פפואה ניו-גיני: מפגש השבטים הגדול

פפואה ניו-גיני היא אחד המקומות שאוהבים לקרוא להם "גן העדן האחרון": כל המאפיינים שם: אי מרוחק, מלא בציפורי גן עדן ויערות גשם, ביצות והרים. שלושה רבעים משטח האי מכוסה ביערות גשם טרופיים, ויש בו 9,000 מינים שונים של צמחים, 200 סוגים של יונקים  700  מיני ציפורים ויותר תוכים מכל מקום אחר בעולם.

המגוון העצום אינו רק ביולוגי וגיאוגרפי. גם מבחינה אנושית פפואה ניו-גיני היא מקום מגוון להפליא: עשרות ואף מאות קבוצות שבטיות שונות, שמדברות בלא פחות מ-823 שפות וניבים שונים, ולכל אחת מהן יש להן מראה, מנהגים ומסורות נפרדים משלהן. המגוון הזה מעורר סקרנות רבה ומושך אליו נוסעים, חוקרים ומטיילים, ובצדק.

מעטים בוחרים בפפואה ניו-גיני כיעד בלעדי לנסיעה, אבל רבים משלבים אותה עם טיול לאוסטרליה, המדינה הגדולה הקרובה ביותר (יש משם גם הרבה טיסות ודילים). במיוחד מומלץ לעשות את השילוב הזה לקראת אמצע ספטמבר, יום העצמאות הפפואני (המדינה זכתה לשלטון עצמי בשנת 1973 ובעצמאות מלאה ב-1975). חלק חשוב מאירועי יום העצמאות הוא התכנסות השבטים הגדולה, שמתקיימת אחת לשנתיים. להתכנסות הזו מגיעים אנשי שבטים מכל רחבי המדינה.

בפפואה יש ארבע קבוצות נפרדות מבחינה תרבותית ופוליטית, החיות בארבעה אזורים שונים: הפפואנים (החיים בדרום), תושבי אזורי הרמה, תושבי גיניאה החדשה (בצפון) ותושבי האיים. חלקם פפואנים מקוריים (שרובם התפתחו מילידי המקום), אחרים ממוצא מלאנזי (הקרובים יותר לתושבי דרום-מערב האוקיאנוס השקט), וחלקם, בעיקר תושבי האיים החיצוניים, קרובים במוצאם לפולינזים או למיקרונזים. רשמית כולם נוצרים, אבל למעשה לצד הנצרות חיות ונושמות גם האמונות הישנות בכישוף וברוחות.

סכינים, חניתות וגם רובים
הקבוצות השונות דוברות כאמור מאות שפות כה שונות, עד כדי כך שבינן לבין עצמן (וגם עם הלבנים והתיירים) הם מדברים פידג'ין (Pidgin), שפה שהיא תערובת של מלים משפות רבות (של הכובשים שהשונים שהחזיקו בחלקים מהאי. היא מבוססת בעיקר על אנגלית ועל גרמנית וכוללת רק כ-1300 מלים). הפירוד הלשוני ביטא גם הפרדה חברתית. היו מתחים רבים ואף מלחמות בין הקבוצות השונות.

חלק מהרעיון שעומד בבסיס התכנסות השבטים הגדולה הוא שאם יכירו אלה את אלה טוב יותר, תתרופף המתיחות ותיווצר חברה מלוכדת יותר. מי שהתחיל את מסורת ההתכנסות היו דווקא המיסיונרים האירופים בשנות החמישים של המאה הקודמת, שהיו מעוניינים בהפסקת המלחמות בין השבטים השונים כדי שיוכלו לנצר את התושבים המקומיים בשקט. המנהג השתרש עם השנים, ונשאר פופולרי עד היום. עם השנים הוא גם הפך לאטרקציה תיירותית חשובה, אולי המרכזית, במדינה.

מאז מתקיימת בכל שנה זוגית הצגת השבטים הגדולה בעיר גורוקה (Goroka ), שנמצאת באיזור הרמות שבמרכז האי. האירוע מתקיים בסוף השבוע הקרוב ל-16 בספטמבר, שהוא יום העצמאות. פפואה העצמאית עדיין מפוצלת בין הקבוצות האתניות השונות, שבין חלקן נהוגים עדיין צווי לוחמה קדומים. יש גם הרוגים מדי פעם. ברוב המקרים כלי הנשק הם קשתות וחצים או חניתות וסכינים, אבל לפעמים מעורבים בתקריות גם רובים.

דוגמה לכך יכולתי לראות בדרך לגורוקה. נסעתי באוטובוס קטן בלוויית מקומי שהכרתי בתחנה. האוטובוס קיפץ בדרכי עפר, שהתפתלו בין הרים וגבעות מיוערות. בדרך עברנו בכפר קטן. התושבים הסתובבו כשפלג גופם התחתון עטוף במחצלות, וזה היה הדבר היחידי שלבשו. רובם היו מצוידים בקשת וחץ, ולאחדים היו גם רובים ישנים, שבמבט חטוף נראים כאילו אינם שמישים כלל, אבל לך תדע.

חברי החדש שישב לידי זינק לרצפת האוטובוס, ונשאר שכוב. באנגלית המגומגמת שלו רמז לי שהוא זיהה אנשים מהשבט היריב לשבטו, ואם הם יראו אותו זה יכול להיגמר רע עבורו, במיוחד עכשיו, כשיש מתיחות ואף היו הרוגים בקרב בין שני השבטים הללו. האוטובוס ממשיך בדרכו. לפנות ערב אנחנו מגיעים לגורוקה, בגובה של אלף שש מאות מטרים מעל פני הים. אלפי מקומיים זורמים לאזור לקראת מחר.

ההצגה הגדולה
בוקר חדש זורח על העיר גורוקה ו-25 אלף תושביה. מזג האוויר מצוין. זאת היא התקופה הפחות גשומה באזור הזה. שטח האירוע הוא במרחק של קילומטר בערך מהעיר, ומתקיים במשטח דשא התחום בגדר עץ, שם ייערכו מופעי השבטים המציגים. השטח מוקף בהמון מקומי, המנסה להתפרץ לתוכו. השוטרים מביעים את חוסר סבלנותם כלפי הקהל המקומי ביריות באוויר.

אני מקבל תג מבקר ומהר מאוד מתברר שרוב הנוכחים כאן הם תיירים זרים, כמאתיים בני אדם בערך. אחרי שעה קלה, האירוע נפתח. ההתכנסות מתחיל בקולות תיפוף של תופי הקונדו (Kundo) שככלי נגינה הם הנפוצים ביותר בין שבטי המקום ובכלל במדינה. גם חלילי במבוק נפוצים. למוזיקה יש תפקיד חשוב בתרבות המקומית. הגיוון בתלבושות ובצבעי הקבוצות השונות מדהים והכל אותנטי ביותר.

קשה להפסיק להסתכל: על צווארם של חלק מהמשתתפים יש חטים של חזיר בר, אחרים עונדים קונכיות, צדפים, פאות העשויות משיער אדם וצמחים מקומיים. שרשראות של שיני כלבים כמחרוזות לצוואר ולידיים. נוצות של ציפור גן עדן, נשרים, תרנגולות, קקדו וקסאוורי (עוף דמוי יען בעל נוצות צבעוניות וקטן יותר), מקשטים את כיסויי הראש. בכמה קבוצות משתמשים בגילופי עץ שאותם מציבים על ראשי הגברים. הגילופים מסמלים את הטבע ואת העצמים המוכרים להם מסביבתם הקרובה: דולפינים, סירות קאנו, דגים, זוחלים ובעלי כנף.

פניהם של כמה גברים מכוסים בעלים של תפוחי אדמה ושל בננות. אחרים הצטבעו בצבעי אדמה כמעין מסכה. גידים של הקסאוורי שנצבעו בשחור, משמשים כצמידים על ידיהם של נשים וגברים. חיפושיות מיובשות משמשות לעיתים כקישוט לראש נשים. כמה מהנשים לבושות בחצאיות קש ועור.

מסיכות מבוץ וגיטרות חשמליות
"אנשי הבוץ" הם הקבוצה האתנית הידועה ביותר. הם מתהלכים מרוחים בבוץ ועל ראשם מסיכות חומר (חימר) המכסות את פניהם. לא פעם מוסיפים למסכות, שהן יחסית די כבדות, גם שיניים וחטים של חזיר בר. צבען הלבן אפור מסמל את המוות והרוחות. צורתן הגרוטסקית לעיתים באה כדי להפחיד את האויבים.

מקורה של ההופעה הזו היא בסיפור מעברו של השבט. לפי המסורת, חלק מאנשי השבט הזה נמלטו מלוחמים של שבט אחר, ובדרכם התחבאו בשולי נהר מלא בוץ. גופם שכוסה בבוץ שהתייבש בשמש שיווה להם מראה מפחיד, שאכן הבריח את יריביהם. אחד מאנשי הבוץ מכוון אליי חץ וקשת ומסמן לי שאצלם אותו. יפה מצדו אך חשש קל מתגנב ללבי ואני בתקווה שחץ לא ישתחרר לעברי בטעות. אני מצלם במהירות.

גברי קבוצה אתנית אחת צובעים עצמם בשחור בעזרת צבע אדמה ושמנים וסביב עיניהם טבעת צבע לבנה, שמסמנת תוקפנות ואזהרה ליריבים. חלק מהגברים בקבוצות רבות מחזיקים בידיהם בנוסף לכלי הנשק המסורתיים, גם גרזנים העשויים מקת עץ שאליה מחוברת אבן צור מחודדת.

כמה גברים נושפים בקונכיות, ונותנים קצב לריקוד קבוצתם. כל קבוצה וסגנונה. אחת מהן כואבת בריקוד את חבריה שנפגעו ממחלת הצרעת. קבוצה אחרת, בני Mekeo, מציגה את הריקוד האלגנטי והאצילי ביותר לטעמי. הנשים מניעות את גופן ושמלתן באיטיות מצד לצד וכל חברי הקבוצה נעים כשורה בכיוון אחד, גם הם בתנועה איטית.

בחיי היומיום הם כמובן לא מתקשטים בכל אלה, ובניגוד לימים עברו הם לא מנותקים מקדמה הטכנולוגית. גם כאן יש דוכני מזון, ודוכנים שמייצגים טכנולוגיות חדישות לכריתת עצים של חברות זרות. להקות רוק מקומיות מופיעות גם הן, לצד התלבושות המסורתיות, עם גיטרות חשמליות ותופים מערביים לחלוטין. ביום האחרון נערכת בנוסף תחרות מלכת היופי האזורית. לו ראה אותה מיסיונר לפני 50 שנה, עם התלבושת וצבעי הגוף שלה, היה בטוח שלפניו אוכלת אדם, אבל למען האמת היא אכן יפה.

התקשורת ביני לבין אנשי הקבוצות היא מעטה שכן ישנה כמובן בעיית השפה. בכל זאת אני מתקשר עם גבר אחד. "מאיפה אתה?" הוא שואל אותי. "ישראל", אני עונה. "אה, הארץ הנמצאת בשמים", הוא משיב ברצינות תהומית למשמע תשובתי. זאת אחת מתוצאות המיסיונריות שלימדה את המקומיים את ספר התנ"ך. תוך כמה דקות אני מוקף באנשי קבוצתו. כולם רוצים שאכתוב להם כמה מילים בעברית. ממעוף הציפור זה נראה בוודאי כמו מעגל צבעוני שלם המקיף אדם אחד, הרבה יותר חיוור.

מידע שימושי
כבר אין צורך באשרה לבעלי דרכון ישראלי. לפורט מורסבי בירת פפואה ניו-גיני ניתן להגיע בטיסה יומית בת שעה וחצי מאוסטרליה וגם פעמיים בשבוע מסינגפור הונג קונג , ופיליפינים. לגורוקה ניתן להגיע גם בטיסה פנימית בחברות תעופה מקומיות כמו Air Niugini, חברת התעופה של פפואה ניו-גיני. אם אפשר, כדאי להזמין מראש מקום לינה מראש באזור ההצגה. עקב המצב במדינה מומלץ לתיירים להיזהר מאוד, ולא לטייל אחרי שעות החשיכה. לנשים מומלץ לבוש צנוע.