תפריט עמוד

ערבה תיכונה: מסע לאורכה ולעומקה

ערבה תיכונה: מסע לאורכה ולעומקה

במבט ראשון נראית הערבה חדגונית, אבל הרושם הזה מטעה. שיטפון שמגיע פתאום, שטחי חקלאות מוריקים, קניונים, מצוקים וערוצי נחלים הם חלק מתמונת הנוף. מסע לאורכה ולעומקה של הערבה התיכונה

הנוסע לאורכה של הערבה התיכונה, כלומר מהלך של כמאה קילומטר מצומת הערבה שבצפון עד לגב הערבה, חש שהוא נע במישור, אבל לא כך הוא: חלקה הצפוני של הערבה מתחיל מדרום למפעלי ים המלח וגובהו 400 מטר מתחת לפני הים, ואילו גַב הערבה – קו פרשת המים החוצץ בין הערבה הצפונית לאחותה הדרומית – מתנשא לגובה 250 מטר מעל פני הים. במילים אחרות, במאה הקילומטרים שבין שני קצותיה של הערבה התיכונה נפרשת עלייה של 650 מטר.

הערבה אינה אחידה, יש בה כמה יחידות נוף. היחידה הראשונה, הצפונית מכולן, היא מישור המְלֵחה הגדול שנקרא ערבת סדום או הסבחה (בַּהֶרֶת בערבית) של נאות הכיכר. זהו מישור שגובהו כמעט כגובה פני ים המלח. רובו מכוסה סבך צפוף של צמחייה הידרופילית, כלומר חובבת מים: עצי אשל, שיחי אוּכַּם המלחות, קנה,  סמר, סוף, דקלי תמר ועוד. איך ייתכן שפע כזה של צמחייה צפופה באזור צחיח כל כך למראה? התשובה טמונה כמה עשרות סנטימטרים מתחת לפני השטח, במי התהום הרבים. בלא מעט מקומות מי התהום הללו אף מבצבצים אל פני המישור ומזינים את עין תמר, את עין הכיכר ועוד נביעות רבות אחרות בלי שם. מדרום לערבת סדום מתחילה יחידת נוף חדשה: מצוק גבוה של חַוָור הלשון (סלע שנוצר בקרקעית ימת הלשון הגדולה, שים המלח הוא השארית שלה) מזדקר לרוחב הערבה, פחות או יותר ממזרח למערב. מדרום לו משתרע מישור לבן מבהיק של סלעי חוור הלשון, מבותר בנקיקים צרים ובזקיפי קירות שיוצרים נוף בתרונות כמעט בלתי עביר לרכב ולהולכי רגל.

מאגר חצבה. אחד מסדרת מאגרים שנבנו כדי לאצור את מי השיטפונות | צילומים: דני הדס

רק שני ערוצים גדולים – נחל ערבה ונחל אמציהו החוצים את הבתרונות מדרום לצפון – מאפשרים תנועת רכב, והנסיעה בהם היא חוויה אמיתית. כשאני הולך בנוף המסוכסך הזה, האסוציאציה הראשונה שעולה לי היא נוף הירח (הגם שעובדתית אין כל דמיון). ככל שמדרימים לעבר מושב עידן מצטמצם חבל הבתרונות ומפנה את מקומו בהדרגה ליחידת נוף אחרת: מישורי הצרירים (חלוקי גיר וצור שהוסעו לשם בשיטפונות). זהו רצף של מניפות סחף גדולות, "דלתאות מדבריות" של הנחלים היורדים לערבה מהרי הנגב שממערב. השטח מכוסה במעין סוואנה של עצי שיטה שביניהם רועים עדרי צבאים. מתוך מישור החצץ הכהה מזדקרים רכסים טרפזיים אדמדמים מאבן חול רכה, ובראשם חיפוי של סלע תלכיד (קונגלומרט) קשה, שהוא הגורם לצורת הטרפז. אלו הן גבעת פרסה (גבעת חצבה), גבעת חרדון, גבעות שיזף שבין חצבה לעין יהב והרכס האדמדם של הר חוּפֵירה שממזרח לשדות עין יהב.

מעין יהב ודרומה שוב משתנה הנוף: הפעם חודרים רכסי הגיר של הרי הנגב אל מישור הערבה ומצמצמים את רוחבו של מישור הערבה לכדי קילומטרים אחדים. הנוף כאן הוא של מתלולי גיר זקופים וביניהם עמקים קטנים מקירטון לבן מבהיק שעליו פזורות חמאדות – מישורי חצץ שנשבר מסלעי צור שחורים מקומיים. נוף זה נמשך דרומה עד למבואות מושב פארן. כאן עמק הערבה נפתח שוב למישור ענקי, במקום שבו נכנס אל הערבה נחל פארן. כ־15 קילומטר מדרום לנחל פארן אנו עולים אל רמה שטוחה שגובהה 250 מטר מעל פני הים. זהו גַב הערבה – אותו קו פרשת המים המפריד בין הערבה התיכונה לערבה הדרומית.

מצפור השלום. המצפור נמצא על דרך השלום שבין המושבים עידן ועין יהב ומשקיף על הגבול עם ירדן העובר ממזרח לו

מים במדבר
בחורף של 1975 יצאנו, עזרא כהן מבית ספר שדה אילת ואנוכי, לדרכנו מחצבה לאילת. הרדיו דיווח על סכנת שיטפונות בערבה כתוצאה מגשמי זעף בהר הנגב. את נחל נקרות הסמוך למושב עין יהב חצינו ככל הנראה דקות אחדות לפני שהגיע גל המים הגדול, אך בגדתו של נחל פארן כבר נעצרנו: זרם מים אדיר ברוחב של מאות מטרים נע במהירות מפחידה בקרקעית העמק והציף את כביש הערבה עד לגובה של מטר ויותר.

נהג של משאית שהובילה שתי קרוניות אשלג התעקש שיוכל לעבור. מנוע המשאית כבה בשנייה שמי השיטפון חדרו אל צינור המפלט, כשהמשאית הגיעה לחלק העמוק ביותר של הזרם. מכאן הכל נראה כמו בסצנת סלואו־מושן מסרט מתח: קרונית האשלג הראשונה נטתה על צִדה, התהפכה אל תוך המים ומשכה אחריה את הקרונית השנייה. באחת הפכו מי הקקאו החומים־אפורים למים חלביים לבנים כאשר שישים טון אשלג התמוססו לתוכם. הנהג, היסטרי לחלוטין ובצדק, טיפס אל הגג של תא הנהג שנותר עומד על גלגליו. לאחר כמה דקות חולץ במסוק של צה"ל לחוף מבטחים. ואני התבוננתי בתופעה המדהימה הזאת של זרם המים העצום כלא מאמין: איך ייתכן שבמדבר שממה כזה נולד פתאום נהר אמזונס?

לא יכולנו להמשיך כי נחל פארן היה אחוז שיטפון, ולא לסגת כי גם נחל נקרות כבר הוצף, וכך נתקענו במכונית באותו המקום למשך יממה. הצבא הוריד לנו אוכל ממסוק, ולמען האמת, נהנינו. בשיטפון הזה עברו כשמונים מיליון מטרים מעוקבים של מים מתוקים לאורך הערבה, עד לים המלח. אם היה אפשר לרתום את המים האלה לצורכי האדם, הם היו מספקים את הצריכה הכוללת של מושב עין יהב למשך עשרים שנה.

מבצע חילוץ של נהג שמכוניתו טבעה בשיטפון

אורכו של נחל פארן, הנחל הראשי המנקז את הערבה התיכונה, הוא 150 קילומטר ואגן הניקוז שלו (מהרי הנגב, משטחים בסיני ומחלק ניכר מקניוני הרי אדום שבעבר הירדן) משתרע על כ־13 אלף קילומטר רבוע. רוב השטח שבו עוברים נחל פארן ויובליו בנוי מסלעים אטומים לחלחול (קירטון או חרסיות), וכשיורד על מרחבי הנגב וסיני גשם זלעפות אז מתרחש השיטפון האדיר.

אזור הערבה התיכונה והצפונית לא התברך במקורות מים קבועים, ומעט המעיינות הנובעים כאן (המעיינות חצבה, תמיד, משק, שחק, רחל ויהב) דלים למדי. כדי לספק את צריכת המים של יישובי הערבה, הקימה הקרן הקיימת לישראל פרויקט ענקי של סכרים בנחלי הערבה: מאגר עשת בנחל חיון, מאגר נקרות, מאגר חצבה, מאגר עידן ומאגר נאות הכיכר. מי השיטפונות נעצרים, לפחות בחלקם, מאחורי הסכרים הגדולים, ומימיהם מחלחלים למאגרי מי התהום שמהם שואבת חברת מקורות את המים עבור יישובי האזור.

דרכים עתיקות
עמק הערבה, שאורכו כ־170 קילומטר, הוא פרוזדור טבעי המקשר בין ים המלח בצפון למפרץ אילת בדרום, אך בהעדר מקורות מים זמינים לאורכו, ספק אם בעת העתיקה עברה כאן דרך רצופה. אמנם יש כמה תחנות דרך עתיקות וחשובות, כגון אתר עין חצבה, אתר עין רחל או אתר מואה, אך נראה שהתחנות אינן קשורות לציר שעובר מצפון לדרום, אלא לכמה נתיבים קדומים שחצו את הערבה לרוחבה, בדרכם מנמלי הים התיכון אל הרי אדום ולהפך.אחת הדרכים המפורסמות הללו היא דרך מעלה העקרבים (נקב א־ספאר).

הדרך שימשה ככל הנראה את גייסות הצבא הרומי שהיו צריכים להגיע מירושלים ומחברון אל הגבול המזרחי של האימפריה הרומית. ראשיתה בירושלים, וממנה היא נמשכת לערד הקדומה ולעיר הנבטית ממשית שליד דימונה, ממשיכה לרכס הרי חצרה ויורדת בקטע חצוב מדרגות עד לנחל צין התחתון וממנו אל עין חצבה. שם, ליד מעיין מים חיים הנובע לרגלי עץ שיזף אדיר ועתיק שגילו מוערך במאות שנים, הוקמה כבר בתקופת המקרא מצודה גדולה לאבטחת הדרך, ולה נוספו מבנים בתקופה הנבטית והרומית. מעין חצבה חוצה הדרך את עמק הערבה מזרחה בנתיב שהבדואים מכנים דַרְבּ סולימנייה עד ליישוב הקדום בוצרה שבירדן, שם היא פוגשת את הדרך המכונה דרך המלך – הנתיב הראשי שעובר על גב הרי אדום.

שיטפון בערבה. מהיכן הגיע פתאום האמזונס ללב המדבר?

דרך מפורסמת לא פחות, שארגון אונסק"ו העניק לה מעמד של אתר מורשת עולמית, היא דרך הבשמים הנבטית (ראו תיבה משמאל למעלה). דרך זו שימשה את אורחות המסחר של המור והלבונה מחצרמוות ומתימן דרך פטרה אל נמל עזה. מפטרה יורדת הדרך אל ביר מד'כור שבערבה הירדנית, חוצה את הערבה לכיוון מערב, מגיעה אל התחנה הנבטית של מואה, ומשם עולה אל מכתש רמון, עבדת, חלוצה ועזה.

דרך חשובה אחרת, אם כי מפורסמת מעט פחות, היא דַרְבּ א־סולטן, דרך השליט, שמקשרת מאז ימי המקרא את באר שבע עם הערבה. הדרך עולה מבאר שבע אל מישור שדה בוקר שבהרי הנגב הצפוניים, יורדת לבקעת צין ומגיעה אל נחל מרזבה ואל עין רחל. משם היא ממשיכה מזרחה, חוצה את הערבה התיכונה ומגיעה אל פוּנוֹן העתיקה שלרגלי אדום, שהיתה אתר כריית הנחושת הקדום החשוב ביותר של הערבה. מפונון עולה הדרך מזרחה בעמק של ואדי דאנה שבאדום ומגיעה אל דרך המלך שבגב הרי אדום. דרב א־סולטן שימשה לסחר, ומן הסתם גם להעברת נחושת מפונון לבאר שבע ומשם אל נמלי הים התיכון לייצוא.

אלופים בחקלאות מדברית
בשנת 1949, זמן קצר לאחר מבצע עובדה לכיבוש הנגב הדרומי ומפרץ אילת, ירדה קבוצה של אנשי שח"ל (שירות חקלאי לערבה, גוף ממשלתי שהוקם כדי לחקור את האפשרות להתיישב בעמק הערבה) אל עין חצבה, מעיין בערבה הצפונית, כדי להקים שם תחנת ניסיונות חקלאית. החווה החקלאית שפעלה כאן במשך כשנתיים היתה מודל ראשון של חקלאות באדמות הערבה הצחיחה. בהמשך נוסדו תחנות חקלאיות נוספות, ואליהן עלו היאחזויות הנח"ל הראשונות בערבה: היאחזות עין ע'דיאן, שבסוף שנות החמישים הפכה לקיבוץ יטבתה, והיאחזות עין יהב שהפכה למושב. כך נקבע מודל ההתיישבות בערבה: התיישבות קיבוצית בדרום והתיישבות של מושבים בערבה התיכונה והצפונית.

גידול עגבניות בערבה. חקלאות משגשגת באדמות הצחיחות | צילום: אייסטוק

ב־1965 הוקמה היאחזות הנח"ל חצבה, ואחריה הוקמו זה אחר זה שאר מושבי הערבה התיכונה: פארן, צופר, עידן, נאות הכיכר ועין תמר. עד מהרה הבינו מתיישבי הערבה שהמדבר הוא גן עדן לגידולי ירקות ומטעים: החום העז, ובעיקר קרינת השמש בכל עונות השנה, מקדימים את הבשלת הירקות, ובעיצומו של החורף כבר אפשר לשווק את התוצרת המבכירה במחירים גבוהים למדי. בזכות היובש והניתוק מאזורי חקלאות במרכז הארץ אזור זה נקי יחסית ממזיקים וממחלות, ובעיית המרחק מן הצרכנים במרכז הארץ נפתרה עם חנוכת כביש הערבה ב־1964. מהפכה נוספת התרחשה כאן כשאנשי מפעל נטפים של חצרים בחרו בעמק הערבה לאזור הניסוי הראשון בארץ להשקיה במערכות טפטוף.

התוצאות לא איחרו להגיע: חקלאי הערבה התיכונה הגיעו ליבולים אדירים של עשרים טון לדונם עגבניות ושמונה טונות לדונם מלפפונים – כמות כפולה מזו שמניבים שטחים במרכז הארץ. כיום מגוון הגידולים החקלאיים בערבה התיכונה הוא יוצא דופן וכולל פלפלים, מלפפונים, עגבניות, בצל, מיני פרחים רבים, מלונים, אבטיחים, גפנים, תמרים, מנגו ועוד כהנה וכהנה גידולי פרי וירק. הערבה התיכונה מתפקדת כאסם הירקות הגדול ביותר בישראל, וחלק ניכר מהגידולים הם גידולי ייצוא שרווחיותם גבוהה.

מדי פעם, כשאני מבקר את ידידי בחצבה ובעין יהב, אני עולה ברכב אל המצפה היפה של הר חוּפֵירה ומתבונן אל אפיק נחל ערבה שלמרגלותי. לאורך כשלושים קילומטר רצופים עיני עוקבות אחרי שדה הירקות והמטעים הענקי הנמשך מעין יהב בדרום ועד לעידן שבצפון, ולרגע נדמה לי שאני צופה בשטחי אשדות יעקב, בית זרע או דגניה, כה רב הדמיון.

כשאני ממשיך מהנהר החקלאי הירוק הזה אל הרכסים הצחיחים, אני קולט את הפנומן של הפיכת מדבר מוחלט לגן פורח. ולא רק אני קולט: הערבה התיכונה היא כיום האקדמיה החשובה בעולם לפיתוח חקלאות מדברית. חקלאיה הם אלופי הארץ (וכנראה אלופי העולם) בתחום, וזה שנים שמגיעים אליהם מיטב המומחים העולמיים כדי ללמוד על הפלא שהתרחש כאן.

דרך הבשמים – אתר מורשת עולמית
"עדות ייחודית לתרבות שעברה מן העולם ודוגמה יוצאת מן הכלל להתיישבות שדרשה מן האדם להתמודד עם תנאי הסביבה". כך הגדיר אונסק"ו – ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם – את דרך הבשמים ואת שרידי ההתיישבות הפזורים לאורכה, כשהכריז עליה כעל אתר מורשת עולמית.
 
כשסוחרים מוצאים מקור רווח – מדבריות יופרחו והרים ייחצבו, ובלבד שסחורתם תגיע ליעדה. במקרה הזה הסוחרים הם הנבטים, הסחורה היא בשמים, והיעד הוא אירופאים המייחלים למור ולבונה עזי ריח כמו שרק המזרח יכול לספק. הדרך שנפרצה היא דרך הבשמים ששימשה נתיב מסחר מרכזי מהמאה השלישית לפני הספירה ועד למאה השנייה אחרי הספירה. תחילתה בדרום חצי האי ערב, והיא ממשיכה צפונה לאורך ערב הסעודית של ימינו עד פטרה שבירדן, ומשם מערבה דרך הערבה והנגב הצפוני עד לים התיכון, סך הכל כ־1,800 קילומטר שרובם עוברים במדבריות. מן הים התיכון הועברה הסחורה לאירופה בדרך הים.

לאורך קטע הדרך החוצה את ישראל ובצד דרכים אחרות שעברו בנגב נותרו שרידים מרשימים של מקומות יישוב (בייחוד הערים עבדת, חלוצה, ממשית ושבטה), תחנות דרכים, מצודות, בריכות, מתקני חקלאות ועיבוד, קטעי דרכים סלולות, אבני סימון ועוד. בהחלטת אונסק"ו נכתב ששרידי דרך הבשמים משקפים את ההיקף הנרחב של המסחר שעבר בה ומלמדים רבות על דרכיהם של תושבי המדבר להפריח אותו ולהכשירו למסחר ולחקלאות.

השריד המרשים ביותר של דרך זו שנשמר בערבה הוא מואה, תחנת דרכים נבטית שבה מבצר וחאן, מרחצאות, בית בד ומערכת מים מורכבת. הגעה: כקילומטר מדרום למושב צופר ניצב שער יפהפה. יש לעבור דרכו ולנסוע מערבה כשלושה קילומטרים וחצי עד למצודה. הדרך מתאימה גם לרכב רגיל.

למפת הערבה התיכונה לחצו כאן >>


האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

ישראל מלמעלה: מבצרים, כנסיות ומסגדים

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

code

75 − = 71