תפריט עמוד

עכו: הזמן העומד

עכו: הזמן העומד

בשנת 2001 הכריזה אונסק"ו על עכו העתיקה כעל "אתר מורשת עולמית", מה שלא פתר את בעיית העוני, ההזנחה והפשע בעיר. אך בתוך המציאות הזאת פועלים כמה מתושבי העיר לשנות את מצבם דרך שימור מורשת התרבות של הקהילה שבה הם חיים. יאיר קדר מביא שלושה סיפורים עכואיים מהצד הזה של הים התיכון

בנמל עכו נפרדים השחפים מהיום שחלף. המלצרים מקפלים את השולחנות שבחוץ, והדייגים מכינים את הרשתות לדיג הלילי. ריחו של הים – מלוח וחם – ממלא את הריאות. בצעידה מסמטאות הרובע שבנו אנשי העיר פיזה האיטלקית, המוארות באור צהוב ורך, אל עבר אולמות האבירים, לרגע נִטְעֶה לחשוב שאנחנו ברודוס, בפמגוסטה (Famagusta) או במלטה. כמותן גם עכו היתה למרכז סחר ים תיכוני, וגם בה נטעו האירופאים שורשים. וכמו ערים ים תיכוניות אחרות, גם אותה כבשו רבים שחיו בה, הרסו אותה והקימו אותה מחדש. הסוחרים סוגרים את הדוכנים בשוק המקורה. כמה ילדים משחקים בכדור. בבית קפה יושבים גברים אחדים עם נרגילות.
לפני ארבע שנים, במאי 2001, זכתה עכו העתיקה בתואר "אתר מורשת עולמית" של אונסק"ו, משום שמיקומה הגיאוגרפי הוא נקודת מפגש בין מזרח למערב ומשום שהיא משמשת דוגמה ייחודית לסימביוזה שבין תרבויות וערכים שונים. אך הבעיה העיקרית של עכו, סייג דוח השופטים, היא חברתית. "רבים מהתושבים עניים ומובטלים, וברגע שיוכלו, יעזבו את העיר העתיקה".
ואכן, למרות ההכרזה של אונסק"ו ועל אף פסטיבל התיאטרון השנתי של עכו, שיוצרים אולי רושם עליז למדי, לעכו העתיקה יש בעיה חברתית לא פשוטה: כ־8,000 תושבים חיים בשטח של 290 דונם, לעתים בצפיפות של שישה עד שבעה בחדר. רוב המבנים בעיר העתיקה נבנו לפני כמאתיים שנה, רבים מהם רעועים, ו־300 דירות אף הוכרזו מסוכנות למגורים. בין מסעדות הדגים, החומוסיות ודוכני המזכרות אפשר לראות באור יום אלכוהוליסטים, מכורים לסמים, זונות ועבריינים. נתוני לשכת הרווחה של עיריית עכו מספרים שמכלל הילדים עד גיל חמש, יותר משמונים אחוזים סובלים ממצוקה כלכלית וממצוקת דיור.
נראה שתקציבי פיתוח רבים מושקעים בעכו בשימור האבנים, אך לא די מושקע בתושבים. בפער שבין יופיה של העיר ובין מצוקת תושביה, ובפער שבין עברה המפואר ובין ההווה העגום שלה, יש כמה תושבים שפועלים לשנות את מצבם דרך שימור מורשת התרבות של הקהילה שבה הם חיים.
יש כמה סוגים של שימור מורשת תרבות. העיקרי שבהם, זה הממומש בעכו העתיקה למשל, עוסק לרוב במה שמכונה "תרבות מוחשית" (tangible), והוא מתמקד למשל באתרים ארכיאולוגיים והיסטוריים ובמוזיאונים. סוג אחר הוא "תרבות לא מוחשית" 
(intangible), הכוללת העברת מסורות שבעל פה, חגיגות עממיות, אומנויות מסורתיות ועוד. התרבות הלא מוחשית עוסקת במה שמועבר מדור לדור וגם במה שנוצר מחדש בתגובה לסביבה ולתנאים ההיסטוריים של אותה הקהילה. יתרונו של שימור תרבות מעין זה טמון בכך שהוא יכול לספק לאותה הקהילה תחושה ייחודית של זהות ושל המשכיות.
אספן הפולקלור נזיר שמאלי, מדריך הטיולים עבדו מתא והמוזיקאי חיר פודי, ילידי עכו העתיקה, הם שלושה משמרי "תרבות לא מוחשית" עכואיים. כל אחד מהם נוטל את עברה של עכו – את תרבותה הערבית השזורה במורשתה הים תיכונית – מלקט אותו, מפיץ אותו דרך תיעוד ומחיה אותו דרך יצירה. לפניכם סיפוריהם. 

