תפריט עמוד

עיר ימים רבים – על ההיסטוריה והגאוגרפיה של ירושלים

עיר ימים רבים – על ההיסטוריה והגאוגרפיה של ירושלים

במהלך 4,000 שנות קיומה של ירושלים ניסו כל כובשיה ונכבשיה להטביע בה חותם. תחומי העיר התרחבו והתכווצו. היא היתה עיר בירה וירדה מגדולתה, ועלתה שוב. איפה הגבול בין שלם לירושלים, בין אל־קודס לעיר דוד, בין אליה קפיטולינה לשכונות החדשות

בניגוד למה שרבים חושבים, ירושלים היא העיר הגדולה ביותר במדינה, ולא תל־אביב. 600,000 בני אדם מתגוררים בבירה, והיא משתרעת על שטח של 108,300 דונם. ירושלים משיגה שיא נוסף: היא אחת הערים היחידות בעולם שנבנו לפני אלפי שנים והתקיימו מאז כמעט בלי הפסקות. חלק מהערים שנוסדו לפני ירושלים, כמו בבל, אשור ואור כשדים, נעלמו מעל פני האדמה, ואילו אחרות, כמו יריחו ויפו, ננטשו למשך מאות שנים ויושבו מאוחר יותר מחדש. למרות חשיבותה, לא תמיד היתה ירושלים העיר הגדולה. במהלך הדורות נבנו בארץ ערים גדולות וחשובות ממנה; למשל, חצור שבגליל וקיסריה. אך הן קיימות היום רק כשרידים ארכיאולוגיים.
4,000 שנה בערך עברו מאז הוקמה ירושלים. כאז כן עתה, היא ניצבה בין כפרים רבים, ובראשית דרכה נשענה כלכלתה על החקלאות. עם זאת, היא תפקדה תמיד גם כמרכז דתי ומינהלי. המקרא מספר, למשל, כי לאחר שניצח אברהם את מלכי הצפון, היה זה מלך שלם, מלכיצדק, שהגיש לו מנחת תודה בשם תושבי הארץ. מאוחר יותר עמד מלך ירושלים בראש ברית מלכי הדרום, שנלחמו נגד יהושע שהתכוון לכבוש את הארץ.
מקורות אחרים, חלקם מוקדמים יותר, מעידים על חשיבות העיר כבר מראשית קיומה. מכתבים הכתובים על לוחות חרס קטנים מהמאה ה־14 לפני הספירה, שהתגלו בארכיון המלכותי בתל אל־עמרנה שבעמק הנילוס, מגלים כי מלך ירושלים עבדחפא התלונן בפני פרעה על כך שאינו מקבל ממנו עזרה. מכתב זה וקטע של חומה, מגדל ושער שהתגלו בעיר דוד ותוארכו למאה ה־18 לפני הספירה מעידים על חשיבות העיר במאות הראשונות לקיומה.
שטחה של העיר ומספר תושביה לא היו קבועים אף פעם, והם השתנו שוב ושוב לאורך אלפי שנות קיומה. זאת, בשל השינויים במעמדה המדיני והכלכלי בתקופות שונות ובידע הטכנולוגי שהיה בידי תושביה.
ירושלים שימשה כבירת ארץ ישראל כולה רק תקופות קצרות. היא היתה הבירה במשך 70 שנה בימי שלטונם של המלכים דוד ושלמה; ומאוחר יותר בתקופה החשמונאית, במשך מאה שנים; ובמשך 88 שנים בתקופה הצלבנית; ושוב חזרה להיות בירת ארץ ישראל כולה (להבדיל ממדינת ישראל) בתקופת המנדט הבריטי, מ־1917 עד 1948, ומ־1967 עד היום. לאורך 4,000 שנות קיומה היתה ירושלים בירתה של כל ארץ ישראל 320 שנים בלבד.

בפרקי זמן אלה, אך גם בתקופות שבהן שימשה כמרכז דתי בלבד, שגשגה העיר, אוכלוסייתה גדלה ושטחה התרחב. בתקופות אחרות הצטמצמו ממדיה, ומספר אוכלוסיה קטן. במשך תקופות קצרות, לאחר חורבן הבית הראשון, בין שנת 686 ל־526 לפני הספירה ומחורבן בית שני בשנת 70 לספירה עד 126 לספירה היתה העיר חרבה ונטושה.

עניין של טופוגרפיה
העיר שוכנת בלב הרי יהודה, באגן הניקוז של נחל קדרון, על במת ההר שבין שפלת יהודה במערב ומדבר יהודה במזרח, על גבעות ובין ערוצי נחלים. מיקום זה השפיע כמובן על גבולותיה ועל כיווני התפשטותה. 
ראשיתה של ירושלים על גבעה המכונה עיר דוד, הנמצאת היום מדרום לחומת העיר העתיקה. מכאן התפשטה העיר צפונה, לכיוון הגבעה שעליה הוקם בית המקדש, ששרידיו נמצאים היום בתחום הר הבית שבעיר העתיקה. מכאן התפשטה ירושלים בתקופות שונות מערבה, לעבר הר ציון והשטח מצפון לו, עד נחל שמעון הצדיק או נחל אגוז (ואדי ג'וז). עד אמצע המאה ה־19 לא עברה העיר את גיא בן הינום ולא התרחבה מערבה ודרומה. ממזרח, הגביל את  אפיקו העמוק של נחל קדרון, בין הר הזיתים לעיר העתיקה. בתקופות שונות תחמו הנחלים הנשפכים לקדרון את העיר מצפון.
בתחילה נבנתה העיר סמוך למעיין הגיחון, על גדתו המערבית של הקדרון. הגיחון היה המעיין היחיד באיזור שהזרים כמויות גדולות של מים כל השנה, וסיפק בכך מי שתייה לעיר ואיפשר את פיתוחה של חקלאות השלחין. ברמות השטוחות למחצה מצפון לעיר גידלו חיטה. בית המקדש, למשל, נבנה על גורן ארוונה היבוסי על גבעת עיר דוד. כדי שאפשר יהיה להגן עליו מפני פולשים, חוזקה ההגנה על העיר באמצעות חומות.
חומותיה של ירושלים, שנבנו במשך הדורות בהתאם להיקף האוכלוסיה ולמצבה הבטחוני של העיר, ציינו את גבולותיה. רק בעת החדשה, עם היציאה מחומות העיר העתיקה, נקבעו תחומים מינהליים, המשתנים תדירות בהתאם למצב המדיני ולגידול הגיאוגרפי והדמוגרפי.

חשיבות המים                      
בראשיתה, עד ימי מלכות דוד, היתה ירושלים עיר קטנה. היא השתרעה על הגבעה המזרחית הצרה, מה שהגביל את שטחה ל־40 דונם בלבד. העיר, שגבולותיה נקבעו על ידי חומה, השתרעה מצפון לדרום לאורך כ־400 מטרים וממזרח למערב לאורך כ־100 מטרים. בתקופה זו, בין השנים 2000 ל־1000 לפני הספירה, מנתה אוכלוסייתה כ־1,500 איש בלבד. בחפירות ארכיאולוגיות נחשפו מעל מעיין הגיחון קטע של חומה ומגדל מאותה תקופה, וקטעים נוספים התגלו בצידה המערבי. בתקופה זו נבנה מפעל מים המכונה "פיר וורן", שאיפשר לתושבים בעת מצור להגיע אל מעיין הגיחון במנהרה תת־קרקעית כדי לשאוב מים.
כיבושה של ירושלים על ידי דוד המלך ב־999 לפני הספירה, וההחלטה לקבוע בה את בירת הממלכה, שינו את פניה ואת גודלה. אנשים רבים זרמו לירושלים, ונבנו בה מבנים ציבוריים רבים; בין השאר, ארמון המלך ובית המקדש.
העיר הקטנה שכבש דוד לא התאימה לתפקידים הממלכתיים והציבוריים שיועדו לה, וכבר בימי מלכותו נפרצה החומה הצפונית, וירושלים גדלה לעבר הגבעה שעליה בנה המלך שלמה את בית המקדש, ובסמוך לו את ביתו שלו. בתקופה זו הגיע שטחה של העיר לכ־150 דונם, שהשתרעו מצפון להר הבית עד לדרום עיר דוד. במזרח, תחם נחל קדרון את העיר וממערב – גיא שכונה מאוחר יותר "גיא עושי הגבינה", העובר היום משער שכם דרך רחוב הגיא ורחבת הכותל עד בריכת השילוח. בתקופת שלמה המלך מנתה אוכלוסיית העיר כ־6,000 אנשים.
לאחר עליית רחבעם, בנו של שלמה, לשלטון, חל פילוג בממלכה. שתי ממלכות הוקמו על שטחה של ארץ ישראל: יהודה וישראל. ירושלים נשארה בירת ממלכת יהודה הקטנה, וגודלה לא השתנה במשך מאות שנים. התפנית התרחשה עם חורבן ממלכת ישראל בידי אשור, בשנת 722 לפני הספירה. פליטים רבים זרמו אז לירושלים. בהדרגה נסתמה העיר, ואלה שמקרוב באו נאלצו להתיישב מחוץ לחומות. בעקבות הנסיון האשורי לכבוש את ירושלים בשנת 701 לפני הספירה, הורחבה החומה וכללה גם את השכונות החדשות. בתקופה זו התפשטה העיר מערבה, לכיוון הגבעה המערבית הגבוהה והרחבה. קטע חומה באורך 65 מטרים וברוחב 7.5 מטרים, שהתגלה במרכז הרובע היהודי של היום, הוא עדות להתרחבות העיר בימי שלטונו של המלך חזקיהו למערב ולדרום.
כדי לקדם פני פולשים אפשריים, חצב חזקיהו את ניקבת השילוח שהעבירה את מי מעיין הגיחון מנביעתו שמחוץ לחומות אל בריכה שנבנתה בדרום עיר דוד בגבעה המערבית. מבצע זה שינה את נביעת המעיין לתמיד, ועד היום מתרכזים מימיו בבריכת השילוח. מים אלה איפשרו לבנות בתים נוספים על הגבעה המערבית. כתוצאה מכך, התרחב שטחה של העיר בתקופה זו ל־450 דונם, ובין החומות חיו כ־20,000 איש.
צפונה מהחומה החדשה התגלה קו ביצורים נוסף, עם מגדל גבוה שנבנה כנראה על ידי מלכי יהודה האחרונים. החוקרים חלוקים בדעתם אם חומות ירושלים בתקופה זו הגיעו מערבה עד גיא בן הינום או עברו בין הרובע היהודי לרובע הארמני של היום. מה שברור הוא, כי מה שמוכר היום כהר ציון נכלל בשטח העיר.  

בירה בסגנון יווני
בשנת 586 לפני הספירה נכבשה ירושלים על ידי הבבלים, שהרסו אותה והגלו את תושביה. במשך כחמישים שנים היתה העיר נטושה וחרבה, עד שבשנת 538 לפני הספירה איפשר כורש, מלך פרס, לגולי בבל לחזור אליה. שבי ציון, שהיו מעטים במספר, בנו את בית המקדש השני, אך לא תחמו את העיר. וזו נשארה פרוצה ופרוזה במשך שנים רבות. רק עם עליית נחמיה לירושלים, בשנת 445 לפני הספירה, שוקמו החומות.
שרידי חומות מזמן נחמיה נמצאו רק במזרח העיר, באיזור עיר דוד. מרבית החוקרים טוענים כי נחמיה שיקם רק את התוואי הבסיסי של החומות מתקופת דוד ושלמה; כלומר, את החומות שעל הגבעה המזרחית. אך יש הסבורים שירושלים בתקופת נחמיה היתה גדולה יותר וכי שטחה כלל גם את הרובע היהודי של היום.
מיתאר זה של ירושלים נותר כשהיה במשך כל תקופת השלטון הפרסי, ובמהלך כיבושיו של אלכסנדר מוקדון במאה הרביעית לפני הספירה. בימיו של אלכסנדר מוקדון היתה ירושלים עיר קטנה, בשולי העולם היווני, ורק מעטים מיהודי העולם התגוררו בה. במהלך השלטון היווני נבנו בירושלים שתי מצודות – "הבאריס" מצפון לבית המקדש, ו"החקרא" מדרומו – אך קו חומות העיר לא השתנה.
השינוי במעמד ירושלים התרחש עם הקמת המדינה החשמונאית לאחר מרד המכבים ב־167 לפני הספירה. בימי שלטונם של יונתן ושמעון, אחיו של יהודה המכבי, הפכה העיר לבירת ישראל העצמאית. במשך כל התקופה החשמונאית ועד ימי שלטונו של אלכסנדר ינאי הלכה העיר וגדלה, ומעמדה כבירה הרוחנית של העם היהודי כולו השתרש והביא לשינוי באופיה ובגודלה.
בתקופה זו נבנתה העיר תוך תכנון מדוקדק על פי דגמי הערים היווניות. רחובותיה היו רחבים, והיא הלכה והתפשטה מערבה. נבנתה גם חומה חדשה שהקיפה את כל חלקה המערבי של ירושלים והגיעה עד הר ציון וגיא בן הינום. חומה זו נבנתה על קטעים שנותרו מן החומה של ימי בית ראשון. בנוסף לכך, עוצבה רחבת בית המקדש בצורת ריבוע שאורך כל אחת מצלעותיו 250 מטרים. מצפון לה הוקמה מצודה שנותרה ממנה רק תעלת מים שנחצבה בסלע והובילה אל בורות המים בהר הבית. החומות הגיעו עד מצודת העיר במערב. בחצרה של המצודה, המכונה היום מגדל דוד, נחשפו שרידיה של החומה.

העיר פורצת גבולות
העצמאות המדינית של ירושלים לא נמשכה זמן רב. בשנת 63 לפני הספירה כבשו הרומאים את ארץ ישראל, ובשנת 37 לפני הספירה המליכו על יהודה ("יאודיאה" ברומית) את המלך הורדוס. בימי שלטונו, מ־37 עד 4 לפני הספירה, ובימי שלטונו של נכדו, אגריפס הראשון, ששלט משנת 41 עד 44 לספירה, פרחה העיר וגדלה. לממדים אלה היא הגיעה שוב רק כ־2,000 שנים מאוחר יותר, במאה ה־19.
בתקופתו של הורדוס נבנה הר הבית, שהוא הרחבה מלאכותית של עיר דוד לדרום ולמערב. קיר התמך המערבי של רחבת הר הבית הוא הכותל המערבי. על הרחבה המוגבהת בנה הורדוס מחדש את בית המקדש. מצפון לו, בנה מצודה בשם אנטוניה ומדרום בנה בסיליקה. הוא שיפץ את החומה במערב העיר ובנה שלושה מגדלים במצודה, אחד מהם עומד עד היום. בסמוך למצודה בנה הורדוס ארמון גדול. העיר, שמספר תושביה גדל, התפשטה גם צפונה עד שער הפרחים של היום, ומכאן לאורך החומה עד שער שכם הנוכחי דרומה לאיזור המוריסטאן שבמרכז הרובע הנוצרי, עד לרחוב דוד, ומשם למגדלי המצודה.
בתקופת אגריפס התרחבה העיר עוד לכיוון צפון. החומה נבנתה צפונית־מערבית לחומה הקודמת והגיעה עד למגדל פסיפנוס, במקום שנמצא היום "מגרש הרוסים". משם המשיכה החומה מזרחה באיזור שכונת מורשה של היום, והגיעה עד חלקו העליון של נחל קדרון. בקטע זה נחשפו שרידי חומה ממזרח וממערב לקונסוליה האמריקנית, הנמצאת בירושלים המזרחית. משם התחברה החומה למצודת אנטוניה.
בתקופה זו הגיע שטח העיר ל־2,500 דונם, פי שניים וחצי משטחה של העיר העתיקה היום, והתגוררו בה כ־100,000 אנשים. מעיר מפוארת זו נשארו שרידים מרשימים, ובהם הרובע ההרודיאני, הבית השרוף, חומות התמך ושרידי שערים של הר הבית, מגדלי המצודה המערבית ושרידי מצודת אנטוניה.
בין הגורמים שאיפשרו את התרחבות העיר היה הקמתו של מפעל לאספקת מים. המפעלים שנבנו בתקופת בית ראשון שימשו בעיקר בעת מלחמה, ומטרתם היתה לאפשר לנצורים לשתות ממי המעיין. בתקופת בית שני נבנו בריכות אגירה גדולות שמולאו במי גשמים, אך גולת הכותרת היתה אמת מים שהובילה לירושלים מים בתעלה חצובה ממעיינות שבאיזור בריכות שלמה, מדרום לבית־לחם. (עוד על מפעלי הולכת המים לירושלים, ראו ב"מסע אחר" גיליון 66).

הנוצרים באים
בשנת 66 לספירה מרדו היהודים ברומאים. המרד הגדול נמשך כארבע שנים ובסופו, בקיץ של שנת 70, נכבשה ירושלים, נשרף בית המקדש והעיר נהרסה ונעזבה. יהודים לא הורשו לגור בה, אף כי כנראה חזרו אליה מאוחר יותר, ואחרים לא רצו לגור בה. רק מגדלי המצודה המערבית שרדו ושימשו את חיל המצב הרומי, הלגיון העשירי. החיילים בנו מחנה בשטח הרובע הארמני של היום, ומחוץ למחנה הקימו מבנים למשפחותיהם.
בשנת 130 לספירה החליט הקיסר הרומאי אדריאנוס לבנות עיר אלילית בירושלים. שאיפה זו היתה, כנראה, מהגורמים שהביאו למרד בר כוכבא, בין שנת 131 ל־135 לספירה. המרד, ששיקף בין השאר את תקוות היהודים שירושלים ובית המקדש ייבנו מחדש, נכשל. עם סיומו בנו הרומאים את העיר אליה קפיטולינה.
אליה קפיטולינה דמתה לערים רומיות אחרות. המיתאר שלה היה מרובע, ושני רחובות מרכזיים (קרדו ודקומנוס) חצו אותה מצפון לדרום וממזרח למערב. חומת העיר הרומית, שנבנתה כנראה רק בשלהי המאה השלישית לספירה, קבעה את גבולות העיר עד המחצית השנייה של המאה ה־19. העיר העתיקה של היום בנויה, למעשה, על פי מיתאר זה. מתחת לשער שכם מצוי שער ששימש שער ניצחון או כניסה לעיר בתקופה הרומית. גם האתר הנוצרי קשת אקה הומו (ECCE HOMO – "הנה האיש"), בוויה דולורוזה שברובע המוסלמי, היה חלק מקשת ניצחון רומית.
עם קבלת הנצרות כדת מדינה בימי הקיסר קונסטנטינוס הגדול, בשנת 323 לספירה, עבר העולם הרומי מהפכה תיאולוגית ותרבותית. ירושלים זכתה במעמד העיר הקדושה ביותר באימפריה הביזנטית (אימפריה שכונתה על שמה היווני הקדום של איסטנבול – ביזנטיום). בירושלים נבנו כנסיות רבות במקומות שנחשבו אתרים נוצריים בעלי חשיבות היסטורית.
עולי רגל ומחפשי דרך רבים זרמו אל העיר, וזו הלכה והתרחבה. החומות הרומיות נפרצו בעיקר בדרום, כשהקיסרית אבדוקיה בנתה בשנת 450 חומה חדשה, שהקיפה את האתרים הנוצריים שנבנו על הר ציון, כמו כנסיית ציון, כנסיית השילוח ובית כַּיְפָא. חומה זו חרבה ברעידת האדמה שאירעה ב־1033. החוקרים מצביעים על שרידיה, המצויים דרומית־מזרחית לחומת הר הבית, סמוך לכביש המוליך לשער האשפות.
לשיא התפתחותה כעיר נוצרית הגיעה ירושלים במאה השישית. אז התגוררו בה 80,000 אנשים. הקיסר יוסטיניאנוס בנה בה כנסייה ענקית, כנסיית "הניאה מריה", והרחיב ופיאר את הקרדו הרומי שחצה את העיר מצפון לדרום. מפת מידבא, המוכרת לנו כרצפת פסיפס מהכנסייה במידבא שממזרח לים המלח, מתארת את העיר בתקופה זו. (ראו "מסע אחר" גיליון 59).

מיד ליד
השלטון הנוצרי נמשך בירושלים עד שנת 638. בשנה זו נכבשה העיר על ידי מוסלמים שהגיעו מחצי־האי ערב במטרה לכבוש את העולם ולהשליט בו את האיסלאם. ירושלים, שנקראה בפיהם בתחילה אליה, נכנעה בפניהם, ולכן לא נהרסה ולא נעזבה על ידי תושביה.
במשך מאות שנים עברה ירושלים ידיים בין שושלות שונות של ח'ליפים. השושלת הראשונה היתה בית אומיה, שבנתה על הר הבית את מסגד אל־אקצא ואת כיפת הסלע. אתרים אלה הפכו את ירושלים למקום השלישי בחשיבותו בעולם המוסלמי. מדרום להר הבית בנו שליטי בית אומיה ארמונות רבים, אך גבולות העיר נותרו כשהיו בתקופת הקיסרית אבדוקיה.
חילופי השושלות לא שינו את צורת העיר, אך מעמדה השתנה במהלך השנים. לאחר תקופת זוהר קצרה במאות השביעית והשמינית, ירדה העיר המוסלמית מגדולתה, פסקה הבנייה הציבורית, ומספר תושביה הנוצרים והיהודים עלה. רעידת האדמה של 1033 הרסה לא רק את החומה הדרומית של אבדוקיה, אלא גם את מסגד אל אקצא המקורי. בעקבות האסון, בנו השלטונות מיתאר חומה מצומצם יותר, בתוואי הנוכחי של חומות ירושלים. השליטה המוסלמית בירושלים נמשכה עד שנת 1099, אז נכבשה העיר על ידי הנוצרים האירופאים – הצלבנים.
הכיבוש הצלבני שינה את מראה העיר ואת אופיה. מעיר שולית, בעלת מעמד מסוים של קדושה, היתה ירושלים שוב, למשך 88 שנים, לבירתה של ממלכה עצמאית ולמוקד עלייה לרגל מרחבי העולם הנוצרי. במהלך תקופה זו נבנו שוב הכנסיות שננטשו עם הכיבוש האיסלאמי, וכנסיות חדשות צצו כפטריות אחרי הגשם. כנסיית הקבר נחנכה בטקס מפואר בשנת 1140.
בשנים אלה היתה אוכלוסיית העיר נוצרית ברובה, ועיקרה אנשים ממוצא אירופי. הצלבנים חיזקו את החומות, ובעיקר את המצודה שבמערב העיר, שם בנו מגדלים חדשים. קו החומה הצלבנית זהה לחומת העיר העתיקה בימינו, להוציא קטע קטן מדרום להר הבית. בנוסף למבנים האירופיים המרשימים – כנסיית סנטה אנה, המכלול הגרמני במרכז הרובע היהודי של היום ועוד – בנו הנוצרים הארמנים את הרובע הארמני שבמרכזו כנסיית סנט ג'יימס. מבנים רבים נבנו מחוץ לחומה – במיוחד הכנסיות בנחל קדרון ובהר ציון – אך גבולות העיר נותרו כשהיו.

עיר מוסלמית
באוקטובר 1187, עם כניעת העיר בפני סלאח א־דין, הסתיימה השליטה הצלבנית בירושלים. מכאן ועד דצמבר 1917 שלטו המוסלמים בירושלים, להוציא תקופה קצרה במאה ה־13. סלאח א־דין ויורשיו הפכו את ירושלים לעיר מוסלמית. הם בנו בה מסגדים והחרימו את מבני הכנסיות, אך לא שינו את גבולותיה. בשנת 1219 הרס השליט המוסלמי של העיר את החומות, מאחר שחשש כי הצלבנים ישובו והחומות ימנעו את כיבושה מחדש על ידי המוסלמים. במשך כ־300 שנים התקיימה ירושלים ללא חומה, כשגבולותיה אינם ברורים.
בשנת 1229 חתם השליט המוסלמי הסכם עם הקיסר פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, ובעקבותיו הפכה ירושלים שוב לעיר נוצרית בחלקה. מערבה של העיר, שבמרכזו ניצבת כנסיית הקבר, נמסר לנוצרים. הם הורשו להחזיק גם בפרוזדור טריטוריאלי עד העיר יפו. המוסלמים החזיקו בהר הבית ובסביבתו. מצב זה נמשך כ־15 שנים בלבד, עד 1244, אז חזרו המוסלמים והשתלטו על כל העיר.
משפחתו של סלאח א־דין שלטה בירושלים עד שנת 1250, אז אירעה הפיכה בעולם המוסלמי שהעלתה לשלטון כת צבאית – הממלוּכּים. אלה שלטו בעיר עד שנת 1517. בתקופת שלטונם היא היתה לעיר של מוסדות לימוד, ונבנו בה בתי מדרש מוסלמיים רבים. אוכלוסייתה גדלה, אך שטחה לא התרחב.
צורתה של העיר השתנתה שוב עם הכיבוש התורכי עות'מאני, ב־1517, בעיקר לאחר שהסולטאן סולימאן המפואר החליט לבנות מחדש את חומותיה. מפעל זה, שנמשך בין 1536 ל־1541, קבע את גבולות העיר למשך 300 שנים, עד שנות השישים של המאה ה־19. עד שנות השבעים של המאה שעברה נהגו לסגור את שערי העיר מדי לילה, ומי שלא הגיע אליה בזמן נשאר מחוץ לחומות. אבל כבר מאמצע שנות החמישים של המאה ה־19 התחילו לבנות שכונות מגורים גם מחוץ לחומות. בפעם הראשונה בתולדות העיר נבנתה שכונה ממערב לגיא בן הינום, שהיווה עד אז את גבולה המערבי.

מעבר לחומות
בנייתה של שכונת משכנות שאננים על ידי משה מונטיפיורי, ובמקביל בניית מגרש הרוסים צפונית־מערבית לחומה, מבשרות את תחילת התפשטותה של העיר מעבר לחומות ובניית ירושלים החדשה.
בשנים הראשונות ליציאה מהחומה לא היה ברור מעמדם של אלה שהתגוררו בשכונות החדשות. במיפקד אוכלוסין שעשו השלטונות העות'מאניים בשנת 1883 נכללו רק תושבי העיר העתיקה, ובשנת 1898 עדיין לא היו תושבי העיר החדשה כפופים לעיריית ירושלים, שהוקמה בשנות השישים. אבל כשעבר בהדרגה מרכז הכובד הכלכלי והתרבותי לשטחים שמחוץ לעיר, נאלץ השלטון העות'מאני להכיר גם בשכונות אלה. במיפקד אוכלוסין שנערך ב־1905 כבר נכללו כל השכונות שמחוץ לחומות בתחום העיר, וכך גם במיפקד שנערך בקרב האוכלוסיה היהודית בשנת 1915.
ובכל זאת, כמה שכונות לא נכללו בעיר. גבעת שאול שנבנתה הרחק מערבה, כפר השילוח (סילואן) והכפר א־טור שנבנו ממזרח לא היו בתחום המוניציפלי של ירושלים. אך נראה כי כל שאר המבנים שהוקמו מחוץ לחומות נחשבו בתחום שיפוטה של העיר.
במערב השתרע שטחה של ירושלים עד בנייני בית החולים שערי צדק הישן שברחוב יפו, ומשם לאורך עמק המצלבה, בצפון עד שכונת שייח' ג'ראח, שכונת שמעון הצדיק ושכונת הבוכרים. בדרום התפשטה העיר עד דרומה של שכונת בקעה. במזרח נשאר הגבול כפי שהיה מאז תקופת בית ראשון, לאורך נחל קדרון. בתקופה זו היה שטח העיר כ־7,000 דונם, 960 דונם מהם בשטחה של העיר העתיקה.
ב־9 בדצמבר 1917, במלחמת העולם הראשונה, נכנעה העיר לחיילי הצבא הבריטי. הבריטים שלטו בירושלים עד שנת 1948. בשנות שלטונם הראשונות היו גבולות העיר זהים לשטח העיר בתקופה העות'מאנית. שכונות עבריות שנבנו ממערב, כמו בית־הכרם, קריית־משה, בית וגן ויפה נוף, לא היו בתחום השטח המוניציפלי של העיר, לא קיבלו שירותים מהעירייה ולא שילמו מיסים עירוניים. גם האוניברסיטה העברית שנבנתה על הר הצופים לא היתה בשטח העיר. השכונות היהודיות הדרומיות שנבנו בתקופה זו – תלפיות, ארנונה ומקור חיים – לא נכללו בראשיתן בירושלים, ורק בשנת 1931 הורחב שטחה של העיר דרומה והן צורפו אליה.
עם זאת, עשה השלטון הבריטי מאמצים לפתח את העיר באופן מסודר, וקבע שטח לתכנון עירוני הרחק מעבר לגבולות המוניציפליים. שטחים אלה הוגבלו בקו שבור שעבר מצפון שועפאט לעזריה ומשם למנזר מר אליאס, לדיר ניזאם, למערב הכפר ליפתא ובחזרה לשועפאט. בשנת 1924 תוקן קו זה וסומן במדויק על גבי מפות. השטח שצורף לעיר השתרע על 63,000 דונם, וכלל את הכפרים בית צפאפא, א־טור, סילואן וחלק מהכפר עיסאווייה.
בשנת 1946 הורחב שוב השטח המוניציפלי של ירושלים, ונכללו בה השכונות המערביות, ולראשונה – גם שטח ממזרח לקדרון, במעלה הר הזיתים. אך שינוי זה לא נותר על כנו, בשל סיום המנדט הבריטי בארץ ופרוץ מלחמת העצמאות.

עיר מחולקת ומחוברת
מנובמבר 1947 עד יולי 1948 התחוללו קרבות עזים על השליטה בעיר, ובסופם חולקה ירושלים בין מדינת ישראל לממלכת ירדן, וקו שביתת הנשק עבר במרכז העיר. כל העיר העתיקה, וכן שטחים מצפונה וממזרחה היו בידי הירדנים. מדינת ישראל שלטה על החלקים המערביים והדרומיים של העיר, כולל מובלעת הר הצופים שבמזרחה.
ירושלים הירדנית נשארה במסגרת הקו שנקבע ב־1946, אך העיר הישראלית הורחבה מערבה ב־1953, כך שכללה בשטחה גם את גבעת־שאול, קריית־משה, בית־הכרם וקריית־יובל. בדרום, הורחב שטח העיר עד לגבולות הקו הירוק.
בשנות החמישים התפתחה ירושלים העברית והתרחבה. נוספו אליה קריית־מנחם ואיזור התעשייה של גבעת־שאול, שהוקם על הריסות הכפר הערבי דיר יאסין. גבולותיה של העיר הירדנית לא השתנו עד 1967.
מלחמת ששת הימים, ביוני 1967, הביאה לשינוי מהותי בשטחה של העיר. זמן קצר לאחר סיום המלחמה, ב־28 ביוני, אוחדה העיר תחת שלטון ישראל, וגבולותיה הורחבו לכל עבר. במזרח, צורף לעיר רכס הר הצופים והר הזיתים עד לכפר אבו דיס. בצפון, התפשטה העיר עד שדה התעופה עטרות, מצפון לשכונת שועפאט. בצפון־מערב כללה העיר מעתה גם את רכס רמות. במערב, נכלל בה גם שטח בית החולים הדסה, ובדרום הגיע שטחה של ירושלים עד פאתי בית־לחם, ונכללו בה הכפרים צור בחר ובית צפאפא.
שטחה של העיר שהיה עד אז 38,100 דונם הורחב כמעט בבת אחת ל־108,300 דונם. בכך הפכה ירושלים לגדולה בערי ישראל, הן בשטחה והן במספר תושביה. עם איחודה חיו בה כ־267,000 אנשים, והבנייה המואצת בשטחים שנוספו לה הביאו להגדלת האוכלוסיה, בעיקר היהודית אך גם הערבית. היום מתגוררים בעיר יותר מחצי מיליון תושבים, כמעט פי שניים יותר מאשר בתל־אביב, שהיא העיר השנייה בגודלה בישראל. בשנת 1985 תוקן שטח העיר פעם נוספת, ונוספו לה שטחים קטנים בדרום־מערב, שם נבנתה שכונת גילה.
הדיונים על תחום התפשטותה של ירושלים טרם הסתיימו. שיחות השלום עם הרשות הפלסטינית יביאו כנראה לשינויים נוספים בגבולותיה. מזווית ראייה היסטורית, ירושלים נמצאת כעת בשיא גודלה; אבל עתידה, כתמיד, עוד לפניה.

 

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

שמורות ימיות בישראל

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות