תפריט עמוד

על שימור השלכים באי טיראן

על שימור השלכים באי טיראן

האי טיראן שימש פעם כמוקד למחקר ומעקב אחר השלכים, כאשר ישראל שלטה בסיני. הצפר שלום זוארץ והצלם יוסי אשבול שהו באי תקופות ארוכות והתבוננו באורח חייהם של השלכים ושל העופות האחרים שקיננו בו. בשנים האחרונות קשה להתמיד במעקב, והפיתוח המהיר בסיני מעורר חששות כבדים לגבי שימור השלכים ושכניהם בטיראן. לאחרונה העבירה מצרים את האיים לסעודיה

קבוצה של חיילים התקרבה לקן של שָלָךְְ. העוף חיכה להם שם, והפציץ אותם במטח של קרשים. הם כמעט שלפו את הרובים כדי להתגונן". זה היה אחד הסיפורים ששמעתי מחייל מילואים ששירת באי טיראן. אז לא ידעתי ששַלָּכִים אינם תוקפים. אבל מדבריו של חייל זה ושל חיילים אחרים גיליתי שעל האי, הנמצא בקצהו הדרומי של מפרץ אילת, יש קינים רבים של שלכים, המטילים שם את ביציהם ומגדלים את גוזליהם. השלכים אמנם משליכים את עצמם על המים כדי לדוג דגים, אבל עד אז לא שמעתי על שלכים שתקפו בני אדם.

השנה היתה 1967. ואני עוד לא ביקרתי באי טיראן אלא רק שמעתי עליו. ידעתי שגודלו כ־65 קילומטרים רבועים, כולל שטחים מישוריים העולים אך מעט מעל פני הים. ידעתי שיש בו גבעות, ולאורך חופו רכס הררי הנמצא ליד מפרץ פוול, המפרץ הגדול ביותר בו, שרק  "צוואר" צר מחבר אותו לאי העיקרי. בחלק זה של האי יש בעיקר גבעות נמוכות מאוד עם אדמה אדמדמת, מלחות רבות ושפת ים חולית. אבל הידע הגיאוגרפי הזה לא הסביר מדוע יש שם כל כך הרבה שלכים, ובעיקר מדוע תקף השלך את החיילים.

את עופות חצי־האי סיני ראיתי בראשונה ב־1956, בסיומו של מבצע קדש כשביקרתי בראס מוחמד. אבל אז טרם עסקתי באופן ממשי בצפרות, והכרותי עם העופות החלה רק ב־1967. אז, כמדריך טיולים בחברה להגנת הטבע, נסעתי שוב לאיזור ופגשתי מינים רבים של עופות, בהם: שחף לבן עין, לבנית ים סוף וציפורים רבות אחרות. שלכים פגשתי דווקא בישראל, בעיקר בקרבת ברכות דגים. הם הגיעו לכאן כיחידים, וטבעות שנמצאו על רגלי שלכים מתים העידו שהגיעו מפינלנד. לא ידעתי אז אם להם יש קשר עם האוכלוסייה המתגוררת כל השנה באי טיראן.

עוד לפני שהגעתי לאי כדי לבחון את אוכלוסיית השלכים מקרוב, התעמקתי בפשרו של הסיפור המוזר על התנהגותו המלחמתית של השלך. הפרשנות לסיפור היתה פשוטה מאוד, אפילו מפתיעה בפשטותה. השלך, בדרך כלל הזכר, נוהג להביא חומרים שונים לבניית הקן או לחידושו. את החומרים, הכוללים גזרי עץ, ענפים, חבלים ועוד, הוא נושא ברגליו. אני משער שהחיילים התקרבו לקן בדיוק כאשר השלך "התוקף" נשא אליו חומרי קינון.  כשראה אותם נבהל, ושמט את כל מה שנשא עימו על ראשי החיילים.

מפגש ראשון
מצויד בידע זה הגעתי באביב 1973 לאי טיראן לביקור שפתח סדרה ארוכה של ביקורים. הייתי אז הצפר הראשי של רשות שמורות הטבע, והגעתי לאי בחברת שלושה פקחים של הרשות. היה לנו ג'יפ מצויד היטב, וכאורחים של צה"ל הגענו על נחתת קטנה של חיל הים. מי הים היו שקטים להפליא, ואת הספינה ליוו דולפינים שזינקו מעל המים בעקבותינו. דגים "התעופפו" להם פה ושם, והקסם הימי הזה כמעט השכיח ממני את העופות.

לאחר תיאומים עם מפקד המקום, שכונה על ידי החיילים "מלך האי", עזבנו את המחנה הקטן ונסענו לאיטנו בדרך היחידה, המקיפה כמעט את כל טיראן. מבחינה גיאולוגית, האי הוא כנראה גוש נסק שהתרומם מעל הים בסוף עידן הפליסטוקן, לפני 10,000־20,000 שנה. הנוף מורכב ברובו מאבן חול המצויה בצורות שונות של גיבוש יחד עם מדרגות (טרסות) או שרידי שכבות של גיר אורגנוגני שנוצר משוניות אלמוגים קדומות ומאובנות ואלמנטים של חרסיות, קירטון, גבס, פצלים וקונגלומרטים. יש גם סימנים לקיומו של גלעין מגמתי בעומק לא רב.

האב מביא את המזון אל הקן כשהוא נושא אותו ברגליו. האם קורעת מנות קטנות מהדג ונותנת אותן לכל מי שמתקרב אליה במקור פעור, בלי להבחין מי הוא האוכל.


צמחיית האי היא מדברית אופיינית ומרוכזת ברובה באפיקי הנחלים, לשם מתנקזים המים המועטים היורדים ב"שנים גשומות". היא מורכבת בעיקר משיחים רב־שנתיים כמו זוּגָן, צָלָף סחוסי ואחרים, ושיחים אחדים של סלוודורה פרסית. לאורך החופים, ובעיקר במלחות – כנראה בזכות מי תהום גבוהים – נפוצים צמחים כאוּכָּם חד־ביתי, עדעד סיני, מלוח קיפח, ימלוח פגום ועוד. מבחינה ארכיאולוגית, אין סימנים לקיומו של יישוב קדום על האי, אך הוא שימש כנראה כמקום חנייה ולינה לדייגים ולעולי רגל שנקלעו לכאן בעת סערה.

כאשר עברנו רכס גבעות נמוך טס לקראתנו השלך הראשון. הוא התרומם מן הקן שנבנה על שיח קטן של עדעד. היה זה קן שגובהו כמטר וחצי, קוטר בסיסו היה מטר וחצי וקוטר חלקו העליון – כמטר. בשיאו נפער שקע. יותר מכל דמה הקן להר געש זעיר. אבל מה ששימח אותי במיוחד היו שני הגוזלים שישבו בו, לצידה של ביצה שטרם בקעה. נקבת השלך שהבחינה בנו שמחה קצת פחות ממני. היא התעופפה קרוב, מעל ראשינו, מגינה על גוזליה מפני  הזרים. כשהתרחקנו משם, חזרה לקן ופרסה את כנפיה על הצאצאים כדי להגן עליהם מפני השמש.

מרבית אוכלוסיות השלכים מתגוררות באזורים הצפוניים של אירופה, אסיה ואמריקה. שם הם מתרבים ודוגרים על ביציהם בקינים אותם הם בונים, בדרך כלל, על צמרות עצים גדולים וגבוהים ובראש צוקים. בסתיו הם נודדים, בדרך כלל דרומה, לאחר שסיימו לגדל את הצאצאים, ובאביב הם חוזרים הביתה לעונת רבייה חדשה. אבל יש אוכלוסיות המתגוררות באזורים דרומיים יותר, כמו באיי ים סוף ובחופיו. גם שם מתרבים השלכים ודוגרים, לעיתים בהצלחה. אחד הריכוזים הדרומיים הגדולים ביותר נמצא באי טיראן.

אמא במקום מזגן
השלך, מסדרת דורסי היום, נמנה עם מין וסוג אחד בלבד (Pandion) במשפחתו. מוכרים חמישה תתי־מינים, והנפוץ ביותר  הוא Pandion h. haliaetus החי באירופה, באסיה ובאפריקה. אל תת־מין זה שייכים גם השלכים המתגוררים בטיראן. השוואה עם שלכים המתגוררים בפינלנד, למשל, תבהיר את ההבדלים בין שלכים צפוניים לדרומיים. באי טיראן מנהלים זוגות השלכים את משחקי החיזור בין נובמבר לדצמבר. הם עושים זאת במעוף אקרובטי תוך השמעת קולות מיוחדים. באותה תקופה הם בונים את הקן שבו יגדלו מאוחר יותר את הצאצאים. בינואר מוטלות הביצים, ובמארס כבר בוקעים הגוזלים, העוזבים את הקינים בין מאי ליוני. בפינלנד, לעומת זאת, חוזרים ההורים לאיזור הקינון ממקלטם בארצות הדרום לא לפני חודש אפריל, כאשר הגוזלים באי טיראן כבר בני חודש או יותר. רק אז מתחילים ההורים הפיניים במשחקי החיזור ובבניית הקן או חידושו. אמנם, התהליך קצר יותר מזה של השלכים הדרומיים, אבל בכל מקרה הצאצאים עוזבים את הקן לא לפני יולי־אוגוסט. זמן מה לאחר מכן מתחילים ההורים והצאצאים לנדוד.

עיתוי הדגירה של השלכים וגידול הצאצאים באי טיראן ובדרום סיני מתאים לתנאי המדבר. כדי לשרוד, חייבים הגוזלים להיות גדולים דיים ומנוצים כבר בסוף אפריל, עם בוא החום הגדול. בעונת הרבייה של 1979, למשל, הקדימה מכת חום. היא תקפה את המדבר כשהגוזלים היו עדיין רכים, ורבים מהם מתו למרות מאמצי ההורים להצילם. לא פעם ראיתי, במהלך השעות החמות, את האם טובלת בים וחוזרת מיד אל הקן עם מעט מים על הגוף כדי לצנן גם את הגוזלים.

זוג מפתיע של לבניות – היא לבנה והוא בצבע כחול כהה מאוד. ההערכה היא שכעשרה אחוזים מהלבניות באיזור דרום סיני הן כהות.

אין ספק, אויבם העיקרי של השלכים הוא החום הרב, אך קיימים גם אויבים אחרים. באי טיראן אמנם אין יונקים, אך בין הזוחלים יש נחש "ארסי למחצה" (המחדיר את ארסו בנשיכה ולא בהכשה, ולכן הוא מסוכן רק לבעלי חיים קטנים): אִַרְבַּע־קַו מצרי. סכנתו מועטה יחסית, משום שמספר הפרטים אינו רב. מי שמסכן את השלכים במיוחד הוא דווקא בעל חיים קטן יותר. זהו מין סרטן־נזיר בשם פרישית יבשתית, המתיישב בתוך קונכייה ריקה של חילזון, ומתאים את גופו אליה. סרטן זה מסוגל לטפס אל הקינים של השלכים וליהנות משיירי הדגים שהובאו על ידי ההורים. לעיתים הוא טועם גם מגופם של גוזלים רכים, שטרם כוסו בנוצות. גם השלך הבוגר, שהוא גדול וחזק – הזכר שוקל כקילוגרם וחצי והנקבה כשני קילוגרם – נותר חסר אונים מול היצור הקטן המוגן בקונכייה. אנחנו ניסינו לעזור. במהלך ביקורנו באי זיהינו את המקומות שבהם היו הסרטנים פעילים מאוד, ובנינו קיר חוסם סביב הקן. למרות זאת, מצאנו כמעט מדי שנה גוזל או שניים שאחד מגפיהם נאכל, או גוזלים מרוטשים.

זלילת שלכים
לא תמיד הצלחנו להגן על השלכים. ב־1977 אירע אסון. בפברואר היו, כמו תמיד, ביצים ברוב הקינים הפעילים. אולם כשחזרנו באפריל, כדי לסמן את הצאצאים שהיו אמורים להיות בני כחודש, לא נותר אפילו גוזל אחד. רק בשני קינים, בכל אחד, היתה ביצה שלא בקעה. בבדיקה מהירה נוכחנו לראות כי ליד כל ריכוז של קינים היו שרידי מדורה ועקבות רגליים יחפות שהובילו אל הים וחזרה. אלה לא היו חיילים. מפקדת המרחב גילתה לנו שצה"ל ביטל  – בלחץ דייגים ישראלים שהעסיקו דייגים מקומיים – את האיסור לעלות לאי טיראן, שעד אז היה עמדה צבאית.

העובדה שתושבי המדבר ניזונים מביצי שלכים ידועה. החוקר וו. קוסט (W. KOST) שהשתתף במשלחת מדעית שיצאה מגרמניה לחקור את ים סוף ב־1964, תיאר, בין היתר, כיצד ראה דייגים מקומיים לוקחים ביצי שלכים וגוזלים מהקינים, אוכלים חלק מהם וחלק מביאים למכירה בשווקים המקומיים בחופי סעודיה. נתקלתי בתופעה במהלך הסקרים שערכנו בצפון סיני, שם ראיתי דייגים ותושבים בני המקום אוספים ביצים ואפרוחים מקיני שחפיות וחופמים. הם סיפרו לי שכך גם עשו לביצים שמצאו בקיני פלמינגו, שניסו לדגור שם. "הכל מן אללה", אמר לי מישהו אז, "אללה רוצה שיהיה לנו מה לאכול".
לא הסכמתי איתו. תבענו מהצבא לבטל את אישור העלייה על החוף או להגביל את  הכניסה לאי לקטעים שבהם אין קינים פעילים. במקביל, הסברנו לדייגים כי מעשים אלה הם בניגוד לחוק, משום שהאי טיראן הוכרז כשמורת טבע, והזהרנו אותם שאם ימשיכו לטבוח בשלכים נתבע אותם לדין.

לקראת העונה הבאה גייסנו צפרים־מתנדבים, ששמרו בקבוצות קטנות על הקינים במשמרות שנמשכו שבוע. המבצע נמשך שנתיים והצלחתו היתה רבה. לא רק שהדגירה חזרה למתכונתה הקודמת, כלומר מכל קן פעיל פרח לפחות צאצא אחד, אלא גם אספנו נתונים רבים וחשובים על אורח חיי השלכים והתנהגותם באיזור מדברי זה.

נס במדבר
הפעילות להצלת השלכים התנהלה גם מעבר לאי טיראן. בחופי סיני היו פזורים קיני שלכים אחדים במרחק רב זה מזה. אלה נבנו על אחד מעצי המנגרובים – אביצניה ימית, עץ טרופי בעל שורשי אוויר המזדקרים מעל פני המים – על שיח בשם מלוח קיפח, או סתם על החול. במשך שנות הסקר הראשונות לא ראיתי אפילו גוזל אחד בקינים אלה; מלבד בקן אחד שנבנה על התורן או על הירכתיים של שרידי האוניה הגרמנית "מריה שרידר" שעלתה בעבר הרחוק על שרטון צפונה מנבק וננטשה. ברור היה שהדגירה בחופים אלה נכשלה בגלל נגישות הקינים לטורפים כמו שועלים וכלבים. אבל גם קרבתם של דייגים ומבקרים אחרים לא תרמה להמשך קיומם של הגוזלים.
ההבדל בין הקינים הנטושים לבין הקן הפעיל שעל הספינה היה במיקום הגבוה שלו ובאי־נגישותו למיני טורפים. נזכרתי בנסיונות המוצלחים שנעשו בארצות־הברית להרחיק את קיני השלכים באזורים חסרי עצים (שם דוגרים העופות והציפורים על הקרקע או על שיחים, כמו באי טיראן) מטורפים שונים, בעיקר רקונים, על ידי הצבת הקינים על משטח שהוצב על עמודים. נקטנו אותה דרך. בחוף "שמורת נבק", צפונה מראס נצראני, הצבנו את העמוד הראשון. גובהו היה שישה מטרים. על המשטח הנחנו קן של זוג שלכים שניסה לדגור, ללא הצלחה, על עץ אביצניה קטן במנגרובים של נבק. יום לאחר ההעברה נראו בני הזוג ממשיכים במשחקי החיזור, ועוד באותה עונה גידלו שני צאצאים לתפארת. הוספנו עוד מספר עמודים עם משטחים, ועוד שלכים הביאו לעולם גוזלים, שהצליחו לפרוח מהקינים.

ההצלחה חיכתה לנו גם בתחומים נוספים. כאשר הקמנו את העמודים נעזרנו בבדווים, שחלקם עבדו באחזקת השמורות מטעם הרשות. גברים אלה גיחכו בקולות רמים כשראו את המאמץ הרב שהושקע בהצלת השלכים. "מנשאן אל־עסאפיר?" (בשביל הציפורים?), תהו לא פעם בחיוך גדול. הם גם לא התעצלו והדגימו לנו איך אפשר לטפס בקלות רבה על העמוד ולהגיע אל הקן. בכך הבהירו לנו כי כל המאמצים שלנו הם לשווא.

כעבור שנתיים חזר הזוג בשמורת נבק לדגור על האביצניה כבימים עברו, וראה זה פלא: הפעם הם הצליחו לגדל שני צאצאים יפים לא פחות מהקודמים. וכך היה גם בעונה הבאה. זאת ועוד: גוזלים הופיעו גם בקינים אחרים באותו איזור. הסיבה לכך פשוטה: השינוי המהותי לא חל בקרב השלכים, אלא דווקא בקרב הבדווים. אלה הפכו להיות שומרי טבע למהדרין, ולא רק שהם עצמם נמנעו לאכול ביצים וגוזלי שלכים, אלא הפכו להיות מגיניהם הנאמנים.

הכל במשפחה
במהלך שהותי באי טיראן למדתי הרבה על חייהם של השלכים. הם שורדים בתנאי המדבר בזכות הים. השלכים ניזונים בעיקר מדגים, אותם הם צדים סביב שוניות האלמוגים המקיפות את האי, בעיקר ממזרח, בין האי לבין חופי סעודיה. במקומות אלה במים הרדודים דגים השלכים מיני דגים, כמו חלילון, חניתן, ניצרן ותוכינוּן (סקרוס).
השלך האב מביא את המזון, דגים למשל, אל הקן כשהוא נושא אותם ברגליו. האם קורעת מנות קטנות מהדג ונותנת אותן לכל מי שמתקרב אליה במקור פעור, בלי להבחין מי הוא האוכל. באחד הקינים השתלט אחד הגוזלים על שני אחיו. הוא תקף את אחיו הגדול וחטף ממנו מזון. מהגוזל הקטן יותר חסם את האפשרות להגיע בכלל למזון. מצבו של הגוזל הקטן הורע ומשקלו לא עלה. היה ברור לנו שהוא עלול למות מרעב או מהמכות שקיבל משני אחיו. כדי להציל את חייו העברנו אותו לגן הזואולוגי באוניברסיטת תל־אביב, שם חי עוד שנים רבות.
השלכים אינם חיים תמיד בזוגות. בקינים אחדים צפינו בשלכים החיים בשלישיות. בשני קינים התגוררו שתי נקבות עם זכר אחד ובשניים אחרים – שני זכרים עם נקבה אחת. כולם היו שותפים בפעילות השגרתית: חיזור, הזדווגות, בניית הקן, ריפודו, דגירה והבאת מזון לנקבות בייחוד כשאלה האכילו גוזלים. באחד הקינים, שבו התגוררו שתי נקבות, הוטלו חמש ביצים שבקעו בהדרגה. הפרשי הזמן בין הבקיעות הבהירו כי הביצים היו שייכות לשתי הנקבות. החיים יחד לא היו קלים: בין שתי הנקבות היו עימותים תכופים, שאילצו את הזכר לדגור לבדו על הביצים.

אי הציפורים
לא רק שלכים פגשתי באי טיראן, אלא גם עופות אחרים. אחד המפגשים המרגשים היה עם משפחה של בז שחור (Falco concolor). בז זה חי בדרך כלל במדבריות במצרים ובלוב, למשל, וגם אצלנו הוא מצוי באזורים צחיחים, בנגב ובמדבר יהודה.

ביום חם אחד יצאתי לסיור רגלי באי, מלווה בצפר והצלם יגאל לבנה. בחזרה, החלטנו לקצר את הדרך אל המחנה ולצעוד בנתיב חדש שפילס הצבא באיזור ההררי. כאשר התקרבנו לצוק קטן, עף לקראתנו במפתיע בז זכר. הוא היה מרוגז וצריחותיו נישאו מעל ראשינו. המשכנו לצעוד כשמולנו ראינו את הנקבה דוגרת בתוך מערה קטנה. למרות שהתקרבנו, הדוגרת לא זזה. התיישבנו לידה. יגאל  צילם. התקרבתי אליה וכמעט נגעתי בה. רק אז היא נעה מעט, הניחה ליגאל לצלם את הביצים וחזרה לדגור.

כעבור חודש וחצי ביקרתי שוב את הבזים, הפעם עם הצלם יוסי אשבול. מצאנו את הקן, שבו התגוררה הנקבה עם שני צאצאים שזללו בהנאה רבה שחרור שלא הצליח להימלט מטפריו של הבז הזכר. נוכחותנו לא הפריעה להם, הם המשיכו לאכול בתאווה. הדבר איפשר לנו לענוד להם טבעות, כדי להמשיך לעקוב אחריהם. משום שהבזים ניזונים מציפורים, הם נוהגים לדגור בקיץ. כך מאפשר להם הדבר לגדל את צאצאיהם במהלך נדידת הסתיו של העופות.

יש באי טיראן גם מינים אחרים של עופות, חלקם מתגורר שם דרך קבע. בין אלה ניתן לזהות את השחף לבן עין, שחפית כספית וכָּפָן. אחרים, כמו בז מדברי (אדום ראש), לבנית ים סוף, אנפית המנגרובים, שחפית כתומת מקור, שחפית השוניות, חוֹפָמִי אלכסנדרי ועורב חום עורף, חיים שם לעיתים תכופות. במשך עשרה חודשים אפשר לראות קינים במקומות שונים באי, לעיתים בריכוזים מרשימים; בכל תקופה – של מין אחר. וכך הופך האי למרכז רעשני ומלא חיים.

רוב הלבניות, למשל, דוגרות במושבות צפופות בתוך סבכי המנגרובים שבחופי מרחב שלמה, וכך גם האנפיות, אם כי לא בצפיפות רבה כל כך. מסיבה לא ברורה העדיפו שניים־שלושה זוגות של לבניות ים סוף לדגור באי טיראן, על סלע או על שיח, בנוף פתוח לגמרי. ביקרנו את הזוג שדגר על שיח, בקן עזוב של שלך. היא היתה לבנה, צחורה כשלג, כיאה ללבנית, אבל הוא היה יוצא דופן: צבעו כחול כהה מאוד.

תופעה זו אמנם חריגה,  אך היא ידועה, בעיקר בקרב האוכלוסיות הדרומיות. במושבות דגירה לאורך חופי ים סוף והאוקיינוס ההודי באפריקה, שיעור הלבניות הכהות גדול יותר. מעריכים כי עשרה אחוזים מהלבניות באיזור דרום סיני הן כהות. אלא שההזדמנות לבחון "משפחה מעורבת" לא היתה דבר של מה בכך. כמו צאצאים של זוגות אחרים של לבניות, כוסו הגוזלים הקטנים פלומה אפורה בהירה עד כהה. בחילוף הנוצות הראשון זכו הנוצות בגוון כללי אפור עם כתמים שחורים או לבנים ורק בגיל שנתיים־שלוש הפכו הנוצות ללבנות או, כחולות כהות.

בניגוד לבזים, זוג זה לא אהב מבקרים, וכדי לצלמם נאלץ יוסי אשבול להיעזר במסתור, שהוצב סמוך לקן. לאחר שהזוג הסתגל לקיומו של החפץ החדש, נכנס יוסי לתוכו ואני התיישבתי במקום שאיפשר לי לצפות בהם מרחוק בלי להפריע. לאחר שעבר זמן רב, ומהמסתור לא נראו סימני חיים, התחלתי לחשוש לשלומו של יוסי. ניגשתי אל המחבוא, ובטרם פציתי את פי, נשמעה מתוך המחבוא נזיפה: "הברחת את הזכר!"

מאז האירוע ההוא עברו שנים. תהליכים פוליטיים גרמו לכך שהאי טיראן חזר מידי ישראל לידיה של מצרים. אינני יודע מה עלה בגורל העופות שפגשתי שם. האם הבדווים מגינים עדיין על השלכים? האם העמודים בעלי המשטחים עדיין בשימוש? והאם יש מישהו המציל גוזל קטן מורעב ממשפחתו הלא אוהדת? מה שנותר הוא לקוות שהיחסים עם מצרים יאפשרו שיתוף פעולה בשמירת הטבע ובחקר העופות.



באפריל 2016 סיכמו מצרים וסעודיה על העברת האי טיראן וכן האי השכן סנאפיר חזרה לידי סעודיה

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

code