתו את שם הפירמה, קשריה המסחריים וסודותיה המקצועיים – צ'זרה אוגוסטו סטפאני, אחיינו של הנזיר האחרון שהפעיל את פס הייצור. מאז המשיכה המשפחה להוביל את המפעל העתיק ולשמר את מסורות רקיחת המוצרים במשך ארבעה דורות. במאה הנוכחית הרחיב המפעל את שרשרת מוצרי הקוסמטיקה שלו, בהם מזיני עור, קרמים ללחות פנים, תחליב גוף, שמפו וקצפי אמבט; כולם על בסיס עשבים ושמנים טבעיים.
בישום השמנים האתריים והתמציות מתבצע במעבדות הסמוכות למפעל. בכל הבשמים משולבת תערובת מקומית של עשבים ופרחי בר מאיזור פירנצה, הקרויה Pot-Pourri, ובה בולטת במיוחד תמצית בושם האירוס, שהיתה בשימוש נשות פירנצה כבר בתקופת הרנסאנס. קנינו מוצרים אחדים שנרקחו על בסיס אוריס – סבונים, ליקר רפואי, משחות שיניים ואבקות תמרוקים; מכולם נדף ריח הסיגליות העדין של השורשים. אחד המוצרים הייחודיים הוא חבילת שורשי אירוס שלמים מיובשים, לבנים וקשיחים, הנראים כמו עצמות ישנות. "שורשים אלה", סיפרה לנו המוכרת, "שימשו בכפר הולדתי, כבכל איזור קיאנטי, כמברשת שיניים טבעית ובריאה מאוד לילדים. הם נקראו בשם החיבה צ'יטיני (cittini). האמהות היו משפשפות את חניכי התינוקות במקל השורש הקשה שהורטב או תולות סביב צוואר הפעוטות מחרוזות שורשים לנשיכה". 
    
בצד אולם המכירה נכנסנו בפתחו של Sala Verde – חדר האירוח העתיק, שבו קיבלו הנזירים את פניהם של מבקרים רמי מעלה. החדר משמש כמוזיאון קטן ושמור בריהוטו המקורי. על שולחנו מוצגים אגרטלי אירוסים, ועל הקירות תלויים תוארי כבוד, תעודות על פרסים בתחרויות ודיוקנאות של מנהלי המקום. מחדר האירוח עברנו אל Antica Spezieria – ששימש חדר המכירות מ־1612 ועד 1848. החדר מרוצף בשחור־לבן כלוח שחמט ענק, מעוטר בארונות סביב סביב ובתוכם בית מרקחת בשלמותו – הכדים והקנקנים ששימשו לתרופות, למרקחות, לבשמים ולתמרוקים וציוד רוקחות עתיק.
באחד הארונות מצאתי כרך אלבומי בן כ־450 שנה, שעמד בין ספרי רוקחות ורפואה עתיקים, כאילו חיכה כדי לסגור מעגל פרטי משלי, בדקות הביקור האחרונות בפירנצה. היה זה "פירושים לחומרי הרפואה של  דיוסרורידס", ספרו הגדול של הרופא והבוטנאי האיטלקי פירנדריאה מתיולי (1501־1577). מתיולי היה תלמידו של פרופסור לוקה גיני, מייסד הגן בפיזה שנחשב לגן הבוטני הראשון בעולם. על ספרו, שמעולם לא ראיתי קודם, כתבתי פעם במאמר על גנים בוטניים.

ב־1544 רשם מתיולי בספרו: "פרח האירוס נקרא כך בשל דמיונו לקשת בענן… השורשים גבשושיים, מוצקים וריחניים מאוד. הם מעובדים לשימוש על ידי חיתוכם לפרוסות קטנות, חריזתם במחרוזות ותלייתם לייבוש". בחלקיק שנייה, שם, בחנות בית המרקחת העתיק, חזרתי בדמיוני מאות שנים אחורה, וראיתי את הנזיר הממונה יושב באחד החדרים, מעלעל בספר הכבד וממלמל לעצמו: "ואחרי הייבוש, מביאים אלינו את השורשים ו…" עד היום שמור כאן, בין הכתלים, הסוד המקצועי של זיקוק הבושם ורקיחתו לתמרוקים.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 1

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות