תפריט עמוד

סקנדינביה: מוזיאונים פתוחים

סקנדינביה: מוזיאונים פתוחים

המוזיאונים הראשונים בעולם היו אוספי אמנות של מלכים ונסיכים. כבר בסוף המאה ה-19 התגבש בסקנדינביה הרעיון להציג תחת כיפת השמיים את חיי היום-יום של העם עצמו-מגורי כפריים ועירוניים, בתי מלאכה וטחנות קמח. המוזיאונים הפתוחים מהווים היום מרכזי תרבות ונופש ראשונים במעלה, ומשמשים לפעילות מחקרית וחברתית כאחת. גבי הורוביץ השתלם במוזיאונים ונטל חלק בפעילויות השונות.

פרודה קירק, האדריכל הראשי של "מוזיאון הכפר הדני" וצוותו, המריאו השכם בבוקר בטיסה ישירה מקופנהגן לאי הדני בורנהולם הסמוך לחופי שוודיה. אני הגעתי אל האי בספינה, ומן הנמל המשכתי באוטובוס לגודהיים שבה קבענו להיפגש. כמה חודשים לפני בואנו לבורנהולם רכשו שם נציגי אגף המוזיאונים במשרד החינוך והתרבות הדני שתי חוות שעמדו למכירה. הוחלט כי אחת מהחוות תישמר במקומה כגרעין למוזיאון מקומי עתידי, ואילו השנייה תועבר אל "מוזיאון הכפר הדני" בסורגנפרי (SORGENFRI), כפר הצמוד לעיירה לינגבי (LYNGBY) השוכנת במבואות הצפוניים של קופנהגן. משימתנו היתה, איפוא, להעביר בית חווה מאי אחד לאי אחר.
"מוזיאון הכפר הדני" בלינגבי אינו דומה כלל למוזיאונים המוכרים לנו. אין בלינגבי בניין מפואר, ולמעשה אין זה בניין כלל. זהו פארק נרחב המשתרע על פני 360 דונם. את רוב שטחו תופס יער טבעי ומשובצות בו כמה "קרחות יער". בכל קרחת יער כזאת ממוקם כפר משוחזר מאחד האזורים של דנמרק. ללינגבי הובאו ריכוזי מבנים מהאי זלנד
(SJAELLAND), שעליו שוכנת קופנהגן; בתים ומתקנים מהאי פין שבו נולד הנס כריסטיאן אנדרסן; ובתי איכרים וספנים מכל חלקי יוטלאנד, חצי האי המהווה את רוב שטחה של דנמרק.
נוסף על כל אלה יש במוזיאון הכפר הדני מבנים מסקאניה ומסמולנד, חבלים בדרום שוודיה שהיו פעם דנים. (במאה ה-17 מסרו הדנים לשבדיה שטחים רבים תמורת שלום, שלפחות שם, בסקנדינביה, הוא בר-קיימא זה שלוש מאות שנים). במוזיאון בלינגבי יש גם בתים מאיזור שלזוויג-הולשטיין, שבחלקו נמסר לגרמניה ב-1864.
דוגמא לשיחזור כפר מהווים בתי דייגים שהובאו מאיי פארו (FAEROE) שבים הצפוני. בשל מיקומם הגיאוגרפי אין בהם יערות, אלא צמחיית טונדרה בלבד. אדריכלי המוזיאון בלינגבי מיקמו את הכפר מאיי פארו במדרון גבעה המוסתר משאר חלקי המוזיאון, וסביב בתי הדייגים ומחסני המליחים שתל גנן המוזיאון צמחי טונדרה בלבד, כך שהתחושה הסביבתית של איי פארו הועתקה במלואה. אנשי המקום הקפידו על כך שאפילו עצי הפארק לא יראו ב"איזור הפארו".
חסרו בלינגבי בתים מהאי בורנהולם, ובשל כך נסענו לגודנהיים, כדי להשלים את החסר. למחרת הגעתי הצטרפתי לעבודת הצוות. בשלב הראשון מספרנו וסימנו בצבע כל אבן וכל לוח עץ של הבית. מספרים זהים נרשמו על גבי שרטוטיו של האדריכל, כדי שאפשר יהיה לשחזר את הבית בדיוק. דיוק מדעי הוא אחד העקרונות החשובים בעבודה המוזיאולוגית. כל עובדי המוזיאון, היסטוריונים, אדריכלים, נגרים, אורכים ומומחים לבניית גגות קש, התאמצו להגיע לשחזור מלא ומדויק של המקור. הנגרים, לדוגמא, היו חוזרים ומשפשפים את שכבות הצבע מכל פריט ריהוט שהובא למוזיאון, עד שהגיעו אל הצבע המקורי, בן 200 שנה ויותר.
עבודת הסימון והמספור היתה ארוכה ומייגעת, ומארחי הדניים החביבים חששו שאתעייף ממנה ולאחר יומיים השיגו לי זוג אופניים, והורו לי לטייל ברחבי האי בורנהולם. במשך יומיים ערכתי את מסע האופניים הרטוב ביותר בחיי: מדי כמה שעות זכיתי למימטר של גשם קיץ. במהלך הטיול, בעודי מחפש מחסה מפני הגשם, הרביתי לשוחח עם אנשי המקום. בהיתממות הייתי שואל מה הכי כדאי לראות בקופנהגן. תשובתם הפליאה אותי: הם לא המליצו על ארמון כלשהו, אף לא על פארק השעשועים טיבולי. תבקר, אמרו לי, במוזיאון הכפר הדני בסורגנפרי, לינגבי.

מארמונות לבתי-חרושת
כשחזרנו ללינגבי, עם סיום העברת החווה, התגוררתי בשכונה הנקראת אורהולם, ומדי יום ביומו הייתי הולך ברגל אל המוזיאון בסורגנפרי. בדרך הייתי חוצה את נחל הטחנות וישוב תעשייתי לשעבר בשם ברדה (BREDE). במשך שש מאות שנים התפרנסו יושביו של עמק זה מתעשיה מגוונת. בימי הביניים פעלו בעמק טחנות קמח שהונעו בכוח מי הנחל; בעת החדשה ייצרו שם אבק שריפה, כלי נחושת ולבסוף טקסטיל. גלגלי המים העתיקים הוחלפו באמצע המאה ה-19 במכונות קיטור, ורק אגם קטן מאחורי הסכר, שוויסת את מעבר המים לטחנות, נותר כפנינה בנוף, מוקף בעצי אלון.
בשנות ה-50 של המאה הנוכחית פקד משבר כבד את ענף הטקסטיל, והמפעלים חדלו לפעול. בנייני התעשייה עצמם, ארמון הבעלים וכן שיכון העובדים שבחלק מחדריו מתגוררים עדיין פנסיונרים אחדים, נשארו בשממונם. פרנסי העיר התחבטו בשאלה, האם להרוס את הבניינים, ומה לעשות בקרקע. הבעיה נפתרה כאשר המוזיאון הלאומי הדני קנה את המכלול התעשייתי כולו. המוזיאון היה זקוק לשטחים נוספים, מלבד הארמונות בלב קופנהגן שבהם הוא עדיין ממוקם בחלקו. אנשיו רצו גם לנצל את הקירבה הרבה למוזיאון הכפר בסורגנפרי, וליצור רצף מוזיאוני-יצירתי שיכלול את מוזיאון הכפר מזה ומוזיאון נוסף שיעסוק בנושאים תעשייתיים-עירוניים מזה. על סיבות אלה נוספו שני עקרונות, המנחים את קובעי המדיניות התרבותית הדנית והסקנדינבית: העברת המוצגים מארמונות למבני תעשייה, כדי שהמבקרים ירגישו בהם נוח וחופשי; והתאמת המוזיאונים לצרכי תרבות הפנאי המודרנית-הרצון לצאת מהעיר לסביבה שיש בה שילוב של טבע עם ענין היסטורי. אריק קירסגארד, אחד האוצרים שלש המוזיאון הדני הלאומי תיאר זאת כך: "אדם הולך לארמון (או למוזיאון בתוך ארמון) במיטב בגדיו ובדחילו ורחימו. בבניין חרושתי אדם מרגיש נוח כשהוא נכנס בסנדלים ובגופיה, כאשר הוא דוחף עגלת ילדים לפניו וילדים אחרים מדדים אחריו. בזה טמונה הכריזמה של ברדה, הקסם הרב שלה".
אכן, ההמונים באים, בעיקר בימי סוף השבוע; משלבים את הביקור במוזיאון בברדה בו מוצגות תערוכות מתחלפות בפיקניק על הגדה של נחל הטחנות או ליד האגם הקטן. אפשרות אחרת היא ביקור ב"מוזיאון הכפר הדני" הסמוך (אשר גם במרחביו אפשר לערוך פיקניק)- שילוב מעורר קנאה של ביקור באתרים מוזיאוניים היסטוריים-אתנוגרפיים עם נופש פעיל. למותר לציין, כי הסקנדינביים אינם בוחלים גם בקיומם של מסעדות, קפיטריות, קיוסקים ופינות משחק לילדים הממוקמות במוזיאונים עצמם.
מידי יום, בדרכי מהבית, הייתי צועד ביער אלונים, חולף על-פני נחל הטחנות, האגם שמאחורי הסכר, ומסילת הברזל המיוחדת שנסללה ב-1901, לברדה וכיום מתגלגל בה קרון אחד ויחיד, לטובת הנופשים והמבקרים במכלול התעשייתי-מוזיאוני. לבסוף הייתי נבלע בתוך המוזיאון "שלי", מוזיאון הכפר הדני. 

חדר שינה דני בן כ-150 שנה. המיטות קצרות כל כך כיוון שבני המאה ה-19 נהגו לישון בחצי ישיבה. בפינה ניצב קמין לחימום | צילום: טל גליק

פעילות מתמדת
מוזיאון מצטייר לרובנו כמוסד "כבד", שבו המוצגים קבועים במקומם, והמבקרים פסיביים, מחויבים לדומיה ולכלל "לא לגעת". אך מוזיאונים פתוחים רוחשים פעילות תמיד. הפעילות הנפוצה ביותר היא ההדגמה. שורה של אומנים מפעילה מדי שעה מתקנים שונים: הקדרים יוצרים כלי חרס על אובניים המונעים בכוח יד או רגל. אורגות מומחיות בתחומן אורגות שטיחים או אריגים על-גבי נולים בעבודת שתי וערב. בנפחיה מדגים הנפח את עבודת המפוח ויצירת כלי ברזל על גבי סדן כבד וכדומה. במוזיאונים פתוחים עירוניים, שעליהם ידובר בהמשך,מודגמת שורה של מקצועות עירוניים והנפוצים בהם הם ניפוח זכוכית ואפיה. הריח הנעים של דברי מאפה טריים מעשיר את חווית המבקר, נוסף על מה שרואות עיניו ושומעות אוזניו.
במוזיאונים הכפריים פזורים בדרך-כלל גם בעלי חיים: להקות אווזים, עדר צאן קטן, סוסים או חזירים. כל אלה מוסיפים להפעלת כל חושינו, ולתחושה שהדברים אינם דומים.בסורגנפרי היה יוצא עובד המוזיאון לקצור חלקת שדה או חלקת אחו, וזמן קצר לאחר שהחל היה מזמין את הקהל להשתתף במלאכה. המוזיאונים מאפשרים למבקרים לקצור בחרמש, לדוש תבואה במעין מחבט, לטחון באמצעות ריחיים ידניים, לסרוק צמר כבשים במסרקות מיוחדים, לטוות חוטי צמר ועוד.
גם לישראל הגיע לאחרונה המוסד הזה: "הכפר החשמונאי" בשילת הוא למעשה מוזיאון פתוח קטן, המתמחה בהפעלות מסוג זה. אני שמח לציין, כי בעצות שנתתי למנהלי הכפר בעקבות השתלמותי בסקנדינביה, יש משום תרומה מסוימת להתמחותם זו. הדגמות קיימות גם בביתן "אדם ועמלו" במוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב, ובמוזיאונים נוספים.
בסקנדינביה, כמו בישראל, יש תחיה רחבת היקף של ריקודי העם. גם שם כמו אצלנו, פורחות להקות וצומחים חוגים לריקודי עם. אלא ששם סבורים שריקודי עם יש לרקוד בתלבושת הלאומית המתאימה לחבל ולתקופה שבהם נולדו הריקודים. כרי הדשא, הבתים, הבארות והמתבנים של המוזיאונים הפתוחים הם ללא ספק מקום מתאים לפזז בריקודי עם עתיקים, כאשר הרקדנים לובשים תלבושות מסורתיות ססגוניות. בכל שבת ויום א' התמלא מוזיאון הכפר הדני בסורגנפרי במאות אנשים, צעירים וקשישים, גברים ונשים לבושים בתלבושות העם המרהיבות. מאוחר יותר, בשעת צהריים, היו הלהקות רוקדות באמפיתיאטרון קטן הממוקם בקצה המוזיאון. בימי גשם התנהלו הריקודים בתוך המתבן על רקע העגלות ומזחלות החורף.
הרעיון שיש להציג במוזיאונים גם את חיי העם הפשוט ולא רק את שכיות החמדה של מלכים ורוזנים, היה סקנדינבי מקורי. בסוף המאה ה-19, בעת ובעונה אחת בארצות סקנדינביה השונות, הגו אותו אנשים בעלי רקע מקצועי שונה, אך כולם אנשי חזון ומעשה. הפתרון המעשי שנמצא לשם כך היה בניית המוזיאונים המיוחדים תחת כיפת השמיים, כלומר, מוזיאונים פתוחים. ראשון החלוצים היה השבדי ארתור האזליוס, שב-1873 הקים את "המוזיאון של הצפון" בשטוקהולם. מוזיאון זה אמנם לא היה פתוח, אך ייחודו היה בכך שעסק בחיי העם. 18 שנה לאחר מכן, ב-1891, הקים את "סקאנסן", המוזיאון הפתוח הראשון בעולם, בתחילה כאגף חיצוני של מוזיאון הצפון. כיום הוא צירוף של מוזיאון פתוח, גן חיות ומרכז לתרבות ובידור. במקביל,בשנות ה-80 של המאה,הורה אוסקר השני, מלך נורווגיה ושבדיה, להעביר כנסיית עץ ישנה ומספר מבנים נוספים לתוך שטח אחוזתו בביגדוי, על יד אוסלו. בהשפעת המלך והאזרח הנורווגי האנס אאל, הפך אוסף המבנים ל"מוזיאון העממי הנורווגי" הקיים עד היום בחצי האי ביגדוי ליד אוסלו. שומרות ושומרי הביתנים במוזיאון זה לובשים תלבושות עממיות המתאימות לביתן שבו הם מוצבים.
חלוץ נורווגי אחר היה רופא השיניים אנדרס סנדוויג, שהחל לרכוש בכספו מבנים בסגנון בניה עממי, ובכך הניח יסוד למוזיאון הפתוח בלילהאמר, מהגדולים והיפים ביותר מבין המוזיאונים הפתוחים בעולם. החלוץ הדני בתחום זה של מוזיאולוגיה היה ברנהרד אולסן, צייר ותפאורן לפי מקצועו, ומי שניהל את פארק השעשועים טיבולי בקופנהגן. הודות ליוזמתו ולמרצו קם "מוזיאון הכפר הדני", תחילה בקונגנס-האבה, ולאחר מכן, ב-1901, בלינגבי.
כל אלה שאפו להנציח את חיי הכפר בתקופות הטרום-ממוכנות, בזמן שהתרחשו בסגנון החיים הכפרי שינויים כלכליים וטכנולוגיים רבים.

ערים נראות לעין
כ-100 מוזיאונים פתוחים קיימים בסקנדינביה, מרביתם מציגים חיי כפר, אחדים משלבים מבנים ונושאים כפריים ועירוניים גם יחד, ומועטים הם אלה המציגים את חיי העיר של המאות הקודמות. מבין אלה האחרונים- הגדול, היפה והציורי ביותר הוא "דן גמלה בי"  (DEN GAMLE BY ) באורהוס (AARHUS), העיר השנייה בגודלה בדנמרק, והגדולה ביותר בחצי האי יוטלנד.
בשנת 1914 החל מורה מקומי באורהוס: פיטר הולם להקים באורהוס מוזיאון פתוח של חיי עיר. המקום נקרא "העיר העתיקה". מעטים מאוד המשיכו את דרכו של הולם, ומוזיאונים פתוחים של חיי עיר מועטים בסקנדינביה ובאירופה. (בארצות-הברית נקלט רעיון המוזיאונים העירוניים בצורה טובה הרבה יותר).
"דן גמלה בי" נמצא כיום קרוב למרכז העיר, וקיימים בו יותר מ-50 מבנים עירוניים- בתי מגורים, מלאכה ותעשיה זעירה, מסחר, מכס ועוד. רוב המבנים הם מאורהוס עצמה ומהעיר אולבורג הקרובה, יתרם מערי יוטלנד, וקיימים מבנים אחדים גם מאיי פין וזלנד. הבתים במוזיאון הם מן המאה ה-16 ועד לסוף המאה ה-19. הבניינים שרוכזו כאן הם בתים "בורגניים" יפים ומרשימים. הבניינים, הרחובות המרוצפים אבן, הכיכרות והחצרות, כל אלה יוצרים שפע צבע ויופי ועושים את המוזיאון לאסתטי מאד. המבנים כאן ממחישים יפה את התפתחותה של הארכיטקטורה העירונית באותן שלוש-מאות שנים שבהן נבנו, ואת התפתחות המלאכה והמסחר. ה"עיר העתיקה" כוללת את בית העירייה משנת 1597 (מהעיר אורהוס עצמה), בניין תיאטרון (מהעיר הלסינגור- עירו של הנסיך המלט), משרד דואר ואוסף מרכבות דואר לידו, משרד מכס ובית ספר. כן אפשר לראות טחנת רוח, טחנת קמח מונעת על-ידי מים, ומפעל טקסטיל הכולל מטווית חוטים ואריגת בדים. בתוך המבנים קיימים כשלושים בתי מלאכה מסורתיים לקרמיקה, לתפירת מפרשים, להרכבת אופניים, ולהרכבת מכונות תפירה. כן מוצגים אוספי אופנה מאמצע המאה ה-18 ועד סוף המאה
ה-19, אוסף שעונים עתיקים ועוד. ניתן לבקר בבית מרקחת, במאפיה, האופה גם כיום בייגעלך, בכריכיית ספרים, בבית דפוס, במפעל טבק משפחתי, במפחה, בנגריה, ועוד ועוד. בעזרת כל אלה הופך המוזיאון חי, צבעוני, מעניין ומלמד. 

בית נפח מהאי פין בדנמרק. הבית מוצג בלינגבי לאחר שפורק ממקומו המקורי, הועבר, ושוחזר במדויק על ידי צוות המוזיאון | צילום: טל גליק

שימור שכונת עוני
טורקו, בירתה העתיקה של פינלנד, היא בעלת מיעוט שבדי גדול ונקראת בשבדית "אובו". העיר היתה בנוייה מבתי עץ, או בתים בהם היתה הקונסטרוקציה מעץ ולכן היו בה שריפות רבות, כמו בערי סקנדינביה וערי אירופה האחרות. ב-1827 פרצה שריפה שכיתה כמעט את כל העיר, להוציא שכונה קטנה אחת. זו היתה ממוקמת במורד אחורי של גבעה ואליו לא הגיעו הרוח והאש. זאת היתה שכונה עלובה של עניי העיר בשם IKAMNIRATSOUL. האדריכל קארל לודביג אנגל תכנן את העיר כולה מחדש- לפי עקרונות בניה "מודרניים". אנגל תיכנן להרוס ולבנות מחדש גם את השכונה שניצלה מן השריפה, כיוון שלא רצה בשכונה העלובה בתוך העיר החדשה שתיכנן. מסיבות שונות נותרה השכונה על תילה. תושביה העניים אמנם המשיכו לדבוק בה, אך את בתיהם לא שיפצו מחשש שממילא נועדו להריסה. הדבר נמשך כמה עשרות שנים. אט אט התחילה להתגבש ההכרה בערכם התרבותי של הבתים הישנים, והעלתה הדרישה לשמר אחדים מהם. בראשית המאה בוטלו תוכניות ההריסה והוצאו צווים לשמירת הבתים.
עברו עוד כמה עשרות שנים עד שהמבנים הוכרזו כ"מוזיאון המלאכה" לפי הדוגמא של "ךן גמלה בי" באורהוס. בין טורקו לבין אורהוס קיימים שני הבדלים. ראשית, ההבדל הפיסי. באורהוס הבתים גדולים ויפים, וניכר בהם שנבנו על-ידי אזרחים עשירים. בטורקו שומרו צריפי עץ ישנים שבהם התגוררה דלת-העם. שנית, מאחר שבתי טורקו לא ניחנו ביופי האסתטי של המבנים באורהוס, הושם הדגש על הדגמות של מלאכות. הנהלת המוזיאון הזמינה בעלי מלאכה שונים לעבור עם בתי המלאכה שלהם לתוך מבני המוזיאון. כך עברו לכאן קולעי סלים,יצרני מסרקות ושופרות מקרני בקר, ורוקמות תחרה. גם אגודות בעלי המלאכה נענו לפניית המוזיאון והקימו בכוחות משותפים בתי מלאכה יציגים, שעל הקמתם פיקחו זקני האומנים. עובדים כאן שען ויצרן כפפות, בורסקאי ורצען, קולע סלים, צורף זהב, חייטים, נגרים, יצרני צינורות נחושת, יצרן מרכבות, מדפיסים, אורגות, רוקמות תחרה,ירני כינורות ושופרות וגם מפעל לטבק. בית החרושת לטבק של העיר טורקו מציב מידי קיץ מספר פועלות המגלגלות את הסיגריות באפן ידני ומוכנות להדגים מלאכה זו לפני באי המוזיאון. במוזיאון זה מתבצעים דבר יום-ביומו 40 סוגי מלאכה ב-10 ביתנים, וגם אם המוזיאון אינו מצטיין ביופיו הרי הוא שוקק חיים.
בפינלנד עצמה, אף כי הצטרפה מעט מאוחר יותר לאחיותיה הסקנדינביות, יש למעלה מ-30 מוזיאונים תחת כיפת השמיים, מספר המשתווה לזה של נורווגיה, ועולה על זה של שבדיה ודנמרק. אחד מהשלושים הוא זה של אינארי בצפון המדינה, המוקדש כולו לתרבות החומרית של הלאפים: הבקתות הלאפיות ומלאכות הציד, הדיג ומרעה האייל הצפוני.

השביל הפרהיסטורי
בתחנת הרכבת באורהוס שכרתי זוג אופניים. פניתי דרומה ורכבתי למרחק 14 קילומטר. מזג האוויר היה יפה ותמים, ולאחר זמן קצר עזבתי את רחובות העיר והמשכתי לתוך היער. טירת מאסגורד נבנתה בשנת 1780 עבור הברון גילדנקרון, שהיה אז בעל האחוזה.באמצע המאה ה-19 חי בבית זה האדון דלוהל, שייסד בעיר אורהוס את "המוזיאון הפרהיסטורי", שהפך לימים ל"מוזיאון לארכיאולוגיה ולאנתרופולגיה". בניין המוזיאון באורהוס נתמלא כעבור מאה שנה במימצאים לרוב, ומנהליו חיפשו מקום חדש. בדיוק אז נודע בעיר , כי טירת מאסגורד מוצעת למכירה. נאמן למגמה להעביר את המוזיאונים אל מחוץ לערים ולקשרם עם מנהג תושבי הערים לצאת לטיולים בסביבה, מיהר השלטון המקומי לקנות את בית האחוזה, ומיקם בה את המוזיאון- בצירוף מקרים נדיר- בבית שבו התגורר מאה שנים קודם לכן מייסד המוזיאון.
מוזיאון מאסגורד שומר על רוח שילוב הביקור במוזיאון עם טיול: בכניסה למקום יש קפיטריה וגן שעשועים לילדים. לאחר סעודה קלה, מתוגברת בבירה "טובורג" אחת, נכנסתי למוזיאון, ראיתי את המימצאים הארכיאולוגיים והייתי משועשע מהכרונולוגיה הדנית-אירופאית, שלגבינו היא כל-כך מאוחרת. בתום הביקור יצאתי לדרך (ולצערי עם האופניים, שעתה רק הכבידו) ל"שביל הפרהיסטורי" שהיה למעשה מטרת בואי. מאחוזת מאסגורד, השוכנת על גבעה גבוהה, מוביל שביל טבעתי במורד הגבעות אל חוף הים, ומשם במעלה גבעות אפשר לחזור למוזיאון. לאורך השביל מוצבים מבנים וקברים ארכיאולוגיים שונים שנחשפו בחפירות הצלה בכל הסביבה. הם הועברו לכאן בדרך דומה לזו שבה הועברו הבתים למוזיאונים הפתוחים. נערכו צילומים, מדידות וסימון כל אבן, ורק אז החלו בהעברה עצמה.
לאורך השביל ניתן לראות דולמנים, מערכות קברים מתקופות שונות, בית משוחזר מתקופת הברזל, בית ויקינג משוחזר וכיוצא באלו. הדנים פיזרו באיזור השביל כבשים מגזע מיוחד, שכמותו מוצאים בימינו באיסלנד, שכן מחקרים הוכיחו כי גזע זה היה נפוץ באיזור מאסגורד בתקופה הנקראת אצלם פרהיסטורית. נוכחותן אמורה להגביר אצל הצועד בשביל הפרהיסטורי את תחושת האותנטיות. השביל רצוף קטעי נוף מרהיבים, מגבעות מיוערות אל חוף ים חולי המשמש גם כחוף רחצה. המטייל בשביל ביום קיץ חם זוכה לראות את הנופשים משתזפים כדרך הדנים, בלבוש אדם וחווה.
מנהל המוזיאון במאסגורד, פרופ' אולה קלינדט-ינסן, היטיב לתאר את שילוב השביל עם המוזיאון: "יש מוזיאונים שבהם המימצאים סגורים בתוך חדרים; קיימים גם מוזיאונים תחת כיפת השמיים; המוזיאון במאסגורד ולצידו השביל הפרהיסטורי יוצרים סינתזה מופלאה בין שני הסוגים".

הביקור האחרון – שיא
לא הרחק מקופנהגן, נמצאת עיירה קטנה בשם לירה LEJRE אשר על אדמתה, במרחק מה מהעיירה עצמה, שוכן המרכז למחקר היסטורי-ארכיאולוגי- מוזיאון שהוא סדנה. במקום הוקם כפר שלם מתקופת הברזל, על בקתות המגורים שבו, לאנשים ולבעלי חיים גם יחד, בתי המלאכה ועוד. מדי קיץ מתנדבים כמה עשרות אנשים על משפחותיהם לגור בכפר, ולחיות ממש כאנשי התקופה. המתנדבים לובשים בגדי עור וצמר לפי "אופנת" תקופת הברזל, מעבדים את האדמה במחרשות עץ עם להב ברזל, ועוסקים בכל המלאכות בעזרת כלים מהתקופה.
בביקורי במקום התוודעתי לחוקר-מתנדב מסוג אחר. האיש לבש חליפה וענב עניבה, אך עסק בבניית תנור פרימיטיבי (מעין טאבון) מפולש, כלומר שהרוח נשבה דרכו. הוא שמח כילד כשהצליח להגיע בעזרת הרוח לטמפרטורת בעירה גבוהה דיה כדי להתיך בה מתכות. הסתבר שהוא פרופסור בטכניון של קופנהגן, והתנדב לבנות בלירה תנור של הימים ההם, ימים שבהם כבר ידעו את סוד התכת המתכות, לרבות הברזל. לצד החוקרים המתנדבים באים למקום מדי קיץ מבקרים רבים כדי לצפות בפעילות הרוחשת שם. "לא קל", אומר מייסד המקום, האנס אולה האנסן, "לבצע ניסויים ומחקר כאשר עיני מבקרים רבות צופות בנו. אך המבקרים נותנים לנו תמריץ, הן כספי (בשלמם את דמי הכניסה) והן בעצם ההתעניינות במעשינו". מרכז המחקר בלירה אמנם אינו מפורסם כמוזיאונים האחרים, אך הוא מהווה שיא במהפכה המוזיאולוגית הסקנדינבית: לא רק ביקורים, ואפילו לא רק הדגמות והפעלות רגילות, אלא אפשרות של התנסות ממשית, השתתפות בהרפתקה.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

אגם הורנבורגה, שוודיה

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *