בשכונת פרימונט שבעיר סיאטל ניצב פסל ברונזה עצום של ולדימיר איליץ' לנין. אין ספק שמדובר בבדיחה; באותה השכונה אפשר למצוא גם קיקלופ ענקי עשוי בוץ, שאוכל "חיפושית" של פולקסווגן, וטיל שננעץ בגגו של בניין כאילו נשר עליו מן החלל. פרימונט היא שכונה משועשעת וצבעונית שמשתבחת בפיסול יצירתי מצחיק. היא ליברלית, בהחלט, אבל לא לניניסטית. בעיר אחרת מחוץ לגבולות ברית המועצות לשעבר נושא פרצופו של מנהיג מהפכת אוקטובר מסר אחר לגמרי. טמפרה (Tampere) שבפינלנד היא העיר השלישית בגודלה במדינה הצפונית. פרבר שלה ושמו נוקיה העניק את שמו לחברת הטלפונים הסלולריים המצליחה. ברחובותיה של העיר מתהלכים צעירים
קפיטליסטים למראה בלבוש אופנתי, עם סקייטבורד מתחת לבית השחי ואייפוד באוזן. ובכל זאת, טמפרה נותרה במשך שנים ארוכות המעוז העיקש ביותר של הקומוניזם המסורתי באירופה הקפיטליסטית. גם היום אפשר למצוא כאן לא רק את לנין אלא גם את סטלין: מסכות המוות של שני המנהיגים מונחות בתוך מתקן תצוגה במוזיאון לנין שבעיר. בחדר הזה, במהלך ועידה שהתקיימה ב־1905, פגש לנין את סטלין לראשונה. אלה היו ימים טרופים של רדיפת הקומוניסטים על ידי הצאר. פינלנד, שהיתה מחוז אוטונומי למחצה של רוסיה ("דוכסות גדולה" על פי ההגדרה הרשמית), שימשה מקום מפלט למנהיגי המהפכה. כל אימת שהיו מגיעים להלסינקי, היו מתארחים בספרייה העירונית ולנים על ספה בחדרו של המומחה לספרות סלאבית. הספה שעליה ישנו לנין ומקסים גורקי נמצאת כיום במוזיאון בטמפרה (ראו תמונה מימין). בריפוד הירוק שאותו מיעכו בוהים היום תיירים שאינם מבינים מה לעיר שמחוץ למוזיאון ולפוליטיקה הרדיקלית שסממניה מוצגים בחדריו. טמפרה רחוקה כ־300 קילומטרים מהגבול הרוסי ומן ההוויה המעט רוסית של מזרח פינלנד. היא מצויה באזור שנתפש על ידי הפינים כ"מערב" הארץ ומזוהה באופן מסורתי עם הפן הסקנדינבי יותר שלה: כדורי בשר, אגמים מנצנצים בשמש קיצית, עגילי פנינה ובתי קיץ צהבהבים. אז מה עושה פה הזקנקן הזה?לנין הוא הבלפור של הפינים התשובה לשאלה זורמת במימיו של נחל קטן שנושא אותה מקרקעית אגמיה של ההיסטוריה. שלוש ערים גדולות יש בפינלנד. טורקו (Turku), בירתה המקורית של פינלנד, היתה מאז ומעולם עיר אריסטוקרטית. מיקומה נבחר בשל
קרבתה לשוודיה ובשל הקלות שבה יכלו ספינות שוודיות להפליג אליה ולעגון בה, ובמשך 800 שנה ישבו בה האצילים השוודים שמשלו בארץ. הלסינקי (Helsinki) נולדה כעיר מסחר. במאה ה־16 קינאו השוודים ברוסים ששלטו בעיר הנמל האסטונית טאלין. הם הקימו לה תשובה מצפון, וברבות הימים היתה זו לבירת פינלנד העצמאית. בניגוד לשתי הערים הללו, שעלו מגלי הים, טמפרה נולדה בזכות מפל. מֵצר של אדמה מפריד בין שתי ימות בדרום־מערב המדינה, נסיארבי (Näsijärvi, ימת נסי) מצפון לו ופוהיארבי (Pyhäjärvi, ימת פוהי) מדרומו. הנחל שבו זורמים המים מימה אחת לאחרת, טאמרקוסקי (Tammerkoski), זורם בעוצמה רבה דיה להפעיל את גלגליהם של כמה מפעלי טקסטיל מיושנים. בסוף המאה ה־18 ציווה מלך שוודיה גוסטב השלישי להקים עיר שתנצל את כוחו של הנחל להנעת טחנותיה. בשנת 1809 עברה העיר, כמו הארץ כולה, לידי הרוסים, ואלה הרחיבו אותה ופיתחו אותה כעיר תעשייה של ממש. כיום, עם כמאתיים אלף תושביה, טמפרה היא העיר הנורדית הגדולה ביותר שאין לה מוצא לים. כאשר בא לכאן לנין בראשית המאה העשרים הוא חש בנוח לחלוטין. ברחובותיה של טמפרה התהלכו אנשי מעמד הפרולטריון שאותו אהב כל כך.
הארובות שהזדקרו לאורך נחל טאמרקוסקי פלטו עשן סמיך, ובבית המועצה קידמו את פניו בזרועות פתוחות. במהלך הוועידה שהתקיימה כאן ב־1905 העניק לנין לפינלנד מעין "הצהרת בלפור". הוא התחייב שאם וכאשר יזכה לשלוט ברוסיה, יעניק לארץ הפעלתנית וקשת היום שממערב לה עצמאות. עם תום המהפכה ניגשו אליו מנהיגי הפינים ודרשו שיקיים את הבטחתו. לנין עמד בדברתו, וב־6 בדצמבר 1917 קמה המדינה הפינית. אצלנו זה סיפור אחר ראשית חוכמה, היא העניקה לעצמה שם חיבה. "אנחנו קוראים לה מַנְסִי", הסבירה לי פייבי, הנהגת המבוגרת שהסיעה אותי כטרמפיסט אל העיר לפני תשע שנים, כשבאתי אליה לראשונה כתרמילאי. כמעט כל הסבריה של פייבי על אודות פינלנד ותרבותה הסתיימו בהסתייגות: "אבל אנחנו מטמפרה, כך שאצלנו זה סיפור אחר". בעיניה, לטמפרה איכויות רבות יותר מלכל פינה אחרת בארץ, ודווקא בעיר הפועלים, ולא בכפרי לפלנד הנידחים או בבירה המסוגננת והנאה, מסתתר לדעתה הייחוד האמיתי שהפינים מזהים בתרבותם: ה"סיסו" – רוח ההתמדה והתעוזה. מקור השם "מנסי", כך הבנתי עם הזמן, הוא בשם העיר האנגלית מנצ'סטר, שתושבי טמפרה רואים בה את העיר התאומה של עירם. המחזה שנגלה לי
כשהגעתי אל גדות טאמרקוסקי אכן היה דיקנסאי משהו. ארובות לבנים מיושנות נשפו קיטור אל השמים שמעל לרחוב הראשי, המנקטו (Hämeenkatu). מעבר לנחל הגיחו מבעד לקיטור גגותיהם המסוגננים של בתי המידות הסוגרים על כיכר השוק. פייבי הנחתה אותי לחצות את הכיכר, למצוא דלת עץ כבדה ולבוא בעדה אל השוק המקורה של טמפרה. "שם תזמין לעצמך מוּסְטַהמַקַרָה. זה הטעם של טמפרה".
המוסטהמקרה (נקניקייה שחורה) התגלתה כמאכל פועלים אמיתי וגם כדבר הכי פחות כשר שיהודי יכול להכניס לפיו: היא עשויה דם, בין היתר דם חזיר, מוגשת בלוויית מֵכל קטן של חלב, ונמכרת בשוק שעיקר פעילותו בשבתות. הטעם גן עדן, והמחיר באדמה. ארטיק שקניתי לקינוח הארוחה עלה יותר מחצי מטר של נקניקייה שחורה. רוחה הצנועה והפעלתנית של מנסי החלה למצוא חן בעיני. כעבור שעות אחדות התאהבתי בה לגמרי. בשוליה הצפוניים של העיר, סמוך לגדות נסיארבי נמצאת הקתדרלה העירונית (שהיא בעצם הכנסייה הלותרנית המרכזית), המעוטרת בציורי קיר מאת האמן המודרניסטי הוגו סימברג. סימברג בעל הדמיון המכושף, שנמשך אל המופלא והמוזר, ידע היטב עד כמה ארצית העיר שבה הוא יוצר. עיטורי הכנסייה נוגעים בקודקודם בשמים, אך רגליהם ניצבות איתנה על רצפת מפעליה של העיר: באחד הציורים נראות שתי דמויות בלבוש פועלים. במושב מלוכה מאולתר הדומה לאלונקה הן נושאות מלאך לבן כנפיים שעיניו מכוסות בפיסת בד. הרחק באופק צומחות מתוך סבך היער העירום ארובות תעשייה. ציור אחר מראה גן ירק ששלדים עובדים בו. המסר הוא אולי שגם בגן עדן לא ננוח אלא נצטרך לעדור ולזבל ולהצמיח פרחים יפהפיים. לארס סונק, מעצב בניין הקתדרלה, הראה רגישות לצורך של פועלי טמפרה לשכוח את טרדות יומם בבואם אל בית האלוהים. הוא עיצב את הכנסייה כטירת אבן מפתה, ובחזיתה הקים חומה ששער קטנטן, כמו מסיפור אגדה, פתוח בה.
חושפת שורשים לבנים
מה רואה מי שפוסע מבעד לשער הזה היום ומביט בעיר מעל לגבעת הקתדרלה? בפירוש לא את טמפרה של העבר. אפילו הקיטור שהתאבך מן
הארובות לפני תשע שנים אינו מיתמר מהן עוד. פינלאיסון, הקומפלקס התעשייתי הגדול ביותר בעיר, הוסב בחלקו לכדי מערכת נהדרת של מוזיאונים ותיאטראות ובחלקו האחר לקניון מלוטש ומעוצב היטב המציע כל טוב. נוקיה היא היום המעסיק העיקרי באזור, ובחסות מדינת הרווחה הפינית מתגלעים מעט מאוד סכסוכי עבודה בתוככי האימפריה.
ראשית מיגור דתה הקדמונית והייחודית.
וינמנן המזוקן יושב בסירה שעליה יפליג אל חופים חדשים, נוצריים פחות. מאחורי גבו מנגן ילד צעיר בקַנְטֶלֶה, כלי מיתר פיני עתיק. הקנטלה מוזהב, והעובדה שעודו מנגן מעידה על כך שהתרבות העממית הפינית לא נועדה לדעוך כי אם לפרוח. הימה שבציור זהה בחזותה לנסיארבי, הימה הסמוכה למוזיאון, אבל הפרט שמעניין את הצופה העברי הוא זוג צלבי הקרס המעטרים את כובעו של המכשף. כשהדביק גאלן־קאללה את הסמל לדמותו של וינמנן הזקן, בשנות העשרה של המאה העשרים, טרם עלו הנאצים לשלטון בגרמניה, ולא היתה כל זיקה בין צלב הקרס לרצח עם. גאלן־קאללה הנין מסביר כל זאת, אבל אינו מתכחש: "הוא היה איש ימין מושבע", הוא אומר. "את ימי מלחמת האזרחים בילה הרחק מכאן. הוא עבר להתגורר בהלסינקי ושימש שם צייר החצר של המרשל מנרהיים, מנהיג הלבנים. אחד מתפקידיו היה עיצוב סמלים, סרטים ומדליות עבור הצבע הלבן". גאלן־קאללה מילא את המדליות בצלבי קרס חגיגיים, והחדר המוקדש להן בתערוכה אינו ממלא את הצופה בשלוות נפש. תאומו האמנותי של הוגו סימברג מהקתדרלה מתגלה כאן כהיפוכו המוחלט. פתאום מובן יותר כיצד יכולים אנשים דומים כל כך להיאבק אלה באלה, ומדוע שטף דם את הארץ השלווה הזאת.
מלחמת אחים עקובה מדם בשולי חדר עיטורי המלחמה תלוי ציור של איש שעומד ביער ובוכה. "האמת היא שגאלן־קאללה לא גמר את המלחמה בהלסינקי", מסביר יאנה, "הוא חזר לאזור טמפרה לפני שהיא נגמרה, ושם צייר את הציור הזה: קולרבו מבכה את חטאו". קולרבו, דמות של בן נוקם במיתולוגיה הפינית, שב לביתו לאחר שנקם את דמו של אביו ומגלה שכל משפחתו נמחתה בינתיים מעל פני האדמה במהלך אותה נקמת דם. ייתכן שגם גאלן־קאללה התחרט על מעורבותו במלחמת האחים. הוא נטש את חדר המצב, פנה לקבל את פניה של פינלנד החדשה
והמאוחדת ובה בעת הביע את רגשותיו המורכבים כל כך בשמן על בד. פינלנד המודרנית מאמצת אותו אל חיקה, ואפילו טמפרה מוכנה לסלוח לו. ידידי הסטודנטים באוניברסיטה של העיר שנחשבת אדומה התלהבו למדי לשמע תוכניותי לבקר בתערוכה, ואפילו ד"ר איימו מינקינן, מנהל מוזיאון לנין, לא נרתע מכך שציוריו של צייר החצר של מנרהיים מוצגים בשכונתו. אבל אני עייפתי ממוזיאונים. הגיע הזמן לשכוח מאדומים ומלבנים, מצלבי קרס ומכורסאות ירוקות, מקיטור שהתאבך וממלאכים באלונקות. רגע לפני שתצא הרכבת אל הדרום, כדאי להפליג במעבורות על פני האגמים אל עיירות קטנות וציוריות, לספוג בסאונה ציבורית את תמצית התרבות המקומית, שאין בה שמץ של פוליטיקה וכולה רוגע והיטהרות, ובלילה לשתות בירה במחיצת הסטודנטים או עכברי הלילה של רחוב פוטארהוקאטו (Puutarhukatu). אפשר גם לטפס על רכס פוניקי (Pyynikki) הצופה אל שתי הימות ואל לב הכרך וליהנות מטמפרה כעיר נורמלית לחלוטין, עיר יפה שיש לה די אופי לשלוש ערים בממדיה, ודי מוסטהמקרה להאכיל בהן את שלושתן. |
פינלנד: לנין היה פה, עכשיו תור נוקיה
הערים הנורדיות נראות לנו כמופת של שלווה היסטורית, רווחה בורגנית ועיצוב פנים מאופק. כך נראית גם טמפרה, העיר השלישית בגודלה בפינלנד, עד שמעיפים בה מבט שני ומגלים היסטוריה סוערת שרוחשת מתחת לפני השטח עד היום |
Array
(
[continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 551
[name] => אירופה
[slug] => europe
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 551
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 3846
[filter] => raw
[term_order] => 0
)[country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 626
[name] => פינלנד
[slug] => finland
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 626
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 551
[count] => 40
[filter] => raw
[term_order] => 0
))