תפריט עמוד

פומפיי: ביקור פרטי בבית הסנאטור

פומפיי: ביקור פרטי בבית הסנאטור

לא הרבה ארכיאולוגים היו מסרבים להצעה המפתה שקיבלה הארכיאולוגית הישראלית נטלי מסיקה: לשחזר באמצעות המחשב את ביתו של סנאטור רומי, שנקבר תחת ההתפרצות הגעשית בפומפיי בשנת 79 לספירה. נטלי מסיקה והצלם טל גליק זכו להתארח בביתו המפואר של הסנאטור ולהביא דיווח מתוך ההתרחשות באתר, הסגור לא רק לקהל הרחב, אלא גם בפני הקהילה הארכיאולוגית הבינלאומית. מיוחד ל"מסע אחר"

היה זה ערב שגרתי בפומפיי, סוף חודש אוגוסט, שנת 79 לספירה. הסנאטור קאיוס יוליוס פוליביוס (Caus Julius Polybius) עשה את דרכו בעצלתיים אל ביתו שבמרכז רובע המגורים היוקרתי. "הצביעו עבור יוליוס פוליביוס למועצת העיר!" זעקו כתובות ארגמן על החזיתות הפונות לרחוב. אפילו אויביו המושבעים במועצת העיר לא יכלו שלא לציין בהערכה את דרכו המטאורית של בן העבד היווני אל צמרת השלטון. רק לפני כמה שנים הוא הגיע לפומפיי כשבידו האחת תעודת הוקרה מהקיסר אוגוסטוס ובידו השנייה צרור מטבעות מרשים. את הנכסים החשובים ביותר שנשא איתו מהשנים ששהה בארמון הפלטין (Palatine) שברומא – שאפתנות ועורמה – דאג להסתיר משכניו החדשים, בני האצולה המקומית, ואיש לא צפה כי יגיע למקום שבו הוא נמצא עכשיו – מרכזה של הקלחת הפוליטית בעיר הבורגנית התוססת.
למרות שהיתה זו שעת בין ערביים, לא ניכרו בעיר סימנים של האטה או רגיעה. עגלות עמוסות לעייפה חצו את הרחוב המאובק, המרוצף אבני בזלת גדולות. משני עבריו, על המדרכות הצרות, התערבבו זה בזה אזרחים מהוגנים, מטרונות כבדות בשר, עבדים נושאי כדים, ילדים צחקניים, סוחרים זרים ועוד טיפוסים שייחוסם מפוקפק. פוליביוס ענה בניד ראש לברכות השלום של כמה מהם. האטריום
 (atrium, מרחב פנימי הסמוך לכניסה) של בתי האמידים נשקף אליו מבעד פתחי החזיתות שכנפות דלתותיהן הושארו פתוחות לרחוב, מכריזות בגאווה על עיצוב הגנים, על פסלי הברונזה, על המזרקות ובמיוחד על ציורי הקיר העשירים בצבעים עזים; עדות לכך שדיירי הבית ניחנו באנינות טעם שאין דומה לה. בכמה מהבתים כבר הובערו נרות שמן, ואורם הזהוב ריצד כהד למגוון הקולות שהסתננו מבין הקירות הגבוהים.
פוליביוס נעצר בחזית פתח ביתו ונכנס פנימה, משאיר מאחור את שני שומריו הנאמנים. "אין הצדק אלא תועלתו של החזק, והחזק בכל מדינה הוא זה שהשלטון נמצא בידו". הגיגיו של הפילוסוף היווני הזקן לא הלמו את המציאות ההפכפכה של הערים הלטיניות, הרהר פוליביוס, כשהבחין בקנקני האמפורה המלאים טיח שהונחו סמוך אל הקיר בחדר המבוא (vestibulum). הנה, אמר לעצמו, עוד עדות לכך שכאן, במערב, החזקים באמת הם הקבלנים והבנאים בני הבליעל, שלעולם אינם עומדים בדברתם ומסיימים את מלאכתם בזמן.
במרחב הפנימי הסמוך לכניסה שמע את שקשוק הסירים והריח את הריחות שבקעו מהמטבח, שם טרחו המשרתים בהתקנת סעודת הערב. משם פנה לאגף המגורים הפנימי, שכלל חצר מלבנית מוקפת עמודים (peristylum) וגן נטוע עצי פרי במרכז. כאן עצר לרגע ונאנח. בטריקליניום (מילולית: "שלוש מיטות"; חדר הסעודה והאירוח בווילה הרומית) הראשי המתינו לו בני משפחתו עם כמה אורחים נכבדים. פוליביוס ידע כי מחכה לו ערב ארוך ומייגע, לא פחות מהיום שעבר עליו בבניין מועצת העיר. "אולי מחר יהיה רגוע יותר", ניסה לעודד את עצמו לפני שבירכם בלבביות. הוא טעה.
לא הרחק משם, קילומטרים ספורים מצפון־מערב לעיר, רטנו מעיו של הר הגעש וזוב (Vesuvius) באופן שאינו מבשר טובות. בצהרי יום המחרת, 24 באוגוסט, ירדה לפתע עלטה כבדה על העיר. פוליביוס ובני משפחתו, כמו רבים מתושבי פומפיי, הרקולניאום (Herculaneum), סטביה (Stabiae) והווילות הפזורות בעמק הסרנו (Sarnus) שלאורך מפרץ נאפולי, נקברו למשך כמעט 2,000 שנה תחת מעטה כבד של טוף ואפר.

ברוכים הבאים לפומפיי
1916 שנים אחר כך, בחורף 1995, השתתפתי בכנס בינלאומי ברומא, שעסק בשילוב מערכות מחשב בעבודה ארכיאולוגית. דומה שכל חברי המשלחות דיברו בשפה אוניברסלית אחת, "מחשבית" – שפת קודים וקיצורים שכבשה בשנים האחרונות את העולם כולו. ערב לפני חזרתי לישראל, בעודי מנסה לדחוס את חפצי שתפחו באופן מסתורי בעקבות כמה ביקורים בחנויות שלאורך ויה נציונאלה, צלצל הטלפון. על הקו היה פרופ' ריק ג'ונס, ארכיאולוג בריטי מאוניברסיטת ברדפורד, שעובד זה כמה שנים בפומפיי. במבטאו היורקשיירי הכבד הציע לי הפרופסור הצעה שאי־אפשר לסרב לה: להצטרף לצוות שלו בפומפיי.
פומפיי היא אחת הערים השמורות ביותר בעולם הרומי. המבנים המונומנטליים, הבתים הפרטיים, הרחובות ומתקני העזר העירוניים שהשתמרו בה הפכו אותה למוזיאון הארכיאולוגי הגדול בעולם. העיר נוסדה, ככל הנראה, בין המאה השביעית למאה השישית לפני הספירה, בידי סוחרים ממוצא יווני שעמדו על היתרונות הטופוגרפיים הבולטים של המקום: בלב־ליבו של עמק חקלאי פורה, סמוך למבואות נהר הסרנו ובמרחק הליכה קצרה מחוף הים הטירני.
תושביה הראשונים של העיר משקפים את מגוון העמים והשבטים שהתערבבו זה בזה בדרומה של איטליה באותה עת: יוונים, אטרוסקים, אוסקנים וסמניטים. האחרונים איכלסו את מרבית שטחי חבל קמפניה במאה הרביעית לפני הספירה, ונחשבו לעם מוכשר ולמוד מלחמה, אם כי נעדר יכולת ארגון ומשמעת שבטית. תכונה זו היתה בעוכריהם כשהחלו העימותים בינם ובין חיילי העיר רומא, שיצאו למסעות כיבוש ברחבי איטליה. לאחר כמה מפלות בשדה הקרב, נאלצו תושבי פומפיי, כמו יתר תושבי קמפניה, להיכנע בפני סמכויותיה המינהליות והשלטוניות של העיר שהפכה לאימפריה.
מצבם של השבטים המקומיים השתפר במאה הראשונה לפני הספירה, בתום מלחמת אזרחים ממושכת, כשהוענקו להם, כמו לכל תושבי איטליה, זכויות אזרחיות מלאות. זמן קצר לאחר מכן הוקמה בפומפיי קולוניה של וטרנים – חיילים משוחררים שזכו להטבות מפליגות במסגרת הסכמי פרישה מהצבא. מכאן ואילך החל תור הזהב בפיתוחה של העיר: נבנתה אמת מים, מספרם של המבנים הציבוריים הוכפל, נקבעה רשת של רחובות מרכזיים שחילקה את העיר לרובעים, הורחב הפורום – הוא השוק העירוני, המרכז המסחרי, המינהלי והפולחני החשוב ביותר – ולעיר נוספו מקדשים, אמפיתיאטרון, בתי מרחץ ומתקנים אחרים לרווחת התושבים.
במהותם, החיים העירוניים בתקופה הרומית לא היו שונים בהרבה מהחיים בערים המודרניות של היום. השלטון המקומי היה מופקד על הסדר הטוב ועל שלום הציבור, בריאותו ורווחתו. מבקר שנכנס באחד משערי העיר הובל דרך הרחובות המרכזיים ישירות אל הפורום. שם יכול היה להתרשם מיופיים של המקדשים, לבקר בשוקי הבשר, הדגים והבדים, לרכוש סחורות או להציע את מרכולתו לסוחרים מקומיים בעזרת הממונה על המידות והמשקלות. אם נזקק לעשיית צרכיו – פנה אל בית הכיסא הציבורי (לגברים בלבד); אם חשקה נפשו לשטוף מעליו את אבק הדרכים, היה מתרווח במימי בית המרחץ העירוני, הסמוך לפורום.
מים לשתייה זרמו בשפע במאות מתקני המים שנקבעו בצומתי הרחובות, ואלה שהעדיפו לרוות את צימאונם דווקא ביין – פנו אל אחד מבתי המרזח או האכסניות, שם מכרו במחיר שווה לכל נפש לחם דגנים עשיר, תבשיל חם ולעיתים קרובות גם שירותי מין של בת או בן לוויה חינניים. זר הבקי באורחותיה של העיר הרומית הטיפוסית יכול היה למצוא את דרכו במהירות בכל עיר חדשה שנבנתה על פי אותה מתכונת, בדומה לאופן שבו אנחנו מסתדרים בקלות יחסית בכל עיר במערב.

מאגמה רותחת על העיר הקדושה

"כזו היתה פומפיי, העיר הקדושה לאלה ונוס, שיקרה היתה בעיניה אף מספרטה עצמה… ועכשיו – את הכל כיסו הלהבות והאפר. אפילו האלים היו מעדיפים היום שאירוע כזה יהיה מעל ומעבר לכוח מזימתם…" במלים אלה תיאר פליניוס הצעיר
(Gaius Plinius Caecilius Secundus) להיסטוריון טקיטוס, במסמך מבריק ומרתק, את הדרמה שהתחוללה בעיר בצהרי 24 באוגוסט, שנת 79 לספירה.
17 שנים קודם לכן, בפברואר שנת 62 לספירה, אירעה בפומפיי רעידת אדמה קשה. מערכת המים ומבנים ציבוריים ופרטיים רבים ניזוקו. חלק מהתושבים עזבו את העיר, ואלה שנשארו מיהרו לפרוץ אל הנכסים שננטשו. יחד עם ההתעשרות המהירה וההתגייסות הכללית לפעולות השיקום והשיפוץ, החלה הספירה לאחור; שכן הרעש נבע מתנועה של מאגמה עמוק מתחת להר הגעש הרדום. 17 שנים מאוחר יותר התפרץ הווזוב וגרם לאחת הטרגדיות המפורסמות ביותר בעולם העתיק.
פליניוס הצעיר שהה באותו זמן במיסנום (Misenum), בבית דודו, פליניוס הזקן (Gaius Plinius Secundus), הסופר הרומי שחיבר את האנציקלופדיה המקיפה ביותר של העולם העתיק. הדוד, שהיה גם מפקד צי ויועצו של הקיסר אספסיאנוס, מיהר בעת ההתפרצות עם אוניותיו לעבר מפרץ נאפולי על מנת להגיש סיוע לאלפי הפליטים שצבאו על החוף. שם נפגע ככל הנראה מן האדים הרעילים והאפר הוולקני ומת.
אחיינו, שליקט מפי חבריו למסע את פרטי שרשרת האירועים שהביאה למותו הטרגי של האדמירל, בחר לתאר אותם תוך שימת דגש על אפסותו של האדם מול איתני הטבע. בתיאוריו המדויקים באים לידי ביטוי כל השלבים האופייניים להתפרצות וולקנית עזה, הקרויה גם כיום על שמו, "התפרצות פלינית": בשלב הראשון, התפרצו בעוצמה רבה אדים חמים ושברי סלעים, ובעקבותיהם אפר וגושי מאגמה ספוגיים (pumice). הללו יצרו, לפי תיאורו של פליניוס, מעין "עץ אורן רחב צמרת" שהתנשא לגובה של כעשרה קילומטרים. החומרים הוולקניים שהתקררו באטמוספירה נחתו בחזרה לארץ בגשם של אבני ספוג קטנות וקלות. המטר הזה, שבחוף ובאיזור פומפיי אפשר לדמותו למטר של פופקורן, היה אולי מטריד אך לא מסוכן, והאדמירל פליניוס וחבריו התגברו עליו בקלות באמצעות קשירת כריות לראשיהם. הבתים שנבנו ברשלנות היו הראשונים שנפגעו, כתוצאה מהצטברות המשקל של הטוּף על הגגות.
באותה עת החלו פעולות הצלה נמרצות בפיקוח מועצת העיר ובסיוע אוניות של הצי האימפריאלי. שערי העיר נפרצו והורחבו כדי לאפשר זרימה מהירה יותר של 20 אלף מתושביה שנסו על נפשם, רבים מהם עם מזומנים, תכשיטים וחפצי ערך אחרים. אנשים אחרים בחרו למצוא מחסה במרתפים, בבתי מרחץ ציבוריים ובאכסניות, עד יעבור זעם. באחת אחר חצות החל השלב הקטלני של ההתפרצות. ההר פלט מתוכו מאגמה רותחת וגזים רעילים ועמודת האפר קרסה ושלחה ענני אפר חם במהירות עצומה של כ־250 מטרים בשנייה(!). הנחשול הראשון פגע בהרקולניאום, ובבוקר פגע הנחשול הרביעי בפומפיי.
רבים מתו בדרכים או בקרבת החוף, כשהמתינו להצלה. אלה שבחרו להישאר בבתים נקברו חיים מתחת לגגות שקרסו או הורעלו משאיפת הגזים. מי שהספיק להימלט לכיוון נאפולי – וסביר כי לא מעט תושבים עשו כך – ניצל בעור שיניו. בתוך יומיים הפכה פומפיי מעיר מלאה ושוקקת חיים לבית קברות ענק, טמונה תחת ארבעה מטרים של אבני ספוג ואפר לוהטים.

שודדי אוצרות וארכיאולוגים

הראשונים שעמדו על הפוטנציאל האמנותי הטמון בשרידיה של פומפיי היו שודדי אוצרות, שעבדו במחצית הראשונה של המאה ה־18, בנאמנות מתחלפת, בשירות הקיסרים האוסטרו־הונגרים, מלכי ספרד ושושלת בורבון מצרפת. רבי־שודדים אלה העסיקו שודדים זוטרים – פיראטים מובטלים, בֶּרְבֶּרִים מאפריקה ושודדי דרכים נרדפים מקמפניה. הללו עבדו בתנאים מחפירים רוב שעות היום והלילה, בשיטה שמעולם לא התיימרה להיות מדעית: התעלות הארוכות שחפרו דרך רשת הרחובות הראשיים אל פנים הבתים נועדו בעיקר לשלוף פסלי שיש, חלקי ריהוט וחפצי נוי אחרים שהיו חביבים ביותר על בני האצולה במערב. בלהט חמדנותם נפגעו ציורי קיר רבים, חלקם כתוצאה מקריסת גגות שלא יכלו לסמוך עוד על הקירות שנפגעו.
בתקופת ההשכלה, מאמצע המאה ה־18, החלו לבקר בעיר נוסעים רבים שאף תיעדו את ביקורם בעיר הקדמונית החרבה. הממצאים האמנותיים הרבים שהתגלו בה השפיעו על העיצוב האדריכלי, על הפיסול ועל הציור שרווחו באותה עת באירופה וזכו מאוחר יותר על ידי החוקרים לשם "התרבות הניאו־קלאסית". "מכל האסונות שפקדו את העולם, רק מעטים הביאו ברכה של ממש לדורות הבאים כמו האסון שפקד את תושבי פומפיי", רשם ביומנו המשורר והוגה הדעות הגרמני גתה, שהיה אחד מאותם מבקרים שבאו להתרשם מהחלון שנפער אל אותו עולם שאבד.
מדיניות הגזל והרס העתיקות המשיכה ללא הפרעה עד 1861, השנה שבה גורש מאיטליה אחרון בני שושלת המלוכה הבורבונית. המלך החדש של איטליה, ויקטור עמנואל השני, השכיל להבין כי אם ייתן את חסותו למשלחת חפירה מסודרת, יביא לו הדבר רווח גדול. ג'וספה פיורלי (Fiorelli) התמנה רשמית לארכיאולוג מפקח על כל עבודות החפירה, ועד היום הוא נחשב לאחד מחוקריה החשובים ביותר של פומפיי.
פיורלי קבע סדרי עבודה חדשים ואירגן את מפת העיר בחלוקה מספרית לפי רובעים (רג'יו), בלוקים (אינסולות) ובתים – מִספור המשמש בכל הפרסומים ובכל מפות התיירים גם היום. פיורלי ביטל את שיטת חפירת התעלות, שגרמה להרס בלתי הפיך, ומעתה נחפרו הבתים באופן הדרגתי, מהגג כלפי מטה, בעבודה זהירה ומדוקדקת, מלווה ברישומים ובתיאורים מפורטים. הוא גם פיתח שיטה מיוחדת לטיפול בגופות הקורבנות שהשתמרו בתוך השפכים הוולקניים. עטופים בתבניות גבס הוצגו גברים, נשים וטף לעיני המבקרים הסקרנים, כשעל חלק מהגופות ניכר הסבל הנורא שליווה את המוות המחריד.

בית הבתולות ובית המנתח
יותר מ־250 שנה לאחר תחילת החפירות, נחפרו כ־440,000 מטרים רבועים מכלל השטח העירוני, שהתפרש על פני 660,000 מטרים רבועים בקירוב. היום פועלות בפומפיי כמה משלחות של ארכיאולוגים מארצות שונות, שעוסקות בתיעוד, בשימור, בשחזור ובחפירות בדיקה מוגבלות תחת פיקוחה של מנהלה ארכיאולוגית עצמאית, שאותה מנהל פרופ' ג'ובאני גוצו (Guzzo), סגן נשיא הוועדה העליונה לארכיאולוגיה במשרד התרבות של ממשלת איטליה. גוצו יצא באחרונה בקמפיין מתוקשר היטב, במטרה לעורר את הקהילה הבינלאומית לפעול למען שימורה של העיר הנהרסת בשל נזקי הרוחות, הגשמים, השמש הקופחת של קמפניה, ובעיקר – אלפי המבקרים הפוקדים אותה מדי יום.
המשלחת הארכיאולוגית מאנגליה, שאליה הצטרפתי לראשונה בקיץ 1996, שמה לה למטרה לחפור את כל אינסולה 1 ברובע מספר 6, התחום בוויה קונסולרה, הדרך הראשית המסמנת את גבולה הצפון־מערבי של העיר בואכה שער הרקולניאום. הבית הראשון שחפרה המשלחת, עשרה ארכיאולוגים מאנגליה, מארצות־הברית ומאוסטרליה ועוד כ־60 סטודנטים מתנדבים מרחבי העולם, היה "בית הווסטליות". חפירות חלקיות קודמות שנעשו בבית העלו כי היה זה אחד מבתיה העתיקים של העיר, אבל לאכזבתנו ובניגוד למצופה, לא גילינו שום עדות לפולחנן המסתורי של הכוהנות־הבתולות ששירתו את אלת האש וֶסְטָה. נראה כי כאן, כמו במקרים רבים אחרים בפומפיי, השם שניתן לבית שיקף בעיקר את חירות דמיונם של הארכיאולוגים שקדמו לנו.
לשמו של "בית המנתח", הצמוד לבית הווסטליות, דווקא נמצא הסבר משכנע: במקום התגלו מערכות של סכינים, מחטים, צבתות ועוד כלי ברונזה בתוך מכלים בצורת גליל. מבדיקה שנערכה מאוחר יותר בכלי המנתח עולה כי הכלים שימשו, ככל הנראה, לביצוע הפלות בהריונות לא רצויים.
במקביל לחפירות הזהירות שערכנו סמוך לקירות שהשתמרו לגובה של שני מטרים ויותר, ביצענו גם סקר מדוקדק של שיטות הבנייה, שרידי הטיח, ציורי הפרסקו ורצפות הפסיפס שהשתמרו בכל האינסולה, כדי לעמוד על אופן התפתחותם של הבתים במהלך השנים הארוכות שהיו בשימוש. הסטודנטים רשמו כל פרט, ממצא, חומר ואפילו שינויי גוון בכל אחד מהחללים הבנויים. כמה קבוצות עסקו בבדיקת הכלים, האריחים, ציורי הקיר ושאר האוצרות במקום, וקבוצה אחרת עסקה בהצפה של דגימות מאדמת המילוי, במטרה להתחקות אחר שרידים אורגניים זעירים, זרעים וממצאים בוטניים שמהם אפשר ללמוד על הצומח באיזור ועל תזונת התושבים בעבר הקדום.
תחנת עבודה ממוחשבת סייעה לנו להציג, לערוך ולעבד בצורה יעילה את הנתונים הרבים שנאספו באמצעות ציוד מדידה אלקטרוני (EDM), מצלמה דיגיטלית, תוכנות תיב"ם (תכנון באמצעות מחשב) ותוכנות גרפיות לעיבוד תמונות, שהובאו כולם מאוניברסיטת ברדפורד שבאנגליה. תפקידי בצוות היה לנתב את כל המידע הרב הזה למערכת אחת, באמצעות מערכת מידע גיאוגרפי (GIS), ולהציג מודלים של החפירה בתלת־מימד.

בשירות הוד הדוֹטוֹרֶסָה
באחד מימי העבודה בעונת החפירה השנייה של קיץ 1997 הגיע מנהל הפרויקט, נרגש שלא כהרגלו, ובפיו הודעה חגיגית: "הארכיאולוגים המקומיים פנו אלינו בבקשה לסיוע". מי שמכיר מקרוב את מערכת היחסים האמביוולנטית בין הארכיאולוגים האיטלקים לאלה הבריטים לא התקשה להבין את התרגשותו של פרופ' ג'ונס. "קחי את כל הזמן שיידרש", אמר לי, "שיתוף הפעולה בין המשלחות חשוב במיוחד". לשאלתי במה מדובר, ענה שעלי לעזוב הכל וללכת מיד למשרדה של הארכיאולוגית המכונה דוֹטוֹרֶסָה, היא ד"ר אנה מריה צ'רלו (Cerallo).
הדוטורסה – עניינית, גוצה, שערה אפור, לבושה בבגדי חאקי – קיבלה את פני בלחיצת יד איתנה. סביבה חגו נאמנה עדת עוזרים ומוציאים לפועל, שנראו יגעים למדי למרות שעת הבוקר המוקדמת. בניב נאפוליטני כבד היא הציגה לפני את ג'ובאני די פסקוולה (Pasquale), אוצר תערוכה בנושא ארכיטקטורה רומית במוזיאון הלאומי בפירנצה. גינוניו, בגדיו המהודרים וריח האפטר־שייב שנדף ממנו יצרו ניגוד משעשע לסביבה הדרומית, שהתעקשה להישאר בלתי פורמלית. "היינו שמחים אם היית יכולה לבנות לנו מודל תלת־ממדי ממוחשב של אחד הבתים החשובים בפומפיי", אמר והפנה לעברי זוג עיניים כחולות, "הבית של הסנאטור יוליוס פוליביוס". ניסיתי לדלות מזיכרוני פרט כלשהו בנוגע לבית, ולא הצלחתי. "אין פלא", פסקה צ'רלו, "הבית הזה סגור למבקרים, ואפילו לארכיאולוגים. מעטים האנשים שביקרו בו. אבל את תקבלי אישור כניסה מיוחד, לצורך העבודה".
החפירה במקום התחילה רק בשנות השבעים, ומאז נערכים במקום שחזורים באמצעים חדשניים, סיפר די פסקוולה. הבית נבנה במאה השנייה לפני הספירה במודול סמניטי, כלומר לפני חדירתן של השפעות הבנייה הרומית, ובמאה הראשונה לספירה עבר לבעלותו של הסנאטור יוליוס פוליביוס שערך בו שינויים. בחפירות התגלו תגליות מיוחדות, אפילו בקנה המידה של פומפיי. בגן שרדו ממצאים בוטניים המאפשרים לשחזר את העצים שגדלו בו, ובשניים מהחדרים נמצאו 14 שלדים של בני אדם ושלד של סוס. "אנתרופולוגית מאוסטרליה עובדת בימים אלה כדי לבדוק מה הקשר הגנטי בין המתים", הסביר די פסקוולה בהתלהבות.
אחרי שמצאנו את התוכניות ואת ציורי החתכים של הבית, הלכנו בעקבותיו של אנטוניו – "שר המפתחות" של פומפיי – שחתר בין חצרות הבתים, השבילים הבלתי נראים והרחובות הראשיים כמו דג במים. על חזית הבית שלידו עצר הבחנו בשרידי הכתובת: "הצביעו עבור יוליוס פוליביוס למועצת העיר". לפי שמו של הסנאטור אנחנו יודעים כי היה צאצא של עבד משוחרר ממוצא יווני אריסטוקרטי ושהוא עבד בשירותו של הקיסר אוגוסטוס, הסביר די פסקוולה. בפומפיי שרדו לא מעט כתובות עם שמות הסנאטורים שכיהנו בעיר, ומהן אנחנו יודעים שזמן קצר אחרי שהגיע לפומפיי הוא נבחר למשרת סנאטור.

שלדים וציורי קיר בבית הסנאטור

בעזרת צרור מפתחות עמוס פתח אנטוניו את שער הסורגים. אפלולית נעימה קיבלה את פנינו. הסתכלתי סביב, וכמעט נעתקה נשימתי. כל הקירות, פתחי הדלתות והחלונות עוטרו בתמשיחי קיר בסגנון הראשון (ראו מסגרת), וצבעוניותם הלוהטת לא נפגעה. הרמתי את ראשי ובחנתי את הגג ואת הקומה השנייה, שהשתמרה בשלמותה. שלמות כזו לא ראיתי בשום בית אחר בעיר.
התקרבנו אל קיר החזית באולם המבוא הראשי, שם עמדו עשרות קנקנים זה לצד זה. "עשו פה שיפוצים בדיוק לפני ההתפרצות, והקנקנים מלאים טיח", הסביר די פסקוולה. המשכנו לעבר חדר המבוא השני, הקטן יותר, שבו הושקעה בריכה ריבועית רדודה במרכז רצפה מעוטרת במרבד של חלוקי נחל. משם פנינו אל מתחם החצר הפנימית, מוקפת העמודים, שבתוכה צמחו פרא עשבים גבוהים. כל אחד משמונת החדרים שנפתחו אל החצר נצבע בצבע שונה ועוטר בפרסקאות מהסגנון השלישי (ראו מסגרת), ובהם בעלי חיים, מסיכות, כלים מפוארים וכן דמויות מוכרות מהמיתולוגיה הקלאסית. במעבר שהקיף את החצר השתמרו רהיטים מלבניים גבוהים, ועליהם עיטורים של כפתורי ברונזה ושיבוצי שנהב. "בארגזים האלה הוחזקו כלי ההגשה היקרים ביותר של בעלי הבית", אמר די פסקוולה, "ובהם גם כלי הידרה [כד מים מסוגנן ומעוטר בדמויות] פלופונסי מהתקופה הארכאית [מהמאה השישית עד המאה החמישית לפני הספירה], שכבר במאה הראשונה נחשב לפריט אספנות נדיר במיוחד".
חזרנו לחדר המבוא, ודי פסקוולה הפנה אותי לכיוון מדרגות העץ שהובילו לקומה השנייה. פרצתי את קורי העכביש הדקים שנמתחו בכניסה למדרגות, והתחלתי לגשש בחשיכה את דרכי לאורך הקירות. בקצה המסדרון פניתי לאחד החדרים העורפיים שהשקיף דרך חלון גדול על הרחוב שלמטה. הרחוב, שהחל להתרוקן משאון התיירים, נראה שוקע בנמנום חולמני בתוך זרועותיהם האיתנות של ההרים שמסביב. הנוף שניבט אלי נצבע באינספור גוונים של ירוק ותכלת, שיצרו ניגוד מסנוור עם קירות הטוף האפורים והלבֵנים הוורודות.
בחזרה למטה נתקלתי בחדרון קטן ובו דרגש צר שבמרכזו פעור חור מעוגל. התגברתי על הפיתוי לנסות לשבת עליו. ההסבר "נפלה בעת מילוי תפקידה מקומה שנייה בתוך בית שימוש רומי" לא יתקבל בעין טובה בעיני עמיתי למקצוע. חזרתי לקומה הראשונה. התיישבנו במטבח באגף שמשמאל לכניסה, והתבוננו בתשומת לב בתוכניות המגולגלות שהבאנו. הן שורטטו בשנות השבעים ביד אומן, אך נראה כי המדידות אינן מדויקות.
"שימי לב לשלד הגדול בציור הזה", אמר די פסקוולה והצביע על אחד השלדים שצוירו שרועים זה לצד זה בתנוחות מוזרות. "על אצבעו נמצאה טבעת עם ראשי התיבות IP [יוליוס פוליביוס]". אינספור שאלות החלו להתערבל בראשי: מדוע לא נמלט הסנאטור עם בני משפחתו בבריחה הגדולה, כל עוד אפשר היה? מה הסיבה, או אולי האידיאה המנומקת, שעמדה בבסיס ההחלטה להישאר, הוא ובני ביתו, בתוך חדר חשוך, סמוך ובטוח שקירות הבית הנהדר הזה יגנו עליו ועל היקר לו מכל מפני זעמו המתפרץ של ההר?
נזכרתי במשפט שכתבה מרגריט יורסנאר בספרה המופלא "זכרונות אדריאנוס": "לשוב ולברוא מבפנים את אשר הארכיאולוגים של המאה ה־19 שבו ובראו מבחוץ". איך אפשר לברוא מחדש את המציאות שבה חיו האנשים שהתהלכו בבית הזה? איך אפשר להבין מצורת החלל ומעיצוב עיטוריו כיצד הם נראו, מה אהבו, על מה חלמו? הסתכלתי מסביב על הקומפלקס העצום הזה, מנסה להעריך את הזמן שיידרש לי ללמוד את כל החדרים, המעברים, הגומחות, הציורים וחריתות הגרפיטי שנשקפו אלי מכל עבר.
החלטתי כי מחר אחזור לכאן עם צוות מודדים, כדי להתחיל ולתעד את המבנה בצורה מדויקת יותר, שלב ראשון בדרך לבניית מודל ממוחשב תלת־ממדי של הבית. ברחבת הפורום שבקצה רחוב ד'בונדנצה (Via Dell Abbondanza, "רחוב השפע") שלחתי מבט אחרון אל הבית המפואר. "להתראות מחר", אמרתי לו. "להתראות מחר", אמרתי גם לווזוב שהשקיף אלי מרחוק עם לועו הפעור. והוא, כדרכם של הרים, ענה לי בשתיקה.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    כתבות מדרום איטליה

    החידות של פרנטה: טיול ספרותי בנאפולי
    החידות של פרנטה: טיול ספרותי בנאפולי

    ארבעת הרומנים של אלנה פרנטה וסדרת הטלוויזיה שנעשתה בעקבותיהם מהווים סיבה מצוינת לצאת לנאפולי, בעקבות לילה ואלנה, שאחת מהן (או אולי דווקא שתיהן) היא "החברה הגאונה". המציאות של ימינו, כפי שאפשר להיווכח בטיול בנאפולי והסביבה, דומה להפליא למה ...

    פונטנלה: גולגולות, גורלות ומספרי מזל
    פונטנלה: גולגולות, גורלות ומספרי מזל

    ביקור במערת הקבורה פונטנלה בנאפולי חושף סיפור היסטורי מרתק, הכולל שורה של אסונות, אמונה בכוחות מאגיים ופולחן אובססיבי לגולגלות המתים. חיים ומוות בדרום איטליה

    עשרה דברים נפלאים בנאפולי והסביבה
    עשרה דברים נפלאים בנאפולי והסביבה

    לטייל בסמטאות הרובע העתיק של נאפולי, לשוטט בגני ארמונות, לטפס על הר וזוב, לבקר בעתיקות פומפיי, לשוט אל האי קפרי, לנסוע לאורך חוף אמלפי, לאכול פיצה במקום שבו היא הומצאה. המקומות והחוויות שלא כדאי לוותר עליהם בנאפולי וסביבתה