שמאלי על רקע הארכיון | צילום: חן מיקא

איש הסיפורים
נזיר שמאלי, בן 51, סופר ומשורר, גר בדירת שיכון בעכו החדשה. הוא מתפרנס מעבודתו כמורה לערבית כבר שלושים שנה. באחד מארבעת חדרי הדירה שבה הוא מתגורר עם רעייתו וששת ילדיו, בין הסלון לאחד מחדרי השינה, מצוי הארכיון הפרטי שלו. את קירות החדר מסתירים ארונות גבוהי קומה שמאחורי דלתות הזכוכית שלהם מונחות התיקיות, מאות תיקיות, המתעדות את הזיכרון הערבי של עכו.
"המשפחה שלנו מעכו, אבל מקורה במצרים. חלק גדול מהמשפחות בעכו באו ממצרים עם הצבא של איברהים פחה, המצביא המצרי שכבש את עכו בשנת 1831. ב־1840 איברהים חזר למצרים, וחלק מצבאו נשאר כאן, בעיקר בעלי המקצוע. משפחתי כנראה ממשפחת איכרים מאל־פאיום. המשפחה שלי גרה בעכו בחיבור של נחל נעמן בארד אלרמל (אדמת החול). אני נולדתי בעכו העתיקה, ובגיל שמונה עברנו לשכונת ברבור בעיר החדשה.
"אבא שלי זכרונו לברכה היה זמר חובב, סבתא שלי היתה שרה בחתונות בהתנדבות. ובכיתה חי"ת התחלתי לאסוף פתגמים ושירים עממיים. במשך השנים קיימתי כ־800 ראיונות, ואספתי אלפי שירים עממיים. כיום יש לי כמעט 5,000 פתגמים עממיים. אני מתמקד בפולקלור מסוף התקופה העות'מאנית ועד סוף המנדט הבריטי באזור עכו.
"אני כותב במכונת כתיבה. קניתי אותה לפני שלושים שנה כמעט. לא משתמש במחשב. הנה תיקייה של מנהגים עכואיים, והנה מחקר שעשיתי על הסלנג העכואי. פה יש עוד תיקייה על תלבושות. והנה תיקייה על המשוגעים של עכו. זה תיק המאכלים, כמה מהם נעלמו, למשל הד'באבי. זה בורגול קמח, מין קובה עם קצת בשר. זה תיק לממתקים. 'אצבעות זינב' למשל, זה אמא שלי עושה, קמח עם סוכר עם שומשום בצבע צהוב. אני עוסק גם בגנאולוגיה של משפחות עכואיות.
"אחד המחקרים שפרסמתי עסק בבתי הקברות בעכו. במשך ארבעה וחצי חודשים ביקרתי יום יום בבתי קברות עם הילדים הקטנים שלי; הם עזרו לי לפענח את כל הכתובות על המצבות בעכו עד שנת 1948. בתי הקברות מוזנחים. מכניסים לשם סוסים. משנים אותם והורסים.
"פרויקט דומה עשיתי עם רצפות ותקרות מקושטות משלהי התקופה העות'מאנית ומימי המנדט. בשכונת אלפאח'ורה למשל צילמתי תקרה מקושטת כזאת. לפני שנה הלכתי לשמה, אמרו לי אין יותר תקרה, שמנו במקום זה גבס. זה נורא. החברה לפיתוח עכו עשתה שיפוצים בבית משפחה אחרת, שמו רעפים, ואת התקרות לא החזירו.
"אני אחד ממקימי 'מרכז זיכרון עכו והגליל', עמותת אל אסוואר. יש לנו אתר באינטרנט עם שפע מחקרים על עכו, יש ספרייה על עכו, ואנחנו מוציאים ספרי מחקר. עכשיו מכינים ספר על צלאח א־דין למשל. אני מתמקד בפולקלור. ההיסטוריה של עכו אמנם נחקרה ונחקרת, אך על הפולקלור לא שמים דגש, וזה עולם שהולך ונעלם. אני עוסק במורשת. המורשת הולכת ואוזלת. אנשים מתים. זה נמחק. מוחקים. המורשת של עכו הערבית נמחקת. עכו היתה פעם עיר משגשגת. היום היא הרוסה. עשו שיפוצים לאבנים, אבל לא שיפצו את האנשים. הם מדגישים את המורשת של עכו כעיר צלבנית, לא כעיר בעלת תרבות ומורשת ערבית. כאן אני נכנס לתמונה.
"אני מלמד שפה ערבית לכיתות דל"ת עד ו"ו בבית הספר אל מנארה בעיר החדשה. אחרי העבודה אני חוזר הביתה, מכין את השיעורים למחר ונח. בארבע אני מתחיל לעבוד על הארכיון. בדרך כלל יש לי ביקור אצל מרואיין, ואז  משמונה־תשע בערב אני עובד עד שתיים בלילה. כל לילה. מספרים שלמישכין קלם, הקליגרף הבאהי שנפטר בעכו בשנת 1912, היה שֵער ארוך. כדי להישאר ער בלילה הוא היה לוקח את שערו וקושר אותו בחוט למסמר בקיר. אם היה נרדם, כך היה מתעורר". 

מתא בנמל עכו העתיקה | צילום: חן מיקא

איש הרחובות
"שלום, אני עבדו", מחייך אלינו מדריך הטיולים עבדו מתא, "והיום תראו עכו קצת אחרת". מתא, בן 44, הוא יליד העיר העתיקה, אך כיום הוא מתגורר עם רעייתו ושני ילדיו בעיר החדשה. הוא נמצא בקשר הדוק עם נזיר שמאלי: את הסיפורים ששמאלי אוסף, מתא מעבד, ומשתמש בהם בסיוריו.
במסגרת הסיור הפופולרי יותר שלו הוא לובש בגדי כפרי ערבי מהתקופה העות'מאנית ולוקח את אורחיו למסע תיאטרלי שבמהלכו הוא מספר על המראות החולפים, מתבל בסיפורים עכואיים מהתקופה העות'מאנית לאחר שהתאימם לרוח הזמן, ובסופו מזמין אותם לבית שבו נולד. שם, בקומת הכניסה, בחלל הדיוואן ששיפץ במו ידיו, הוא מכבד את אורחיו בתה או בקפה ובקלאווה ואז שולף עוד ומנגן עליו בעיניים עצומות.
"בדיוואן מתאספים גברי החמולה", מסביר מתא מול קבוצה באר שבעית. "אם יש סכסוך, עושים סולחה. אם אין סכסוך, עושים סכסוך… זה הדיוואן של המשפחה שלי. הוא היה מוזנח עשר שנים ונהיה למזבלה שכונתית. שמונה משאיות זבל הוצאתי מפה עד שהצלחתי לנקות את הדיוואן הזה. כאן היו יושבים המכובדים. יושבים ודנים בענייני החמולה ושותים תה צמחים או קפה ערבי עם הל מר, כזה ששותים בהלוויות ובשמחות כדי להזכיר לאדם שככה הם החיים".
אחרי שהקבוצה מתפזרת, מתא לוקח אותנו לבית משפחתו הסמוך לדיוואן. "המשפחה שלי מקורה בשני אחים לבית מתיאוס, יוונים שהתפרנסו מסחר בתכשיטים לאורך החוף המזרחי של הים התיכון באמצע המאה ה־18. אחד מהם התאהב בערבייה נוצרייה לבנונית ונשאר שם. אני בא מהענף הזה במשפחה. הענף השני ממשיך לחיות ביוון.
"אני בא ממשפחה יוונית אורתודוקסית. אבא שלי בעל חנות, סבא שלי סנדלר. סבא שלי עשה ירח דבש באסונסיון בפרגוואי במשך עשר שנים, וחזר עם שני בנים. אבא אחד מהם. הוא היה אז בן שש. דובר ספרדית. כשהייתי קטן הייתי יושב על הברכיים של סבא שלי, והוא היה מספר לי איך הפליג מחיפה לאלכסנדריה, למרסיי, לברזיל ולאסונסיון, וכך טיילתי בכל העולם וברחתי מהמציאות של הסמטאות בעכו.
"אבא שלי גדל כאן אצל הנוצרים הקוויקרים ולמד אצלם טנגו. בשבתות, כשהוא היה ישן על הספה, היינו מעסים את השֵער שלו בשמן זית, וברקע השמיע הפטיפון מוזיקה ספרדית. אמא שלי גדלה במנזר של נזירות איטלקיות, ובמקלחת היא שרה סנטה לוצ'יה.
"דרך הסיור שלי, שנקרא סיור מסופר או סיפור מסויר, אני מביא את כור ההיתוך שלי. אני נוצרתי מהתכה של שורשים מיוון עם הטנגו של אבא, הסמטאות שגדלתי בהן ויחסי הגומלין עם העולם היהודי־ישראלי. הזהות שלי היא ים תיכונית. היא מורכבת מהרבה השפעות, אבל המוקד הוא עכו.
"הקהילה של עכו היא קהילה שעברה טראומה. ב־1948 עזבה האליטה העירונית, שמנתה את רוב המשכילים ובעלי הרכוש. רוב הבורחים היו נוצרים, כי היתה להם אפשרות להתחיל במקום אחר. במקומם הגיעו לפה תושבי תשעה כפרים מהאזור, שברחו מהכפרים שלהם, שנהרסו. כמעט 95 אחוזים מתושבי עכו הם משפחות של פליטים שהגיעו לעיר במהלך המלחמה ואחריה. נוצרה כאן עיר חדשה. אבא שלי מרגיש זר בעיר הזאת. כל הדור שלו איננו.
"יש מחקר של ד"ר חאולה אבו־בכר ממכללת עמק יזרעאל, שאומר שעכו – יותר מכל הערים המעורבות האחרות – לא השתחררה עדיין מהמצב של הפוסט־טראומה בעקבות 1948. הקהילה הערבית בעכו היא קהילה ששברו אותה, ועכשיו מבקשים ממנה לצעוד קדימה בקצב המהיר של העידן החדש בלי שתצלע. כל סיור שלי הוא אמירה פוליטית. יש תקציבים, יש אפשרויות ויש זכויות שצריך לקחת. אנחנו לא קורבן. מספיק עם 'דפקו אותי, עשו לי'. הרוב אימץ את תורת הבכיינות. כולם כאן יושבים על נרגילות. האפטיות היא אורח חיים. זה מפחיד אותי, אז אני רוצה להראות שאפשר אחרת – אבל בלי לאבד את הזהות".

פודי בהופעה. "מבחינה תרבותית יש תקומה בעכו. אומרים ששלושים אחוזים מהתושבים כאן הם אמנים, כולם בונים גשר" | צילום: ניזאר חורי

איש הצלילים
חיר פודי, בן 40, הוא מוזיקאי וצייר עכואי. הוא מתגורר על גבול העיר העתיקה והחדשה ליד הטיילת. בשנת 2002 הקים את להקת ואללאעאת, להקה עכואית של שבעה נגנים, המנגנת מוזיקה מקורית שמסתמכת על מוזיקה עממית מסורתית. "כיום אנחנו מתכוננים להוציא את הדיסק השני", אומר פודי. "המון תרבויות – יוונים, צלבנים, פניקים, מצרים – התנקזו לעכו, והדבר הזה השפיע ומשפיע על המקום הזה: האנרגיה עוד קיימת. ואתה חש את זה במוזיקה שלנו. יש לנו השפעות אנדלוסיות ספרדיות, פלמנקו, כינור צועני יווני ועוד. מבחינת ההגדרה שלנו אנחנו מוזיקת עולם של אגן הים התיכון.
"משמעות השם היא הצתה או 'המצב התחיל לבעור'. כשהיינו ילדים, כשהיתה שרפה, כל הילדים היו אומרים ואללאעאת. זה מצביע על הבעירה שלנו. זה אומר בעצם 'מספיק לשתוק'. ייסדתי את הלהקה בשנת 2002, ומאז הוצאנו דיסק אחד. אף אחד מאיתנו לא מתפרנס ממנה. לכל אחד המקצוע שלו. נגן הגיטרה, מאהר חורי, למשל, הוא מהנדס, שמאי וקבלן. נגן הגיטרה־בס, וואפיד מנצור, הוא מורה בבית ספר ומהנדס תוכנה. נגן העוד הוא בעל בית ספר למוזיקה. המתופף הוא מסגר. אני מובטל כרגע, אבל המקצוע שלי הוא עיצוב פנים וציור שלטים.
"אני יליד עכו העתיקה. שליש סורי, שליש פלסטיני ושליש מצרי. משפחת אבי היא מצרית־פלסטינית. כבר שבעה דורות פה. אבי אמי הוא סורי. הוא היה מואזין במסגד אל ג'זאר. אם אמי היא עכואית־אסלית, השורשים שלה בים. אני נולדתי ב־1964 בשכונת
עבדאללה, ובגיל שלוש עברתי ל'שכונת הכושים'. שם התרכזו כל הכושים של עכו, אנשים שבאו מאפריקה בכלל ומסודן בפרט.
"לא למדתי אמנות. זה בא במשפחה. רוב משפחת פודי הם אמנים. יש לי דודים שהם זמרים, כותבים, נגנים, מלחינים, מעצבים. אני לא מנגן בשום כלי. אני מתופף מגיל אפס. בשביל לא לצאת לשכונה ולעשות בלגנים, אמא שלי בנתה לי סט של סירים, ועשינו חפלות בסמטת החומוס. הדוד שלי היה אוסף את כולם והיינו שרים, מאלתרים. ציור למדתי מדוד שהיה צייר אבל מתפרנס כמסגר.
"יש לנו רק את הים ואת המוזיקה. אין נדנדות ואין מגרש משחקים. אני זוכר שראיתי תהלוכה של חתונה, נשים זרקו אורז ובונבונים. הצטרפתי, ולא היה חתן ולא היתה כלה — פשוט מאלתרים שמחה כי אין מה לעשות אחרת. ההשראה שלי באה מהשכונה ומהעבר, ישר מהווריד השורשי של החיים בעכו. משם אני ממלא את הדליים שלי, מהבאר הישנה של שירה ערבית קדומה ומודרנית ומעכו שאני מכיר. מפיות הדייגים, מבעלי הבסטות, מאנשי הסמטאות ומהילדים.
"חייתי שלוש שנים בגרמניה, בשנים 1995־1998. בעיר קטנה ששמה הילדסהיים ליד הנובר. עיצבתי מסעדות, עשיתי תערוכות. התפרסמתי בזכות מבקר אחד שכתב עלי 'לך למדינות ערב, יא פרימיטיבי'. למחרת נמכרה כל התערוכה שלי. תוך כדי עבודה הייתי רחוק מהבית. אבא שלי נפטר, ומאז לא יכולתי להישאר שם. החלטתי לחזור לארץ ולהגשים את החלום שלי להקים להקה. אחרי כמה שנים התחלתי לממש את החלום. חזרתי כי שם אין עכו. מה שיש שם לא מפצה אותי על העיר הזאת.
"אני דור שביעי בעיר הזאת. היא כבר בגנים שלי. אני מתאהב בה כל יום מחדש. מגלה אותה בכל רגע ורגע מחדש. אם היית שואל אותי מהו ארמון החלומות שלי, הייתי עונה לך שזה הבית שלי בסמטת החומוס, בשכונת הכושים בעכו העתיקה. מבחינתי עכו היא לא עיר. היא מולדת. אני מגדיר את עכו כוותיקן של המדינה הזאת. יש לה את החוקים שלה, את הקצב שלה. בכל אבן יש סיפור, בכל סמטה יש תרבות, ואתה נושם מלח כל הזמן. ויש את הקצב שלה — בין השקט לרעש אתה מוצא את עצמך.
"מצד אחד עכו היא עיר ים תיכונית – אתה יכול לבוא בספינה ולחשוב שהגעת לתורכיה. מבחוץ עכו נראית כמו קפריסין. מצד שני בפנים אתה מרגיש את המיסטיות. היא בת 5,000 שנה. מתחת לכל חומה יש קמיע, או קסם, או כישוף. מזה אני מכושף.
"מבחינה תרבותית יש תקומה בעכו. אומרים ששלושים אחוזים מהתושבים כאן הם אמנים, כולם בונים גשר – ציירים, פסלים, להקות רוק וראפ. לא פתאום צצו אנשים. אנחנו המשכיות של דורות קודמים שכבר לא איתנו.
"זה לא מפליא שיש פה כל כך הרבה אמנים. הרי כל הכלים חסומים: אין מועדונים או מתנ"סים או מגרשים. מצטברת פה אנרגיה שאין איפה לפרוק אותה. מבחוץ רואים שכל התנאים האופפים את הקהילה בעיר העתיקה הם מספיקים בשביל לשבור קהילה חזקה. אבל אני מרגיש את הכוח הפנימי ואת ההתעקשות לפרוח בתוך התנאים הקשים.
"אני כותב על הכל. זה כמו הוריקן בפנים. על האנשים שאני חלק מהם, על המצב הפוליטי, הכלכלי והחברתי. עכו היא מטען שלא נפרק. ילד, אין לו מה לעשות בגיל 12 אלא לשבת בחוף ולעשן נרגילה. הרבה אנשים לא יוצאים מכאן. הם גדלים עם מטען. פתאום הבן אדם הזה מצייר. פתאום הוא יורה במישהו. פתאום הוא סוחר סמים. הילד הוא פצצת זמן.
הזמן העומד".

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

שמורות ימיות בישראל

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות